בעניין האמת

אלה שהשליטו על העולם את התפיסה שאין אמת ושהכול נארטיבים ומבני כוח – מקוננים לפתע על עלייתו של עידן הפוסט-אמת. האפשר שלא לשמוח לאידם?

יש אנשים שמקיאים מריח של אמת.

–  מאיר ויזלטיר

לא מעט זמן חלף מאז הוציאו במחוזות הרוח את המילה "אמת" אל מחוץ לחוק. מי שמבקש לדבוק באמת, באפשרותה של אמת, שלא לדבר על קיומה של אמת או קיומן של אמיתות אובייקטיביות ומוחלטות, שם נפשו בכפו ומסתכן באות קין, בנידויו מחוגי הנאורות ובתיוגו כדוגמטי, חשוך, מתלהם, שטחי, בור, פרימיטיבי, פוזיטיביסט, פונדמנטליסט, פשיסט וכו'. כבר לא מעט שנים שמזריקים לנו לווריד, שלא לומר מזינים בכפייה, באקדמיה, באמנות ובאמצעי התקשורת והבידור, רכז סמיך של נוגדני אמת. רושמים לנו רָשומונים בכמויות מסחריות ומסחררות, ואפילו באולפני החדשות מיני עיתונאים ופרשנים, אינטלקטואלים בעיני עצמם, מסננים מעת לעת את המילה "נארטיב" כבדרך אגב כשחיוך מלא עונג מבצבץ מבין שפתותיהם המלוחלחות. הנועזים שבהם אף אמרו "דקונסטרוקציה" בפריים-טיים, והסבירו שיש לחתור תחת תפיסות ההגמוניה כדי להבין ללבו של "האחר": אותו יציר פלאי שלעולם לא נבין ועל כן אין לנו הזכות, או היכולת, לשפוט את אורחותיו. כלומר, לומר שהוא פרא אדם (במקרה שהוא אכן כזה). אט אט התגנב לו "השיח" הזה לכל רצועות השידור, בכל הערוצים, ואף ועדות הקישוט בבתי הספר היסודי, בעטיו של צו ממשלתי, עמלו שעות נוספות כדי לעטר את כותלי הכיתות בסיסמאות אוקסימורוניות וחסרות פשר כגון: "האחר הוא אני" (וראו בגוגל: "קובץ פעילויות האחר הוא אני". מסמך מדהים לכל הדעות).

ובכן, כיום, לאחר שנים של חניכה אינטנסיבית ואינספור שעות של שידורי תעמולה, נדמה היה שסוף סוף הניב זרע הפורענות את פריו הבאוש וצלחו המאמצים לשרש את התפיסות הללו בקרב ההמונים ואלה כבר אינם משתוממים למקרא כתבות על אודות טרנסג'נדרים הזוכים במדליות זהב בהיאבקות נשים, על אינטלקטואל שחור המכחיש את קיום הגזע הלבן, ועל כך שליהדות לא הייתה השפעה של ממש על התרבות האנושית. וכו'.

ואז בא טראמפ. מעין גרגנטואה שבלע את פנטגרואל ותקע גרפס שהרעיד את אמות הספים. ומשהו, עמוק בפנים, נסדק. הררי התיאוריה, שכבות ומגננות שנתעבו לאורך שנים, קרסו פתאום כלא היו. נחלי הרטוריקה הנפתלת יבשו ואפיקי היחסיות היו לצייה. החומה הצינית הגדולה – גדולה מכל חומה שתבנה, או לא תבנה, בין ארצות הברית למקסיקו – התפוררה לאבק דק מן הדק. וכל אותם אלה שהיגרו לפני שנים ממחוזות האמת לארץ הפרספקטיבות הבלתי מוגבלות והאין-גבולות החלו לשעוט פתאום כעדר ביזונים אחוז פלצות לעבר הגבול לאחר שגילו כי יש דברים גם מחוץ לטקסט – מנסים להימלט מהיגיון הגם וגם, מהאי-אפשרות של האפשרי, מן השלילות הכפולות והמכופלות ומקביעות כגון "הנאמנות האמתית היא הבגידה", בעודם בוטשים ברגליהם ומנהמים בקולי קולות: "הקץ לשקר! די לעובדות החלופיות – הבו לנו מן האמת!" (מכמיר לב במיוחד היה התשדיר המדובר של הניו-יורק טיימס המטיף לדבוק באמת, ששודר לאחרונה, איך לא, בהפסקת הפרסומות של טקס פרסי האוסקר).

למשמע זעקותיהם קשה שלא לשמוח לאידם. קשה שלא להשיבם בשאלתו המחויכת של פילאטוס ולומר: רגע אחד, אבל "מהי אמת?". קשה שלא להפנות אצבע מאשימה אל כל אותם המקוננים בימים אלה ממש על עלייתו של עידן "הפוסט-אמת" ו"העובדות החלופיות", ולהטיח בפניהם כי הללו אינן אלא מילים נרדפות לאותו קטב מרירי הקרוי בפיהם, כאמור, בחדווה כה רבה, "נארטיב" (כך למשל ב-Encyclopedia of Race and Ethnic Studies משנת 2003, בעמ' 117, מציינים באהדה גמורה מחקר אשר "מספק היסטוריה אלטרנטיבית, 'אמת' אלטרנטיבית, לייצוג, הנהוג בשיח האימפריאליסטי, של שחורים, לבנים והודים בג'מייקה". את המילה אמת דאגו כמובן לעטר במירכאות, לבל נתבלבל). הגולם שצרו בידיהם השמאליות קם עתה על יוצריו כדי לכלותם – אך הללו עדיין אינם מזהים כי בנם הוא, בשר מבשרם. ועל שכמותם כבר העיר ויליאם בלייק בחוכמה: He who does not know Truth at sight is not worthy of her notice; רצה לומר, המֵליט עיניו בפני האמת העירומה, לא יראנה גם במלבושיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *