אבוי לעם שמדינה היא משמעות חייו
Getting your Trinity Audio player ready... |
חזונו המלהיב של ארי שביט בדבר ממלכתיות חדשה ומכילה נופל בכמה מן הבורות של הממלכתיות הישנה והמדירה. המחשבה שמדינה יכולה להיות מופת על-אנושי, למשל; או שהמדינה יכולה להגדיר ולספק משמעות
בית שלישי
מעם לשבטים לעם
ארי שביט
ידיעות ספרים, 2021 | 221 עמ'
מה היה לה, לשנת תשפ"א, שהולידה כרכים כה רבים שעניינם "ישראל – פנינו לאן"? ובכן, היה לה משבר פוליטי חריף ומתמשך, הבא על רקע תחושה משברית כללית ברחבי העולם המערבי; והייתה לה מגפה, שכלאה אנשים מוכשרים רבים לבד עם מחשבותיהם, מסוגרים בבתים עם לפטופ ועם פנאי. השילוב הזה הוליד בציר שופע: 'קיצור תולדות הישראליות' של נתנאל אלינסון, 'המהפכה הציונית והקמים עליה מבית' של מנחם פיש, 'המפלה החמישית' של דוד פסיג, 'ישראל השלישית' של שי פירון – זו רשימה חלקית של הכותרים שיצאו לאור בשנה האחרונה, אשר באופן כזה או אחר מבקשים לסקור את תולדות היהודים ו/או מדינתם, להתריע מפני הסכנה הקיומית הטמונה במצבה של החברה הישראלית כיום, ולנסח קווי מתאר לפתרון. הספר שלפנינו, 'בית שלישי' של ארי שביט, שייך למדף הזה גם הוא.[1]
ספרו הקצר והתמציתי של שביט כולל שני שערים. השער הראשון, "עד כאן", עוסק בהיסטוריה הפוליטית-חברתית של ישראל ובניתוח של מצבה העכשווי. נכון בעיניי לתאר חלק זה כפסיפס של נרטיבים. הראשון הוא נרטיב-העל של "הממלכתיות", המספר על קורותיה של החברה הישראלית מעת קום המדינה: סיפור על תהליך הפיכתו של עם ישראל מצֶבר שבטים מפולג לעם מגובש והתפוררותו חזרה אל שבטים מפולגים. סיפור זה כולל עשרה תת-נרטיבים: נרטיב הממלכתיות של בן-גוריון, ותשעה נרטיבים המשתייכים לתשעה "מרידות" בממלכתיות הזו – המזרחית, הדתית-לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו-ליברלית, דוברת הרוסית, רודפת השלום (עלייתו של "מחנה השלום" בשמאל) ומבשרת המילניום השלישי (או דור המילניום). הנרטיב השני מספר את מצבה הירוד של "ישראל הפוליטית" – המחנאות, הקיטוב, אובדן הדרך, חוסר היעילות והרמה הנמוכה; והנרטיב השלישי מספר את מצבה המקביל, מעורר ההשראה, של "ישראל האמיתית" – החדשנות, מיזוג התרבויות, השירות (בצה"ל ובהתנדבות) והילודה הגבוהה.
השער השני, "מכאן", פורס חזון לעתידה של ישראל, המיועד לתקן את המציאות הפגומה שתוארה בחלק הראשון: להפוך שוב את המגמה, כך שלאחר שהיינו לעם והתפוררנו חזרה לכדי שבטים, נחזור ונתגבש כעם, והפעם – נעשה זאת נכון; ולגשר על הפער בין ישראל "הפוליטית" לישראל "האמיתית", כך שהאחרונה תהלום את הראשונה, ותהיה לנו מדינת מופת.
החיבור בהיר וקולח, ומציע תזה מסודרת. כלולות בו אמיתות ותובנות חשובות ולעיתים מקוריות. אולם יש בו כמה בעיות לא פשוטות המעיבות עליו, הן מבחינת תוכנו, קרי הניתוח והחזון שהוא מציע, הן מבחינת מטרתו, דהיינו גיבושה המחודש של החברה הישראלית הסובלת ממידה מסוכנת של פילוג פנימי. וכדלהלן.
ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר
למושג הממלכתיות נודע מקום מיוחד בהוויה הישראלית מימים ימימה; אך היא זוכה לעדנה מיוחדת בשנים האחרונות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בכתיבתם של אנשי המרכז הפוליטי הישראלי. כזה הוא ספרו הנזכר של שי פירון העוסק כולו בממלכתיות ובמסורתיות, כזה הוא ספרו של שביט, וכמותם יש רבים וטובים אחרים. המשותף להם: הם קוראים לא להמשך או השבה של הממלכתיות כפי שאנו, על פניו, מכירים אותה, אלא להתחדשותה, ובמילים אחרות – לממלכתיות אחרת.[2] כזו העונה על הצורך שהוליד את הממלכתיות "הישנה" ומשיגה את יעדה, בלי לחזור על שגיאותיה. במקביל נשמעת הקריאה להתחדשותו של "המרכז", התחדשות שעיקר עניינה הוא גיבוש משנה סדורה בשבילו. לא עוד ערב רב של עמדות לא קוהרנטיות, פושרות, נישט אהין נישט אהער, אלא תנועה פוליטית מובחנת, בעלת תוכן של ממש ובטוחה בעצמה, שתחדל להיות מובסת בידי המחנות הפוליטיים האחרים. למעשה, בידיהם של דוברים ומחברים אלו, הממלכתיות והמרכז הם מושגים כמעט חופפים; הראשונה היא תוכנו של האחרון. הדבר ניכר מאוד בחיבור שלפנינו.
שביט מספר את הסיפור הישראלי כך: בעת הקמת מדינת ישראל עמד בפניה, מלבד שאר האתגרים, אתגר אקוטי במיוחד: העובדה שהיהודים לא היו עם מגובש, ולא זו בלבד, אלא שהוא עם בעל נטייה היסטורית לפלגנות, לשבטיות ולאנרכיה. בן-גוריון חרד מכך. "רעיון הממלכתיות של בן-גוריון", כותב שביט, "נבע מאימה. יותר משחשש משנאת היהודים באירופה ויותר משחשש מהתנגדות הערבים בארץ ישראל, הוא חשש מפני דפוס ההתנהגות ההיסטורי של היהודים – אל מול עצמם ואל מול מדינתם" (עמ' 21). פלגנותו של העם היהודי הייתה האיום הקיומי הראשון במעלה. בן-גוריון הבין כי ישראל אינו ככל העמים, ובניית המדינה (ה-state building) שלו לא יכול להיות כשל כל העמים: "במקרה הייחודי של העם היהודי תפקיד המדינה איננו רק לשמש מסגרת מדינית … על המדינה היהודית להיות גם מסגרת משמעותית אשר מחיה את העם ומגבשת את העם ומגדירה את זהותו" (עמ' 22. ההדגשה אינה במקור). ההכנסה של מוטיב המשמעות לפרויקט המדיני היא, ובכן, משמעותית; והדבר חוזר לאורך החיבור, במיוחד בחלקו האחרון, העוסק בחזון העתידי. כך, מתאר שביט באופן דומה ספציפית את פרויקט הממלכתיות: "בן-גוריון [היה] עסוק … בעניין אחד: כינונה, גיבושה וביצורה של הממלכתיות הישראלית. הקמתן והעצמתן של המסגרת המדינית ושל התרבות הפוליטית אשר יאפשרו לעם היהודי לחיות חיי חירות משמעותיים במולדתו" (עמ' 66. ההדגשה אינה במקור). האדם מחפש משמעות, ובממלכתיות ימצאנה.
אקדים את המאוחר ואציין כבר כעת: תיאור זה של המצב בעת הקמת המדינה זהה לתיאור ששביט מספק בַּהמשך למצבנו כיום. לטעמו, ישראל עברה מיום הקמתה תהליך מעגלי, שבו השבטים היו לעם ולאחר מכן העם היה חזרה לשבטים. הפילוג הפנימי הוא האיום הקיומי הישן-חדש (עמ' 97), ומוטל עלינו להתחיל תהליך של הפיכה חזרה לעם, באמצעות המדינה. "גם היום אנחנו צריכים מדינה … [שמטרתה לא רק] להגן על ביטחוננו ולהבטיח את רווחתנו – אלא גם לגבש את זהותנו. להעניק לעצמנו את האחדות ואת הלכידות שבלעדיהן לא יהיו לנו חיים" (עמ' 219). במילים אחרות, חזרנו אחרי שבעים שנה לנקודת האפס. ההיסטוריה, רבותיי, חוזרת.
חזרה לסיפור. שביט מגדיל לעשות, וטוען כי כל המפעלים החיוניים שהמדינה עסקה בהם בשנותיה הראשונות – הביטחוניים, הכלכליים, החינוכיים – היו בעצם "נגזרת של המפעל הלאומי המרכזי: הפיכתו של עם מפולג הנוטה לפלגנות לעם אחד ומאוחד באמצעות הכפפתו למנגנון מדינתי עוצמתי ולאתוס ממלכתי עמוק" (עמ' 22). כדי לבצע זאת, בן-גוריון יצר "שני ממדים שונים של ממלכתיות: גם לארגון מדינתי חזק וגם לאתוס מלכד חזק; גם למערכות המרכזיות של מדינת ישראל וגם לכור ההיתוך" (עמ' 65).
שביט מתאר את הפרויקט הזה כהצלחה גדולה. "ממלכתיות בן-גוריון היא שחוללה את הנס הישראלי של אמצע המאה ה-20" (עמ' 171), על הצלחותיה הצבאיות, הכלכליות, הדמוגרפיות והמדעיות-טכנולוגיות. אבל, לממלכתיות של בן-גוריון היה גם צד אפל. היא הייתה דכאנית. שביט אינו משתמש במילה הזו, "דכאנית", אך זה מה שהוא מתאר. הממלכתיות שנכפתה מלמעלה מחקה זהויות וריסקה קהילות; היא הייתה ריכוזית, שתלטנית וכוחנית (כל אלו מילים שהוא כן משתמש בהן). "הממלכתיות של בן-גוריון", מתנצל שביט בשמו, "הייתה מהפכנית – ומהפכות הן אירועים המתרחשים בטמפרטורות גבוהות וגובים מחירים אנושיים גבוהים" (עמ' 66). בגלל "הטעויות" הללו של בן-גוריון, "תהליך הגיבוש של העם נעצר והתחיל תהליך נגדי של התפצלות והתפרקות והרס פנימי" (עמ' 218). התהליך הזה התפוצץ במהפך של 77', אשר "שחרר מהאדמה כוחות וולקניים" (עמ' 28). התוצאה הייתה תשע המרידות שצוינו לעיל, אשר כל אחת בדרכה התקוממה נגד הממלכתיות. באופן מצער, "חלקן [של המרידות] הרחיקו לכת והגיעו אל מקומות של קיצוניות. לא קם כוח מלכד אשר יביא אותן להידברות בונה זו עם זו. לא קם מרכז מאחד חדש. על כן, רבע המאה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה לעידן הצנטריפוגה הישראלית" (עמ' 67), עידן שבו הפלגנות בעם התעצמה.
סיפור הממלכתיות בפי שביט מפליא ומתסכל בעיניי. הוא מספר את הדברים כהווייתם (כמובן, במשיחות מכחול עבות, כמתחייב מהסוגה), אך משום אינו מסיק את המסקנות המתבקשות.
שהרי באיזה מובן היה פרויקט הממלכתיות, במובנו כמלאכת גיבוש של עם, הצלחה? המסקנה המתבקשת מסיפור הממלכתיות של בן-גוריון – כפי ששביט מספר אותו! – היא שהוא כשל. הניסיון לכפות זהות מגובשת ומשמעותית על העם מלמעלה נכשל, ואף גרם לתוצאה ההפוכה. ההצלחה הייתה אשליה. מה שגרם להצלחות הביצועיות של מדינת ישראל היה "המרכיב השני" של הממלכתיות – המערכת המדינתית הריכוזית והחזקה. זה לא מקרי, ולא מיוחד לישראל; בשלבי ההתפתחות, במסגרת של כלכלה קטנה ובמצב מאוים, מדינה גדולה וריכוזית יכולה להועיל לא פחות ואף יותר ממדינה קטנה ומבוזרת (לא בכדי מתאר שביט את ישראל, במקום אחד, בתור "נמר", כינוי הרומז לארבעת הנמרים של אסיה – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטאיוואן – שהזניקו את הכלכלות שלהן בשנות ה-50 באופן דומה). המודל הזה הצליח לא בזכות העובדה שהעם היה מגובש, אלא למרות העובדה שמרבית העם היה מודר ובלתי-מיוצג, כיוון שהמדינה ששלטה בו הייתה חזקה דיה. ברגע שעוצמתו של השלטון לא עמדה לו והוא קרס, האשליה התפוגגה והאמת נחשפה: לא הייתה "ממלכתיות"; לא היה עם מגובש, ודאי לא כזה החי "חיי חירות משמעותיים". הפרויקט של בן-גוריון לא רק שלא השיג את יעדו, אלא החריף את הבעיה.
עידן הצנטריפוגה של ישראל לא היה גזרת גורל; שבטיו נדחקו אל הקצוות בידי מרכז פטרנליסטי. שביט דומה עליי כמי שמספר כיצד במשך שנים טואטא לכלוך אל מתחת לשטיח, וזו הייתה הצלחה כבירה, כי היה נקי; אבל יום אחד השטיח הורם והופ – נוצר המון לכלוך. ולא היא. בשום שלב לא היה נקי. הדבר המפליא ביותר הוא העובדה ששביט אומר את הנקודה הזו במפורש, אך כמו מסרב להפנים אותה במלואה. כך, בהמשך הספר הוא מסביר כי אחת הסיבות "לטרגדיה הפוליטית הישראלית היא ממלכתיות-בן-גוריון, אשר ניסתה לכפות זהות מלמעלה למטה במקום להצמיח זהות מלמטה למעלה, ואשר ניסתה להמיר את התהליך האבולוציוני, הארוך, העמוק והחופשי של גיבוש זהות בתהליך מהפכני, כוחני, מהיר ושטחי" (עמ' 94. ההדגשה אינה במקור). סיפורו של עם ישראל במדינתו אינו סיפור טרגי של עם שהחל להתגבש אך בגלל כמה טעויות שנבעו מההיבריס של מנהיגו, התפורר חזרה לשבטים. לא ולא: שלב הגיבוש מעולם לא התרחש אלא בדמיונם של אדריכליו.
בניסוח אחר, מתאר שביט את השתלשלות האירועים לא דרך המושג ממלכתיות, אלא דרך מושגו התואם, המרכז: "הצלחתה של הציונות הייתה מבוססת על כך שהיא כוננה מרכז חזק. אבל כשהמרכז חדל להתקיים הוא לא הוחלף במרכז אחר, חלופי" (עמ' 151); וכן "במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים" (עמ' 67). ניסוחיו של שביט טומנים בחובם כפילות, השוזרת את החיבור כולו: מצד אחד הוא מדבר על "המרכז" כדבר שיוצרים או מקימים, ושיוצריו הם המדינה, התנועה או הפוליטיקה (כשהיא במיטבה); ואילו מצד אחֵר הוא מדבר על "מרכז" שנוצר, באופן טבעי, חופשי וכמו-אבולוציוני, כאשר החלקים השונים בחברה מעורים אלו באלו ופועלים יחד. שביט חולם על שניהם, בלי להכיר בכך שהם מוציאים זה את זה. לא ניתן "להקים" מרכז. קונצנזוס אמיתי, בר-קיימא, הוא דבר שלעולם לא ניתן ליצור אותו, אלא רק להניח לו להיווצר. והניסיון לעשות זאת רק מרחיק את האפשרות שהדבר יתרחש באמת, גם אם מידה מספקת של כוח יכולה ליצור את האשליה שהדבר קיים.
הטעות הזאת דווקא יכולה להתגלגל לכדי טרגדיה, אם ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב.
כוחו של סיפור
החתירה למדינת מופת אינה הדרך היחידה שבה שביט פוגע בלא יודעין במאמץ להתגבר על הפילוג בעם. הדבר קיים גם באופן שבו הוא מספר את סיפוריו. שביט מתאר בכנות כיצד השורשים שלו ללא ספק משתייכים "לשבט של האשכנזים הוותיקים החילונים", אבל, הוא מספר, "בשנים האחרונות יצאתי מתחומו של השבט שלי. וניסיתי להקשיב לסיפורים של כל השבטים הישראליים". ניכר שכך עשה. הספר כולל מאמץ לספר את סיפוריהם של כל הצדדים; הוא מבקר את כולם בה במידה שהוא מביע אמפתיה כלפיהם. ועדיין, בישראל 2021 יש דרך שבה מספרים את הסיפורים של השבטים השונים, ויש קלישאות, והנרטיבים הללו הם חלק מהבעיה. שביט – כמסיח לפי תומו – מספק לנו כמה דוגמאות לכך.
משל: בארץ רחוקה חיו שני תאומים. הם היו זהים לחלוטין, אך עדיין, כפי שיכול כל אחד לראות, גם היו שונים בכל. האחד היה גבה-קומה, שריריו מוצקים, ומחלפות ערמוניות עוטרות לקלסתרו. ואילו האחר היה גברתן, התנשא מעל סביבתו, ושערו ירד לו על פניו כגללים אדמוניים. אף בהליכותיהם נבדלו זה מזה הבדל גמור. הראשון עבד ללא-לאות, עשה לילות כימים וראה ברכה מרובה בעסקיו. השני, לעומתו, היה וורקוהוליק, נשאב אובססיבית לביזנס שלו וצבר לו הון ועוד הון. מה הפלא, אפוא, שהכפר כולו רחש חיבה לאח האחד, והזעיף פניו למשנהו.
אני מניח שמשל התאומים הקטן הזה עורר בכם איזה גיחוך; הוא פחות מצחיק אם יוצא לכם לגלות שאתם אחד התאומים. שביט עושה מאמץ אמיתי לא לתלות את האשמה במצב שהידרדרנו אליו במחנה פוליטי זה או אחר. גם הימין וגם השמאל החלישו את הממלכתיות. אבל אי אפשר לפספס את ההבדל במינוח. הימין "העמיק את השסע החברתי, עודד את הפיצול לשבטים … טיפח הלך רוח של חוסר אחריות ולעתים אף הפקרות". השמאל לעומתו חטא בכך ש"במקום להיות כוח של בעד, הוא היה לכוח של נגד" [בגין, נתניהו, מתנחלים, חרדים] (עמ' 71). בנימין נתניהו – הנציג הזוכה לתמיכה כמעט גורפת בימין – מתואר בתור "חסר גבולות" ו"חסר עכבות" (עמ' 83), ואילו השמאל מתואר כמי שחוטא בכך שלדידו "המטרה מקדשת את האמצעים", ושהוא מנסה להשיג את מטרתו "בכל מחיר" (עמ' 78). אלו ואלו יוצרים פילוג, אבל האחד משסע, והשני הולך נגד. אלו ואלו לא שמים לעצמם גבול, אבל זה חסר עקבות וזה מקדש אמצעים. זהים לחלוטין, שונים בכול.
יש בכך עדות להצלחתו של אחד המאמצים ששביט מתאר בהקשר זה, קרי – השתלטות השמאל על מוקדי התקשורת ויצירת סיקור המקדם את מטרותיו. כך נוצרו שמות תואר המתקשרים אסוציאטיבית לקבוצות מסוימות. כך התפתחו תמות מוזיקליות המתאימה לדמויות השונות. זו לפֶטר, זו לזאב. לימדו אותנו לדבר באופן קשה מאוד לקבוצות מסוימות וסלחני לאחרות, גם כשאיננו מתכוונים לכך.
לא אוכל להשלים הבחנה זו בלי לציין דוגמה קטנה נוספת שבכל הכֵּנות נגעה בי אישית. שביט מבקש, לצורך חזונו, "לקומם מרכז משותף, אשר יהיה הקבוצה המשותפת של מתוני כל הקבוצות, ואשר יתחיל את התהליך של ההתלכדות הישראלית המחודשת" (עמ' 152). אחת הקבוצות הללו, שאת מתוניה הוא מבקש, היא על פניו קבוצת הנאו-ליברלים, או אם לנקוט מונח סביר ופחות עמום וטעון (במטען שלילי) – תומכי השוק החפשי. לא ברור לי כיצד שביט מצפה לכונן ברית גם עם הללו, כשהוא מהדהד את עלילת הדם שלפיה מדובר במי שמחזיקים ב"תפיסת עולם חסרת חמלה" (עמ' 163). הדבר גורם לתהות האם הזדמן לשביט לקרוא בנפש חפצה את פרידמן או את האייק, שאותם הוא מציין במפורש כמחוללי התפיסה הזו. אבל לא בטוח שזה משנה. לא חשוב כמה פעמים ליברלים-כלכלית צועקים, מדם ליבם, שהם לא שונאים עניים, ולא חשוב כמה פעמים יסבירו מדוע הם משוכנעים ששוק חפשי יותר מיטיב באופן אולטימטיבי גם עם החלשים ביותר בחברה: השמאל כבר הטמיע בנו את המוסכמה שלפיו הללו חסרי חמלה, כדי כך שנדמה לנו סביר לומר דברים כאלה – ואחרים, כשמדובר בעמדה ימנית – ובאותה עת לצפות, בטבעיות, שהנמענים יתאחדו איתך בממלכתיות "הנותנת מקום לכולם".
דרכו של שביט בספרו את הסיפור הישראלי צורמת גם באימוץ של מיתוסים; כאלה שמרוב שהם נאמרים, אין איש בודק אחריהם. כך למשל במיתוס בדבר הרס המדינה בידי הימין. אנו קוראים, למשל, ש"נתניהו החליש באופן שיטתי את מוסדות המדינה – כולל בתי המשפט, שומרי הסף, הצבא והמשטרה" (עמ' 78). איני מתיימר להיות מומחה, אבל מישהו יכול להצביע על מהותה של החלשה זו? לומר אם נחלשו בעידן נתניהו, או בכלל בתולדות המדינה? הניטלו מבתי המשפט או שומרי הסף סמכויות כלשהן, בימי נתניהו או בזמן מן הזמנים? הקוצצו בימיו תקציביהם של הצבא והמשטרה? שביט בעצמו, במסגרת נרטיב אחר, מספר כיצד השמאל הקדיש את פועלו להעצמת הרכיבים הלא נבחרים במשטר הישראלי – פעל והצליח – וקורא, במסגרת החזון העתידי, להיפוך של עודף המשפטיזציה שהתרחשה בעשורים האחרונים. אז נחלשו או לא?
זה לא המקום היחיד בהקשר זה ששביט סותר את עצמו. כשהוא מצוי בנרטיב של "המרד הנאו-ליברלי", הוא מספר כיצד בגללו "שירות המדינה נחלש, מערכת החינוך ומערכת הבריאות נפגעו ורמת הפיתוח של התשתיות הלאומיות נמוכה" (עמ' 53). זאת אף כי תקציב החינוך ותקציב הבריאות רק גדלו, באופן עקיב, לאורך כל שנות המדינה, והיקף פיתוח התשתיות – בכבישים, בנמלים, במקורות אנרגיה מתכלה ומתחדשת – ניכר לעין כול. לעומת זאת, כשהוא מספר את סיפורה של ישראל "האמיתית", הוא תולה את שגשוגה בראש ובראשונה בכך שהיא מדינה בריאה, בזכות "מערכת בריאות ציבורית הנחשבת למובילה עולמית" (עמ' 111), ובכך שהיא מדינה משכילה, בעלת שיעורי השכלה גבוהה מהגבוהים בעולם (עמ' 112). מהי האמת? שמא מערכת הבריאות שלנו מובילה בעולם למרות החלשתה, ולפני המרד הנאו-ליברלי בשנות ה-90 היא הובילה את העולם שבעתיים? ואולי מערכת החינוך שלנו התחילה במצב כל כך טוב, שתוך כדי החלשתה הפכה ישראל למדינה מהמשכילות בעולם?
אולי אנחנו פשוט מספרים לעצמנו יותר מדי סיפורים?
ואולי לא. שכן יש סיפור אחד החסר באופן בולט בנרטיב המרידות: המרד הפרוגרסיבי, הבא לידי ביטוי בתיאור החסר הן של הסיפור הליברלי, הן של הסיפור המילניאלי. שביט מתאר בצדק את המרד הליברלי ככזה שדרש להעצים את זכויות הפרט במדינה שהתאפיינה במידה רבה של קולקטיביזם. תחילתו במהפכה השיפוטית שהתחוללה לאחר חקיקת חוקי היסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו בשנות התשעים, ושיאו ב"מהפכת-נגד" שנוצרה בשל הצלחתו, המתרחשת בעשור השני של המאה ה-21, בה "הכוחות השמרניים והדתיים בחברה הישראלית [החלו] להיאבק בה בעוצמה רבה" (עמ' 48). אלא שהדבר שהכוחות השמרניים נאבקים נגדו היום שונה בעליל מהדבר שנקרא ליברליזם לפני שלושים שנה. משהו התרחש כאן באמצע. מהגנה על זכויות פרט שליליות כחירות, חופש ביטוי, חופש עיסוק וחופש דת – דברים ששמרנים באופן כללי תומכים בהם – הציבור המכונה (שלא בצדק) ליברלי עבר לדרישה מהמדינה לספק או לאכוף רשימה מתרבה לאין קץ של "זכויות", וליתר דיוק לקדם אידאולוגיה בכסות של קידום זכויות. כך בשם הזכויות נשללת מציבורים מסוימים הזכות לקיים אירועים ציבוריים על פי אמונתם, נשלל מיחידים חופש הביטוי או חופש העיסוק במקרה שהם מבקשים להביע דעה ששומר-סף מכריע שהיא "פוגענית", ועוד כיוצא באלו. המרד הליברלי עבר מוטציה בשלושים שנותיו, והטענה כאילו השמרנים נאבקים באנשי זכויות האדם מעוותת את המציאות ומשחקת באופן ברור לטובת צד אחד של המשוואה.
היעדרות הסיפור הזה מסבירה את הנרטיב האחד שבו נדמה ששביט מחמיץ את לב העניין. הוא מתאר את הטיפוס המילניאלי כמי ש"מרוכז באישי ובעצמי, לא בַּכְּלל" אך "ניחן בחוש צדק חריף". "היה לו עניין רב בהגנה על הסביבה ובמאבק נגד ההתחממות הגלובלית", אבל לעומת זאת, "לא היה בו אמון במדינה ובמוסדותיה. הוא גילה חשדנות עמוקה כלפי ארגונים וכלפי סמכות" (עמ' 61). כך שמרד זה "מעצים את ההסתייגות מהממשלה וממוסדות המדינה. הוא מעמיק את אי-האמון בארגונים גדולים – פרטיים וציבוריים. הוא מחליש את הערבות ההדדית ומעצים את האדישות הפוליטית" (עמ' 64). התיאור הזה הוא היחיד בספר שממש שגוי. אכן, הטיפוס ששביט מתאר – האדיש פוליטית וחסר האמון במוסדות – קיים בהחלט, והדבר מגובה במחקרים. אבל לעומתו קיים טיפוס מילניאלי הופכי: הפעיל החברתי שהפוליטיקה היא כל עולמו, כדי כך שהוא יסרב לקיים קשר רומנטי או חברי עם מי שאינו מסכים עם הפוליטיקה שלו. הטיפוס הזה מגלה אמון חריג במוסדות המדינה ואף במוסדות בינלאומיים ובארגוני סביבה גדולים, והוא דורש מעורבות יתר של המדינה, יתר חקיקה ויתר רגולציה בנושאים מוסריים, סביבתיים וחברתיים, ואין לו שום היסוס בשימוש במדינה לכפיית עמדותיו על אחרים. הטיפוס הזה הוא שחקן מרכזי במגמות הקיטוב החברתי לא רק בארץ, אלא בעולם כולו, וההתעלמות ממנו היא משגה קרדינלי.
באין חזון ישגשג עם
נניח כעת לסיפור ונעבור אל החזון, שאותו כאמור פורס שביט בחלקו השני של הספר.
מה מציע לנו שביט? לנסות שוב, אך הפעם – בלי טעויות. אנו ניצור ממלכתיות חדשה, אשר "בניגוד לממלכתיות ההיסטורית … יהיה [עליה] לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד. ולא למחוץ זהויות קודמות אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית, רבגונית וססגונית" (עמ' 142).
שביט יוצק תוכן לממלכתיות החדשה הזו. אלה עיקריה, כפי שהוא מונה אותן בתמצית: "ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי; ישראל היא דמוקרטיה נאורה שכל אזרחיה ואזרחיותיה שווים; על כן על מדינת ישראל להיות מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה, משגשגת וצודקת; על ישראל להיות מדינת מופת" (עמ' 144. ההדגשה שלי). הדבר בא לידי ביטוי בכך שעל ישראל להיות גם לאומית וגם ליברלית; גם חזקה וגם מוסרית; גם מסורתית וגם מודרנית; גם יצירתית וגם מתוכננת; מדינת אחווה המשלבת צמיחה כלכלית גבוהה עם צדק חברתי; ועוד כהנה צמדים המתקיימים במתח הדדי ובאורח בלתי-נמנע באים, תדיר או תמיד, זה על חשבון זה. על ישראל להיות מדינה שגם אוכלים בה את העוגה וגם משאירים אותה שלמה. מדינה מושלמת. מדינת מופת.
אני תמיד נדהם לראות כיצד אנשים תולים בדבר הנקרא "מדינה" ציפיות, ואף דרישות, שבכל הקשר אחר נדמות להם מופרכות ואף הרסניות. היש הורה סביר הדורש מילדו להיות ילד מופת? גם יצירתי וגם מסודר למשעי? גם מתמטי וגם הומני, וגם וגם וגם? היש אדם בגיר המציב רף כזה לעצמו? למשפחתו? לחברה שהוא מנהל? לכיתה שהוא מלמד? בקצה הדרך הזאת, במקרה הטוב, נמצאת ספת הפסיכולוג, המנסה להציל נפש מסוכסכת. כיצד זה שרק בנוגע לדבר הסבוך, המגושם, החשוף ביותר לשחיתות ולשגיאות הקיים בסדר האנושי, נדמה לנו הגיוני – מתבקש! – להניח כשאיפה בסיסית שהוא יהיה "מופת"?
שביט, כמובן, אינו נאיבי עד כדי כך. אדם שהקדיש קצת מחשבה לנושאים מדיניים לא באמת יכול לחשוב בצורה כזו. אבל הדיבור במושגים כאלו, כגון הרעיון שהממלכתיות של בן-גוריון הצליחה אך התפוררה לאחר מכן, פשוט טבוע בפסיכה הישראלית. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מזה. חשוב מאוד שנשתחרר מזה. מסיבות המופיעות גם הן בספר שלפנינו.
שביט תולה את תקוותיו לעתיד "המדינה" – לא המדינה בתורת צבר האנשים המרכיבים אותה, אלא המדינה כצבר מוסדות המכתיבים את המתרחש בה – באותו פער שבין מה שהוא מכנה ישראל הפוליטית לבין ישראל האמיתית. ישראל האמיתית משגשגת, אף על פי שהיא כוללת רבות מהסתירות והמתחים ששביט מייעד שביט למדינה: "מה שמאפיין את הישראליות החדשה שהתהוותה כאן בעשורים האחרונים", הוא כותב, "הוא היותה תרבות לא מתוכננת של יין-יאנג" (עמ' 128), המצליחה להפוך "את הסתירות הישראליות לכוח פורה ויוצר" (עמ' 132). אם זה יכול להתרחש ברמה הלא פוליטית, מדוע לא גם בפוליטיקה? חייבת להימצא הדרך!
לא, לא ניתן למצוא את הדרך. כי עם ומדינה אינם אותו דבר. החברה הישראלית איננה מתנהלת באיזה שילוב מיטבי, באיזה גם-וגם, של מסורת ומודרנה, יצירתיות ותכנון, לאומיות וליברליות. היא לא פיתחה איזו נוסחה גאונית. העובדה ששלל הרכיבים המתנגשים הללו מתקיימים בחברה במתח פורה נובעת מהצטברות של אינסוף בחירות והכרעות מבוזרות: בקרב יחידים וקבוצות המקיימים לאורך יומם וחייהם רבבות הכרעות אד-הוק לאחד הצדדים, פעם כך ופעם אחרת, באופן עצמאי וספונטני. המתחים לא נפתרים, אך לבני אדם יכולת מופלאה לחיות עם סתירות. הם יכולים להדחיק אותן, או לסלוח להן, או לחיות ב"צריך עיון". מדינה לא יודעת ולא מסוגלת להתנהל כך. למדינה אין הכרעות קטנטנות ואישיות – רק גורפות וכוללניות; לא מקומיות וזמניות – רק אוניברסליות וקבועות. מדינה חייבת נוסחה, ונוסחאות המקיימות סתירה פנימית קורסות. ודאי תאמרו שאני מגזים, ותצדקו – זו הייתה הגזמה. לפוליטיקה – האפורה, הפשרנית, העקומה קצת – יש כלים להחזיק פרדוקסים מסוימים ולגבש הסדרים מאולתרים, שאומנם אינם יכולים לרבע את המעגל, אבל הם יכולים לספק ריבוע לא עקום מדי. אבל היכולת הזאת מוגבלת. ברגע שמנסים להעמיס עליה יותר מדי, הצורה נשברת.
אך מעל כל זאת, החזון של שביט חותר תחת מה שהגדיר הוא כמטרה הנעלה ביותר: איחוד החברה הישראלית. הינה אמת שחייבים ללמוד להשלים איתה: כל מדינת מופת היא מדינה מפלגת. זאת משום ש"המופת" הוא תמיד מופת של מישהו, או של קבוצה כלשהי; לעולם לא של כל האנשים ושל כל הקבוצות, כל הזמן. כל אחד מהמושגים המופיעים ברשימה ששביט מנה מתפרש אחרת בידי אנשים אחרים. האיזון ביניהם שונה אצל כל אחד, בטח אם צריך למצוא איזון המתבטא בהסדרים קבועים. כשהמדינה לוקחת לה למנדט את יצירתו של המופת, התוצאה ההכרחית היא תחרות מי יקבע מהו מופת זה. וזו תחרות שמידרדרת מהר. בסוף מישהו יהיה חייב להחליט. איזה בן-גוריון כזה. והרבה אחרים יצטרכו לחיות במדינה המתנכרת אליהם.
די. לא עוד מדינת מופת. הבה נתחיל בשלב ביניים: תנו לנו מדינה מתפקדת, קצת מעצימה ובעיקר צנועה. אם ישראל האמיתית הצליחה להיות כה נהדרת לצד פוליטיקה כושלת, תארו לעצמכם מה תהיה לצד פוליטיקה סבירה. התוצאה תהיה טובה מספיק.
משמעות מגיעה מבפנים
שביט פורש קווי מתאר מפורטים למדי לחזון הראוי למדינת ישראל. חלק מהדברים מעט סיסמתיים ועמומים, אבל אחרים ממוקדים וקונקרטיים יותר. כך הוא מונה בין אתגרי ישראל המתחדשת הכשרת אליטה משרתת חדשה, שיקום המגזר הציבורי, והפיכה למדינת אחווה שהיא לא סוציאליסטית חונקת אך גם לא קפיטליסטית "דורסנית"; אך מאידך גיסא הוא מתאר באופן קונקרטי יותר את הצורך לתקן את המשטר הישראלי באמצעות שינוי שיטת הבחירות, ביצוע רפורמה במבנה הממשלה (על פי המודל שהגה תומר מוסקוביץ', שפורסם בכתב עת זה),[3] ואסדרה של היחסים בין הרשות המחוקקת והשופטת; וכן קווים לשיפור המצב בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני (בקווים דומים לאלה שמקדם מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', שסקירה שלו הופיעה בכתב עת זה).[4] הוא מפנה זרקור גם לכמה אתגרים מדוברים פחות ומציע בשבילם רעיונות מקוריים. הבולט בהם הוא אתגר העם היהודי לתפוצותיו. בעתיד, הציבור שיזדקק לישראל יותר מכולם הוא היהודים הלא-אורתודוקסים בתפוצות; ישראל היא הדבר היחיד העשוי לשמש להם מחולל אנרגיה תרבותי וזהותי, אשר בלעדיו יתקשו לשרוד (עמ' 207). כך הוא מציע להקים רשת בתי ספר ציוניים מסובסדים לילדים יהודים בתפוצות, והקמת "חיל שלום יהודי" משימתי שישתתפו בו צעירים יהודים מהארץ ומחו"ל, כדרכים לשמור על כלל העם היהודי ולחזק את הקשר שלו לישראל.
אולם עיקר היתרון של מדינת ישראל החדשה ששביט משווה לנגד עיניו קשור באקדח שהונח במערכה הראשונה: שאלת המשמעות. בן-גוריון, כזכור, ביקש על פי שביט לכונן מדינה שבה העם היהודי יוכל לחיות חיי חירות משמעותיים. בהתאם לכך קובע שביט כי ישראל "אינה מדינת לאום סתמית של יום קטנות. ישראל של האלף השלישי תעצב את עצמה מחדש כמדינת מופת המעניקה לכל אזרחיה חיים משמעותיים" (עמ' 149). ודוק: לא מדינה המאפשרת להם משמעות, אלא מעניקה אותה.
שביט מניח אחריות יוצאת מגדר הרגיל לפתחה של המדינה. היש שאלה נוקבת יותר משאלת משמעות החיים? אבל האם התשובה לשאלה זו היא – מדינה? כיצד זו עשויה להעניק משמעות? שביט מספק דוגמה מההיסטוריה הקרובה: מבצע החיסונים. מערכת ציבורית מקצועית ואיכותית העניקה לכל אזרח ולכל אזרחית של המדינה היהודית-דמוקרטית את ששועי העולם לא יכלו לקבל במקומות אחרים. מופת זה העניק משמעות ממשית לזכות להיות ישראלי (עמ' 169). זו משמעות החיים? חיסונים? מדיניות ציבורית מרשימה?
בעתיד, מסביר שביט, העולם יהיה צמא למשמעות עוד יותר מכפי שהוא היום, ודאי בישראל. לכן, ישראל חייבת להפוך ל"מדינת מגדלור", אשר תשמש מופת לכל בני האדם החיים בה ותשמש מופת לעם היהודי בתפוצות ומופת לאנושות (עמ' 210). שביט אף מתאר איך נראית מדינת מגדלור: יש בה חדשנות, שוויון מגדרי וצדק חברתי; היא מדינה ירוקה ומוכוונת צעירים; והיא מדינת חלוץ המוצאת פתרונות לאתגרים מתחדשים, מפתחת טכנולוגיה מוסרית ומובילה בתחום המחשבה על מוסר וחברה בעידן הטכנולוגי (עמ' 214–215).
התפיסה הזו שמקדם שביט בעייתית בעיניי מאוד. ראשית, חזון המשמעות של שביט חוזר לבעיית מדינת המופת והמרכז ש"יוצרים אותו". חלומות על שוויון מגדרי אולי ממלאים אנשים מסוימים בתחושת משמעות, כמו גם מדיניות אקלים; אך מה בדבר האנשים השונים מהם? שוב חזרנו לכור היתוך ממלכתי המכתיב, באמצעות המדינה, לא מיהם היהודים אלא מי הם צריכים להיות. מבלי משים, שביט מכוון את עצמו לחזרה על אותן טעויות של הניסוי הקודם. ישמעו אוזניך מה שפיך דובר. יש גם משהו מדכא בתמונה הזאת. מקופלת כאן בעיניי איזו תחושה שבעצם אין לאדם משמעות בחייו, כדי כך שהוא זקוק ללווייתן גדול כמו "מדינה" שיעניק לו משהו הדומה לה. ולא היא: משמעות החיים היא אינדיבידואלית, היא ייחודית; היא נובעת מתוך האדם וקשריו הקונקרטיים עם האנשים והדברים שיש לו בחייו – משפחתו, אהבותיו, הדברים הממלאים אותו בהשראה ושהוא בוחר להקדיש להם את זמנו וחייו. הדברים היפים המתרחשים מעצמם כשהוא עם עצמו ועם רעיו. חלק גדול מאוד מזה הוא גם הסיפור הגדול שהוא שייך אליו. וליתר דיוק: ההקשר הרחב, המסורת והתרבות הספציפיים, הם מצע הכרחי שעליו יכולה משמעות אינדיבידואלית לצמוח. אבל הוא לא הדבר עצמו, לכשעצמו.
אך בתוך החזון עצמו שמציע שביט, טמונה גם תובנה אשר נותנת מענה ואף מייתרת את התפיסה הבעייתית הזאת. שכן "מדינת מופת" אינה מקור המשמעות היחיד ששביט מתעקש עליו. מקור נוסף זה מופיע במסגרת הנרטיב על אודות ישראל "האמיתית", והמשגשגת. סיבה מרכזית לשגשוג הזה היא ההתכה בין מזרח למערב שהתרחשה בעם המיוחד הזה: "המפגש בין התרבות האירופית והאמריקאית לבין התרבות הים-תיכונית בארץ האבות היה לפורה באופן בלתי-רגיל. המערב העניק לנו את מה שהיה חסר באזור שאנו חיים בו: דמוקרטיה, ליברליות, מדע, טכנולוגיה, הומניזם. ואילו המזרח העניק לנו את כל שהמערב איבד: שורשיות, חיוניות, מסורתיות, משפחתיות, סולידריות – ותחושה עמוקה של משמעות" (עמ' 121). ישראל יוצאת דופן במדינות המערביות. היא נדמית מחוסנת מפני תופעת ההרס העצמי שהמערב מתגלגל אליו; יש בה ילודה גבוהה ומשפחות בריאות ושוקקות. יש בה פטריוטיות וכבוד לנכסי העבר. ויש לה מסורת, היסטוריה ותרבות פרטיקולרית, החיוניים לתחושת המשמעות.
"מקור ההשראה של סיפור המשמעות הישראלי של המאה ה-21", מסכם שביט, "יהיה הליבה הערכית של הממלכתיות החדשה, המחויבת לישראל שהיא מדינת מופת יהודית, דמוקרטית, חזקה, משגשגת וצודקת. אבל מקור השראה אחר יהיה ערכיה הלא-מוגדרים והלא-מוצהרים של ישראל האמיתית. סיפור המשמעות יהיה חייב להתייחס לכך שישראל המתהווה היא ישראל מערבית-מזרחית. וישראל מודרנית-מסורתית. וישראל אינדיבידואליסטית-משפחתית. ישראל המקיימת מערכת יצירתית של איזונים בין קטביה, ניגודיה וסתירותיה" (עמ' 148). ואני אומר, אילו היה לנו רק המקור האחרון – דיינו. הסיפור של ישראל האמיתית הוא כל מה שאנו צריכים. איננו צריכים על גבי זה מדינת מופת שנוכל לנופף בהישגיה בפני העולם; איננו זקוקים ואף איננו יכולים להחזיק סד של שלמות מוסרית הכפויה כגיגית על כולנו כאחד, על כל השוני שבינינו. די לנו במערכת מתפקדת היטב. בישראל הפוליטית ובמדינתה יש הרבה "סור מרע" שצריך לטפל בו, ושם אפשר לעצור. את ה"עשה טוב" אפשר להשאיר לעם הזה, שכמה טוב שהוא כזה.
תמונה ראשית: פסל של דוד בן גוריון עומד על הראש באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר – הפסל הוא רפאל מיימון. באדיבות ויקימדיה.
[1] למעשה, הוא ראשון בסדרה שספרו של הרב שי פירון שנזכר לעיל הוא השני בה ואשר צפויים לה כותרים נוספים, פרי עטם של חברי קבוצת "בית יוצר ישראלי" שפירון עומד בראשה. סקירה קצרה של ספרו של פירון מופיעה במדור קריאה ראשונה בגיליון זה. לסקירת ספרו של אלינסון, ראו "קריאה ראשונה", השילוח, 26 (תשפ"ב), עמ' 186–188.
[2] וראו גם מאמרו של ידידה שטרן, "ממלכתיות בעת הזאת", השילוח, 19 (תש"ף), עמ' 111–144.
[3] ראו תומר מוסקוביץ, "פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה", השילוח, 22 (תשפ"א), עמ' 73–90.
[4] ראו אלון שלו, "מלכוד אסתטי; פיכחון בריא", השילוח, 6 (תשע"ח), עמ' 194–205.