טרגדיה בחאן

בתגובה ל"לשמור על האינטרס הישראלי" מאת קובי אלירז

מאמרו של קובי אלירז, העוסק בשליטה הישראלית בשטחי סי, מציג תמונה חלקית מאוד של פני הדברים. נכון לרגע זה, מדינת ישראל טרם סיפחה את שטח סי, והוא מוגדר כ"תפיסה לוחמתית זמנית". מתוקף הגדרה זו, על פי החוק, מוטלת על הריבון בשטח – קרי, מדינת ישראל – האחריות והחובה לדאוג לתושבי המקום. למרות זאת, מדינת ישראל נמנעת באופן עקבי מלספק לתושבי המקום את צורכיהם: בכל שטחי סי, רק 2% מכלל הבקשות הפלסטיניות לבנייה מאושרות, ורק 0.7% מהקרקע מוקצים לטובת בנייה פלסטינית (בהשוואה ל-37% מהשטח שהוקצו לבנייה ישראלית). כלומר בפועל, ישראל נמנעת מלקחת אחריות אמיתית על שטחי סי ועל התושבים החיים בהם.

אני מבקש להתמקד בדוגמה העיקרית שהובאה במאמר: סיפורם של בני שבט הג'האלין היושבים באזור חאן אל-אחמר. נראה שהכותב בחר להשמיט חלקים משמעותיים מהסיפור. בני שבט הג'האלין הגיעו למרחב חאן אל-אחמר בשנות החמישים, לאחר שגורשו מאזור הנגב בשל החלטת משרד הביטחון. התיישבותם באזור נעשתה בהסכמת תושבי ענתא, בעלי השטח, והתרחשה הרבה לפני תוכנית פיאד או הסכמי אוסלו. מופרך לחשוב שכמה צריפים ואוהלים מהווים סיכון ביטחוני.

בהמשך דבריו כותב אלירז: "הפלסטינים לא זנחו אף פעם לגמרי את דבקותם במאבק אלים נגד מדינת ישראל, אבל תבוסתם במבצע חומת מגן הוליכה את הנהגתם לפעול אסטרטגית במרחבי מאבק 'בלתי אלימים', שהעיקרי שבהם הוא מאמץ להשתלט על שטחי סי". מבט מקרוב על הדברים מלמד על מציאות הפוכה: הרשות הפלסטינית גילתה עניין מועט מאוד באזור חאן אל-אחמר, עד לרגע שבו ממשלת ישראל הכריזה מלחמה משפטית על תושבי החאן; לתושביו הבדווים של המקום הייתה זהות לאומית קלושה, ודגלי פלסטין התחילו להתנופף במקום רק מרגע שאיום הבולדוזרים הפך להיות ממשי.

החלטת ארגוני הסיוע הבינלאומיים לתמוך בתושבי החאן התקבלה, למעשה, על רקע הומניטרי, בשל העובדה שישראל זנחה את מחויבויותיה. היעדרה של מסגרת חינוכית, היעדר תשתיות מים וחשמל, וכן ההבנה כי מדינת ישראל לא מאפשרת לתושבים הבדווים של חאן אל-אחמר עשירית ממה שהיא מעניקה לתושביו היהודים של כפר-אדומים השכן – הם שהובילו את ארגוני הסיוע לתמוך בתושבי הכפר.

אלירז טוען כי בני שבט הג'האלין דחו כל ניסיון פשרה להעתקת מקום מגוריהם. גם כאן הקורא הנבון נדרש להבין מהן אפשרויות המגורים שהוצעו לבני השבט, לאחר שכבר גורשו מהמקום שחיו בו עד לשנות החמישים, ולאחר שמצאו לעצמם קרקע שאינה קרקע מריבה. ההצעה להעביר את תושבי השבט לאזור צפוף הצמוד למזבלה, בניגוד מוחלט לאורח החיים שלהם, אכן נדחתה על ידי התושבים. הצעת הפשרה השנייה שניתנה לתושבי החאן היא להעתיק את מגוריהם למקום הנמצא בצמוד למכון טיהור שפכים בנבי-מוסא. הצעות אחרות שנדחו על ידי תושבי קהילת הג'האלין הן הצעות שכינסו את בני השבט אל אזורים אורבניים, דבר הנוגד את אורחות חייהם. בני הג'האלין הם בני המדבר והם מעוניינים להמשיך לקיים את חייהם במקום זה.

שתי ההצעות הראשונות שציינתי מעידות לא רק על חוסר שוויון בפני החוק, אלא גם על חוסר ההומניות שבה מתייחסת המדינה לבני קהילה זו – בשונה, לדוגמה, מהיחס לתושבי מגרון, שקיבלו סל פיצויים ואפשרות להעתיק את היישוב למקום ראוי אחר.

בשולי הדברים ניתן להוסיף: סביב חאן אל-אחמר קיימים מאחזים יהודיים בלתי חוקיים שנבנו לאחרונה על ידי אותם אנשים שפועלים בציניות להריסת החאן בשל "אי חוקיותו": גבעת הרועים, גבעה 468, מצפה חגית, והמאחז האחרון שקם בחודשיים האחרונים על ידי בועז עידו, ממובילי המאבק להרס החאן וממקימי פורום עוטף ירושלים. גם השכונה המערבית בכפר-אדומים השכן, המונה 120 יחידות דיור, נבנתה כולה ללא היתר בנייה לפני כ-15 שנה וכל הבתים בה הוכשרו בדיעבד.

בפועל, המצב באזור חאן אל-אחמר וכפר-אדומים הוא כזה: מחד גיסא, מאות מבנים לא חוקיים שהוקמו על ידי יהודים, שמעולם לא נהרסו, אלא הוכשרו בדיעבד; ומאידך גיסא כפר ערבי בדווי אחד, שנבנה על אדמה בהסכמת בעליה, שאותה מדינה שהכשירה את פורעי החוק היהודים מבקשת להרסו.

החלטת בית המשפט בנושא חאן אל-אחמר לא קבעה שיש לפנות את המקום, אלא קבעה שלממשלת ישראל יש הזכות לעשות זאת. וכאן אני נוטה להסכים עם יעקב אלירז: בחאן אל-אחמר אכן ייבחן העם בישראל. סיפורו יוצא הדופן של המקום מציב בפני החברה הישראלית את השאלה מהו העיקרון היהודי שלאורו תפעל. האם תאפשר לתושבי המקום חיים מכובדים בסימן "ואהבת את הגר", או תגרש אותם שוב מבתיהם בסימן "כבשת הרש"?

נתן לנדאו הוא חלק מקבוצת "ידידי הג'האלין".

קובי אלירז משיב:

שטח סי מוחזק בשליטה אזרחית וביטחונית בידי מדינת ישראל. אומנם המדינה לא הקצתה אדמות רבות לפלסטינים, אך בפועל היא מאמצת מדיניות אכיפה רופפת מאוד, אשר בפועל נותנת אור ירוק להשתלטות מאסיבית הרבה יותר מהקצאת האדמות להתיישבות הישראלית: בשטח סי ישנם 460 אלף תושבים ישראלים והם מחזיקים בפועל כ-2.5% מהשטח, ובאופן עתידי כ-9% (כולל תב״עות עתידיות, אזורי תעשייה ומסחר ומחנות צה"ל). לעומתם, כ-200 אלף פלסטינים מחזיקים 27% מהשטח.

"שבט" הג'האלין הגיע באמצע שנות השבעים לשטח והתמקם באוהל אחד, כפי שנראה בתצלום אוויר. עם השנים גדל. הבעיה הגדולה היא קיבועו בשטח באמצעות מעורבות וכסף אירופיים והשתלטות מנטלית של הרשות הפלסטינית, מתוך התנגדות לכל דיאלוג מכל סוג שהוא על מקום חלופי; עם הבדווים עצמם היה ניתן להגיע לפתרון. הכותב מציין את החלופות שהוצעו לדעתו, ללא הוכחה ובלי היכרות עם החלופות שבאמת הוצעו. בכך הוא מקבל בפועל את הגרסה הפלסטינית המגמתית בעניין.

כל הבנייה היהודית הבלתי-חוקית שהוא מתאר נכללת בתוך תוכנית המתאר הכוללת של גוש אדומים, והיא בת הסדָרה, לעומת המאחזים הבדוויים הפרוסים על שטח גדול ובקרבה לציר תנועה ראשי ואסטרטגי.

חבל שהכותב מתעלם מהעובדות ואינו מבחין בין הצורך במתן מענה ראוי לבדווים במרחב לבין השימוש הציני שהרשות הפלסטינית עושה בהם. ציינתי במאמרי את הצורך בנתינת מענה לתוכניות פלסטיניות, ובהכוונה ולקיחת אחריות מצדנו על השטח במענה גם לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית. חבל שהכותב מתעלם מכך ובוחר לבקר קול המנסה להציף בעיה אסטרטגית ולהציע לה פתרון הוגן.

תמונה ראשית: חאן אל-אחמר, באדיבות תנועת רגבים.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *