לחכות עם הגיליוטינה

הנורמות בתחום ההטרדה המינית זוכות לשדרוג מבורך. מוטב יהיה אם המהפכה הזו תימנע משלב הטרור

סתיו 2017 עשוי להיזכר כאבן דרך נוספת במסע המרשים של המודעות להטרדות מיניות והמלחמה בתרבות הסקסיסטית – זו שהפכה את גופן ורגשותיהן של נשים לכלי משחק בידי גברים, בעיקר בעלי עמדת כוח. תקנונים למניעת הטרדה מינית כבר תלויים שנים רבות בחללי עבודה ולימודים בישראל, כמו במדינות רבות במערב, וכבר כמה שנים שהנורמה המתירנית פינתה את מקומה לנורמה זהירה וקורקטית יותר; אך דומה שגל החשיפות של פגיעות מיניות מצד בכירים בעולמות הנחשקים של המדיה, בחו"ל ובישראל, שהתרחש בשבועות האחרונים, מהווה עליית־מדרגה חשובה. לראשונה, חצי הביקורת אינן מופנים אל מחוזות שקל לתקוף, כמו חברות שמרניות או אליטות כלכליות ופוליטיות, אלא אל מבצרי הכח של עיצוב דעת הקהל עצמה – מעוזי הרייטינג והכסף של התקשורת.

למרות שמקובל לצקצק בהפתעה צדקנית, דומה שרק תמימים עד בורות לא ידעו שדרכה של אשה במסדרונות הגבריים של העשורים הקודמים, ובמיוחד באלו הקרובים לבוהמה, היתה מלווה בהערות מיניות ובציפיות מגונות. מה שמתחולל נגד עינינו איננו אפוא מחזה של הוצאת שלדים מארונות או חשיפת סודות, אלא תהליך חשוב יותר של שינוי ערכים והעמדת אלטרנטיבה לתפיסת היחסים בין המינים ששררה כאן בשנים העליזות ששילבו מצ'ואיזם ישן עם קלילות חדשה.

שינוי הערכים הזה מתחולל, אגב, לאו דווקא בזירה הגברית – שם עדיין רבים עומדים ותוהים כיצד מצופה מהם להתנהג מכאן ולהבא – אלא יותר ויותר בזירה הנשית. יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות ויותר שמירת גבולות, לצד יותר מודעות למחירים שמשלמים על קלות־דעת וחופשיות יתר. כל אלה הם תהליכים מבורכים, שגם הופכים את סביבות העבודה והלימודים הכלליות לנוחות יותר עבור המאמינים במוסר מיני שמרני.

זוהי מהפכה – וכדרכן של מהפכות, היא מגיעה עם גיליוטינה. כמו האברטיסטים בצרפת, שחתרו לחיסול קנאי של אויבי המהפכה בשלהי המאה ה־18, כך הטריבונל המהפכני דהאידנא מטהר את האוויר ומשנה את הנורמות גם על ידי הוקעה בכיכר העיר של דמויות ידועות, אחת אחרי השנייה, על פי רוב מסיבות מצוינות.

אלא שגיליוטינות־של־מהפכה אינן צמחוניות, ולא לחינם נתכנה השלטון ההוא 'שלטון הטרור': כפייתן בדיעבד של נורמות חדשות על מי שפעלו בכללי המשחק הישנים היא מעשה בעייתי מבחינה מוסרית, וכזה הוא גם הערבוב בין עניינים תלויי־פרשנות ובין פגיעות מובהקות, כמו גם בין תלונות מבוססות ובין אימוץ אוטומטי של נראטיב־הקורבן. בעייתית לא פחות הנטייה להתעלם לחלוטין מכל פועלו של אדם ברגע שהתברר כי לא היה מלאך צחור בעניינים שבינו לבינה. כאשר אבירי הטוהר המיני מאמצים התנהלות כזו ומתרחקים מאוד מהדיוק הענייני, הם פוגעים בשלל ערכים אחרים – בראש ובראשונה בערכי האמת וההגינות, שאינם חיוניים לחברה פחות מן ההגנה מפני פגיעה מינית.

מוטב לה למהפכה שתתרכז במיצוי ובטיפוח ההישגים החשובים שלה, ולא תיגרר, בתאבון מוגזם, למשטר־טרור. אין הצדקה לביטול ההתיישנות על עבירות מסוג אחד בעוד זו נשארת על עבירות אחרות; ובוודאי שאין הצדקה למחיקת כל דמויות המופת מן ההיסטוריה, רק מפני שבעת שהללו חיו ופעלו רווחו בחברה תפיסות מתקדמות פחות. האם באמת נכון להותיר על שלטי הרחובות שלנו רק שמות נשים, להסיר מהתודעה הקולקטיבית כמעט את כל גיבוריה, וליטול מן הספריות שלנו את כלמה שכתבו גברים שלקו במחלות המוסריות השגורות של בני דורם? האם חברה בעלת עמוד שדרה ערכי יכולה לשעבד את כל נכסיה לטובת מסע־צלב אחד, חשוב ככל שיהיה, ולהתעלם מכל מחיר?

אין ספק, החברה שלנו יוצאת מחושך לאור, הן ביצירתן של נורמות חדשות והן בחשיפתן של עוולות העבר. חלק מהעוולות הללו, חייבים להעז ולומר, הם גם פרי התפיסה המתירנית עצמה, ששטפה את היומיום במתח מיני והעלימה מן העולם את מושגי הכבוד והצניעות (כמובן, גם מתחת למסווה שלהם רחשו דברים רעים), ונזכרה מעט מאוחר מדי להגדיר את הגבולות. זהו תהליך מרתק שבמהלכו מנפצים פסילים ומיתוסים, ומערערים על מה שהיה וטוב שאיננו עוד.

הצלחתו של הפרויקט ומניעתה של תנועת־נגד תלויים, בין השאר, ביכולת של מובילי המהפכה להתעלות מעבר ללהט הקדוש ולנהוג בריסון ובתבונה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *