כל שנעשה רחמן על האכזרים

Getting your Trinity Audio player ready...

מול האיום שאיתו אנחנו מתמודדים, העמדה המוסרית צריכה להיות פשוטה: על מדינת ישראל להגן על אזרחיה גם במחיר פגיעה באזרחים לא מעורבים

בתוך "מודל חמשת שלבי האבל", אני נמצאת כרגע בשלב הכעס. השלב הראשון אמור לכלול הכחשה – והוא אכן כלל אותה – אך לצידה הופיעה גם אימה שאינה מופיעה במודל המקורי. האימה הזו כאן כדי להישאר, אבל אט אט מחלחל גם הכעס.

ראשית, אני כועסת פנימה. עליי ועל שכמותי. הימין הצליח להקים כאן ממשלה חלשה, חסרת אונים, החתומה על הכשל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. יש לזה המון סיבות, אך אף אחת מהן לא משנה את העובדה הפשוטה שכל המשרדים הרלוונטיים כשלו בצורה הנחרצת ביותר – כישלון שעלה לנו ביותר מדי חיי אדם, במסגרת אירוע שהשלכותיו ילוו את ישראל עשרות שנים קדימה. בשנה האחרונה נמלאתי ביקורת כלפי עיסוקיהם של חברי וחברות הכנסת בממשלה החדשה. לא הצלחתי להבין כיצד הם מתעסקים במיני זוטות בזמן שהשבר החברתי מעמיק והולך והמדינה גולשת למלחמת אחים. עכשיו אני מבינה שהייתי רחמנית כלפיהם. אותן זוטות החלישו אותנו כלפי חוץ לא פחות מאשר כלפי פנים, ולאיש מבין חברי הממשלה אין את הזכות לומר שידו לא הייתה במחדל הזה.

אבל הכעס מופנה גם החוצה. ובגדול. לראשונה נתקלתי בכעס הזה כאשר חָבַרתי לקבוצת אנשי רוח במטרה לדון על כללי המוסר בצל האירועים. "זה מצב חדש", נאמר שם. "כללי המוסר צריכים להתחדש גם הם". פתאום מצאתי בתוכי זעם שהתנסח החוצה בהודעה שעוד ניסתה לגשש אחר המילים המתאימות: מה חדש? ממדי השנאה או היקפיה? המוכנות הנפשית של אויבנו לזרוע מוות מחריד, או המספר הכמותי של הקורבנות? כי בנוגע למספר אין מחלוקת. בבוקר שמחת תורה האיום והנורא נרצחו יותר בני אדם מאשר בפרעות קישינב, מאורעות תרפ"ט והאינתיפאדות הראשונה והשנייה יחד. אבל הכעס שלי הופנה כלפי המופתעים, כלפי אלה שלא האמינו עד עכשיו שאויבינו חסרי צלם אנוש, תאווי מוות, שאינם מבחינים בין יהודי יו"ש, רחובות או כפר-עזה. מצאתי את כעסי מתפרץ כלפי מי שאומרים שעל המוסר שלנו להתחדש, במקום להכות על חטא על ההיאחזות במוסר קלוקל שנהפך עלינו לכלותנו.

במשך שנים הייתי חריגה בקרב החוגים החברתיים שאליהם השתייכתי. התרגלתי להיות הימנית היחידה בחדר, זו שלפעמים מצניעה את דעותיה, ולפעמים, כאשר שימשתי כעלה תאנה זה או אחר, דווקא נאחזת בהן. כמה וכמה פעמים התמודדתי עם עיניים שננעצו בי ותשובות שהתבקשתי לתת – הכיצד את חיה בתוך אזור "כבוש"? איך את תומכת בממשלת ימין שמגרעותיה רבות מנשוא, רק בגלל שיקולים בטחוניים (בכך הם צדקו, בדיעבד. מעלותיה של הממשלה לא גברו, לצערי, על מגרעותיה)?

פעם אחר פעם עניתי – אני ימנית בכל ליבי. אני מאמינה בזכותנו על הארץ הזאת. אך לצד זאת אני גם מאמינה שלא ייתכן אחרת. שגבולות רזים פירושם השמדת מדינת ישראל. שאיש מן הרוצחים שלצידם אני חיה אינו מבחין בין מתנחל מ-48' לבין מתנחל מ-67'. אני מאמינה שלפני כל הערכים שאליהם אני שואפת, אני רוצה לחיות בביטחון בארץ הזו, וביטחון פירושו התיישבות ענפה ומשגשגת מהגולן והגליל ועד הערבה ואילת. ביטחון פירושו הסרת כל איום מוות מהגדרות והתמודדות תקיפה עם כל צורה שבה הוא מנסה לפרוץ.

מעולם לא הבנתי כיצד ניתן להתעלם מתוכניות ילדים בערבית, עם דמות חביבה של קיפי-מתאבד המעודד ילדים להיות שהידים ולרצוח יהודים. מעולם לא הצלחתי לעצום את עיניי מול האמירות הפשוטות שנשמעו מעבר לגבולותינו, אך לפעמים גם מתוכם ממש – אנחנו נילחם עד שתושמד מדינת ישראל. מול איום כזה העמדה המוסרית צריכה להיות פשוטה: על מדינת ישראל להגן על אזרחיה גם במחיר פגיעה באזרחים לא מעורבים; תמיד בשאיפה לפגיעה מזערית ככל האפשר, אך עם ההכרה בכך שכשהאויב בוחר להשתמש באזרחיו כמגן אנושי – האחריות סרה מאיתנו, ועוברת אליו.

הכעס שבי מתפרץ על עשרות שנים שבהם אותו מוסר מעוות של רחמנות על אכזרים חלחל לקוד האתי של צה"ל, לקורסים הבכירים ביותר בצבא, וכמובן לאקדמיה, לתקשורת שמכתיבה לנו את סדר היום ולבתי המשפט, ההם מהמחלוקת הטרייה. הכעס שבי נשפך על מי שנדמה שלא היה פה כאשר שחטו משפחה שלמה במיטתה בערב שבת או כאשר רצחו זוג הורים לנגד ילדיהם, שניצלו רק בזכות מעצור בנשק. לא הבנתם שאלה כללי המוסר שלהם? לא הבנתם שרק אתם מסתכלים על הקו הירוק כשאתם בודקים את כתובתם של הקורבנות, בעוד שמבחינת הרוצחים זה רק עניין של למי יותר נוח להגיע?

והכעס ממשיך להישפך, בלי יכולת לעצור, שכן אותם כללי מוסר ממש – שעליהם נאמר בקהלת רבה כי "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" – לא מתו ועלו בלהבות יחד עם הנרצחים ברעים או בבארי. הם ממשיכים לשלוח גרורות הרסניות אל חדרי קבלת ההחלטות, שם יושבים מנהיגי המדינה שמהם אנחנו מצפים שיובילו אותנו לניצחון חד-משמעי על אויבינו. הדרג הצבאי שהתחנך בבית גולדמינץ ועל ברכי אותו קוד אתי, לא יכול להשתחרר ממנו בן-רגע. גם התקשורת, הבודקת בזכוכית מגדלת מי הוא זה שפגע בבית החולים חרף העובדה שניסיון העבר מצביע על שימוש בבתי חולים כמחסני נשק וקיני טרור, עדיין נגועה כולה בשיתוק המוסרי הזה, שאין חוסר מוסריות גדול ממנו.

כאשר אנו דנים בנאצים איננו מכירים בדקויות ובהבחנות הללו, בין מעורבים מסדר כזה ומעורבים מסדר אחר – כל מי שנגוע במחלה הזו הוא חלק ממנגנון ההשמדה של העם היהודי. היו נאצים והיו גם פרו-נאצים, ועדיין יש ניאו-נאצים. על איש מהם לא חשנו צורך לחוס. את אותה גישה עלינו לסגל לעצמנו כעת – ישנו טרור אסלאמי ואת כולו יש למגר ולהשמיד. אותו ואת תומכיו ואת כל נושאי מסריו. זה היה נכון תמיד. זה נכון גם עכשיו.

לא הופתעתי כאשר תינוקות נרצחו באכזריות, נשים נאנסו וקשישים נטבחו. אלו אמות המידה של העם היושב לצידנו ובתוכנו. אלה מסרי האימאמים, אלה מסרי תוכניות הטלוויזיה, קייטנות הילדים, סרטוני הרשת וספרי הלימוד. אלה הערכים שלתוכם הם נולדים, איתם הם גדלים ובצילם הם בוחרים את בחירותיהם.

השלב השלישי במודל האבל של קובלר-רוס הוא שלב המיקוח. אל לה למדינת ישראל להתבוסס בשלב זה. אין לטעות ולחשוב שישנה כאן מערכת של משא ומתן עם מציאות חיינו, המתנהלת באותה רמה שבה נמצאים הערכים שלנו. עלינו לעבור היישר אל שלב הקבלה, להשלים עם המציאות שבה אנו חיים ועם מה שנגזר עלינו לעשות במסגרתה, ולהבטיח מדינת ישראל חזקה יותר, מאוחדת יותר, בטוחה יותר, ומוסרית יותר.

 

מוריה תעסן מיכאלי היא מנהלת ארגון הבוגרים ומנחת התוכנית לזהות ומדיניות במכללה למדינאות.

עוד ב'השילוח'

מוסר ההימנעות: טרגדיה של דור
חרדתו של היהודי האמריקני
הכוכב הצהוב יהגר לשמיים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *