33877

עולם חדש ומופלא?

החתירה לשוויון של להט"בים מובילה, כמעט בבלי דעת, לפיתוחה של תפיסת הורות חדשה – המערערת אחד מעמודי התווך של התרבות שלנו

דמיינו עולם מקביל שבו לכל אחד יש יותר משני הורים. ובכלל, עולם שבו ההורות היא דבר גמיש, עולם שיש בו רצף, או שמא ספקטרום, של הורות: יש הורה 50%, הורה 70%, או הורה 100%. דמיינו עולם שבו הילד יכול להתגרש מהוריו, ושההורה יכול להתגרש מהילד: דיון בבית משפט – וההורה אינו נחשב הורה יותר. דמיינו שבאותו עולם מופלא, גם קשרי המשפחה האחרים אינם מוחלטים, וככלל, הכול בר-שינוי, דינמי ונתון לבחירתו של האדם. נשמע מוזר? האם הייתם רוצים לחיות בחברה כזאת? אולי כן? אולי לא? כך או כך, ודאי הייתם רוצים לדון על כך בטרם נעבור לשם.

דמיינו חברה שבה האם איננה צריכה לשאת את התינוק ברחמה תשעה חודשים. הכול נעשה בהזמנה מדויקת להפליא. ממלאים טופס מקוון במשרד הרווחה, מקבלים אישור להביא לעולם צאצא, ומזמינים את התינוק באפליקציה ייעודית, תוך בחירת מין הילוד, צבע העור, העיניים ועוד. התינוק מגיע לאחר תשעה חודשים במשלוח מיוחד של UPS היישר מהרחם האנושית או המלאכותית שבה התפתח מהונדס לפי דרישת ההורים. הייתם רוצים לחיות בחברה כזאת? אולי כן? אולי לא? כך או כך, ודאי הייתם רוצים לדון על כך בטרם נעבור לשם.

*

פּוֹפּוּליזם הוא סגנון בפוליטיקה, הפונה אל הציבור הרחב של פשוטי העם לגיוס תמיכתו ואהדתו תוך שימוש במסרים פשוטים וקליטים ובצעדי מדיניות המעדיפים את הסיפוק המיידי על פני יתר השיקולים. את סגנון ההתפלמסות הציבורית שהתפשט בחברה המערבית מודל המאה ה-21, אני מכנה 'פופוליזם אמוציונלי'. בפופוליזם אמוציונלי נעשה שימוש, למשל, כאשר באים לדון בשחרור מחבלים: מצד אחד יציגו לנו המתנגדים תמונות של נרצחים ודמעות של הורים שכולים, בהנחה שכל לב יתרגש ושאין מי שלא יזדהה עם צער המשפחות. מנגד, תומכי העסקה יציגו לנו את הורי החייל החטוף שישוחרר אם העסקה תתממש, בידיעה שאין אֵם שלא תחשוב בליבה "ומה אם זה היה הילד שלי". וזה עובד. כפי שעולם השיווק, הפסיכולוגיה וחקר מנהל-העסקים הבינו מזמן, החלטותינו הן כמעט תמיד אמוציונליות, להבדיל מרציונליות.

בכל הנוגע למבנה המשפחה, הפופוליזם האמוציונלי מפליא לרכוב על סוסיו של עידן הפייסבוק, האינסטגרם ותרבות הסלבס. מספיק להציג זוג הומואים מפורסם (או זוג לסביות מפורסמות), כזה שכולנו אוהבים; זמר מפורסם, דוגמן צמרת, או סתם ידוען אחר אהוב וחביב, אשר מחצינים את כאבם ומתחננים לממש את 'הזכות להורות' – כדי לזכות באמפתיה חברתית ובתמיכה ציבורית רחבה בחקיקה חדשה שתאפשר להם אימוץ או פונדקאות.

אינני מפקפק בזכותם של בני אדם על גופם, אורחות חייהם ובחירותיהם. אך כאשר מדובר בשינויים חברתיים דרמטיים, המשפיעים על כלל החברה, לא ייתכן שהללו יאומצו בלא כל דיון חברתי אמיתי ונדרש, תוך שימוש באותו פופוליזם אמוציונלי זול בלבד. נדרש שיח מעמיק, אמיתי ונטול פופוליזם שיברר את הסוגיות הללו ואת השלכותיהן.

הציבור ברובו אינו ער למשמעות מרחיקת הלכת של שינויים מסוימים. אפשר שאם משמעויות אלו היו ידועות לאנשים, הם היו נוקטים עמדות אחרות – וממתנים את הריצה הנלהבת אחר שינויי חקיקה, פסיקה או נורמות חברתיות. מדוע דיון זה איננו מתקיים? מדוע נגד הפופוליזם האמוציונלי אין עומדים בעלי מחשבה ומעלים את הסוגיות הרלוונטיות לבחינה – אם לא בציבור הרחב, לפחות בקרב מנהיגי הציבור, אנשי הרוח והאקדמיה? האומנם כל אנשי הרוח תמימי דעים? אין בעל מחשבה אחד המערער כנגד הרעיונות הפרוגרסיביים הללו?

הרשו לי להניח שאכן יש, מה עוד שאני בעצמי מכיר כמה. אם כך מדוע קולם אינו נשמע? את ההסבר לכך סיפק ג'ורג' אורוול במאמר שכתב בשנות ה-40 (הוא כתב את המאמר כהקדמה לספרו 'חוות החיות', אך המאמר פורסם רק בשנת 1972):

בכל רגע נתון יש אורתודוקסיה, גוף של רעיונות שמקובל להניח שכל האנשים החושבים-נכון יקבלו בלי שאלה. לא ממש אסור לומר דבר זה או דבר אחר, אבל "לא ראוי" לומר זאת. כל מי שחולק על האורתודוקסיה הרווחת מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה. דעה שהיא לא אופנתית באמת אינה מקבלת כמעט אף פעם הזדמנות הוגנת, לא בעיתונות הפופולרית ולא בכתבי העת האליטיסטיים.

ה"לא ראוי" הוא מנגנון השתקה אולטימטיבי, השובה בתוכו את כל אנשי ההגות ובעלי המחשבה, ומכוונן את כולם לדעה אחת. המעטים החושבים מחוץ לעדר נזרקים הצידה ומושתקים באגרסיביות. המעז להציג דעה, תהיה תיאורטית בלבד, בעניין זכות ההורות במשפחה להט"בית, יתויג מיידית כ"הומופוב", ובזאת הסתיימה חברותו בקרב האליטה ונסתיימה דרכו באקדמיה, בתקשורת, ולפעמים אף בעשייתו הציבורית. השילוב בין ההשתקה הזו המנטרלת את האינטלקטואלים, לבין הפופוליזם האמוציונלי הפונה להמון העם, מאפשר לרעיונות הפרוגרסיביים לשנות את פני החברה.

*

מהי הורות?

בקרב מיני בעלי החיים, יש כאלה המגדלים את צאצאיהם ומגינים עליהם בחירוף נפש, יש כאלה שאינם דואגים לצאצאיהם כלל ועיקר, וישנם אף מינים האוכלים את צאצאיהם. כך או כך, כמעט בכל המקרים,  משבגרו הצאצאים תם תפקיד ההורות והצאצא הבגיר נהפך לחלק מהעדר או פורס כנפיים ועף. ההורות במלוא מובנה, הקשר ארוך השנים והמערך המשפחתי לרבות הסבים והסבתות, האחים והדודים, הם המצאת האדם, פרי התרבות האנושית.

החברה האנושית אימצה את תודעת ההורות הביולוגית, אשר לפיה ילד הוא פרי גבר ואישה שתינו אהבה ויצרו צאצא בעל מטען גנטי משותף. לצורך מקרים מיוחדים שבהם לא יכלו ההורים לגדל את ילדם, ומשפחות ההורים לא יכלו לגדל את 'שאר בשרם', הומצא מונח של הורות משנית, 'הורים מאמצים'. אך תודעת ההורות הביולוגית כה חזקה, שהמוני ילדים מאומצים, ובכללם כאלה שגדלו בתנאי חיים מעולים, הופכים עולמות כדי לברר את זהות משפחתם הביולוגית (לתיאור אחד מגילויי התופעה בזמננו, ראו במדור שיחה עולמית בגיליון זה).

למודל ההורות הביולוגית יתרונות רבים. הוא יצר לאדם זהות ברורה ואחריות הורית ברורה. בעבר (ובמקומות רבים בעולם עד היום), גברים רבים שיצאו להילחם או לעבוד בארצות רחוקות כמעט לא הכירו את צאצאיהם, אך עבדו קשה מעבר לים לשלוח כסף ומזון למשפחתם. ילדים שכמעט ולא הכירו את אביהם ייחלו ליום שהוא ישוב משדה הקרב. אפשר, מן הסתם, לפרט עוד יתרונות רבים, אך אני מרשה לעצמי להניח שיתרונותיו של המודל התרבותי והתודעתי הזה מוכרים לרובנו, לאור העובדה שכיום אנו עדיין חיים עם תודעת ההורות הזאת.

עם התפתחותה של החברה המערבית המודרנית, באמצע המאה ה-20, החלו מדינות העולם להכיר בלגיטימיות של נטיות מיניות לא הטרוסקסואליות. בהמשך, החברה הנאורה לא הכירה רק בלגיטימיות של יחסי מין הומוסקסואליים, אלא החלה לדבר על אנשים הומוסקסואלים. לקראת סוף המאה ה-20 גבר השיח על זכויותיהם החברתיות, כגון נישואים – ומתחילת המאה ה-21 אף הזכות להורות. הזכות להורות נתפסת יותר ויותר ככזו שאינה תלויה בהורות הביולוגית: היא מבקשת לאפשר מלכתחילה הולדת ילדים שאינם נושאים כל מטען גנטי של מי שיוכרו כהוריהם.

בכך מתערער המודל הישן ועומד בסכנת הכחדה והחלפה. ההתנגשות התודעתית עמוקה, שכן לפי המודל הישן, ההורות הינה תוצר ביולוגי, ואימוץ הוא תמיד הורות מדרגה שנייה; ממילא, כל זמן שתודעת ההורות הינה גנטית, לא יזכו ההורים הלהט"בים להכרה שווה באמת. בנקודה זו יש הבדל משמעותי בין סוגיית החד-הוריוּת (אימהות או אבות המביאים לעולם ילד באמצעות תרומת זרע או תרומת ביצית בשילוב פונדקאות) לבין סוגיית הזוגות החד-מיניים. החד-הוריים מראש לא מתמודדים באופן ישיר עם המתח בין מודל ההורות הביולוגי למודל הורות אחר. משמעות ההורות הביולוגית של תורם הזרע או תורמת הביצית אומנם מצטמצמת כמעט לחלוטין, וזהו נושא לדיון בפני עצמו, אך אין כאן הצבה ברורה של מודל הורות חלופי.

מובילי המאבק למען הורות להט"בית, לעומת זאת, מבקשים, מדעת או שלא מדעת, לקדם תפיסה של הורות הסותרת את התפיסה של ההורות הביולוגית. במילים אחרות, לא מדובר רק בסוגיה של מתן זכויות והענקת חופש בחירה לסגנון חיים, אלא בהרבה יותר מכך: שינוי התודעה החברתית של החברה כולה, כך שהורה יהיה בראש ובראשונה זה שמגדל ילד, בלא כל קשר למוצאו הגנטי.

התודעה משתנה על ידי השפה ("הורה" במקום "אבא"), על ידי מערכת המשפט (כפי שמרחיבים בגיליון זה יהודה ומיכאל פואה במאמרם "הורות מכוח האופנה"), על ידי מערכת החינוך, ועל ידי הפיכת הדיבור על "אבא ואימא" לבלתי תקין פוליטית.

ושוב: לגיטימי בעיניי לתמוך בשינוי תודעה כזה ולחתור אליו – אבל הוא מחייב דיון מעמיק, לא פופוליסטי, המבין את ההשלכות הרחבות של הסוגייה.

אבקש להמחיש כמה מהשלכותיו של המודל החדש, שאפשר לכנות 'תודעת ההורות המגדלת' (אפשר גם 'הורות הסכמית' או 'הורות חברתית-פונקציונלית'). ניתן את דעתנו לשתי נקודות:

א. המוסכמה החברתית כי תא משפחתי כולל בתוכו שני בני זוג היא תוצאה של אותה תודעה חברתית ישנה, תודעת ההורות הביולוגית. עד השנים האחרונות, גם תאי המשפחות הלהט"ביות ירשו את מודל הזוגיות. אולם, בעקבות הוצאת העניין הביולוגי מהתמונה, החלו להתפתח תאים משפחתיים של הורות משולשת (שלושה הורים). עד עתה, חרף כמה הצלחות בבתי משפט לענייני משפחה, בתי המשפט המחוזיים בישראל בלמו הכרה בהורות כזאת, אך לא דחוה לגמרי, אלא קראו למחוקק להסדיר עניין זה. על יסוד התבוננות בשיח הבין-לאומי בעניין, וסקירת היסטוריית ההתפתחות המשפטית ביחס לסוגיות ההורות המודרנית בעבר, יש להניח כי בעתיד הקרוב ימוסדו, לכל הפחות מבחינה משפטית, גם משפחות כאלו ואולי אף משפחות עם הורות מרובעת.

ב. משהוצא המרכיב הביולוגי מההורות, ותחתיו הוצג מודל "ההורה הפעיל" קרי הדמות המגדלת, פינתה ההורות המוחלטת את מקומה להורות יחסית ואף בת שינוי. בפסק דין שניתן בשנה שעברה בבית משפט ישראלי לענייני משפחה (בתל-אביב), נענתה השופטת סיגלית אופק לבקשתן של מי שהיו בנות זוג לסביות וגידלו שני ילדים, ואז התגרשו, לבטל את מעמדה של אחת מהן כאם המאמצת של הילדים. גם אם לא נרחיק עד ביטול מוחלט של ההורות, עדיין כאשר זוג כזה שנפרד בעוד הילד קטן, וכל אחד מבנות הזוג מתחתנת בשנית, הרי שאם אין משמעות לביולוגיה, בעל כורחנו חוזרים אנו לסוגיה הקודמת של ריבוי ההורות וההורות הדינמית והיחסית. לכאורה לילד יש כעת ארבע אימהות, כך שמבחינתו מאז שהוא זוכר את עצמו גידלו אותו שני זוגות אימהות בהורות משותפת. חצי מהשבוע אצל זוג אחד וחצי אצל הזוג השני. כמובן, זה אומר שיש לו סבים וסבתות רבים מכל הצדדים. ואולי בני דודים מארבעה צדדים שונים. ייתכן שבשל מעבר של זוג אחד לעיר מרוחקת יותר, הסדר הגידול ישתנה כך שהוא יבלה זמן רב יותר עם הזוג השני, האם לעובדה זו תהיה השפעה על עוצמת ההורות של מי מן האימהות? האין מציאות כזאת בת השפעה על הזהות האישית של אותו ילד? על התפתחותו החברתית? האם יש לה השפעה על האחריות ההורית? האם מודל כזה יחזיק מעמד בשנות רעב ומחסור?

ככלל, שינוי המודל מציף שורה ארוכה של שאלות, שהיקפן יתבהר לנו אם ניטול את המודל החדש עד הקצה – למשל, כאשר ילד מגודל מלכתחילה בהורות משולשת, זו מתפרקת, ומרכיביה השונים יוצרים משפחות חדשות. ריבוי הדמויות המעורבות יוצר גם שינויים דינמיים באופני הטיפול בילד הזה, ובזמן המוקדש לו על ידי כל אחד מהמבוגרים המעורבים. שאלה אחת תהיה מי יוגדר כהורה של הילד, באיזו מידה ובאיזה זמן; שאלה אחרת היא אם יכול הילד "להתגרש" ממי מ"הוריו" שאינו מקדיש לו די זמן; והאם יש מעמד של "הורה לשעבר".

עוד שאלות שעולות במודל כזה מוסבות על האחים. מה משמעותה של אחווה? מי מוגדר כאחיו של מי, כאשר ההורות אינה ביולוגית? והאם החברה עתידה להגביל – בשל גילוי עריות – את הקשרים בין אנשים שבשלב מסוים או במידה מסוימת מהווים "אחים"? בהנחה שהחברה לא תוכל לעשות זאת – האם פירוש הדבר שאפילו בתוך בית ילדותו של האדם לא מובטח לו מרחב התפתחות בטוח ממתח מיני?

למותר לציין שבחברה כזאת הורות גנטית לא תזכה למעמד אחר מהורות שאינה גנטית; ומשכך, כל השאלות הללו יהיו מנת חלקם אף של זוגות הטרוסקסואליים. כבר כיום ילדים להורים גרושים, למשל, שנחשפים לאפשרות של שתי אימהות או שני אבות, עלולים לתהות לעצמם (ובייחוד אם מדובר בילדים קטנים) אם בני הזוג החדשים של הוריהם המגדלים אותם חצי מהזמן הם גם ההורים שלהם.

כל השאלות הללו מבטאות השלכות קיצוניות של שבירת המודל הקיים והחלפתו במודל חדש. הן ראויות לבוא לדיון חברתי רחב ועמוק. לצערי, דיון זה מעולם לא נעשה. בעזרת פופוליזם אמוציונלי, שינוי השפה, חקיקה שקטה, שינויים במערכת החינוך ועוד מהנדסים סוכני השינוי תודעה הורית חדשה, עם השלכות מרחיקות לכת על כלל החברה.

השינוי השקט מתאפשר בזכות מנגנון ההשתקה האולטימטיבי  שתיאר ג'ורג אורוול. לי ברור הדבר: במקום שאין שיח, כאשר עצם הדיון אסור, כשדעות מסוימות נתפסות כלא לגיטימיות ואסורות להישמע, שם מסתתרת סכנה גדולה עד מאוד.

 


הרב יצחק בר-זאב, בעל תואר שני במדיניות ציבורית, הוא רב בית הכנסת הגדול בתל-אביב.

 


תמונה ראשית: באדיבות Bigstock


[1] אלעד הומינר, "שר החקלאות קורא לקיים דיון על קצב הילודה בישראל", כיפה, 9.3.2021.

[2] "פיקוק אוכלוסין", כאן 11, 21.4.2021.

[3]Charles I. Jones, ”The End of Economic Growth? Unintended Consequences of a Declining Population”, Stanford: NBER, 2020 . זמין במרשתת.

[4] Noah Smith, “Why America’s Population Advantage Has Evaporated”, Bloomberg, 5.5.2021.

[5] “The economics of falling populations”, The Economist, 27.3.2021.

[6] “Where growth is concerned, is population destiny?”, The Economist, 19.4.2019.

[7] “Harry Dent’s Demographic Cliff and Global Economic Collapse”, World Knowledge Forum, YouTube,  25.8.2020.

[8] "פצצה דמוגרפית – בלי תינוקות כלכלת גרמניה בסכנה", דה מרקר, 18.8.2013

[9] אדר פרימור, "משבר הילודה דרמטי, אבל צפוי תיקון כמו לאחר מלחמות העולם", כלכליסט, 27.4.2021.

[10] Gideon Salutin, “Race and Population: Japan’s Economic Timebombs”, mironline, 5.3.2020.

[11] בספרי הבא בסדרת "עץ החיים והכסף", שעליו אני שוקד בימים אלו, אני מסביר שהתרגום של Venture Capital  ל'הון סיכון' איננו מדויק. התרגום צריך להיות 'הון הרפתקני'.

[12]  "לראשונה: ישראל בין 20 הכלכלות המובילות בעולם בתוצר לנפש", Forbes, 20.4.2021.

[13] דו"ח דפוסי חיבור ושימוש באינטרנט בתקופת הקורונה, אסקריא, יולי 2020.

[14] ראו בדף הפייסבוק שלו, בפרסום מיום 27 באפריל 2021: https://www.facebook.com/moshe.friedman.3/posts/4423269137703037

[15] שלומית לן, "30 שנה חלפו מאז גל העלייה הגדול מרוסיה: כך השתנתה ישראל לבלי הכר", גלובס, 24.1.2020.

עוד ב'השילוח'

פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה
הנוטים למות וקדושת החיים
שלום יכול לחיות עם ערכים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *