לו יכלו הקירות לברבר

Hollow Land: Israel’s Architecture of Occupation
by Eyal Weizman
Verso, 2007, 318 pages

"כל תיאוריה היא אפורה", אמר פעם הסופר והמשורר הגרמני יוהן וולפגנג פון גתה, "אבל עץ החיים צבוע בירוק עז". בעולם שמתואר בספרו של אייל ויצמן, "ארץ חלולה", ההפך הוא הנכון: התיאוריה היא שמתהדרת בגוונים עזים ומושכים, ואילו החיים עצמם צבועים באפור כהה, אם לא בשחור משחור. בתנאים אלה, אולי אין להתפלא על כך שכל אימת שהתיאוריה והמציאות מתנגשות זו בזו, ידה של הראשונה, מבחינתו של ויצמן, תמיד על העליונה.

אייל ויצמן, אדריכל ישראלי המתגורר בלונדון ומנהל את המרכז למחקר ארכיטקטוני בגולדסמית' קולג', הוא איש שמאל רדיקלי המקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לחשיפת עוולותיה של המדינה היהודית ולהוקעתן. מאז 2008 הוא חבר הוועד המנהל של ארגון 'בצלם' ובד בבד הוא נוטל חלק בפרויקט הנושא את הכותרת "דה-קולוניזציה של ארכיטקטורה", שתכליתו לסייע לתושבי בית סחור, בית לחם ובית ג'אלה בתכנון הבנייה בשטחים שפונו מנוכחות ישראלית. ספרו "ארץ חלולה", שראה אור ב-2007, משתלב היטב בפעילות זו. הספר, העוסק ב"ארכיטקטורה של הכיבוש", חוקר לדברי המחבר את "הטרנספורמציה של השטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967", תוך התמקדות ב"רעיונות גיאוגרפיים, טריטוריאליים, אורבניים וארכיטקטוניים" וב"פרקטיקות הקשורות זו בזו שמכוננות ומתחזקות אותם". על פני שלוש מאות עמודים, שבהם משובצים תצלומים צבעוניים, מנסה ויצמן להראות איך "הפכו היסודות השגרתיים של תכנון וארכיטקטורה לכלים טקטיים ולאמצעי נישול" – או, במילים אחרות, כיצד השליטו הישראלים את מרותם על הפלסטינים באמצעות ניצול מחושב של המרחב.

ויצמן פורש מסכת ארוכה של ראיות כדי לגבות את טיעוניו. נדמה ששום סוגיה הקשורה ביחסי הישראלים והפלסטינים אינה חומקת מאִזמל המנתחים שלו ושום קישור אינו נראה לו מופרך מדי. בהקדמה לספר הוא מגולל את סיפור הקמת המאחז מִגרון סביב אנטנה סלולרית, ומציין כי "ההיגיון של התקשורת הסלולרית הולם באופן מוזר את זה של הכיבוש האזרחי בגדה המערבית" (לא כאן המקום לרדת לחקר העניין). בהמשך הוא מתאר את ההתנחלויות כצורה של שליטה "אנכית" על הפלסטינים (משום שהן ממוקמות באזורים גבוהים, המשקיפים ממעל על מקומות יישוב ערביים); מפרש את תכליתה האמיתית של המראה החד-כיוונית במעבר אלנבי (לעורר בפלסטינים את הרושם המדומה שהם אדונים לגורלם, מעין "ריבונות תותבת" שאינה אלא מראית עין); מציג את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, כגנרל/ארכיטקט דורסני שניצח על מפעל בניית ההתנחלויות אך גם על "העיצוב מחדש" וההרסני של מחנות הפליטים; מסביר כיצד גדר ההפרדה וההתנתקות אפשרו מעבר מצורת שליטה התובעת נוכחות ישראלית בעומק האוכלוסייה הפלסטינית לצורת שליטה המארגנת את המרחב הכבוש וחולשת עליו "מבחוץ"; מנתח באופן מקורי ביותר את שיטות הלוחמה האורבנית שפיתח צה"ל בהשראת רעיונות פוסט-מודרניים; ומציע עוד כהנה וכהנה אבחנות מאבחנות שונות. ויצמן, חשוב לציין, נמנע מן הכשל של הצגת ישראל כגורם מונוליתי. תחת זאת, הוא מתאר אותה כאוסף של ישויות מדינתיות ותת-מדינתיות השרויות במתח ובתחרות זו עם זו, המקדמות מטרות משל עצמן בשיתוף פעולה או בעימות עם האחרות – ושכמעט כל מה שהן עושות פסול מיסודו.

המרכולת הזו ניצבת על יסודות מושגיים הנטועים עמוק בקרקע התיאוריה הביקורתית בת זמננו. לאורך הספר, ויצמן מצטט הוגים וחוקרים ניאו-מרקסיסטיים, פוסט-סטרוקטורליסטיים ופוסט-קולוניאליים דוגמת פרנץ פאנון, אנטוניו גרמשי, ז'יל דלז, פליקס גואטרי, אדוארד סעיד ועדי אופיר. המטען התיאורטי הזה מעניק לספר צביון אינטלקטואלי רדיקלי ומאפשר לו להשתלב ביתר קלות בקאנון האנטי-ציוני, אבל גם מכשיל אותו בהטיות ובהשמטות הצריכות לקומם כל קורא – תהא השקפתו הפוליטית אשר תהא.

"ארץ חלולה" איננו מחקר אקדמי ואינו מתיימר להיות כזה. החיבור מגויס לחלוטין בשירות השקפותיו האידיאולוגיות של המחבר – והשקפות אלה עוינות, כאמור, כל דבר שניחוח ישראלי עולה ממנו. כבר בפתיחה מצהיר ויצמן:

אף שהספר עוסק בעיקר בפרק הזמן שבין 1967 להווה ובמה שהתחולל במהלכו בשטחים הכבושים שבגדה המערבית וברצועת עזה, אין בכוונתו לטעון שהעוולות המרחביות של הסכסוך החלו רק לאחר מלחמת ששת הימים, ושהיקפן הנוכחי של העוולות האלה מוגבל לשטחים שנכבשו ב-1967. הוא אינו ממעיט בערכם של הקולוניזציה הציונית, שוד הקרקעות והנישול שנמשכים זה מאה שנים ושהקדימו [את אותה מלחמה].

כפי שאפשר להסיק מהצהרה זו, הכיבוש של 1967, בעיני ויצמן, אינו אלא המשך טבעי ל"כיבוש" של 1948 ולפשעים הציוניים שקדמו לו. מה שמתחולל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים איננו אלא "מעבדה של הקיצון" (laboratory of the extreme), הממחישה את הברוטליות שאפיינה את הלאומיות היהודית מלכתחילה. נאמן לגישה זו, ויצמן מכנה לא פעם גם יישובים הממוקמים בתחומי הקו הירוק בשם "התנחלויות"; הוא מביע גם אי-שביעות רצון ממאמצי השיקום של מחנות פליטים, העשויים להעמיד בסימן שאלה את אפשרות המימוש של "זכות השיבה" של הפלסטינים המשוכנים בבתים החדשים.

ואמנם, למקרא "ארץ חלולה" מתקבל הרושם שישראל אינה יכולה לנקוט ולו פעולה אחת שתיחשב חיובית בעיני ויצמן. במקומות רבים בספר הוא מוקיע אותה על דבר והיפוכו: על שהרסה את ההתנחלויות המפונות ועל ששקלה שלא להרוס אותן; על שהיא מקשה את חייהם של תושבי השטחים ועל שהיא מונעת אסון הומאניטרי (כדי לחזק את שליטתה בשטחים, כמובן). עמדתו של ויצמן טוטלית; היא אינה סובלת ספקות. הוא תוקף את השימוש של צה"ל באמצעי לוחמה הגורמים נזק היקפי מוגבל (ובמילים אחרות – מסכנים במידה פחותה עוברי אורח תמימים) בטענה שכך הופכים החיסולים הממוקדים לנסבלים יותר. הוא מגנה את הארכיטקטורה הישראלית בירושלים משום שהיא שואפת לאותנטיות מזויפת ומתייחסת אל הפלסטינים בהתנשאות אוריינטלית. אפילו גגות הרעפים של ההתנחלויות אינם חומקים משבט הביקורת של ויצמן; הוא מתעקש להציגם כאמצעי להפגנת ייחוד יהודי לנוכח הסביבה הפלסטינית, תוך התעלמות מן העובדה שרוב היישובים הקהילתיים בישראל מתהדרים משום מה בגגות מאותו הסוג בדיוק.

גם השימוש שעושה ויצמן בנתונים מוטה וסלקטיבי למדי. הוא מציין, למשל, ש"מאז תחילת האינתיפאדה [השנייה] ועד סוף 2006, נהרגו 339 פלסטינים בחיסולים ממוקדים. רק 210מתוכם היו המטרות המבוקשות; היתר היו פלסטינים שחיי היומיום שלהם הביאו אותם למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון". אכן נתון קשה לעיכול. אלא שוויצמן אינו טורח לעקוב אחר ההתפלגות הסטטיסטית של נפגעי החיסולים הממוקדים לאורך השנים, ולכן לקורא אין דרך לדעת כי שיעור הלא-לוחמים שמצאו את מותם בעקבות הפעילות הזו רק משום שנקלעו "למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון" ירד בהדרגה, עד שהגיע לשניים עד שלושה אחוזים בלבד בשנת 2007. הסתמכותו של ויצמן על נתוני 'בצלם' בעייתית בפני עצמה, מאחר שמבחינת הארגון רק מי שעסק בפעילות טרוריסטית ברגע חיסולו ממש נחשב ל"משתתף בלחימה". ב-2008, למשל, דיווח 'בצלם' שיותר משליש מן הפלסטינים שנהרגו בחיסולים הממוקדים בשנה הקודמת לא היו מעורבים בלחימה; אולם בדיקה שערך החוקר יהונתן דחוח-הלוי בפרסומים הפלסטיניים עצמם העלתה כי למעלה משמונים אחוזים מן ההרוגים הללו היו אמנם חברים פעילים בארגוני הטרור. ויצמן טוען, על כל פנים, שהחיסולים הממוקדים לא סייעו בהפחתת רמת האלימות הפלסטינית ולא שיככו את השנאה לישראל; הגם שהוא צודק כנראה בעניין השני, קשה לקבל את התעלמותו המופגנת מן העובדות החד-משמעיות בדבר הצמצום הדרסטי שחל בהיקף הטרור הפלסטיני מאז המבצעים "חומת מגן" ו"דרך נחושה" ב-2002.

ויצמן אינו בוחל גם באנלוגיות וברמיזות היסטוריות מקוממות ומיותרות לחלוטין. כאשר הוא מתייחס, לדוגמה, לעורק התנועה המסובך של כביש הטבעת העובר דרך חלקה המזרחי של ירושלים, הוא מוצא לנכון להפליג בזיכרונו חזרה ל-1939 ולהעלות באוב את הצעתו של שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, לחבר את העיר דנציג לגרמניה באמצעות דרך אקסטרה-טריטוריאלית החוצה את השטח הפולני. משום מה, ויצמן מתעלם מדוגמה קרובה ורלוונטית יותר – תכנית "אלפא" האמריקנית מ-1954, שביקשה לכפות על ישראל לוותר על חלק מן הנגב כדי ליצור בו מעבר בין מצרים לירדן. נראה שאזכורו של אייזנהאואר בהקשר המדובר פשוט אינו רב-רושם כמו ההפניה לריבנטרופ. באותה רוח כותב ויצמן במקום אחר כי "שם הקוד הצבאי שניתן למחנה הפליטים ג'נין, מעוזן החזק ביותר של קבוצות ההתנגדות, היה 'גרמניה'. בין שמקורו של שם הקוד הזה בתיאור האמביוולנטי של ה'ברברים' אצל טקיטוס ובין שיש בו משום התייחסות למשטר הנאצי, ברי שהוא מבטא את הפחד הישראלי מפני ה'רוע' המשגשג [במחנה]". אבחנה מבריקה, לכל הדעות – אלא שאין לה כל קשר למציאות. ויצמן כנראה מעולם לא שמע על הנוהג הצבאי המקובל להצמיד לערים ולמדינות שמות קוד המתחילים באות הראשונה של שמן. בהתאם לאותו נוהג, אזורים מסוימים בסביבות ג'נין כונו בפי צה"ל "מילאנו", "נפולי", ו"סקוטלנד", אף שספק אם בחירת השמות הללו שיקפה איזו חרדה קיומית של הישראלים. לעתים – מה לעשות? – "גרמניה" היא בסך הכל מקום ששמו מתחיל באות השלישית של האלף-בית. בדיוק כמו ג'נין.

למרות הליקויים המהותיים הללו, "ארץ חלולה" הוא בכל זאת יותר מפמפלט נגד הכיבוש (הגם שיסולח למי שיחשוב כך למקרא חלק ניכר מן הספר). הוא מכיל גם לא מעט תובנות והערות מעניינות ומעוררות מחשבה. הפרק המאלף ביותר בספר עוסק בשיטות הלוחמה שנקט צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" ולאחר מכן גם במלחמת לבנון השנייה. פרסומו של הפרק הזה כמאמר בכתב העת "תיאוריה וביקורת" נמנע עקב איום בתביעת דיבה מצד תת-אלוף אביב כוכבי – אחד מנשואיו הבולטים – ובעקבות מחלוקות שהתעוררו על רקע זה בין העורכים למחבר. בסופו של דבר, הטקסט ראה אור ב-2008 בגיליון 15 של כתב העת השמאלי הקיצוני"מטעם", בעריכת יצחק לאור.

לטענת ויצמן, הטקטיקות שפיתח צה"ל כדי להתמודד עם מה שמכונה בעגה הצבאית "לחימה בעצימות נמוכה" הושפעו במידה רבה מהגותם של תיאורטיקנים פוסט-מודרניים. בין גופי המחקר וצוותי החשיבה שהוקמו במהלך שנות התשעים כדי לעצב מחדש את תורת הלחימה של הצבא הישראלי התבלט 'המכון לחקר תורת המערכה' (מלת"ם), שיצר, לדברי ויצמן, שפה צבאית חדשה סביב מושגים טכנו-תיאורטיים. תת-אלוף שמעון נוה, ממקימי המכון וממתווי דרכו, התגאה בריאיון שערך עמו ויצמן כי הרעיונות שהנחיל לחניכיו שאבו את השראתם, בין היתר, מכתביהם של הפילוסופים ז'יל דלז ופליקס גואטרי, ובעיקר מעבודתם המשותפת Mille Plateaux ("אלף מישרים"). דלז וגואטרי – שהיו בוודאי מתחלחלים לו ידעו שמשנתם תנוצל בידי הצבא הישראלי במערכה נגד הפלסטינים – העמידו הגות מורכבת מאוד, שביקרה מבנים חברתיים ונפשיים המבוססים על יציבות, הירארכיה וסדר, והעמידה מולם אידיאל של מערכות משורגות, אנרכיות, המאפשרות תנועה חומרית שוטפת, כמעט בלתי מוגבלת. רישומה של הגישה הזו ניכר היטב בדברים שאמר נוה לוויצמן: "בצה"ל אנחנו מרבים כעת להשתמש במונח 'להחליק מרחב' בשעה שאנחנו רוצים להתייחס לפעולה במרחב בצורה כזו [הממחישה] שגבולות אינם משפיעים עלינו… במקום להוביל ולארגן את כוחותינו לפי גבולות קיימים, אנחנו מבקשים לנוע דרכם".

הטקטיקה של "תנועה דרך גבולות" נוסתה, בהצלחה רבה, בקרב שניהל צה"ל בקסבה של שכם במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. כדי לגבור על הטרוריסטים הפלסטינים, שהתחפרו באזור ומלכדו בניינים ורחובות, הפעיל צה"ל את מה שאביב כוכבי, שהיה אז מפקד חטיבת הצנחנים, כינה בשם "גיאומטריה הפוכה". ויצמן מספר ש"החיילים נמנעו מלהשתמש ברחובות, בדרכים, בסמטאות או בחצרות המגדירים את הלוגיקה של התנועה דרך העיר, וכן בדלתות חיצוניות, בחדרי מדרגות פנימיים ובחלונות המרכיבים את הסדר הבנייני. תחת זאת הם פרצו חורים בקירות משותפים, בתקרות וברצפות ונעו לאורך מאות מטרים של חלל פנימי אשר רוקן מן המרקם הצפוף והמוחשי של העיר". תנועת החיילים בקסבה לא צייתה למוסכמות של ההתקדמות הצבאית ה"ליניארית"; היא התבססה על "שיטת הנחיל", "המפעילה כוח צבאי דיפוזי שמתחלק ליחידות קטנות ורבות, עצמאיות למחצה אבל מתואמות, הפועלות בו בזמן בסינרגיה כללית עם כל האחרות". אותה שיטה הופעלה גם בפשיטה שערך צה"ל על מחנה הפליטים בלאטה שבועות ספורים לפני מבצע "חומת מגן". בפקודת הקרב שמסר כוכבי לפקודיו הסביר את הנדרש מהם:

נבודד לחלוטין את המחנה, בשעות היום, כשאנחנו יוצרים רושם כי עומד להתבצע כאן מבצע כיתור שיטתי… [ואז] נבצע תמרון נחילי פרקטלי בו זמני מכל כיוון ודרך ממדים שונים של המובלעת… התנועה שלנו דרך הבניינים דוחקת [את החמושים] אל הרחובות ואל הסמטאות איפה שנצוד אותם.

בסופו של דבר, הגישה ה"לא-ליניארית" נחלה הצלחה מבצעית מרשימה במחנות הפליטים. בפעולת צה"ל בקסבה של שכם – אזור סבוך במיוחד – נהרגו שמונים פלסטינים, רובם המוחלט טרוריסטים, וחייל צה"ל אחד, שנורה מאש כוחותינו. מובן שוויצמן אינו שותף להתפעלות; הוא מצטט ארגוני זכויות אדם הקובעים כי "עשרות אזרחים פלסטינים נהרגו במהלך התקפות כאלה", ומעלים מן הקורא את העובדה שרובם מצאו את מותם בקרב בג'נין, שבו לא נעשה שימוש כה נרחב בשיטות האמורות, או בתקריות שלא היו כרוכות כלל ב"הליכה דרך קירות". כדי להעצים את הזעזוע, הוא מביא את תיאוריהן של משפחות פלסטיניות אשר הוכו בהלם למראה החיילים הפורצים לדירותיהן מבעד לחור שנפער בקיר, וקובע כי "החדירה הלא-צפויה של המלחמה למרחב הפרטי של הבית נחוותה על ידי אזרחים בפלסטין… כטראומה וכצורת ההשפלה העמוקה ביותר". דא עקא שהנזק החומרי והנפשי שהוא מתאר הוא כאין וכאפס לעומת החורבן והקטל רחבי ההיקף המאפיינים בדרך כלל לוחמה בשטח בנוי ומאוכלס. בהשוואה למה שעוללו הרוסים לעיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני, או למה שעשו האמריקנים במוגדישו ובפלוג'ה, פעולת ה"נחיל" הישראלי במחנות הפליטים הפלסטיניים נראית באמת ובתמים כעקיצת דבורה.

למרבה הצער, הטקטיקות שהוכיחו עצמן כיעילות להפליא במבצע "חומת מגן" הנחילו לצה"ל מפח נפש גמור במלחמת לבנון השנייה. ויצמן מציין בלגלוג כי שני המפקדים המזוהים ביותר עם הכישלון בלבנון "הם 'ילדי הפלא' של צה"ל, בוגרי מלת"ם, ותיקי ההתקפות על בלאטה ועל שכם ב-2002" – תת-האלופים אביב כוכבי וגל הירש. הירש, שפיקד על עוצבת הגליל בזמן המלחמה, חתום על פקודת הקרב הידועה לשמצה שהורתה על כיבוש העיירה בינת ג'בייל תוך "התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית". לאחר המלחמה הפכה השפה הגבוהה והעמומה שבה השתמש הירש מושא ללעג ולשנינה. דו"ח וינוגרד, שציטט אותה, קבע ביבושת ש"טוב היה לו הפקודות היו ניתנות, בכל חלקיהן, בשפה המובנת לכל".

מדוע כשלה השיטה ה"נחילית", ה"לא-ליניארית", במערכה של 2006? לוויצמן הסבר מן המוכן: בעוד שבשנות האינתיפאדה התקיפו "כוחות הכיבוש" "אזרחים מפוחדים" ו"ארגוני גרילה פלסטינים דלי חימוש", הרי החיזבאללה היה יריב מאורגן לאין ערוך, ולוחמיו השכילו לתמרן בעצמם כ"נחיל" מול צה"ל ולהפעיל נגדו את שיטותיו שלו. הסברים מעין אלה רווחו בכלי התקשורת במהלך המלחמה ולאחריה, אולם ספק אם יש בהם כדי לזרות אור על התמונה בשלמותה. אחרי הכל, במרבית ההיתקלויות בטווח הקצר, מבינת ג'בייל ועד ע'נדוריה, נסוגו בסופו של דבר לוחמי החיזבאללה מפני החיילים הישראלים. גם הטענה כי החשיבה הצבאית ההיפר-תיאורטית מבית מדרשו של המלת"ם זרעה בלבול בקרב הדרגים הנמוכים של הצבא אינה מספקת את התשובה המלאה (אף שיש בה יותר מגרעין של אמת); סביר יותר שאת הנזק האמיתי חוללה החשיבה הזו ככל שטיפסה מעלה, לפיקוד הגבוה של צה"ל. חשוב להדגיש: בפעולות בבלאטה ובשכם שירתו הפילוסופיה והטרמינולוגיה הפוסט-מודרניות של תת-אלוף שמעון נוה מטרות מוגדרות, מצומצמות ומובנות. בלבנון, לעומת זאת, שררה המבוכה בכל. חיילים וקצינים זוטרים ובכירים נתקלו בפקודות סותרות ומבלבלות, שההיגיון מאחוריהן לא היה ניתן לפענוח. מתברר שכאשר הוכפפה התיאוריה המסובכת ללוגיקה צבאית פשוטה וברורה, היא הניבה הישגים ממשיים; אבל כאשר היא השתלטה על הלוגיקה הזו והחליפה אותה, היא חדלה לשמש כלי יעיל בידי מפקדים. אביב כוכבי כינה פעם את שיטת הפעולה שלו בשכם "בלגן מאורגן"; במלחמת לבנון השנייה גבר מוטיב הבלגן על מוטיב הארגון.

ויצמן, כך עולה מן הספר, מזועזע לנוכח השימוש היצירתי שעשו קציני צה"ל בתיאוריות הרדיקליות היקרות ללבו. בריאיון עם שמעון נוה הוא תוהה כיצד מיישב איש הצבא בין סדר היום האידיאולוגי השמאלי של התיאוריות הללו ובין דיכויָם של הפלסטינים. הלה עונה לו כי "תיאוריות לא רק חותרות לאידיאל חברתי-פוליטי אוטופי שאתו אנחנו יכולים להסכים או לא להסכים. הן גם מתבססות על עקרונות מתודולוגיים המבקשים לשבש את הסדר הפוליטי, החברתי, התרבותי או הצבאי הקיים ולחתור תחתיו. נטייתה של התיאוריה לשבש היא ההיבט החביב עלינו בתיאוריה ובו אנחנו משתמשים". בעיני ויצמן, הטענה הזו ממחישה עיקרון שנוסח אף הוא בידי תיאורטיקן מהפכני ידוע. הוא כותב ש"המקרה שלנו הוא דוגמה מצמררת במיוחד למה שהרברט מרקוזה הזהיר מפניו כבר ב-1964: ככל שגוברת האינטגרציה בין ההיבטים השונים של החברה, חזקה על ההגמוניה של הכוח שתבלע גם את הסתירה ואת הביקורת ותהפוך אותן לכלים בשירותה". כל זה אינו מאיר באור שלילי את התיאוריות עצמן, כמובן. ויצמן נזעק להגן עליהן מפני הכיבוש הישראלי המבקש לנצלן באופן ציני; כוונתו, הוא אומר, "אינה להטיל את האשמה בתוקפנות הישראלית על תיאורטיקנים ואמנים רדיקליים, או להטיל ספק בטוהר כוונותיהם".

דברי הסנגוריה הנמרצים האלה מתבלטים על רקע הביקורת החריפה שמותח ויצמן על כל גורם אחר כמעט; הרי הוא מאשים אפילו את הארגונים ההומאניטריים הבינלאומיים בסיוע שלא מדעת להנצחת הכיבוש. אלא שנדמה כי נאמנותו של ויצמן לתיאוריה המהפכנית גוברת גם על דאגתו לבני אדם. כאשר הוא מציין את תרומתה של האידיאולוגיה המרקסיסטית שבה החזיק אש"ף בשנות השבעים להנצחת אומללותם של הפליטים, הוא קושר אותה ל-La politique du pire – "הפוליטיקה של החמרת המצב". ארגוני הטרור והגרילה שאימצו את הלוגיקה הלא-אנושית הזו האמינו כי "אפשר לזרז שינוי באמצעות הפעלת אלימות חסרת הבחנה שמטרתה לדחוק בכוח השלטוני להסיר מעל פניו את מסכת הלגאליות ולחשוף עצמו בפני האיכרים והפועלים במלוא הברוטליות שלו". אותה אסטרטגיה עמדה, למשל, לנגד עיניהם של אנשי 'הנתיב הזוהר', המחתרת המאואיסטית בפרו, שרצחו עובדי סיוע שכל חטאם היה הניסיון להקל על מעוטי היכולת את מצוקתם. ויצמן אינו משבח במפורש את התפיסה הזו, אולם מן הביקורת שהוא מותח על העזרה שמגיש האו"ם לפליטים – העושה את הכיבוש ל"נסבל", לדבריו – אפשר להסיק שהוא מחזיק בעמדה דומה. לטעמו, כל גילוי של חסד הממתן את ההתנגשות בין הישראלים לפלסטינים משחק לידי הדיכוי הציוני, ועל כן יש לפסול אותו מכל וכל.

בשורה התחתונה, הסיבה להתנגדותו של ויצמן ל"חיוּלן" של תיאוריות פוסט-מודרניות אינה נעוצה בדחייתו את האלימות באשר היא, אלא בשלילתו הגורפת את כל מה שמייצג או משמר את "הסדר הקיים" (ה"ציונות", ה"כיבוש", ה"קולוניאליזם", ה"קפיטליזם" וכיוצא בזה). גישה זו, ששותפים לה הוגי דעות רדיקליים בולטים כמו סלבוי ז'יז'ק, אלן באדיו ואנטוניו נגרי, מרוממת את האסטרטגיה החתרנית ואת התיאוריה הממשיגה אותה מעל כל שיקול הומאניטרי. היא נוהגת בבני אדם ממשיים כאילו היו רק כלים בשירותה של התכלית המהפכנית. ויצמן אינו יוצא מן הכלל הזה; ספרו, המבקש להראות כיצד הפך ה"כיבוש" את השטח הנכבש ל"ארץ חלולה", נוהג גם ברבים מגיבוריו האנושיים – ישראלים ופלסטינים כאחד – כאילו היו אנשים "חלולים": פיונים שאפשר להקריבם על לוח השחמט התיאורטי.

יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי ועמית במכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים במרכז שלם.

תמונה ראשית: מתוך bigstock