דור שלם באיש אחד: אחד העם וביאליק על א"ל לוינסקי ועל 'השילוח'

Getting your Trinity Audio player ready...

דור שלם באיש אחד: אחד העם וביאליק על א"ל לוינסקי ועל 'השילוח'

הספדים על איש שהלך בטרם עת – דווקא בעת מחווה, ובחגיגת יום הולדת ראשון ל'השילוח' שלנו? במקרה של אלחנן לייב לוינסקי, "חביב הקוראים" הרשמי של קוראי 'השילוח' המקורי, דווקא כן. אין טובים מהספדיהם הדומעים והמחויכים של קברניטי 'השילוח' ההוא, אחד העם וחיים נחמן ביאליק, ומדמותו המלבבת, השלמה ורבת-הפנים של לוינסקי עצמו (1857–1910), המצטיירת מהספדיהם באותנטיות, כדי ללכוד משהו מרוחה של החבורה ההיא, מהדינמיקה הספרותית והעיתונאית שהתחוללה בה, ומהווייתה הציונית השמרנית, היהודית-מסורתית במפגיע: אוונגרד חלופי, מתחרה אפילו, לאוונגרד הציוני המדובר יותר, אוונגרד הלהכעיס המהפכני מוחק האתמולים.

גיליונו הראשון של 'השילוח', כתב העת שבידכם, הופיע במלאת מאה ועשרים שנה בדיוק ל'השילוח' ההוא, וכתשעים שנה לאחר הפסקת הופעתו. 'השילוח' היה הבמה האינטלקטואלית היוקרתית והמרכזית של התרבות העברית והציונית בת הזמן. שבע שנים ערך אותו אחד העם, הוא אשר צבי גינצברג, ובעשרים ושלוש השנים הבאות – ובכללן כמה הפסקות שגרמו המהפכות ברוסיה ומלחמת העולם – יוסף קלוזנר. ח"נ ביאליק שימש תקופות ארוכות העורך הספרותי. עתה, משמלאה לנו שנה, מדור הקלאסיקה העברית שלנו הוא הצדעה באמצעות הצדעה: הצדעתנו להשילוח ההוא נעשית בעזרת גיליון הצדעה מיוחד, גיליון חודש טבת תרע"א (ינואר 1911), שכל כולו מאמרי הספד, הערכה ולימוד על אלחנן לייב לוינסקי שנפטר אחרי סוכות אותה שנה. על פי עדותו של אחד העם באחת מאיגרותיו, גיליון זה זכה לביקוש רב במיוחד בקרב הקונים.

כולם התכבדו לכתוב שם, בחוברת ההיא שתחילתה תמונת דיוקן של הפובליציסט הפופולרי ואחריתה מכתב מאת ראש ועד הקרקעות של חובבי ציון באותה עת, מנחם אוסישקין, המכריז על מגבית למען הקמת סמינר ראשון למורות בארץ ישראל על שם המנוח, כיום מכללת לוינסקי. אחד העם, העורך לשעבר, שלח מסה פותחת ממקום מושבו בלונדון, ובה זיכרונות אישיים וקטעי מכתבים מהכוכב של עיתונו. ביאליק כתב מאמר לבבי, יצירת אמנות בפני עצמה, בעין אחת בוכה ועין אחת שוחקת. שני מאמרים אלה, יפהפיים בעינינו, יובאו להלן.

וכתבו עוד רבים וטובים, מבקרים וקוראים ושומעי לקח, וביניהם "הסבא" של הספרות העברית מנדלי מוכר ספרים, ומרדכי בן הלל הכהן וש' בן-ציון ששלחו את פירות קולמוסיהם מיָפו. מסה ארוכה השוותה בין הרומן האוטופי של הרצל, 'אלטנוילנד', לבין הנובלה האוטופית של לוינסקי, 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת' (הלא היא שנת 2040: עוד מעט ונגיע!). בישראל שחזה לוינסקי ידברו עברית. היא אפילו תהפוך לשפה בינלאומית. מצוות היובל, ובעיקר הרבה רצון טוב ואמון הדדי, יתקיימו בה בצוותא חדא עם משק חופשי, וייצרו חברה שאין בה מעמדות.

גיליון שלם של הירחון המכובד ובו 110 עמודים צפופים על אדם אחד – זהו מקרה ייחודי, כבוד שהיה שמור לגדולי-דור, ודאי לא לפיליטוניסטים. גם מהדורה מהודרת של "כל כתבי" לאחר המוות הייתה כבוד שמכל הפיליטוניסטים העבריים מתקופות ההשכלה והתחייה רק לוינסקי זכה לו. הפיליטון, או בצורות כתיב נוספות שרווחו בעיתונות העברית פלייטון או פוליטון, אינו בהכרח הומורסקה עוקצנית כפי שמקובל להבין מושג זה היום. חוקר הפיליטון העברי צבי קרניאל מתאר את הפיליטון ככתיבה בצורה של פטפוט קל, משעשע ומהנה על כל נושא שבעולם – ז'אנר שבין ספרות לעיתונות. לדבריו, "בפיליטונים של לוינסקי הגיעה ההתפתחות של הפיליטון העברי לשיאה ולשילובה המלא בספרות העברית החדשה".

בהתאם לנוהג רווח למדי בימים ההם, המוכר לנו למשל מהספרות הבדיונית של מנדלי מוכר ספרים ושל שלום עליכם, על פיליטוניו של לוינסקי ב'השילוח', בכותרת "מחשבות ומעשים", הייתה חתומה דמות עממית מומצאת, "ר' קרוב" שמה. ביאליק, בהספדו שלפנינו, מפליא לתאר את לוינסקי עצמו כ"מעין פיליטון חי ומהלך", איש רעים להתרועע קל כתיבה ו"מקַלי החיים", ומוסיף: "ביהודים, וכל שכן בסופריהם, אין מידה זו מצויה. היהודי, הסופר שלו, הוא בטבעו בחזקת 'מאמר ראשי' לעולם" – כלומר כבד ראש ומשוכנע בצדקתו כמאמר פרוגרמטי זעוף גבות. אכן, בזאת בדיוק גם חנו של צמד ההספדים שלפנינו – שתוך שהם מציירים בפנינו דמות אנושית, הם מספקים לנו דיוקן עקרוני על דרכו של כתב-עת אידיאליסטי בעידן של פרשת דרכים.

על שני משקאות עמד, מתברר, 'השילוח'. על התה, בעיקר, אך גם על היין. תשתיתו הכלכלית היו רווחי מפעל התה של המו"ל, זאב ויסוצקי. אחד העם התפרנס מעסק זה גם לאחר פרישתו מ'השילוח', כאשר עבר ללונדון לנהל שם את עסקי התה של ויסוצקי. וניתנה האמת להיאמר כי המסאי הדגול, אבי הציונות הרוחנית, התיישב באודסה מלכתחילה כדי לנהל שם את מזקקת היי"ש של אביו. אך טוב יין ארץ ישראל מיין-השרף עתיר האלכוהול האירופי; ויין היה עסקו של לוינסקי. שכן הפיליטוניסט-ההֶלך של השילוח, שממקום מושבו באודסה יצא למסעות עסקים ועסקנות וראה מה שראה וכתב מה ששמע, ישב בעיר זו ויצא ממנה לדרכים מתוקף תפקידו כנציג יקבי 'כרמל' הארצישראליים ברוסיה.

"הירחון מעֵבר מזה וכרמל מעבר מזה עשוני לברייה חדשה", כתב לאחד העם כשהחל להיות איש 'השילוח' ואיש 'כרמל'. "בכל רגע ורגע כמו ארגיש מטרה בחיים… כל אחד מאתנו – בדידי ודכוותי אדבר – בעל שתי רשויות. האחת חולי-חולין, והשנייה קודש-קודשים. והקודש והחול, אף כי יתערבו אין זיווגם עולה יפה. ואנכי הרגשתי כל חיי את 'הקרע' הזה, ורק עתה מרגיש אני בקרבי מעין 'שלמוּת' ואחדות הכוחות".

עוד ידובר ב'השילוח' החדש על לוינסקי – בהספדים שלפנינו, וגם במדורנו זה באחד הגיליונות הבאים שיוקדש ליומן-דרכים בקהילות ישראל שפרסם לוינסקי ב'השילוח'. רק נזכיר עוד כי איש היין שלנו מתייחד גם בהיותו איש המזיגה והמיזוג, מקרה מוצלח של חצי תה חצי קפה. "חביב הקוראים" של השילוח היה אדם שזהותו כיהודי מאמין, ציוני ומשכיל הייתה מקשה אחת, בדור שבו אצל רבים נִבעה קו שבר בין הזהויות הללו. כלשונו של אחד העם, "בזה נבדל לוינסקי מחבריו, שהוא לא ידע מעודו את הטרגדיה הפנימית של 'מיתת אֵלים', של חורבן המקדש הרוחני בליבו של אדם". הוא היה פעיל בעת ובעונה אחת בציונות המעשית של 'חובבי ציון', בציונות הרוחנית של 'אחד העם' המקדימה את תחיית הרוח לתחייה המדינית ואת תחיית העם לתחיית האומה, ובתנועה הציונית מבית מדרשו המדיני של הרצל, מושא ביקורתו החריפה של אחד העם.

בציירם במכחולי הזהב שלהם את דמותו של האיש לוינסקי, מציירים אפוא רבי האומנים של העברית, של הרטוריקה ושל ההומור היהודי החם, אחד העם וביאליק, גם את רוחו של כתב עת, את רוחה של חבורה, ואת רוחותיו הסותרות והסוערות של דור תהפוכות בהתמזגן לרוח אחת טובת עין.

צור ארליך


אחד העם

הראשון להספיד את לעווינסקי! –

וכי אפשר לסַדר בדברים מה שמרגיש הלב במות אח אהוב? ולעווינסקי היה לי קודם כול אח אהוב. יותר מעשרים שנה היינו קרובים זה לזה קרבת-אחים. כמעט בזמן אחד עלינו שנינו על הבמה הספרותית והציבורית, ולא היו ימים מועטים ונתקרַבנו איש אל אחיו ויחד הלכנו כל אותה הדרך הארוכה והקשה, מן הצעדים הראשונים, בהיותנו עוד שנינו פנים חדשות בעולמנו היהודי, עד העת האחרונה, בהיותנו כבר שנינו עומדים לא רחוק מסף הזִקנה, ומיטב חיינו ועבודתנו – מאחרינו.

"דור הולך ודור בא". אבל בין שני אלה יש עוד גם "דור עומד", וכל תקופה ותקופה מורכבת משלשה דורות אלו: דור הולך, שגומר עבודתו וחשבונותיו עם החיים ויורד לאט לאט מעל הבמה; דור עומד, שבידו ניתנו חיי התקופה לעבדם ולצור צורתם לפי רוחו; ודור בא, המטפס ועולה מאחורי "העומדים" ומכין עצמו לעתיד, לכשתגיע שעתו.

והימים ההם, סוף שנות השמונים,[1] כשלקחה עמדתה על במתֵנו אותה החבורה הקטנה של סופרים ועסקנים, שאני ולעווינסקי היינו בין חבריה – הימים ההם היו ימי מַעבר ו"חילוף משמרות". דור ראשון לעבודת התחייה הלאומית – דורם של סמולנסקין, פינסקר וליליענבלום[2] – הגיעה שעתו להיות "דור הולך", ואנחנו, מלאי כוח עלומים ותאבי עבודה, באנו לעמוד במקומו. לא ברצונם הטוב, לא בשלום "וברכת אבות" פינו לנו ה"הולכים" מקום על הבמה, כי לא מצאו בנו תלמידים מקשיבים, שאינם אומרים דבר שלא שמעו מרבותיהם… אבל סוף סוף פינו. גזרה היא מלפני הטבע. וכה התחילה החבורה הקטנה את עבודתה, עבודת אחים יחדו, בלב אחד ובדעה אחת. והעבודה המשותפת של השנים הראשונות בראה בין טובי החברים קשר רוחני אמיץ כל כך, עד שגם בזמן מאוחר, כשהתחילו רוחות אחרות מנשבות, ולא היו עוד כולם בדעה אחת, כמלפנים, גם אז עוד לב אחד היה לכולם, ולא ניתק הקשר ביניהם. כל אחד עבד במקצוע שלו, לפי השקפותיו ונטיותיו, אבל הרוח הפנימי אשר מילא את לב כולם בימים הראשונים, עוד שלט בם גם אחרי כן והטביע חותמו על עבודתם, והוא ששמר בליבם גם את הברית הכרותה ביניהם, ברית אהבה ואחווה, למרות כל ה"גלים" שעברו עליהם והפרידו ביניהם…

וכשהספדנו בשנה שעברה את "האחרון" מבני אותו הדור שקדם לנו, את ליליענבלום, מאליה נתעוררה בליבי – ובוודאי גם בלב אחרים מחברַי בני גילי – המחשבה המעציבה, כי המוות הזה כמו בא להזכירנו גם אותנו, ש"ימי העמידה" שלנו כבר הולכים וקרבים אל קצם, ועוד מעט ונהיה אנחנו "הדור ההולך", אחר הדור שכבר הלך. ואולם מי יכול אז להעלות אף הרהור קל על ליבו, כי "הראשון" להולכים מבני חבורתנו יהיה הוא – זה בעל הגוף הבריא והחזק ובעל הנפש החיה והעשירה, הנפש שלא עבר עליה מַשבּר מעולם ולא איבדה כוחותיה במלחמות פנימיות? –

כי אמנם, בזה נבדל לעווינסקי מחבריו, שהוא לא ידע מעודו את הטרגידיא הפנימית של "מיתת אֵלים", של חורבן המקדש הרוחני בליבו של אדם. בליבו הוא לא היו "חורבות", כי אם רק "בניינים" – תחתיים, שניים ושלישים,[3] וכו'. כהרומאים הקדמונים, שהיו נוהגים להוסיף על אלוהיהם גם את אלוהי המדינות שנכבשו על ידם, והיו הולכים ומתעשרים באלוהים חדשים, מבלי לפנות עורף אל הישנים, – כן היה גם לעווינסקי, לפי תכוּנת רוחו, מעין "פּוליתיאיסט" רוחני, שכל מיני "אֵלים" יכלו לדור בליבו זה בצד זה, מבלי להתגרות זה בזה, וכל מקצוע של חיים חדש שנפתח לפניו הוסיף גם "אֵל" חדש ב"פּנתיאוֹן" שלו, מבלי לנגוע לרעה באלו שכבר קנו להם מקום שם לפני זה. כשיצא בימי ילדותו מן הישיבה לבקש השׂכלה, לא יצא בחרון אף ובשנאה כבושה לקודשי עמו, כרוב בני הישיבה שיצאו "לתרבות רעה" בימים ההם, כי אם, להפך, נשא עמו באהבה את הרכוש הרוחני הלאומי שקנה לו עד אז, ומבלי להרוס את היסוד הזה, שהונח בליבו בעמל הוריו ומוריו, בנה עליו אך "קומה" חדשה זו של השכלה ואידיאלים אנושיים כלליים, ומקדשו נתעשר באלוהים חדשים, שנוספו על הראשונים. וכשנתעוררה אחרי כן התנועה הלאומית, נבנתה בליבו שוב קומה חדשה בלי הריסה קודמת, כי גם אחר היותו "לאומי" אהב לעווינסקי את ההשכלה ולא בגד באידיאלים הכלליים. וכך היה כל ימיו הולך ובונה קומה על קומה, הולך ומוסיף עושר של אידיאלים חדשים ומקצעי-עבודה חדשים, מבלי לחַסר כלום מן הישנים. תורה, השׂכלה, חבת ציון, ציוניות רוחנית, ציוניות מדינית, ישוב ארץ ישראל, אֶמיגרציא[4] לאמריקא, עבודה לאומית בגלות, הספרות העברית, הדיבור העברי, הז'רגון[5] וכו' וכו' – את הכול קלט לתוכו הלב הרחב הזה, את הכול הכניס לתוך מקדשו, ולא היה צר שם המקום, ולא התנגשו האֵלים השונים ולא ציערוהו באיבתם זה לזה.

ומובן הדבר מאליו, שאיש בעל תכונה כזו אינו "איש שיטה", בעל דעות מוגבלות מכל צדדיהן. לעווינסקי כתב הרבה מאוד, כתב לא רק בכישרון מצוין, כי אם גם במחשבה עמוקה, שהסתתרה תחת מסווה ההיתול הפוליטוני, ולא הייתה שאלה בעולמנו, ולא היה חיזיון בחיי עמנו, שלא נגע בהם לעווינסקי בכתביו על פי דרכו. אבל מתוך כל כתביו אי אפשר להוציא יסודות קבועים ותמידיים אשר נוכל לאמור כי על פיהם היה דן על כל דבר. רק כלל אחד גדול בולט תמיד מכל דבריו, והוא – הפתגם הקדמוני בשינוי קצת: "אדם מישׂראל אני, וכל הנוגע לעם ישראל ולאדם שבּו – קרוב לליבי".[6] אבל כללים מוגבלים ומצומצמים של בעלי "שיטה" אל תבקשו ממנו, וגם סתירות אם תמצאו בהשקפותיו, אל תתמהו ואל תבואו בטענות עליו. ואילו באתם לפניו בטענות כאלה בעודנו בחיים, היה מסתכל בכם באותה בת-צחוק טובה ונאה, שהייתה מיוחדת לו, כאילו אומר: "כמה תמוהים בני אדם הללו, שמבקשים לכלוא את הרוח בתחומה של שיטה אחת מוגבלת! ומה בכך, שיש סתירות בהשקפותיי? גם החיים עצמם מלאים סתירות"…

רק "סתירה" אחת הייתה גורמת לו צער בשנות עבודתו הראשונות, והיא הסתירה שבין תשוקת ליבו להקדיש כל זמנו וכוחו לעבודת התחייה הלאומית, ובין צורכי חייו האישיים, שהכריחוהו לתת רוב זמנו וכוחו לעבודה של "חול", בשביל פרנסת ביתו. ועל כן לא היה גבול לאושרו, כשעלתה בידו, בשנת תרנ"ו, לעשׂות גם "חוּלין" שלו קודש, בהינתן עליו משׂרת מנהיג של חברת "כרמל" באודיסא – דבר שנחשב בעיניו כעבודת הקודש, בהיותו מביא תועלת להתפתחות הישוב בארץ ישׂראל, ועל ידי זה ראה עצמו מוקדש כולו, בלי שיור, אך לעבודת התחיה הלאומית. כי לא היה לעווינסקי סופר לשמה של הספרות בלבד ולא ראה בכישרונו הספרותי תעודת חייו היחידה. הוא היה שמח בעבודתו הספרותית, מפני שהספרות היא חלק מעבודת התחייה, ובמידה כזו היה שמח גם בעבודת ה"כרמל", מפני שגם היישוב בארץ ישראל הוא חלק מעבודת התחייה. וכה נתאחה אז "הקרע" היחידי שבליבו והיה מאושר בהכרתו הפנימית שכל זמנו וכל כוחו נתונים לעבודת עמו, בין כשהוא כותב פוליטונים בשביל כתבי העת ובין כשהוא מחַזר על החנוונים למכור להם יין "כרמל".

ואותה העת – סוף שנת תרנ"ו – הייתה גם עת יצירת "השִלֹח". בברלין ישבתי אז ועסקתי בהכנות לייסוּד מִכתב-עִתי זה, שעתיד היה לצאת שם מראשית שנת תרנ"ז. וקשים היו "חבלי הלידה" במידה שלא תשוער, עד כי היו רגעים אשר קצתי בחיי ועבודתי מפני החזיונות המעציבים שנגלו לעיני פתאום בעולם ספרותנו, אשר ידעתיו עד אז אך מרחוק, כסופר ארעי… ואם לא הביאוני מכאובַי המוסריים לידי ייאוש ולא עזבתי את עבודתי זאת מיד בראשונה, – הנה צריכים חובבי "השלח" להודות על זה במידה מרובה גם ללעווינסקי, אשר לא עייף ולא יגע לחַזק את ליבי בדברי תנחומים מעודדים, שהיו כצרי למכאובי. לא! – הייתי אומר בליבי אחר קריאת מכתביו – אם עוד יש לנו סופרים בעלי נפש עדינה כמוהו, ולו גם לא ירבה מספרם, אסור להתייאש, חרפה היא לנוס מן המערכה…

הנה הם מונחים עתה לפני, מכתבי לעווינסקי מאותם הימים, וקורא אני בהם. וליבי בי יהמה. האמנם איננו עוד? זה הלב הטוב, המלא חיים ועוז, אמונה ובטחון, אהבה והתמכּרות, בלי תערובת כל שהיא של "קטנוּת המוחין" וגסוּת-הרוח – האמנם איננו עוד? –

וחושב אני, שמכתבים פרטיים כאלה שהזכרתי מסוגלים לגלות תכוּנות נפשו של המנוח הרבה יותר מכל מיני "הספדים". ועל כן מרשה אני לעצמי להעתיק פה מתוכם קטעים אחדים:

(ערב שבת חזון[7] התרנ"ו). "הנני מרגיש עצמי כצדיק בגן עדן או כקטן שנולד, כמו רק עתה אתחיל לחיות. "הירחון" מעֵבר מזה ו"כרמל" מעבר מזה עשוני לבריה חדשה. בכל רגע ורגע כמו ארגיש מטרה בחיים. בני אדם כמוני – אשר בכל היותי לפעמים "חולי-חולין", בכל זאת מחשבותיי על טהרת הקודש, ולפעמים גם קודשי-קודשים – לא נוכל להרגיש עצמותנו בכל מיני עסקים. כי אם ראשינו במערב: בחנות, בקנטורא[8]… בכל זאת ליבותינו במזרח, ומזה לכל הדואליזמוס בחיינו תוצאות. כל אחד מאתנו – בדידי ודכוותי אדבר[9] – בעל שתי רשויות. האחת חולי-חולין, והשנייה קודש-קודשים. והקודש והחול, אף כי יתערבו אין זיווגם עולה יפה. ואנכי הרגשתי כל חיי את "הקרע" הזה, ורק עתה מרגיש אני בקרבי מעין "שלמוּת" ואחדות הכוחות. אם תהיה כזאת לאורך ימים – ימים ידברו. לעת עתה ליבי מלא על כל גדותיו. יודע אנכי מראש כי דרכנו אינה סוגה בשושנים. בכל זאת טוב להרגיש כי כל מעשיך לטובת הרעיון הממלא את כל חדרי לבך. ואנכי זה כמה מאמין אנכי כי ב"כרמל" – חתיכת ארץ-ישראל, ובהירחון – פה בוודאי חלק גדול מעתידותינו. ואם יעזור לי ה', אעבוד פה ושם עד מקום שידי מגעת".

(יולי, 1896). … "הנני ממהר לשלוח לך את עלוֹני… כמדומה לי כי עלה בידי, וכמעט ערֵב אנכי, כי הקורא יאמר "יישר". ביארתי את תוכן הפּרוגרמא שלי לעתיד. קראתיו "מחשבות ומעשים", אחר כי נדבר על המחשבות והמעשים… אַחֲלֵי,[10] אל תבקש מומים וחסרונות הרבה… עבודה רבה תהיה לך לתקן, אבל כבר הִסכּנתָ את אלה"…

זה היה הפרק הראשון מ"מחשבות ומעשים", שנדפס בחוברת הראשונה של "השלח". וכדי שיובנו הדברים הבאים אחר זה עליי להוסיף לפי מה שהוסכם בינינו צריכים היו הפוליטונים האלה לכלול מעין השקפה בסגנון פוליטוני על החזיונות העיקריים המתגלים בחיי עמנו, בייחוד ברוסיה.

(16/28[11] אוגוסט, 1896) …"הנך מתאונן שירחוננו יעמוד בעיקרו על עבודת מתנגדינו. אבל מה נעשה ומחננו ריק ויש בו רק מים?[12] – כשאני לעצמי, לא אראה בזה רע. מחננו באמת אינו ריק, אבל אנחנו כולנו טרודים מאוד, ומחנם – אנשים אשר תורתם אומנותם… במה שנוגע אליי, הנה אשמח מאוד לשמוע כי גם ק' יכתוב "מכתבים מרוסיא". יודע אנכי מראש, כי לא לי להתחרות עמדו… ק' הוא בעל כישרון וסופר יותר ממני… רק שאנוכי אכתוב תמיד, ומכיוון שנכנסתי בעול לא אסיר עוד את צווארי ממנו, וק' יכתוב פעמיים ושלוש ודי לו… ולא אקנא חלילה בו, כי לא מפני הכבוד ומפני השכר אעבוד אתך, כמו שתדע, רק מאשר עבודתך היא, ובכל שעה שנצרך אהיה לך, הנני כי תקראני… לך נחוצים עוזרים תמידיים. קח אותם ממקום שתיקח, ואנחנו כולנו אוהביך מקדם, נבוא אחריהם ונמלא את דבריהם לעת הצורך".

(ערב שבת שלפני ראש השנה, תרנ"ו) …"היום קיבלתי את הצירקולר[13] שלך. כמובן, קיצרת אותו, מפני שלסופרים תדבר. לדעתי אמנם נחוץ לדבר מראש את הקהל. יבוא הקהל מקודם, ואחריו בטח יבואו הסופרים. אם ככה, אחי, תקצר בדבריך אל הקהל, לא טוב תעשה. הקהל אוהב דברים, וכל המרבה בדברים הרי זה משובח. אם תצטער על כי עד עתה אין לך חומר רב, אל תצטער. יבואו ימים עת תצטער להפך. ואתה כמוני תדע, כי לא ביום אחד נבנתה רומא"…

(צום גדליה, תרנ"ז). "קיימתי את הבטחתי והנני שולח לך את שׂיחתי (זה היה הפרק השני, שנדפס בחוברת ב'). אם תמצא חן בעיניך – אָפוּנה.[14] באחת, מפני סגנוני, ושנית, מפני דעותיי. אקווה אמנם, כי בעד דעותיי תסלח לי. הן תדע מכבר דעותיי ונטיותיי, וכמובן, תיתן לי רשות לדבר כאוות נפשי… קשה מזה – הסגנון. חפץ אנכי לדבֵּר בכובד ראש והתאמצתי כמה שיכלתי… הרשות, אחי, בידיך לתקן את הסגנון כחפצך. אדמה אמנם, כי הקוראים יאמרו טוב למפעלי זה"…

(ה' טבת תרנ"ז) …"מווארשא כתבו לי מהלך העניינים. אנכי אינני רואה בזה סימני ייאוש… אקווה, כי אתה לא איבדת את מנוחת נפשך ואמונתך בכוחותיך ובתועלת ועתידות המפעל – וסוף הכבוד לבוא. עוד הפעם, אחי וראש, אל תתייאש וחזק ואמץ. נא אל ייפול לבך. כמוני תדע כי כל התחלות קשות, ובכל זאת מתחילים".

(18/30 דעצעמבר 1896) …"כי ייפקד מקומי בחוברת ג' – אף על פי שאצטער, אבל אין לי תרעומות עליך. וכבר אמרתי לך ואֶשנה עוד הפעם, שרשות לך לעשות עמדי כמו שתחפוץ וכמו שתמצא לנכון, עתה ולימים הבאים, ואין לך הצורך גם להודיעני. הנני כותב למענך ולמען "השלח", ומה שתמצא אתה לנכון – טוב גם בעיניי… בעיקר הדבר חפץ אני כי מחשבותיי ומעשיי בכל חוברת וחוברת יהיו כמו עניין בפני עצמו. אם יעלה בידי – מוטב, ואם לא – אכתוב כמו שאוכל… אם רק אם עתותיך ירשוך, אַחֲלֵי לכתוב אליי… ואחת אמנם אבקש ממך: אם תכתוב או לא תכתוב אליי – אַחֲלֵי, לא להתייאש. ודע כי רבּים הם איתך, איתך בעבודתך, איתך בתקוותיך, איתך בשמחתך וביגונך, ובתוכם אני כולי שלך".

(כ"ג אדר תרנ"ז, פולטאווא). "בטח תסלח לי על אשר לא מילאתי את הבטחתי לחוברת ה'. הלא תאמין לי, כי כמעט שהדבר אי אפשר. לו הייתי "וואָיאזשור"[15] פשוט, כמו שדימיתי, והיה לי היום לעבודת "כרמל", והלילה – לספרות. בעוונותיי הרבים אין הדבר כן. באשר אבוא הנני מפורסם, וידידים רבים… בכלל הנני כמו דבר שבקדושה, כאחד מכלי הקודש… ובכן החילותי באודיסה וכתבתי מעט מעט בכל המקומות, עד שעלתה בידי לגמור אותו היום פה, וממהר אני לשולחו אליך, ואקווה כי תקבל אותו ברחמים וברצון. אמרתי "ברחמים", כי אולי יהיה נזקק מעט לרחמים, כי הלא תראה, כי לאט לאט הנני יוצא מגדרי ומתחיל לכתוב פוליטונים פשוטים מאוד, בסגנוני הידוע. לעתים אדמֶה כי הקוראים יקבלו אותם באהבה, כאשר הסכינו. אבל מה תאמר אתה?"…

(ב' דר"ח אדר ב', התרנ"ז). "בשעה שאנכי כותב את מכתבי זה בטח כבר קיבלת את מכתבי עם "מחשבותיי" מפולטאווא… אבל הראני היום ר' את מכתבך אליו, ובו תתאונן עליי על אשר לא כתבתי לך, ותחשוד בכשרים, כי אולי התרגזתי… ואנכי מעודי לא עלתה על ליבי כי תוכל לחשוד אותי בכמו אלה. אחת אבקשך לימים הבאים: גם לא תעלה מחשבה זרה כזו על לבך. תוכל לעשות עם "מחשבותיי" כאדם העושה בתוך שלו, אף כי מדי אבקשך שלא תשנה יותר מדי את סגנוני, אחר כי לדעתי יאה הוא לדידי, כעניוּתא לישראל. וכבר הסכין הקהל הקדוש עמו, לאכלו חי כמו שהוא, על קרבו ועל כרעיו ועל "זשרגונותו".[16] – אבל, כמו שאמרתי, הרשות בידך"…

(אִסרו חג הפסח, התרנ"ז). "שולח אנכי לך את "מחשבותיי ומעשיי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר עניינים שנעשו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכי הנכון. לכל הפחות, לזה כיוונתי מתחילת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעין פּרוגרמא לימים הבאים והייתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיניי ולא הדפסתיו. כי העניינים אשר דיבר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכתב-עתי חודשי. מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אליי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד; אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו שפסלתי את הפוליטון הזה, הייתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1897). "שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאומה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעין פרוגרמא. הן עליי לכתוב "מחשבות ומעשים" מדי חודש בחודש, ואם כן עליי לדבר על המחשבות והמעשים בחודש הזה, ואיה נִיקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה ניקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תיתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשות"…

וקוראי "השלח" יודעים כי דאגתו זו הייתה דאגת שווא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צורכו ולא חדל לעשות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון. וכבר העירו רבים ממספידיו כי בכל עת צאת חוברת חדשה היו "מחשבות ומעשים" נקראים ראשונה, והכול, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו. לפי שהכול היו מרגישים כי יצאו הדברים מלב טוב, ופצעיו – "פצעי אוהב".

רק פעם אחת במשך שנות עבודתו הרבות עוררו דברי לעווינסקי חמת הקוראים עליו ועל "השלח" יחד, ו"מחאות" עפו מכל עבָרים גם לו בעצמו וגם למערכת "השלח". זה היה לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעת שלא נודע עוד דבר ברור על אודות מטרתו ותכוּנתו של הקונגרס העתיד להתאסף, זולתי זאת שבראשו יהיו איזו מן המפורסמים שביהודי המערב. ודבר זה לבדו כבר עורר התפעלות עצומה ותקוות נפרזות בין חובבי ציון המזרחיים. החיזיון הזה היה חומר נאה לפוליטון, והשתמש בו לעווינסקי וכתב איזו חדודים יפים ב"מחשבות ומעשׂים" ("השלח" כרך ב' עמ' 374–379). אבל, אף על פי שידע לעווינסקי היטב רוח הקורא "חביבו" ואהב לחיות עמו בשלום, הנה הפעם לא כיוון "מצב הרוחות", וחידודיו עוררו חֵמה תחת שחוק. והגיעו הדברים לידי כך שהוכרחתי, בתור עורך, להרגיע את הלבבות (שם עמ' 479, 480), ולעווינסקי עצמו ענה אחרי כן על פי דרכו בפוליטון יפה מאוד (כרך ג' עמ' 92–96). במכתב פרטי אליי מאותו הזמן הוא כותב:

"לא אוּכל להבין, מה עוול מצאו חובבי ציון ב"מחשבותיי". כלום לא יבינו, כי רשות נתונה לפוליטוניסט לדבר כאשר עם לבבו? או נחלשו עצביהם של חובבי ציון ולא יוכלו לסבול אפילו "דגדוג" קל? ה' הטוב יסלח להם, ואנכי כבר הבאתי "כפרה" על עוונותיי בתור פוליטון חדש, אשר ממנו בוודאי ישבעו רצון".

ואמנם קיבל הקהל את "כפרתו" ברצון, סלחו ל"עוונו" וחזרו לחבּבו כמקדם. בינתיים התאסף הקונגרס, נוצרה ההסתדרות הציונית, ולא היו ימים מועטים ונספח אליה גם לעווינסקי והיה הוא עצמו לציוני מדיני, או ביֶתר דיוק – גם לציוני מדיני. כי גם אז, כאמור למעלה, לא שנה את יחוסו לאידיאליו הקודמים ונושאי דגלם, אלא שנוסף לו עוד חוג של אינטרסים לאומיים חדשים ועבודות חדשות; שקל, בנק, קרן לאומית, קונגרסים וכו', ובאותה עת עצמה: יישוב ארץ-ישראל, עבודה "קולטורית", "השלח" (שנמצא אז במצב מלחמה תמידית עם הציוניות המדינית ומנהיגיה) וכו'. וכל זה עשה בלב שלם, בכל נפשו ומאודו, מבלי לחטט ב"פרינציפּים", עד כמה הם מתאימים או סותרים זה לזה. הוא היה שואל את עצמו בכל דבר רק שאלה אחת: היש איזו תועלת לתחיית עמנו בדבר הזה? ואם יכול להשיב לעצמו: "הן", – מיד נגש לעבודה והניח לאחרים "מלחמת הפרינציפים". וכה עבד כל ימיו בלי הרף ובלי לאוּת בכל מקום אשר כך נדמה לו, כי משם תבוא איזו הצלה – ולוּ רק הצלה פורתא – לעמנו או לרוח עמנו.

"כל ימיו" – כמה מן המרירוּת יש במלים האלה! והלא "כל ימיו" לא הגיע ליותר מנ"ב או נ"ג שנה, וכמה ימים יכול היה עוד לעווינסקי לעבוד עבודת עמו בחריצות והתמכרות הנפש, כאשר אהב! מי גזל מאתנו את "הימים" האלה? על מה ולמה? – –

אך לא אוסיף דברים כי גדול הכאב מאוד.

                                                                                                                        אחד העם.

אחד העם. מתוך: ויקישיתוף
אחד העם. מתוך: ויקישיתוף

לונדון, י"ב חשוון תרע"א.

 ח"נ ביאליק

המנוח לוינסקי

עוד מעט והמציאות האכזרייה, ההדיוטית, תרגיל את אזן הקורא הזר גם לזווג משונה של מלים כאלה: "המנוח לווינסקי".

אנו, חבריו הקרובים של לווינסקי, לא נתרגל לזה עוד זמן רב. האוזן נכווית בכל שעה והמח אינו הולם: האיך? לווינסקי – והמנוח!

הוא, רחב הכתפיים ואיש המידות, כבד הגוף וקל-השיחה; הוא, הילד הגדול, התמים בפיקחותו, עם השחוק הענוג שבפתח שפתיו, עם סבר פניו היפות ועם החן והחסד שבעיניו הטובות והלֵאות קצת; אותו הגברתן, גבר החמודות, מְתוּן התנועה, שהילוכו בנחת ודעתו פזורה עליו קצת וגבו כפוּף קמעא, כאילו איזה עול סמוי מן העין נעים למשא נתון עליו; אותו לווינסקי, ה"מחותן בכל החתונות" והמצוי לנו בכל החברות ובכל הקונגרסים ובכל הוועידות ובכל עיתון וירחון – ובכלל, בכל מקום שיש שם פרכוס כל-שהוא של "דופק" היהדות; הוא לווינסקי, התובע והנתבע התמידי, העושה ומְעַשֶּׂה תדיר וידו באמצע כל המעשים; הוא שהיה מוליך ומביא לנו בכל שנה חבילי-חבילות של "פריסות-שלום" נעימות, מעיר לעיר ומחבורה לחבורה ומקיבוץ לקיבוץ, ובא אצלנו בכל חודש ב"מחשבות ומעשים" שלו ובכל ערב יום-טוב ב"מעט פילוסופיה" שלו; הוא שהיה חי ופועל פי שבעה מכולנו – והכל בדרך-אגב, וכותב פי שבעה מכולנו, – והכל כלאחר-יד; הוא, הנחמד והחביב והקרוב ללב כל אחד מאתנו בכל עת ובכל מקום – הוא, אותו לווינסקי, נעשה פתאום ל"מנוח".

ואולם הדבר הנורא, הדבר המוזר הזה כבר נעשה – ולפתע פתאום, מבלי אשר פילל לו איש. לווינסקי איננו. לא נשאר בלתי אם מקומו הפנוי, חלל ריק. עתה הנה "השבחים" באים. עלינו לשבח.[17]

אם יש מי שהשבחים וההספדים ישככו צערו – אשריו. אני לא להספיד ולא לשבח הייתי רוצה, אלא לספר מקצת מאשר ידעתי על לווינסקי ועל דרכיו מיום הכירי אותו ועד יומו האחרון.

את לווינסקי שבכתב, לכל כינוייו הספרותיים, ידעתי זה כעשרים שנה ועוד. תחילתו בספרות חלה כמעט בזמן אחד עם זו של "אחד העם". אנו, פרחי משכילים בעת ההיא, היינו שותים בצמא את דברי שניהם. את "אחד העם", הרב המחמיר, הערצנו, ואת ר' קרוב,[18] הידיד המקל, אהבנו.

עם כל פיליטון חדש של לווינסקי (מרשמי מסע שלו) פרץ אל ה"אוהל" שלנו מן החוץ גל חדש של אוויר חי ומתנועע ונשבה עלינו רוח קלה וחופשית משיבת נפש. ריח של חיי-חוץ עוברים ושוטפים נדף משם ולא ריח של חיי ספרים. הסגנון של לווינסקי אף הוא היה כחדש בעינינו, ואף הוא נראה לנו כעין חי ומתנועע. כך לא כתב בימים ההם שום סופר מבני עמנו. בפעם הראשונה ראינו לפנינו סופר עברי איש-החיים ומחובר אל החיים במשמעו הפשוט והנעים, במשמעו היהודי של כינוי זה.

לפני עשר שנים באתי לדור באודיסא. אבן שואבת הייתה לי שם – "השלח החי" כֻּלו כמו שהוא: המאמר הראשי – אחד העם, הפיליטון – לווינסקי, והדברים שבינתיים – שאר כל הסופרים האודיסאיים.

ובעת ההיא הכרתי גם את לווינסקי שבעל-פה.

פרטי פגישתנו הראשונה איני יכול להעלות על זיכרוני בשום פנים. אפשר ב"כרמל" מצאתיו, ואפשר ברחוב, ואפשר באספה זו ואפשר באחרת. ואפשר בכל לאותם המקומות בבת אחת. ה"נפקא מינה" אינה גדולה. אפשר גם שהתחלנו מיד מן הפגישה השנייה. לגבי אדם כלווינסקי אין זה מן הנמנעות. הוא היה נעשה לחבר וידיד עוד משעה שלפני הפגישה הראשונה. אתם אוהבים אותו בלא ראייה, וכשאתם רואים אותו – אינו מתיישן עליכם לעולם. אחת ברי לי: לא בביתו ראיתיו ראשונה. בשתי השנים הראשונות לשבתי באודיסא לא ראו שערותיי קורות ביתו[19] אף פעם אחת. מדוע? אל תשאלו. עיניו הטובות והלאות קצת בקשו רחמים: אל תשאלו.

וגם בביתו של אחד העם, באותם "לילי-השבתות" של כינוס, לא היה לווינסקי מצוי ביותר. הוא לא בא לשם אלא בשעת מאורע. ולא משום שהיה פורש מן החבורה (לווינסקי – ופרישה מן החבורה!) אלא מטעם אחר. היַצאָנִי בימות החול נעשה ביתָנִי בשבת וביום-טוב. "רוצה אני להיות נקי לביתי יום אחד" – היה אומר. לא היה נראה אלא בשעות התפלה בבית-הכנסת לציונים. החלל במחיצתנו היה מתרוקן מלווינסקי כמה שעות ביום ומקום מרווח נתפנה בו. הגוף הבריא, גוש גדול של "יהדות" חביבה, היה מוטל בשעות אלו במיטה וספר עברי נושר מידו…

שעות שכיבה אלו היו מיוחדות לו למנוחה ולבדידות. אבל ברגע שעבר לווינסקי את סף ביתו – מיד נעשה לנכסי ציבור, לדבר שהחזיקו בו רבים. כתפיים רחבות היו לו, ואם באו אנשי חסד והעמיסו עליהן – יעמיסו! להשיב פני איש – אין זו ממידותיו של לווינסקי. רך-מזג וטוב-לב הוא יותר מדי. ואולי אף היה מתרשל[20] קצת לנענע בכתפיו ולפרוק כל-שהוא מן המשא. בדיעבד אין סכנה! רצונכם – העמיסו עוד, "אין ברירה", אני אשא ואני אסבול.

לב-טוב ועין-יפה – אלו הן בוודאי ממידותיו העיקריות של לווינסקי. הוא לא יכול לראות בצערו של אדם כשם שלא יכול לראות לו חובה. עשר שנים ידעתיו – ומעולם לא שמעתי מפיו חצי דיבור בגנות חברו. בעלי עברה אין בעולם כלל, אבל יש בעלי חולשה. זוהי כל פילוסופית המוסר שלו. איש וחולשתו. סוף-סוף כולנו "בשר ודם". אבל כל אחד יש לו לפחות פרוטה אחת של טוב באוצרו. הבה נא חביבי, נצרף פרוטות אלה לחשבון גדול…

הייסורים, "רואים אתם", הללו הם בוודאי עניין רע מאוד, עניין מכוער. אדם בעל ייסורים – ראוי לרחמים רבים. קשה לעמוד בייסורים.

"כלל ישראל" בוודאי קודם ל"ר' ישראל", אבל אין בכלל אלא מה שבפרט. אין לזלזל אפוא ב"ר' ישראל", וראוי לשקוד על תקנתו, כי בשלומו לנו שלום. מן היושר שיהא לב כל אחד מישראל טוב עליו תמיד, ובטובו ייטב ממילא גם לנו ולכל ישראל.

"מהות היהדות" – יש בעניין זה שבעה פנים לכאן ושבעה לכאן, אבל באמת, אין "נפקא מינה" גדולה. אלו ואלו דברי אלוהים חיים וכל הפנים שווים. העיקר הוא – האוויר היהודי. יש מקום לכל השיטות ולכל הפירושים – ובלבד שיהא הכול מוקף אוויר יהודי. ובכלל, לא ה"קרן הקיימת" וטיבה הוא העיקר, אלא המחזור החי, התנועה התמידית של אותה הקרן. יפים וטובים החיים לא בתכנם המוגבל, לא ב"מסמרותיהם הנטועים", אלא בשטף מרוצתם התמידית, החיונית, הקלה. השטף – הוא בעצמו הצורה העליונה של החיים והוא בעצמו יפה כוחו לאַחֵד נפרדים ולמשכם בעל-כורחם למקום אחד. העיקר, שיהא הגלגל חוזר ואינו פוסק. בינתיים – ייעשו קולוניות בארץ-ישראל, יבואו אחד-העמים, הרצלים, אוסישקינים, תתפשט הלאומיות והציוניות, יקראו קונגרסים, יתייסדו כרמל, מוריה, עבריה,[21] וכו' וכו', ובינתיים – "ובא לציון גואל ונאמר אמן".

ובינתיים הנה הגיעו ימי העלייה לציוניות ולעבודה לאומית.

הקונגרס הרביעי, החמישי, הועד להלאמת הקהילה האודיסאית, חברת החינוך, חדרים מתוקנים[22] וכו' וכו'. העבודה הולכת ורותחת – וסוף סוף הותר הנדר! דלתות ביתו של לווינסקי נפרצו אף הן, "בעל הבית" החביב "נכבש" במבצרו. מועדה[23] לציונות, לעניין ספרותי, ציבורי, חינוכי, לצורכי "יבנה" – לכו לבית לווינסקי. אולי סעודה קטנה לכבוד "אורח הגון" – בוודאי אצל לווינסקי. "יין כרמל" הרי יש שם מן המוכן… ואולי סעודה גדולה לכבוד חג או לשם מאורע – פשיטא אצל לווינסקי. וכדאי היה לראות את ה"נחת" ואת החיבה ואת האור שזרחו מעל פניו הרחבים והגלויים של לווינסקי, בשעה שהיה זה עומד ומשמש את אורחיו ומוזג להם בעין יפה כוס אחר כוס…

ובינתיים נתייסדה על פי התחלת שני חבריי רבניצקי וש. בן-ציון[24] ושלי גם "מוריה". לווינסקי היה אחד מן המייסדים ושיתוף העבודה קירבָנו ביותר. אז למדתי לדעת את לווינסקי כמו שהוא, על מעלותיו ו"חולשותיו".

מידה יתרה אחת הייתה בלווינסקי, והיא ה"אב" לכל השאר, יסוד נפשו ושרשה. לווינסקי, זה הגוף הכבד והמרושל קצת רישול חביב, היה בטבעו אחד מקַלי-החיים, מעין פיליטון חי ומהלך. ביהודים, וכל שכן בסופריהם, אין מידה זו מצויה. היהודי, הסופר שלו, הוא בטבעו בחזקת "מאמר ראשי" לעולם. מתקשה הוא בחייו וכבד בכל מעשיו. מבקש הוא חשבונות רבים לפני מעשה ולאחר מעשה, ואפילו באין גוף המעשה בינתיים. הראייה היתרה של הנולד מביאה לידי חוכמה יתרה, אבל בינתיים היא מסרסת את הרצון. יש חוכמה אחרת, עיוורת קצת ונכשלת לפעמים, אבל פורייה לעולם. ברם אין זו "חוכמה" אלא מידה – מידת "עין יפה" בחיים. בעל מידה זו הוא עשיר בדעת, רחב לב וקל חיים – מפני שמעיינוֹ בָּרוּך. הלוא אינו דק בפורתא[25] – מפני שאין פרוטותיו מנויות. לא פנקס החשבונות, הדֶבּיט והקרֶדיט, הם ה"אורים ותומים" שלו, אלא עצת ליבו ונדבת רוחו. זוהי מדתם של אצילי נפש גמורים, ולווינסקי, בן העניים בעירה קטנה ליטאית, היה אחד מהם. שפע כוח ושפע כישרון ושפע חיים נתן לו אלוהים – והוא לא נהג בהם צרות עין. אדרבא. הוא בזבז אותם יותר מדי – ופעמים בלי שום חשבון כלל. מפזר היה את כוחו לשבעים דברים – והכל מתוך היסח הדעת, מתוך קורטוב של זלזול. את החשבון שנא לווינסקי תכלית שנאה, עד כדי "חולשה", ומשתמט היה ממנו בכל התחבולות. החשבון, ראשית, מעכב לפי שעה את השטף, מעמיד את הגלגל החוזר; ועוד, החשבון מביא לידי בדיקה וחקירה, לידי ניקור וחיטוט, לידי דקדוקי-עניות וכובד-ראש וקמיטת-המצח ולידי דאגה – ולמי יש צורך בכל אלו? דאגות יש גם בלא זה. "כמה מגיע לך, לדבריך – מאה רובל? הרי לך לפי שעה מאה ועשרים… עד לחשבון… (וכאן מוציא לווינסקי בשתי אצבעות מתוך הכיס הקטן של אפודתו חבילה קמוטה של שטרות ומוסרה ליד הפשוטה). החשבון – אחר החג. עתה אין פנאי, אין פנאי"…

כך נהג לווינסקי בעסקיו ובחייו הפרטיים, כך בעסקי הציבור ובעבודה לאומית – וכך בעבודתו הספרותית. אם יש בנו סופרים "בחסד עליון", לווינסקי בוודאי אחד מהם. כישרונו היה מטפטף מתוך כל עשר אצבעותיו בבת-אחת. שמא תאמרו, לווינסקי ידע מה זאת טכניקה ספרותית, מה זאת לשון ומה זה סגנון – טעיתם! איני יודע בין הסופרים העבריים מבני גילו ומינו אדם מחוּסר "ידיעה ובחירה"[26] בעניינים אלו כמוהו. כותב היה כמו שהמעיין נובע. הטכניקא היפה, הסגנון המיוחד לו, לשונו החיונית – באו אליו מאליהם, באפס יד. כשרונו המקורי גאלוֹ מכל רע והושיט לו את כל החמודות האלה בקנה. כי כשם שהיה לווינסקי מקַלי-החיים כך היה מקַלי-היצירה. הוא לא ידע מה הם חבלי יצירה ומה זה עיבוד ומה זה ליטוש ומה זה העתקה והגהה. ממלט היה את פרי רוחו בהסח-הדעת ובדרך אגב, מתוך שתיית חמין ומתוך שיחת חברים, ובאמצע עסק, ובלשכה של "כרמל", על גבי שולחן הפנקסאות, ועל גבי שולי חבית הפוכה, בתוך מהומת ערב פסח ובעגלת הרכבת. הכתיבה – כל רגע זמנה וכל אַמת מושב מקומה. אפשר גם בין מכתב-מסחר למכתב-מסחר ובין גברא לגברא ובין השמשות. סוף סוף, כל הדברים האלה ביחד, מהומת החיים, שיחת הבריות והכתיבה – אינם אלא המשך של פוליטון ארוך אחד. אפשר לכתוב גם ארבעה וחמישה דברים בבת-אחת: שניים ושלשה בשביל ה"גוט מאָרגען", אחד ל"השלח", אחד ל"הד הזמן" ואחד ל"הצפירה" המתחדשת. כלום אפשר להשיב פני אחד מהם? "רוח הקודש" – ודאי אי-אפשר בלא דבר זה, אבל דבר זה אף הוא היה מצוי עמו בכל שעה, וכשהוצרך לו היה מוציאו בשני ראשי אצבעות מתוך כיס אפודתו הקטן ומושיטו לכל פיסת יד פשוטה, מבלי ראות את הפושט ובלא בדיקת המושט… "השלח" לבדו יצא מכלל זה. בו נהג בשעת כתיבה מידה מיוחדת של "דרך-ארץ". "לכתוב בשביל "השלח" – היה אומר – זהו עניין אחר לגמרי". אימת הרב עדיין הייתה עליו, רצועתו של "אחד העם".

מי שרוצה לדעת מה זה "פוליטוניסט" בידי שמיים – יסור לבית "כרמל" ויעיין שם בפנקסי ההעתקה לכתבי-המסחר. בתוך מאות ואלפים אגרות משא-ומתן השתפך מאליו, בכל רגע ובכל שעה, וכנגד הרצון, כישרונו הפיליטוני של לווינסקי. מכתב-מכתב – פיליטון קצר ונחמד. אגב, מי שיסור לשם, יואיל נא וייתן עין גם בתוך הדלוסקמאות והחפיסות והטומסאות[27] והארגזים של שלחן הכתיבה בחדר לווינסקי. אפשר לעיין גם תחת השולחן ובתוך הסל לפסולי ניירות ועל-פני הרצפה. בין תלי-התלים של כל מיני כתבים ושטרי חול ורשימות וחשבונות, המוטלים שם בערבוביא נוראה ובלי שום סדר וזכר לסדר – ימצא המבקש לא רישא ומציעתא אחת של פיליטונים-מרגליות. אלו הם חצאים ושלישים של בריות בין-השמשות, שמחמת טרדה ושכחה ופזור הנפש נעזבו באמצע ונתגלגלו לאשפה. תאמרו: עזובה, התרשלות, זלזול במתנת אלוהים – בוודאי ובוודאי. כך היה לווינסקי וכן היה משפטו. אבל אין דבר! כוח הפריון נתן לו אלוהים, שפע רב מהכיל, מעין זה של צמחי-הבר, וכל כמה שיצא לבטלה – עדיין נשאר לו רב.

ההיה לווינסקי בעצמו מאושר? איני יודע. בבחרותו, אומרים עליו, היו לו ימים של אושר. גבר חמודות היה האיש, בעל קומה ובעל גבורה, יפה-ראש ויפה-עיניים ונעים-שחוק וחביב ומתחבב על הכול. והעיקר – קל החיים. אני ידעתיו בימי העמידה, כשכבר נעשה בעל לאישה ואב לבנים. אמנם עמוֹד עמד עדין במלוא כוחו, אבל כמדומה שקנקן חייו כבר העלה בימים ההם סדק. לתוך הפיליטון החי נדחקו ועלו שורות אחדות שלא מעניינא. ופעמים נדמה לי, שמלבד כל "המחשבות והמעשים" המפוזרים בידו הקלה לרוח, עדין יש לו בצנעא, בסתר לבבו, מחשבה אחת ומעשה אחד שלו, פרשה סתומה אחת, שאין איש זולתו יודע בה. פיזרון-נפשו התמידי והעצב הרך שבעיניו הלאות העידו על כך. מה טיבה של פרשה זו – ידעו במקצת חבריו הקרובים על פי השערה, ואולם הוא בעצמו לא דיבר על זה מעולם. עשר שנים ויותר התהלכתי עם לווינסקי, ואת לילי הקיץ האחרון עשיתי עמו בנווה אחד, תחת גג אחד ותחת אילן אחד, ומעולם לא שמעתיו מדבר בענייניו הפרטיים, בדברים שבין אדם לנפשו. איני זוכר שתצא מפיו בזמן מן הזמנים אפילו מילה אחת של תלונה. והרי היו ימים אשר סבוֹל סבל האיש כאשר לא יסבול אחד מאלף. כי גם את המר ממות ואת העזה כמות נתן לו אלוהים בעודנו חי…

והנה גם המוות בעצמו. מתחילה "חטף" את הבת הבכירה והאהובה של לווינסקי, נערה רכה כבת ט"ז, שמתה לפני שנתיים בשחפת חטופה. מכת מהומה הייתה מיתתה ללווינסקי. הנערה הוכתה כעשב בעצם תומה ובימים מועטים "נשרפה". את נפשה פלטה בדמי-עלומיה אל חיק אביה בארץ ניכר. המעשה ההוא נורא ואיום ולשמעו תסמר שערת הבשר. כשלשה שבועות רצופים היה האב האומלל מתרוצץ כמטורף מעיר לעיר וממדינה למדינה ובתו הגוועת, השותתת דם, בסתר כנפיו. בורח היה עמה מפני מלאך-המוות – ומלאך-המוות רדף אחריהם. הם בעגלת הרכבת – והוא עמם. בבתי-המלון – והוא שם. רואה לווינסקי שאין מנוס ואין מפלט ואין ישע, ואף-על-פי-כן עדין הוא רץ ובורח. אימת מות נפלה עליו ודעתו התבלעה. לווינסקי, הרב להושיע בצרת אחרים, היה בשעת צרת עצמו אין-אונים ומחוסַר-ישע כתינוק. לבסוף עמד מברוח. באחת מערי חוץ-לארץ גוועה הבת – וליבו של האב, הבודד בצרת נפשו, בעיר נוכרייה, התבוסס ברביעית[28] האחרונה של דמה השפוך. כששב מן הדרך הנוראה יחידי – לא הכרנוהו. פצע מוות נפצע האיש ולבבו חרס הנשבר. ואולם – נפלא הדבר – כישרונו, שנבל קצת לפני הימים ההם, שב פתאום ויחי. זרם חדש וחי וחמים זנק פתאום מתוך מעמקי מעיינו המתגבר – ויישפך בסדרה חדשה של פיליטונים נפלאים ב"השלח". פיליטון אחר פיליטון – ואחרון אחרון יפה. העין הבוחנת הכירה אמנם מתוכם את הנעימה החדשה, העצובה, העמוקה, שמרפרפת ונעלמת בין השיטין. ויש אשר קלטה האוזן משם גם הברה קטועה של זעקת הלב. אבל לווינסקי שבעל-פה נשאר נאמן לנפשו. בפיו לא דבר ולא התאונן. על צערו הנורא העידו בדממה רק השיבה שקפצה עליו, עיניו העגומות והלאות ואהבתו המכופלת ליתר ילדיו.

ובעוד אנו מכינים עצמנו לשמוח עם לווינסקי ב"שמחת תורה", לשלם לו קצת ניחומים, לחדש במקצת ימינו כקדם – והנה "נחטף" גם הוא. מתחת ידינו נחטף. היה לווינסקי – ואיננו.

תם ונשלם ה"פיליטון" לעולם. עובר אתה יום יום על "כרמל" ומציץ בחלון – החדר ריק והכיסא פנוי – אין לווינסקי. פותח אתה את "השלח" – אין "מחשבות ומעשים". עתה יש רק שתי מילים:

"המנוח לווינסקי".

                                                ח.נ. ביאליק.


אלחנן ליב לוינסקי, מתוך: ויקישיתוף


[1] שנות השמונים: של המאה התשע-עשרה.

[2] פרץ סמולנסקין (1842–1885), מו"ל כתב העת 'השחר'; יהודה לייב פינסקר (1821–1891), מו"ל כתב העת 'ציון' ומחבר הספר "אוטואמנציפציה!"; משה לייב ליליינבלום (1843–1910), סופר עברי, מחבר הספר 'על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו'. שלושת האישים היו פובליציסטים ציונים בולטים בעידן שלפני 'השילוח' ומראשי תנועת חיבת ציון.

[3] ביטוי לקיומן של קומות ומדורים שונים, על בסיס הפסוק העוסק במבנה תיבת נוח: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ" (בראשית ו', טז), שהובנה על ידי חז"ל כתיאור של שלוש קומות.

[4] אמיגרציה: הגירה, Emigration. מסוף המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים היגרו כשני מיליון יהודים ממזרח אירופה לאמריקה; שאלת ההגירה ומשמעותה העסיקה את השיח היהודי.

[5] ז'רגון (עגה או לשון-תערובת בעברית): כינוי רווח ליידיש, לעתים בנימה שלילית.

[6] על בסיס ציטוט מוכר ממחזהו של פובליוס טרנטיוס אפר, מחזאי רומאי מהמאה השנייה לפני הספירה: "אדם אני, וכל דבר אנושי אינו זר לי".

[7] שבת חזון: השבת שלפני תשעה באב, על שם ההפטרה הקודרת הנקראת בה, הנפתחת במילים "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם".

[8] קנטורא: עסקים. מן היידיש קאַנטאָר שפירושה משרד או לשכה.

[9] בדידי ודכוותי: על עצמי ועל שכמותי (ארמית).

[10] צורה מקראית של הפועל "לחלות" – לבקש, להתחנן. "וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב ה', ג).

[11] התאריך הכפול נובע מההבדל בין הלוח היוליאני שנהג ברוסיה עד 1918 לבין הלוח הגרגוריאני המקובל באירופה.

[12] משחק מילים על בסיס הפסוק בבראשית העוסק במכירת יוסף על ידי אחיו: " וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז, כד).

[13] צירקולר: Circular, ובעברית בת זמננו 'חוזר' – מכתב הנשלח בתפוצה רחבה.

[14] אפונה: מסופקני.

 [15] וואיאזשור: Voyageur, סוכן-נוסע.

[16] זשרגונות: סגנון יידי; מלשון "ז'רגון".

[17] עלינו לשבח: רמז לקטע החותם את התפילה, הפותח במילים "עלינו לשבח לאדון הכול".

[18] ר' קרוב: שמה של הדמות הפיקטיבית החתומה על הפיליטונים של לוינסקי ב'השילוח'.

[19] רמז לסיפור המובא בתלמודים על קמחית שהקפידה ביותר על כיסוי ראשה: "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. שלחו ואמרו לקמחית: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן: יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואִמרת חלוקי מימיי" (תלמוד ירושלמי, יומא לח ע"א).

[20] מתרשל: כלומר נמנע, מתעצל. כאן: מתעצל לנענע בכתפיו ולהסיר מעליו משהו מן המשא – כלומר מתעצל להתעצל.

[21] הכרמל: כתב עת בעריכת שמואל יוסף פין, ראה אור בשנים 1860–1880; מוריה: הוצאת ספרים שיסדו ביאליק, לוינסקי והנזכרים להלן בשנת 1901. מאז 1920 נודעת בשם הוצאת דביר; עבריה: אגודה ציונית שעסקה בהפצת השפה והספרות העברית, נוסדה בידי יצחק מן בעשור הראשון למאה העשרים.

[22] חדרים מתוקנים: ה"חדר" (נהגה "חֵיידֶר") היה המסגרת החינוכית לגיל היסודי ביהדות אירופה המסורתית. המונח "חדרים מתוקנים" מתייחס למודרניזציה של המערכת החינוכית היהודית כך שתכלול גם השכלה כללית, ולעתים השכלה עברית.

[23] מועדה: בית ועד.

[24] יהושע חנא רבניצקי (1859–1944): פובליציסט ועורך, שותפו של ביאליק בעריכת 'ספר האגדה'; ש' בן-ציון: שמחה בן-ציון אַלתֶר גוטמן (1870–1932): סופר ומחנך, ממייסדי תל-אביב.

[25] אינו דק בפורתא: אינו מדקדק בקטנות (ארמית).

[26] ידיעה ובחירה: רמז לבעיית הדטרמיניזם התאולוגי הקלאסי הנובעת מן הסתירה בין היותו של האל על-זמני ויודע-כול לבין היותו של האדם בעל יכולת בחירה. בניסוחו של ר' עקיבא במשנה "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו).

[27] דלוסקמא: מן התלמוד; לרוב, גלוסקמא, מהמילה היוונית גלוסוקומון. פירושה תיבה או ארון; טומסאות: מן התלמוד. מהמילה היוונית טומוס. פירושה צרור או כרך.

[28] רביעית: מידת נפח קטנה לנוזלים, בלשון חז"ל. ביאליק מצייר כאן מטאפורה מורכבת ומזעזעת: האב השכול מתבוסס בטיפותיו האחרונות של דם בתו המתה.

עוד ב'השילוח'

מצפון תיפתח הטובה
בזכות אישה אחת
אין בין שנאת ישראל לשנאת מדינתו

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה