תרבות גבוהה וסנטימנט נמוך

תגובות הקהל בדיון על תרבות שמרנית עוררו רושם שההתנגדות לתרבות מתוקצבת גולשת להתנגדות לתרבות

מה בין תשׂואות בשוק ההון לתשׁואות בתיאטרון ובאולם הכינוסים? אלו ואלו הן מדדים חלקיים. תשׂואות גבוהות למשקיע הן עדות אפשרית לתבונתו, אך גם למזלו הטוב. תשואות לנואמת בכנס או למשתתף בפאנל, מעידות על אהדתו של נתח גדול ומרכזי בקהל למה שאמרו, אך כמובן גם הן תלויות במשתנים של שנינה ומצב רוח, כריזמה ותזמון וטעם. ועדיין – אינדיקציה יש כאן.

שלוש הזירות הנזכרות – הכלכלית, התרבותית והרעיונית – חברו יחדיו באחד המושבים בכנס השמרנות הישראלית: רב-שיח בשאלת התרבות השמרנית. שכן זו הייתה במת דיון רעיונית על נושא התרבות – ועל סוגיית מימונהּ. פרצי תשואות, מחיאות כפיים, היו במושב הזה גם היו. ודומה כי אופיין העקבי העיד על הלך רוח דומיננטי בקהל.

שאלות רבות נידונו במושב הזה, שאלות המזמינות, אפילו מתוך המקטע השמרני של קשת ההשקפות, תשובות אפשריות סותרות. האם לציבורים שמרניים קשה יותר להעמיד אמנים גדולים ופורצי דרך? עד כמה מכריעים המחסומים הפנימיים והחיצוניים, הערכיים והטכניים, הנפשיים והחברתיים, העומדים בפני יוצרים שמרנים ודתיים? ואילו מן המחסומים הללו אמיתיים בכלל? האם תפיסת עולם שמרנית מניבה יצירות אמנות וספרות אחרות באופן מהותי מאלו שמניבה תפיסת עולם שמאלית? האם שמרנים מגדירים "תרבות" אחרת מן המקובל כיום? התשובות שניתנו לשאלות אלו שהעלתה המנחה אמילי עמרוסי היו מגוונות ומעוררות מחשבה.

אך בעיקר בערו – ושימשו בסיס לתשואות – השאלות על הממשק בין תרבות לכלכלה. האם אפשר, מתוך תפיסה כלכלית של משק חופשי, יוזמה פרטית וממשלה קטנה, למצוא הצדקה למימון תרבות ואמנות בתקציבי מדינה ובפרסים ממלכתיים? משאֵלה זאת עשויה אף להסתעף שאלה חמורה יותר: האם יש זכות קיום, או לפחות סיכויי קיום, לאמנות שאינה מצליחה לממן את עצמה? ואם לא, האומנם נגזר גם על התרבות להימדד בכלי השוק? האם איכות נמדדת בכמות? האם ישנם טעמים הנחשבים יותר מאחרים, או שאיכות היא נגזרת של פופולריות? היש בתחום הרוח מקום לאליטיזם שאין לו ביקוש רחב?

בסוגיות אלו האחרונות, נְהִיַית לב שמרנית עשויה להוביל לקצוות שונים. מצד אחד, השמרן דוגל במידה-הטובה ובטיפוחה, באליטיזם של סגולה, בכבוד כלפי הישגים נאצלים של הדורות הקודמים, ובנשיאת עיניים אל התרבות הגבוהה במובנה הרחב: אל מה שמוגדר במאמרו של עוז בלומן בגיליון זה כאותו חלק של התרבות "הקשה לרכישה והנוח לאיבוד, קרי: שקיומו דורש מאמץ ובחירה מתמידים – בחינוך, טיפוח, השבחה ועידון". השמרן יאמר אפוא: אסור לתת ליצר לב ההמון, לתהליכים הטבעיים של השחיקה, ההישרדות והברירה הטבעית, לעצב את פני התרבות.

מנגד, בתחומי הכלכלה והחברה, השמרן דוגל במתן אמון בתהליכים טבעיים, ומתנגד להתערבות מגבוה. הוא רוצה לצמצם את פעולתה של הממשלה אל ההכרחי, אל מה שיחידים אינם יכולים לעשות באופן יעיל. הוא אמור, מבחינה זאת, להתנגד לתקצוב התרבות. אלא אם יִמְנה את התרבות עם הדברים החיוניים שבלי התערבות הרשויות לא יצליחו להתקיים.

שניים מהדוברים, עורך מוסף ספרות ותרבות של 'הארץ' בני ציפר ועורך 'השילוח' יואב שורק, ניסו כל אחד בדרכו להעמיד גישה משלבת. תקצוב תרבות בכספי מדינה, סבורים שניהם, אינו מצב אידיאלי, והוא אף מטיל על התרבות צל חונק של חשש-לתכתיב-ממשלתי, ועל כן יש לחתור בטווח הארוך להפרדה בין התחומים הללו לבין קופת המדינה. אך נכון לעכשיו, אמר ציפר, בהיעדר תקצוב לא יוכלו להתקיים מיזמי תרבות גדולים כגון מוזיאונים, תזמורות ותיאטראות שאינם מתפלשים בחומר לוועדי עובדים. שבריר אחוז מכספי המיסים העצומים מופנה לתרבות, הזכיר שורק; האם דווקא כבשת רש זו, החיונית, היא שצריכה להרגיזנו? ציפר הזכיר שרק בארצות הברית, שיש בה שכבה נרחבת של בעלי הון המוכנים להפנות את תרומותיהם לתרבות, מצליחה להתקיים תרבות גבוהה במימון פרטי.

לעומתם, הסופרת עירית לינור, שספריה זכו לאהדת קהל נרחב ונמכרו יפה, ייצגה את העמדה המחילה את חוקי השוק על התרבות. כדרכה, עשתה זאת בתקיפות מחויכת ובאירוניה עצמית בריאה. "תרבות צריכה להיות מצליחה", אמרה. "במובן הכי בזוי ונקלה: שיש קהל שרוצה לצרוך את התרבות. כדי שנוכל לנהל שיחה האם שיר הוא טוב או לא, האם אמן הוא טוב או לא, צריך שיהיו מספיק משתתפים בשיחה הזאת. הרעיון של אמנים שמקבלים מלגות מהממשלה פירושו פשוט שהמדינה נותנת כספים על כישלון". בוועדות הפרסים, סיפרה מניסיונה האישי, מעתירים כל-טוב מכספי הציבור על "אנשים שבאמת אף פעם לא שמעתי עליהם; אולי הכריחו את הדודה שלהם לקנות את ספר השירה שהאחיינית הלא מוכשרת כתבה. נותנים פרס כספי גדול כי לא נעים לתת פרס ראש הממשלה למישהו שמצליח לבד".

מה חשב הקהל במושב זה של כנס השמרנות – אותו נתח מקרב באי הכנס, אשר בחר בשעת צהריים עייפה לבוא למושב זה דווקא, ולא למקביליו שעסקו בתחומי משפט, משילות וכלכלה? אילו דעות מן המגוון אהב אותו פלח מתעניין-בתרבות של המגזר השמרני המתהווה בישראל? מדד מחיאות הכפיים, מפוקפק ככל שיהיה, יהיו שיאמרו מדד קפיטליסטי רחמנא ליצלן, ידריכנו. אחֵר ממנו אין לנו.

לינור גרפה את רוב מחיאות הכפיים. זאת, לא כאשר סיפרה על חיבתה האישית לאמנות. גם לא כששיתפה את הקהל בחוויותיה המצחיקות-מדכאות ממפגשים עם קוראות דתיות שתהו למה הנואפים בספרֶיה אינם באים על גמולם הרע. התשואות קמו לה דווקא בכל פעם שחידדה את איבתה כלפי מימון תרבות. אם לא יהיה תקציב ממשלתי, אמרה לשמחת שומעיה, "יחדלו להתקיים מוסדות שלא מעניינים אף אחד, שזה נפלא. אני לא מבינה למה אני צריכה לממן את אמן המיצג הכושל מהפריפריה רק כי הוא החליט להיות אמן. הקטע של 'אוי-יוי-יוי, אם לא יהיה תאגיד השידור תהיה טלוויזיה כמו של ברלוסקוני', לא מקובל עליי".

כאן מחא הקהל כפיים, בז כנראה לעובדה כי תוכניות איכות המכבדות את צופיהן ואת מאזיניהן, ותוכניות תרבות-גבוהה בפרט, משודרות כמעט אך ורק בתחנות תאגיד השידור הציבורי "כאן", שעה שבתחנות הרדיו המסחריות-למחצה, האזוריות, אין למשל ולו שעה אחת לרפואה של מוזיקה קלאסית או ג'אז או מוזיקת עמים אותנטית, ובערוצים 12–13 שרידים של זיק בינה אחרון נסתרים רק בכמה רצועות שהרגולטור כופה עליהם לשדר. יש טעם רב בהתנגדות לשידור ציבורי ואף לרגולציית-תוכן על שידור של זכיינים, אך רמתם המבזה של ערוצי השידור המסחריים היא עניין שמתנגדי השידור הציבורי צריכים לתת עליו את דעתם, לא לפטור אותו בלעג. כששבה לינור וחידדה את שלילתה המוחלטת לסיוע-מדינה לתרבות זכתה שוב לתשואות, וחוזר חלילה.

גם בני-שיחה המתונים יותר של לינור הצליחו לסחוט כמה פרצי מחיאות. מתי? כאשר אפשר היה לפרש משפט שלהם כמביע טינה או לעג כלפי עולם התרבות והאמנות העכשווי. ציפר התבדח מעט על חשבונה של המוזיקה המודרניסטית, על "סימפוניה לקומקום חשמלי", ומחאו לו. גם כשאמר, בטרם הציג את הצד השני של המטבע, "שהאמנים יעניקו פרסים אחד לשני, לא הממשלה", הורעפו עליו חסדי מוחאי הכפיים. ואולם הקהל הצמא במופגן למסר שמרני על תרבות לא חנן את ציפר במחיאותיו כאשר העורך בעל עניבת הפרפר סיפק לו סחורה מקורית ומעודדת; למשל כשהסביר שדווקא סביבה שמרנית מאוד, כגון זו האירופית במאה הי"ט, כזו המפגינה נוקשות תרבותית, מידה של קונפורמיות ודבקות במסורות קלאסיות ואיננה מעודדת התנהגות אוונגרדית – היא הקרקע המצמיחה יוצרים פורצי דרך וגדולים באמת.

כך עלה גם בגורלו של עמיתי יואב שורק. את קורטוב נחת מחיאות הכפיים שלו לא קיבל על אמירות חיוביות שיכלו לשמח את שוחריה הנלהבים של תרבות שמרנית, הגרעין-לכאורה של היושבים באולם. לא כשאמר שלימוד הדף היומי הוא מפעל התרבות הגדול בישראל, גם לא כשהציע שהמייחד יצירות שמרניות עשוי להיות עמדת המוצא האוהבת שלהן כלפי החברה והעם. רק כשאמר שהתרבות היהודית המסורתית והתורנית עולה בערכה על תרבות החולין הישראלית עלו תשואות חן-חן: הוא הכניס להם!

לפרצי מחיאות כפיים יש דינמיקה מיוחדת. אין די בכך שאדם אחד יתחיל; הוא עלול להישאר קול קורא במדבר, עץ נופל ביער שומם, כפי שקרה לכותב שורות אלו פעם ופעמיים במושב המדובר. נדרשת מסה קריטית של מתלהבים. כשהיא מצטברת, כשקמות באולם התשואות, הרושם הוא שזו דעת הקהל במקום – גם אם המוחאים בפועל הם מיעוט. הקהל היה מורכב מן הסולת והשמן, מאנשים משכילים שטרחו להקדיש את זמנם לכנס רעיוני חשוב מתוך רצון לקדם את הטוב. אבל כאשר באורח עקבי מחיאות הכפיים ניתנו רק למה שנראה כהתנגחות בתרבות הגבוהה, נוצר רושם ברור שזו דעת רובו.

כאשר במושב שעניינו תרבות שמרנית מועלות תשואות לשלילת תרבות-גבוהה משום שהיא נחלת מיעוט, ולשלילת תרבות-גבוהה כי היא לפעמים באמת לא מוצלחת, ולשלילת תרבות-גבוהה כי היא עולה לנו כסף, ולשלילת תרבות-גבוהה כי קידומה מחלל עקרונות שוק חופשי טהורים, ולשלילת תרבות-גבוהה בצחוק – כאשר מחיאות כפיים נלהבות ניתנות לכל אלה, ולא לשום דבר אחר מהדברים היפים והחדים והחדשים הנאמרים, ההרגשה היא שסנטימנט אנטי-תרבותי, אנטי-אליטיסטי, הוא המרחף בחללו של אולם.

מי שיכול להסביר איך מתוך עמדה או תדמית אנטי-תרבותית כזו תוכל להתבסס תנועה שמרנית משפיעה, משנת-תודעה, רצינית ובוגרת – שיקום.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *