מגדר בלי גבולות

ארכיון תכלת

מרלה ברוורמן

פורסם בגליון

תכלת 33 להורדת המאמר
 

The Terror Dream: Fear and Fantasy in Post-9/11 America
by Susan Faludi
Metropolitan Books, 2007, 351 pages

מנקודת מבטו של הפטיש, אומר הפתגם, נראה העולם כולו כמסמר. ברוח זו נוכל להוסיף שמנקודת מבטן של הפמיניסטיות הרדיקליות נראה העולם כולו כפוליטיקה מגדרית – אפילו סוגיה הנדמית לכאורה כל כך לא־קשורה לעניין, כמו תגובת אמריקה לטראומת ה־11בספטמבר.

כך עולה בבירור מספרה החדש של סוזן פאלודי, "חלום הטרור: פחד ופנטזיה באמריקה שאחרי ה־11 בספטמבר". בספר טוענת העיתונאית זוכת פרס פוליצר שנוכח הצורך להתעמת פתאום עם עובדת פגיעותה ניסתה האומה האמריקנית לשכך את חרדותיה בדרך הנוחה, אם כי הלא־מודעת, של העלאת מחזה ישן ומוכר, מעין "דרמה מכוננת" מימי המערב הפרוע, שבו גברים היו גברים ונשים היו עלמות במצוקה. בעזרת כמה שכתובים קלים – נשיא בתפקיד הקאובוי, טרוריסטים מוסלמים בתפקיד האינדיאנים הפראיים, ואלמנות ה־11 בספטמבר בתפקיד הנשים חסרות האונים בקרוואנים – הצליחה חרושת התרבות האמריקנית להפוך את מתקפות הטרור לקריאת קרב, שנועדה לדחוק את רגלי הנשים מן הזירה הציבורית ולהשיבן אל המטבח, שם הן אמורות להסתפק בהכנת תבשילי קדרה למשפחותיהן או להרכין ראש לאות חרטה עמוקה על שהעדיפו את הקריירה על פני השעון הביולוגי.

פאלודי כבר עסקה בעבר בהלך הרוח המגנה נשים חזקות ובד בבד מעלה על נס את ערכי הבית והמשפחה; בספרה רב־המכר משנת 1991, "תגובת נגד: המלחמה הלא־מוצהרת נגד נשים אמריקניות", היא טענה שבשנות השמונים השקיעו התקשורת, התרבות העממית והחיים הפוליטיים באמריקה מאמצים דומים בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את ההישגים שהשיג הפמיניזם בעמל רב. כאז כן עכשיו, היא מפגינה שקדנות מרובה וסורקת מגוון רחב של כלי תקשורת – "חלום הטרור" כולל אפילו פרק על ספרי קומיקס – בחיפוש אחר דוגמאות לאפליה מגדרית, גלויה או סמויה. גם בספרה החדש ניכרת אותה נימה צורבת וטעונת ארס, וגם בו נחשפת אותה נטייה לכתיבת פרקים הנקראים כשטף בלתי פוסק של דוגמאות – שאינן מובילות לטיעון מתפתח.

אולם פאלודי אינה מסתפקת בחשיפת פניה המרובות והכעורות של הריאקציה, אלא מציבה לעצמה מטרה שאפתנית בהרבה: היא מבקשת להתחקות אחר מקורותיה ההיסטוריים של התגובה האמריקנית לאסון, לפתוח לרווחה את דלתות הארון שבו מסתירה האומה את שלדיה המיתולוגיים ולאלצה להכיר בקיומם. היא מתאמצת במיוחד להוכיח כי האופן שבו הגיבו האמריקנים למתקפות הטרור – לימין הבמה נכנסים ג'ון ויין ודוריס דיי ומשמאל יוצאות כל הפמיניסטיות – מהווה לאמיתו של דבר "שלמות לכידה ובלתי משתנית, מרכיבים המתגבשים ליצירת פנטזיה לאומית… מיתוס של חוסן [האומה] שנבנה בקפידה". במילים אחרות, אמריקה מתמודדת עם הטראומה "לא באמצעות בחינתה, אלא על ידי הסתגרות בתוך גולם הצלולואיד של ילדוּת הבייבי־בום" – כלומר, המערבון של שנות החמישים.

לשם כך, נוטלת אותנו פאלודי לסיור מודרך שראשיתו ב"גראונד זירו" וסופו בחוויה האמריקנית המקורית של מרחבי המערב, ומצביעה על המקבילות בין "פנטזיות ההצלה" שרווחו בכל תקופה ובין סוג הגברים והנשים שכיכבו בהן. התוצאה היא זווית ראייה מעניינת, גם אם פגומה עד מאוד, על אמריקה שאחרי ה־11 בספטמבר. פאלודי מפגינה אמנם יצירתיות ניכרת באבחונה של הפרעה נפשית קולקטיבית, אך מפגינה קוצר־יד משווע בכל הנוגע להצעה לטיפול אפקטיבי בתופעה. אם אפשר בכלל לראות בספרה הוכחה לדבר מה, הרי זה שהפמיניזם מן הזן הרווח באקדמיה, שהיא מדבררת במרץ, מתקשה להכיר במציאויות המורכבות של זמננו, לא כל שכן לספק להן מענה; תחת זאת, הוא מעדיף להשקיע את משאביו בייצור פרשנויות מלומדות – גם אם צפויות במידת מה – שאינן יותר מחומר קריאה מעניין.

זמן קצר לאחר ההתקפות על מרכז הסחר העולמי ביקש אחד העיתונאים את תגובתה של פאלודי לאירועים. היא מספרת שבתחילה הייתה נבוכה – שהרי קשה לראות בה מומחית לטרור – אך חיש מהר הבינה מדוע בחר לפנות דווקא אליה. "ברור שמה שקרה", התריס העיתונאי, "דוחק את הפמיניזם מן הזירה!" ואכן, כפי שמנסה פאלודי להוכיח במחצית הראשונה של ספרה, זה בדיוק מה שהתרחש. "מכל התגובות המשונות שייצרה תרבותנו לאירועי ה־11 בספטמבר", היא כותבת, "התגובה הבלתי ראויה ביותר הייתה, אולי, השאיפה לבלום את תנופתה של אוכלוסיית הנשים המשוחררות".

קרב הבלימה הזה לבש כמה צורות, ובהן, טוענת פאלודי, "פסילת דעותיהן של נשים, החרשת הקול הנשי והתכווצות כללית של הפרופיל הנשי". פאלודי מזכירה כי בימים ובשבועות שאחרי ה־11 בספטמבר בחרו עיתונים מרכזיים כמו הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס להרחיב את מדורי הפובליציסטיקה שלהם, אך באורח פלא הצטמצמו דווקא טורי הנשים הכותבות ונדחקו הצִדה. באותה רוח היא מתלוננת גם ששבעים וחמישה אחוזים מתכניות ה"טוק־שואו" של ימי ראשון לא כללו בין אורחיהם ולו אישה אחת במהלך ששת החודשים שאחרי המתקפות. ואותן נשים שהעזו בכל זאת להשמיע קול – שלא לדבר על אותן נשים שאזרו אומץ, בלשונה של פאלודי, "לקרוא תיגר על הקו המפלגתי" – נתקלו בזעם שוצף: אפשר להיזכר, בהקשר זה, במאמרה המפורסם של סוזן סונטאג בניו יורקר, שקבע כי "צעדים מסוימים שנקטה אמריקה" הביאו עליה את מתקפת הטרור, ובהצהרתה של בעלת הטור קתה פוליט בכתב העת The Nationכי הדגל האמריקני שביקשה בתה לתלות בחלון דירתם הוא מבחינה היסטורית סמל ל"נקמה ומלחמה". אמירות אלה, שחלק גדול מן הציבור ראה בהן הטפות מתחסדות לנוכח גורל טראגי, נתקלו ביחס מזלזל, לדעתה של פאלודי, בראש ובראשונה מפני שנשמעו מפי נשים בעלות גישה פמיניסטית.

כותבת הספר,סוזן פאלודי. מתוך ויקיפדיה

זאת ועוד: לדברי פאלודי, כאשר התפנו כלי התקשורת האמריקניים משלילת זכות הביטוי מן הנשים בעמודי המערכת או בתכניות ה"טוק־שואו", הם היו טרודים בהכוונתן "להתפעל מחדש מסגולותיו הטובות של הקינון". בניסיון להפיח חיים באשליה של "אמריקה מיתית, שבה נשים זקוקות להגנת הגברים והגברים מצליחים לספק להן הגנה כזאת", הרעישו עיתונים וכתבי עת מחוף אל חוף את קוראיהם במאמרים על רווקים בודדים בערים הגדולות ועל "שובן" של מערכות יחסים ארוכות טווח. אך הביטויים הבוטים ביותר של אפנת הקינון, אליבא דפאלודי, היו אותם סיפורים על "מהפכת הפרישה" (opt-out revolution), שטענו כי יותר ויותר נשים משכילות ובעלות קריירה משגשגת מעדיפות לפתע אימהוּת במשרה מלאה על פני הצלחה מקצועית. העובדה שאף אחד מן הסיפורים האלה לא גובה בנתונים של ממש נדחקה הצדה נוכח הפופולאריות העצומה שלה זכו אחרי ה־11 בספטמבר.

הצורך לעצור את "הנשיות השתלטנית" נבע, לדעת פאלודי, מן התפיסה הקושרת את כישלונה של ארצות־הברית למנוע את הפיגועים עם תהליך ה"פמיניזציה" שעבר על החברה האמריקנית ועם התרככותה עקב היעלמו של עוז הרוח הגברי. לכל סיפור על "מהפכת הפרישה" נספחה אפוא איזו הערה על "הרנסנס הגברי", על קצו של עידן המטרוסקסואל הרגיש, הרך, המגולח ומרוט השערות, ועל שובו של "זכר האלפא". כך מצאה עצמה אמריקה – או לפחות אותו פלח מתוכה המיוצג על ידי כלי התקשורת הימניים – סוגדת פתאום לאלילים משונים דוגמת הנצים הטורפים דונלד ראמספלד ("הפין־אפ החדש של אמריקה"), רודי ג'וליאני ("מגדל העוז של אמריקה"), וכמובן הנשיא עצמו, שכונה "הפרש הבודד" של האומה בשל מלחמתו בכוחות הרשע הנכריים. האישים הללו, שהוצגו בעבר כפוליטיקאים עילגים ונמוכי מצח, רכשו בן־לילה את סגולת הדיבור הישיר והפעולה הנחרצת שהיו נערצות יותר מכל על הקאובויים מימים עברו.

אלא שמעט מאוד גברים זכאים לתואר "זכרי אלפא" יותר מן הכבאים של ניו יורק, שחודשים רבים אחרי ה־11 בספטמבר הועלו עדיין על ידי התקשורת לדרגה של קדושים; בשל פולחן הגבריות הזה, מתלוננת פאלודי, כל ביקורת לגיטימית על פעולות ההצלה (בגין מחדלים כמו העדרם של מכשירי קשר) הושתקה או זכתה לפרסום מועט. הוא הדין ב"גיבורי טיסה 93", שמנעו פיגוע התאבדות נוסף בעיר הבירה וושינגטון: פאלודי טוענת שהכבוד נפל בחלקם לאו דווקא בשל מאבקם בחוטפים אלא בגין תרומתם ל"מלחמה [הכוללת] נגד המחלה ההרסנית שהשתלטה, על פי החשד, על גברים מן המקצועות החופשיים… אנשי הצווארון הלבן של טיסה93 שניסו לתקוף את חוטפיהם הטרוריסטים הבטיחו בכך לאחיהם כי החברה שעברה פמיניזציה יכולה בכל זאת לחזור לקדמותה". פאלודי אינה מופתעת אפוא מכך שגיבורות ה־11בספטמבר – שש הנשים שהשתתפו בכוחות החילוץ ב"גראונד זירו", למשל, או הדיילות של טיסה 93, שתכננו לתקוף את החוטפים בסירי מים רותחים – לא זכו לשבחים דומים. הנשים שנתפסו כראויות לשבח היו "בתולות היגון המושלמות": האלמנות שביום האסון נותרו בביתן כדי לטפל בקן המשפחתי, וששאיפתן היחידה בעקבות הטרגדיה שפקדה את האומה כולה הייתה להלל את עוז רוחם של הגברים שאיבדו.

לטענת פאלודי, הניסיון לחדש את "הגבריות הבלתי מנוצחת" באמצעות נסיגה למוסכמות המגדריות הסנטימנטליות של שנות החמישים הוא למעשה חלק מדפוס התגובה האמריקני הקבוע נוכח סכנות – דפוס שהונצח על מסך הכסף בקלאסיקה הקולנועית "המחפשים" משנת1956. "המחפשים" – "סרט הפולחן העליון של הוליווד החדשה", מצטטת פאלודי מתוך ביקורת סרטים – מגולל את סיפורו של איתן אדוארדס, בגילומו של ג'ון ויין, היוצא לחיפוש אובססיבי אחר אחייניתו שנשבתה בילדותה בידי אינדיאנים. הנראטיב הזה, כותבת פאלודי, הוא המיתוס הלאומי השורשי ביותר של אמריקה, ניסיון נוסחתי לשכך פחדים וחוסר ביטחון חברתי באמצעות התגברות על פראיים והצלת הנערה מידיהם:

אנו תופסים את ארצנו כישות בלתי מחוללת המוגנת מפני חדירת אויבים. ואכן, בהיסטוריה הקרובה הייתה ארצות־הברית אחת המדינות החסינות ביותר מפני מתקפה על אדמתה. אלא שהדרמה המכוננת שלנו כחברה הייתה דווקא ההפך הגמור – חשיפה עמוקה למתקפות מסוג זה בדיוק, פשיטות רצחניות מצד לוחמים שחומי עור שלא פעלו תחת דגל של מדינה מוכרת, שלא שעו לכללי הלוחמה המקובלים במערב, שהשתייכו לתרבות זרה, לא־נוצרית, שתקפו את אמריקה הלבנה על אדמתה היא ושפעלו נגד מטרות אזרחיות. ה־11 בספטמבר היה מכה ישירה בבטן הרכה של התרבות שלנו בדיוק מפני שהיה התרחשות "בלתי נתפסת" בעיני אומה שבעבר חשבה כמעט אך ורק על התרחשויות כאלה. למען האמת לא היה זה אירוע בלתי סביר, אלא המבחן האמריקני האופייני והמכונן בה"א הידיעה, הפגיעה הבראשיתית שעליה לא יכולנו לדבר, רסיס הזיכרון שנתקע בגרוננו.

עטיפת הספר,The Terror Dream: Fear and Fantasy in Post-9/11 America

ואכן, לאותן רווקות צנועות ו"אלמנות בוכיות" שהועלו על נס בתקופה שאחרי ה־11 בספטמבר היו המון אחיות היסטוריות, נשים שמילאו תפקיד מכריע ב"פנטזיית ההצלה" האמריקנית – גם אם לא נזקקו כלל להצלה, ואולי במיוחד בשל כך.

קחו, למשל, את המקרה של סינתיה אן פארקר, שסיפורה האמיתי שימש השראה לסרט המחפשים. בשנת 1836, בהיותה בת תשע, נשבתה בידי לוחמי הקומאנצ'י, למדה לאהוב את שבטה המאמץ, נישאה לימים לצ'יף וילדה לו שלושה ילדים. כעבור עשרות שנים, כשהגיעו "מושיעיה", נאבקה נואשות כדי שלא לחזור לחברה הלבנה. דוגמה אחרת היא מרי רולנדסון, אשת כומר פוריטני שנשבתה בידי אינדיאנים עוינים וניצלה הודות לתושייתה, ואפילו נשאה ונתנה על שחרורה; או חנה דסטון, שהניפה גרזן על חוטפיה האינדיאנים בשנתם, ולא זו בלבד אלא שגם קרקפה אותם. בקצרה, על פי חשבונה של פאלודי ידעו נשות הספָר במערב הפרוע לדאוג יפה מאוד לעצמן. ואם סיפורי ערמתן ואומץ לבן התגלגלו אלינו בסופו של דבר בגרסאות סטריאוטיפיות משוכתבות, שבהן זכר לבן ומסוקס מציל נקבה חסרת אונים, הרי זה רק מפני שהגברים האמריקנים ביקשו לטייח את ההשפלה שנחלו מלכתחילה כשלא הצליחו להגן על נשותיהם, אמותיהם, בנותיהם ואחיותיהם מפני התקפת ה"פראיים". כאז כן עתה, מסכמת פאלודי, אם יש להציל משהו הרי זה את הזכר האמריקני מפני האגו שלו עצמו.

ספרה החדש של פאלודי ניחן ללא ספק בכושר המצאה, והמילה "המצאה" הולמת אותו ביותר ממובן אחד. פאלודי ניחנה ביכולת מרשימה ולא פעם גם משעשעת לערוך הקבלות היסטוריות אינסופיות – להשוות את הנשיא בוש לדייווי קרוקט ולדניאל בון; את ג'סיקה לינץ' לסינתיה אן פארקר; ואפילו את עצם ההתקפה על מגדלי התאומים לפשיטת ה"פתע" של האינדיאנים על דירפילד, מסצ'וסטס, בשנת 1704. אך אם פיסות התצרף ההיסטורי של פאלודי משתלבות יפה זו בזו – אולי יפה מדי – הרי זה כנראה מפני שהקפידה לברור היטב את העובדות ואת האנקדוטות שבאמצעותן היא בונה את טיעונה.

היא מתלוננת, למשל, שאחרי ה־11 בספטמבר נתקלו נשים בפוליטיקה בכתף קרה, אך היא אינה טורחת להזכיר כלל דמויות כמו מזכירת המדינה קונדוליזה רייס, שמילאה תפקיד מכריע בעיצוב תגובתה של אמריקה להתקפות, או הילארי קלינטון, שהתמודדה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. היא מצרה גם על עליית קרנה של "הטלוויזיה הניאנדרתלית" הקשוחה, אך בה בעת מתעלמת משורה של סדרות טלוויזיה מן הזמן האחרון שבהן ממלאות נשים חזקות תפקידים ראשיים – "המפענחת", "זהות בדויה", "גבירתי הנשיא", "האישה הביונית", "בטלסטאר גלקטיקה" – אם למנות רק כמה מהן.

אך אולי הדוגמה הברורה ביותר לפרשנות החד־ממדית שמעניקה פאלודי לעובדות היא הדרך שבה היא מסכמת את עלילת המחפשים, שעליה נשען כל טיעונה בדבר תפקידי מחדל מגדריים. היא מרמזת על סיפור פשטני המעלה על נס את הסגולות הגבריות, אך למעשה אפשר למצוא בסרט הכל פרט לכך: איתן אדוארדס, גיבור הסרט, אינו מוצג כדמות הרואית, כפי שטוענת פאלודי, ולאורך רובו של הסרט הוא גם אינו "התגלמות המגן המוצלח", אלא טיפוס אלים ולא־נעים המבקש להרוג את אחייניתו מפני שנאנסה בידי אינדיאנים והמיטה בכך קלון על המשפחה. רק כשהוא מוצא אותה לבסוף מתעוררת בו חמלה כלפיה, ואף על פי שבסופו של דבר הוא מציל אותה, הרי שבשוֹט האחרון של הסרט הוא מתרחק לבדו, מנותק שוב ממשפחתו. קשה מאוד לראות בתיאור הקולנועי הזה וריאציה על מיתוס הזכר המנצח המציל אישה חסרת אונים, אבל פאלודי, המתעקשת להציג כך את פני הדברים, נחושה כנראה בדעתה לאכוף קריאה פשטנית על יצירה מורכבת.

ככלל, נראה שפאלודי אינה נותנת לעובדות לקלקל את התזה שהיא מציגה. בדרך לשם, היא גם ממחזרת טיעונים ישנים והופכת אותם למשכנעים עוד פחות: היא קובעת, למשל, שהסיפורים על "מהפכת הפרישה" נבעו מניסיונותיהם של כלי התקשורת לפרוט על החרדות שעורר ה־11 בספטמבר, ושאפילו תעשיית האפנה נטתה בעקבות אירועי אותו יום להחזיר את הנשים לתפקידן הישן כ"מלאך הבית הוויקטוריאני"; אבל אותן ההאשמות בדיוק הטיחה פאלודי בכלי התקשורת ובמעצבי אפנה כבר בספרה "תגובת נגד", שהתמקד בעשור של שנות השמונים – תקופה שבה לא הכירו האמריקנים עדיין את מוראות הטרור.

אם לא די בכך, הבוז העמוק שמפגינה פאלודי כלפי ממשל בוש ורמיזותיה כי אמריקה היא ה"מדכא" האמיתי יכולים רק לנכר קוראים בעלי השקפות פוליטיות שונות משלה ולמנוע מהם להתייחס ברצינות לטיעונים שהיא מעלה. ככל אנשי השמאל הקיצוני היא מתקשה מאוד לומר מילה טובה על הפעולות שנקטו האמריקנים בעקבות ה־11 בספטמבר, ובאותה מידה גם אינה מסוגלת לומר מילה אחת בגנות הג'יהאדיסטים שהכו בלבה של ארצות־הברית. היא זועמת על הקיצוץ בחירויות האזרח, קוצפת על התרת העינויים ומלינה על "משימת השווא הנמהרת שאליה נכנסנו בעיראק". בשום מקום אין למצוא אצלה ביטוי דומה של זעם כלפי אוסאמה בן־לאדן, או ביקורת על עריצותו של סדאם חוסיין. באחת הדוגמאות הבוטות ביותר לדוגמטיות אידיאולוגית היא מתלוננת כי המדיניות האמריקנית רק הרעה את מצבן של הנשים בעיראק ואפילו מרמזת כי הפלת משטרו של סדאם הביאה לעלייה החדה במספר מקרי האונס, החטיפה והשעבוד המיני בעיראק. העובדה שעודאי חוסיין, בנו של סדאם, היה אנס סדרתי וסדיסט ידוע לשמצה אשר התעלל בנשים אינספור, כנראה פרחה מזיכרונה. הוא הדין בטליבאן, האחראי לכמה ממעשי הזוועה החמורים ביותר שבוצעו נגד נשים בעשרות השנים האחרונות: במקום לשמוח על כך שהצבא האמריקני מיגר את המשטר המיזוגני הזה, מתלוננת פאלודי בכעס כי ממשל בוש לא עשה זאת כלל למען הנשים. למרבה הצער, דומה שפאלודי משתייכת לאותו מחנה – שבו חברות גם פמיניסטיות רבות מן האקדמיה – המעדיף לראות את אמריקה מושפלת בכל מחיר, גם אם פירוש הדבר הוא נטישת מיליוני נשים מוסלמיות מדוכאות לגורלן. אחת האירוניות העגומות יותר של "חלום הטרור" היא שפאלודי מנצלת את הטרגדיה של ה־11בספטמבר כדי לקדם את דעותיה הפוליטיות, אך מפגינה בתוך כך התעלמות בוטה מאחד העקרונות החשובים של הפמיניזם – האמונה במדיניות מתערבת (interventionism) כאמצעי להבטחת השוויון המגדרי.

אם פאלודי מאריכה בביקורתה על תגובת אמריקה ל־11 בספטמבר, הרי שהיא מפליאה לקצר בהצגת חלופות. היא כותבת, למשל, כי

העלאתה מחדש של החוויה האמריקנית המכוננת מספקת לנו הזדמנות להביא את הסיפור הישן לפתרון שונה, שיכבד את הארץ ואת אזרחיה… ה־11בספטמבר הוא עדיין שעת הכושר שלנו לחזור אל העבר ולהפוך על פיה את השלילה הממושכת הזאת, לשוות בדמיוננו זהות לאומית המסתמכת לא על אשליה גברית אלא על הכישרונות ועל החיוניות של כולנו, גברים ונשים כאחד.

ביטוי נאה לרגש נאצל, ללא ספק. אך מה בדבר קריאת הקרב של אל־קאעידה ותומכיו האיסלאמו־פשיסטיים בכל רחבי העולם? האם המענה ההולם לרציחתם של שלושת אלפים אזרחים אמריקנים יכול באמת להיות התעסקות בתסביכים המגדריים שלנו? למען האמת, ההיבט המטריד ביותר של "חלום הטרור" הוא התעקשותה של המחברת להישאר נטועה בעולם המופשט, המטפורי, ההיפותטי, ברגע היסטורי הזועק דווקא לתגובה מעשית. פאלודי מאמינה אולי שקריאתה לאמריקה להתעמת עם חרדותיה המיניות חשובה לא פחות מן ההתייצבות מול האויב הנחוש להשמידה, אלא שעיסוקה האובססיבי בנושאים הללו, מול הסכנה האיסלאמיסטית האורבת לציוויליזציה המערבית – ובכלל זאת גם לחירויות הנשים – מעיד על משבר הערכים הקשה שבו שרוי הפמיניזם בימינו.

לקראת סופו של "חלום הטרור" תוהה פאלודי מה עשוי היה לקרות אלמלא "נסוגה [אמריקה]… לתוך הבדיון" בעקבות ה־11 בספטמבר, אלא השכילה לקבל את המתקפה כ"הזדמנות 'להתייצב מול האמת'". אפשר להפנות אותה שאלה לפאלודי עצמה, שכן ספרה החדש הוא בהחלט מפגן של רטוריקה ולמדנות, אך הוא גם מעיד על סירוב נחרץ להתייצב מול המציאות החיה של ימינו. אם בכלל, זהו ניסיון נחוש לדחות את הרעיון שהעולם אחרי ה־11 בספטמבר הוא, בסופו של דבר, מקום שונה. בכך טמון המפתח החשוב ביותר לחידת נחישותה המוזרה של פאלודי לצייר את ההיסטוריה האמריקנית כשידור־חוזר אחד גדול, בדיוק ברגע שבו התהום בין "קודם" ל"אחר כך" לא נראתה מעולם עמוקה כל כך: בקביעה שהכל נסב מאז ומתמיד סביב שאלת אי־השוויון המגדרי יכולה פאלודי לייחס לעצמה ולעבודתה רלוונטיות בשעה שרבים משוכנעים דווקא בתפקידו השולי עד מאוד של הפמיניזם בהתרחשות הכוללת.

וחבל שכך. שכן, ה־11 בספטמבר לא דחק אולי את הפמיניזם מן הזירה, אך אין ספק שהוא הציב בפניו אתגר ותבע ממנו לחזור ולבדוק את עקרונות היסוד שלו, כדי להוכיח את נחיצותו וחשיבותו במציאות החדשה. בהקשר של הפמיניזם, העקרונות האלה כללו פעם – ויכולים לכלול שוב – אמונה בעקרונות מוסר מוחלטים שבהם מעוגנים ביטחונן וחירותן של נשים; ההכרה כי הדמוקרטיה הליברלית היא האמצעי הטוב ביותר להבטחת זכויותיהן של הנשים; והמחויבות לפעול לשיפור ממשי בעולם ה"כאן ועכשיו", שבו חיות נשים אמיתיות. ואכן, כשאלה הם הכוחות המניעים אותן, אין גבול למה שיכולות הפמיניסטיות להשיג. פאלודי לא הצליחה לנצל את ההזדמנות ולהפיח חיים בעקרונות היסוד של הפמיניזם, ובכך עשתה עוול גדול לאידיאה, לתנועה ולנשים שבשמן היא מבקשת לדבר. חלק גדול מן העולם זקוק כיום יותר מתמיד לפמיניזם, ובמיוחד אותן נשים בארצות המוסלמיות הסובלות מדיכוי חמור יותר – וגם אמיתייותר – מכל עוול מגדרי, אמיתי או מדומיין, שפאלודי מייחסת לאמריקנים.


מרלה ברוורמן היא עורכת שותפה בתכלת.


תמונה ראשית: מתוך bigstock

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *