32696

מערבה מכאן

במימיו החמימים של הים התיכון מתנהלים מאבקים אסטרטגיים בין מעצמות אזוריות. ישראל יכולה וצריכה לבנות ציר משלה, עם יוון וקפריסין

אגן הים התיכון, שישראל נמצאת בקצהו המזרחי, מעניק לישראל הזדמנות אסטרטגית לבסס את מקומה בזירה הבינלאומית – ובה בשעה יש בו פוטנציאל של איום אסטרטגי על ביטחונה ושגשוגה.

הזדמנות – שכן על שפת הים התיכון נמצאות ארבע מתוך עשרים הכלכלות הגדולות בעולם: צרפת, ספרד, איטליה וטורקיה. המבנה הגיאוגרפי של האגן מאפשר שיט קצר יחסית וקל בין מרכזי אוכלוסייה ותעשייה. אגן הים התיכון היה לאורך ההיסטוריה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב, והשיט הנוח בו יצר סביבו תרבות מובחנת וייחודית מסביבותיו. ואכן, גם כיום 11% (בממוצע) מהסחר של מדינות האגן נעשה עם מדינות אחרות בו. לגבי רוב המדינות, האגן הוא האזור השני בחשיבותו לסחר שלהן. לישראל האגן מצוי לעת עתה רק במקום שלישי.

איום אסטרטגי – שכן בו בזמן שהים מציע סביבה נוחה למסחר, הוא גם מציע סביבה נוחה לפלישה. כיוון שהים צר יחסית, מדינות תוקפניות יכולות בקלות לפעול במקומות שונים במקביל, ולערער את אגן הים כולו. הדוגמה המוכרת כיום היא טורקיה, שהודות לבניין הכוח שלה יכולה לנהל במקביל כיבוש בצפון סוריה, משלחת צבאית ללוב ומתיחות ימית עם יוון במזרח הים התיכון. מולה ניצבת, גם אם בפרופיל נמוך יותר, צרפת, המנסה לבנות מחדש את השפעתה באגן הים התיכון, מעוניינת לדחוק את ההשפעה הטורקית בלוב ועומדת לצד יוון מול טורקיה במזרח הים התיכון. כך, לדוגמה, צרפת תמכה בגנרל חפתר השולט עתה במזרח לוב.[1] היא אפשרה למצרים ולאיחוד האמירויות לחמש אותו, בעוד היא עזרה לחזק את תדמיתו הבינלאומית כמנהיג מזרח לוב. לאחרונה באו הצרפתים לעזרתם של היוונים במאבקם עם הטורקים, והבטיחו להם עזרה צבאית אם תידרש.

המתח בין שני הכוחות האלו מעמיד במבחן שלוש מדינות קטנות במזרח הים התיכון: יוון, קפריסין וישראל. כל אחת מהן לבדה, אם תחליט לחבור לטורקיה או לצרפת, תהיה חסרת השפעה יחסית לשותפה הגדולה. אם ישראל תחבור לטורקיה, היא תחבור למדינה הנוקטת באופן רשמי קו תקיף נגדה, כמו גם נגד חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי (יוון וקפריסין). אם ישראל תחבור לצרפת, היא תיתפס בעיני הצרפתים כשותפה שולית באגן הים התיכון, בשל ההבדלים הגדולים בינינו לבין הצרפתים בכוח הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי. חבירה לצרפת גם עלולה לסבך את יחסינו עם האמריקנים: צרפת מעוניינת בהפיכתה של אירופה לעצמאית מבחינה אסטרטגית, תוך דחיקה של ארה"ב ונאט"ו.[2] האוריינטציה האסטרטגית של ישראל היא כמובן הפוכה לחלוטין: אנו מחפשים להעמיק את קשרינו עם ארה״ב ותומכים בנוכחותה באזור. הצטרפות לסדר אזורי צרפתי בהכרח תפעיל לחץ על ירושלים לבחור בין פריז לוושינגטון. אבל כאן ניצבת גם ההזדמנות: שלוש המדינות יכולות לחבור זו לזו, ולגבש גוש אוטונומי באגן הים התיכון שטורקיה וצרפת יצטרכו לפעול מולו. אם יעשו כך, הן תגדלנה את השפעתן באגן הים התיכון פי כמה וכמה.

החבירה הזו היא אינטרס ישראלי מובהק. חשוב לזכור שישראל היא מדינה התלויה בסחר ימי לסיפוק כמעט כל צרכיה – נפט, מזון, וסחורות (99% מסך כל תנועת המטענים של סחר החוץ בישראל עוברים דרך הים!). וכמובן, שדות הגז של ישראל מצויים בים, ומאפשרים לה ביטחון אנרגטי, הגדלת היתרון התחרותי של התעשייה, והגדלת ההשפעה שלה באירופה. פיתוח שדות הגז תלוי גם הוא בשיתוף פעולה: צינור ה-EastMed יחבר גז ישראלי לאירופה רק אם קפריסין תוכל לפתח את השדות שלה וניתן יהיה להניח את הצינור – שני דברים שטורקיה היום מעכבת.

אם ישראל תאפשר לטורקיה ולצרפת להיאבק זו בזו להשפעה על אגן הים התיכון, היציבות של האזור תידרדר. התוצאה? פגיעה בפיתוח שדות הגז במזרח הים התיכון, איום על חופש השיט ו…שובם של פירטים לים התיכון.

פיתוח של משאבי אנרגיה, ודאי כאלה הדורשים השקעות ארוכות טווח, דורש סביבה יציבה פוליטית. כדי למתוח צינורות בין מזרח הים התיכון לאירופה צריך הסכמה על הגבולות הימיים בין המדינות השונות באגן. באין הסכמה כזאת, המדינות יאבקו זו בזו על הזכות להניח צינורות במה שכל צד יראה כשטחו שלו. אם אין יציבות – חברות אנרגיה עלולות לברוח מהאזור, או לדרוש אחוז גדול יותר מהרווחים כדי לפצות על הסיכון שהן לוקחות בפיתוח השדות באזור בלתי יציב.

מאבק בין-מדינתי מעמיד בספק את חופש השיט בים התיכון. פגיעה בחופש השיט תפגע בכלכלות אגן הים התיכון, וישראל בתוכן: כלכלות המסתמכות בין השאר על שירות קווים בין-לאומיים ועל מחירי יבוא נמוכים יותר שמאפשרת קרבתן לאותם קווים. אין צורך שספינות יוטבעו כדי שמחירי הביטוח על שיט בים התיכון יעלו. במצב כזה, בשלב מסוים עלולות חברות ספנות להיווכח שהשיט בים התיכון פחות משתלם ופשוט לבצע עיקוף דרך אפריקה.

לבסוף, ללא תיאום ביטחוני באגן הים התיכון, וללא עזרה למדינות החלשות בו יותר, עולה החשש לשובם של פיראטים והתקפות על ספינות מסחר בים. אין מדובר בסיפורי אגדות מן העבר אלא בסכנה בת זמננו: ב-2019 התרחשו בעולם 162 התקפות או ניסיונות התקפה של פיראטים, בעיקר במפרץ גינאה, בים הקריבי ובאזור מיצר מלקה שבין מלזיה לאינדונזיה. פיראטים מופיעים היכן שמדינות חלשות פוגשות נתיבי שיט מרכזיים: כך, פיראטים מוונצואלה רודפים אחר ספינות סחר בים הקריבי, ופיראטים מהפיליפינים ואינדונזיה שודדים מכליות במצרי מלקה. פיראטים פוגעים בכלכלה בעיקר בשל העלאת מחירי הביטוח על ספינות  והברחה של ספינות גדולות מהאזורים שבהם הם שורצים.

באגן הים התיכון יש שלוש מדינות בעלות פוטנציאל להפוך לבסיסי פיראטים: לוב, אלג׳יריה וטוניסיה. כולן סובלות מנוכחות של ארגוני ג׳יהאד ומחוסר יציבות חברתית וכלכלית. לוב ואלג׳יריה גם גובלות בסאהל, הרצועה המדברית-למחצה שמדרום למדבר סהרה, שם קיימות רשתות טרור ופשע מבוססות, העוסקות בהברחה של בני אדם וסמים לאירופה, סחיטה ופגיעה במקומיים. אם המדינות הללו יתמוטטו, או "רק" לא יצליחו לאכוף את החוק בשטחן, ארגוני טרור וארגוני פשע יוכלו להתבסס בהן ולראות בפיראטיות ערוץ רווח חדש. הפגיעה באוניות ישראליות ומערביות עלולה גם להיתפס בקרב ארגוני טרור כ"ג'יהאד על המים". הפעילות הכלכלית תיפגע, חברות אנרגיה ירגישו מאוימות, וישראל תצטרך לשקול שליחת כוחות לאבטח את נתיבי השיט שלה בים התיכון.

ישראל יכולה למנוע את כל זה על ידי יצירתו של גוש אזורי עם יוון וקפריסין, שיעסוק בהיבטי הביטחון של הזירה – אך בה בשעה גם ינסה לקדם אותה כלכלית, על ידי עידוד סחר חופשי ושיפור הסביבה העסקית באגן.

*

אכן, ישראל החלה לעשות צעדים ראשוניים בכיוון הזה. מאז ינואר 2016 היא מקיימת מפגשים דו-שנתיים עם יוון וקפריסין, וכן פגישות ברמת השרים והפקידות הבכירה. מפגשים אלה מתנהלים ביוזמת המטה לביטחון לאומי (המל"ל) ומשרד החוץ, ועוסקים בנושאים של ביטחון, אנרגיה, כלכלה ומסחר. המטרה היא ליצור תיאום עמדות ושיתופי פעולה בנושאים הללו.[3] מפגשי הפסגה הולידו בין השאר את ההסכם בינואר 2020 להנחת צינור ה-EastMed, אשר אמור להעביר גז ממזרח הים התיכון לאירופה דרך יוון ואיטליה.

אולם נדרשת עוד עבודה רבה כדי לממש את החזון של ברית ממשית בין שלוש המדינות. מה הוא כולל? ואיך ניתן להשיג אותו?

ראשית, נדרש לרסן את התוקפנות הטורקית במזרח הים התיכון על ידי תמיכה צבאית ביוון ובקפריסין. תיאורטית, הגיאוגרפיה מאפשרת לשתי המדינות לנעול את הצי הטורקי בנמלי הבית שלו – יוון מחזיקה בכ-180 איים בים האגאי, חלקם קרובים מאד ליבשת הטורקית, ועוד עשרות איים בים התיכון. איים הם נושאות המטוסים של הטבע, נושאות מטוסים שלא ניתן להטביע. הם גם בסיסים נוחים לטילים נגד ספינות ומטוסים. ברמה התיאורטית, הצבה של טייסות F-16 וטילי גבריאל סימן 4 ביוון וקפריסין תוכל לרסן את כל הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון, שכן היא מכניסה את רובו של הצי הטורקי לתוך איום של טילים נגד ספינות.

הפעולות של טורקיה נגד יוון במזרח הים התיכון, כמו למשל שליחה של ספינת קידוח לשטח הימי של יוון בספטמבר, כבר הביאו להכרזה באתונה על הגדלת הצבא: גיוס של עוד כ-15 אלף איש, ורכש צבאי חדש. המתיחות הזו היא כסות מעולה בעבור ישראל למכור ליוון את טילי גבריאל הדרושים לה ולהדק את שיתוף הפעולה הביטחוני עמה. כך ישראל לא תיתפס כ"מסלימה", אלא כמי שבאה לעזרתה של שותפה חשובה במזרח הים התיכון.

פיתוחה של אסטרטגיה כזו מחייב, מבחינת ישראל, הגעה להסכמה משולשת עם יוון וקפריסין: ראשית, על מכירת הציוד הצבאי הרלוונטי;  שנית, על מידת המעורבות הישראלית במקרה של מערכה בים התיכון; שלישית, על קיומם של תרגילים משותפים שיבחנו פריסה מהירה של טייסות מכל שלוש המדינות בבסיסים של כל שלוש המדינות וחבירה של כוחות ים ישראלים לכוחות הים של יוון וקפריסין, במתארי סיור, הגנה והתקפה. תרגילים ימיים כאלה יבססו מבנה ביטחון אזורי, שעשוי לייצר את ההרתעה הנדרשת שתייתר כל פעולה צבאית בעתיד.

*

ההיבט הביטחוני הוא רק צד אחד של הגוש האזורי. ההיבט האחר הוא כלכלי. הודות לשפע האוכלוסייה סביבו, המדינות השונות שלחופיו, משאבי האנרגיה הגלומים בקרקעיתו ונוחות השיט בו, הים התיכון יכול להיות מרכז כלכלי חדש. מרכז כלכלי כזה יעשיר את ישראל, יבטיח את השגשוג שלנו ויגדיל את כוחנו בזירה הבינלאומית. הבעיה שכיום אגן הים התיכון תקוע כלכלית, בין השאר משום השחיתות הגבוהה בו והיעדר סביבה עסקית נוחה: במדד השחיתות הגלובלי של Global Risk Profile, צרפת היא המדינה הכי פחות מושחתת באגן הים התיכון, ובדירוג העולמי היא במקום ה-20. ישראל במקום ה-24. יוון במקום ה-53. טורקיה במקום ה-113 ואלג׳יריה במקום ה-145. מבחינת נוחות עשיית עסקים, מתוך 16 המדינות המרכיבות אותו, רק 4 נמצאות בעשירון הרביעי בדירוג העולמי של קלות עשיית עסקים: ספרד במקום ה-30, צרפת במקום ה-32, טורקיה במקום ה-33 וישראל במקום ה-35. איטליה נמצאת במקום ה-58, יוון במקום ה-79 ואלג׳יריה, אחד ממרכזי האנרגיה של האזור, במקום ה-158.

אפשר שזה נשמע מצחיק שישראל ההסתדרותית, ישראל הבירוקרטית – יש שיגידו אף ישראל המושחתת – תעזור לאגן הים התיכון לשנות את פניו. אך האמת היא שמצבנו לא כל כך רע: ישראל בימים כתיקונם מחזיקה במנהל תקין ובסביבה עסקית נוחה יחסית. יש כמובן לאן לשאוף, אך ישראל אינה מדינת עולם שלישי. נוסף על כך, בשנים האחרונות ישראל התקדמה מאוד, לדוגמה בהפיכת השירותים הממשלתיים לדיגיטאליים ובהורדת מחסומים ביורוקרטים לעסקים. כיום, קל יותר לשלם מיסים בישראל מאשר בגרמניה.[4] ישראל יכולה לקחת את הניסיון שלה בשיפור התהליכים אצלה, ולעזור למדינות מתקשות אחרות באגן הים התיכון. על גבי כל זה, שיתוף פעולה בין-לאומי יכול להיות בדיוק הטיעון שידחוף לעוד רפורמות ממשיות במשק הישראלי, אם הללו ייתפסו כחלק מהביטחון הלאומי שלנו.

אם ישראל רוצה לשמור על יציבות ביטחונית באגן הים התיכון, היא חייבת לא רק לעבוד על שיתוף פעולה צבאי, אלא גם לעודד את המסחר באזור ולעזור לכלכלות בו.

ניקח את יוון כדוגמה: מעבר למשבר החוב שלה, הבעיה המרכזית של יוון היא שאין לה סביבה בירוקרטית ידידותית לעסקים. הסכמים שנחתמים עם הממשלה נפתחים מחדש, משרדים שונים שמים רגליים ומטרטרים משקיעים, והתהליך הבירוקרטי עצמו מסורבל: לדוגמה, יוון מדורגת במקום ה-156 ברישום נכסים. סומליה לעומתה מדורגת במקום ה-153.[5] ישראל נמצאת במקום ה-75.

הסביבה העוינת ביוון מרחיקה משקיעים, מקשה על עסקים לתפקד ומעכבת את פתיחתם של עסקים חדשים. התוצאה היא שאף כי אוכלוסיית יוון גדולה מעט יותר מזו של ישראל, התמ"ג שלה קטן משלנו בחצי. גם המסחר בינינו משקף את הבעיות של הכלכלה היוונית: ישראל מייבאת מיוון בעיקר ברזל ופלדה ומייצאת אליה בעיקר נפט מזוקק. מדובר בפרופיל מסחר שמתאים למדינה מתפתחת, לא מדינה מפותחת.

יוון צריכה עזרה בשיפור סביבת העסקים שלה, וישראל יכולה להציע את העזרה הזו: אפשר לדוגמה להקים דיאלוג בין המדינות בנוגע לשירותים מקוונים, מפגשים בין משרדיים בנושאי רגולציה ומסחר וקידום פרויקטים משותפים להורדת חסמים רגולטורים שמעכבים השקעות ומסחר בין המדינות. שיתוף הפעולה צריך להיות בנוי כך שעוד מדינות יוכלו להצטרף אליו במטרה ללמוד ולתרום – לדוגמה על ידי תיאום תהליכים רגולטוריים לרישיון, הורדת חסמים בירוקרטים, קידום שקיפות ועוד. אם נצליח לעזור למדינות כמו יוון, איטליה, קפריסין ואפילו צרפת לשפר את הסביבה העסקית שלהן, קרוב לוודאי שנראה עלייה בהיקף המסחר שלהן עם ישראל.

אם ישראל תעזור בשיפור, היא תוכל לעזור גם לשדך בין עסקים ישראלים למדינות השונות: איננו חייבים רק למכור טילים למדינות אגן הים התיכון, אלא גם חלקים מדויקים לספינות ומטוסים, מערכות מידע וטכנולוגיה, מיזמים משותפים בתחום הפיננסי ועוד.

עם חזון מתאים וביצוע חכם, ישראל יכולה למנף את היתרונות שלה ולהפוך לציר אסטרטגי בים התיכון – גם כאשר אינה מחזיקה באוכלוסייה גדולה כמו טורקיה או בצי חזק כמו צרפת. התועלות, כפי שאמרנו, עשויות להיות מרחיקות לכת.


 

ניצן דוד פוקס הוא חוקר עצמאי בתחום הגיאופוליטיקה, מייסד ומנהל אתר 'המשחק הגדול'. משמש אנליסט גיאופוליטי בכיר בקבוצת ההשקעות אינפיניטי.


 

תמונה ראשית: תרגיל ״משחקי הכס״ של לוחמי הקומנדו וטייסות חיל האוויר בקפריסין. באדיבות דובר צה"ל, ויקימדיה.


[1] Jalel Harchaoui, How France is Making Libya Worse: Macron IS Strengthening Haftar”, Foreign Affairs, September 21, 2017 .

[2] IISS, “Macron’s strategic vision for Europe”, Strategic Comments, April 2020.

[3] אורנה מזרחי, ״המדיניות הישראלית ביחס למשולש היחסים עם יוון וקפריסין״, במת מדיניות, כרך 23, גיליון 3, יולי 2020.

[4] World Bank, “Ease of doing Business index”, 2019. זמין במרשתת.

[5]To Hell and Back: Can Kyriakos Mitsotakis ensure the Greek economy starts growing again?”, The Economist, October 3, 2020.

עוד ב'השילוח'

לתת עומק לערכים שלנו
אני ואתה נשפר את העולם
הנוטים למות וקדושת החיים

ביקורת

האומה
צור ארליך
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. תמוה

    29.12.2020

    אין שום קרדיט לערן לרמן? שמריץ את חזון אגן הים התיכון כבר כמה שנים, כולל כאן בהשילוח.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *