מנהיג צריך להנהיג

לבנימין נתניהו הישגים שקשה להפריז בהם, ועננה אמיתית של שחיתות אינה מרחפת עליו. אבל כוחה של מנהיגותו נחלש כל אימת שהוא נכנס להתבצרות

המפגינים ברוטשילד טועים. ראש הממשלה איננו מושחת. אפשר שנתניהו מגזים באומרו "לא יהיה כלום כי אין כלום", אבל העובדות ניצבות עד כה לצידו. כשנתמנה לתפקיד ב-1996, היה נתניהו ראש הממשלה הצעיר ביותר שנבחר בישראל. אולי העובדה הזו גורמת לרבים לשכוח שמדובר באישיות ותיקה להפליא במגרש הפוליטי בישראל: נתניהו עובד בשירות המדינה, בתפקידים בכירים, כממונה וכנבחר, כבר 36 (!) שנה. 17 שנה יותר מיו"ר האופוזיציה, 29 שנה יותר מיאיר לפיד.

זהו נתון רב משמעות, המעמיד את החשדות נגד נתניהו באור אחר: בימי מפא"י העליזים היה ניתן אולי לצלוח כהונה ארוכה שכזו בלי עשן ובלי אש, אבל דומה שבישראל של מפנה המאה העשרים ואחת הדבר בלתי אפשרי. צודקים מבקריו: הוא לא חי בצניעות, הוא לא נדיב וגם לא חסכן, ויש בעיות לא פשוטות בניהול של ענייני ביתו בידי הגברת נתניהו; אך צליחת כהונה ארוכה שכזו, עם השפעה גדולה כל כך על מוקדי הכח, בלי להיות מורשע בשום שלב בשחיתות – למרות חקירות רבות – זהו הישג מפליא. נתניהו גם איננו נמנה על אלה ה"עושים לביתם": בעיני ראש הממשלה, התפקיד שהוא ממלא הוא שליחות שהטילה עליו ההיסטוריה. מגלומניה? אולי; אך זו תכונתם של מנהיגים גדולים.

אבל לא די לישראל בראש ממשלה שאינו מושחת. ישראל זקוקה לראש ממשלה מצוין, ראש ממשלה מוביל ויוזם, מקורי ורב עוצמה; ישראל זקוקה למנהיג בעל שיעור קומה. בשנים האחרונות מילא נתניהו בהצלחה רבה את התפקיד הזה – למרות אווירה עוינת, בלשון המעטה, מצד מי שהיו צריכים להיות שותפיו בנשיאה בעול האחריות הלאומית. אך לא לעולם חוסן: אם יידחק ראש הממשלה אל מחוזות ההתגוננות שוב ושוב, מדינת ישראל תשלם את המחיר.

"העובדה שאדם פרנואיד אינה אומרת שלא רודפים אחריו", אומרת הקלישאה המפורסמת. אלא שכדאי להצמיד לקלישאה הזו משפט נוסף: העובדה שרודפים אחרי אדם אינה משחררת אותו מאחריות למה שהוא עושה בדרך, אגב התמודדות עם אותה רדיפה. אמנם קשה לתבוע אחריות כזו מאדם מן השורה – אבל חייבים לתבוע אותה ממי שנטל על עצמו את האחריות הגדולה מכול, אחריות של מנהיג.

*

השבועות האחרונים טלטלו את ספינת מנהיגותו של בנימין נתניהו ואת הקואליציה שלו. הטלטלה הזו התאפיינה בהתבטאויות לא ממלכתיות, במרוץ בהול לחקיקת חוקים, ובהתרחקות סדר היום הציבורי מהשאלות החשובות באמת. אין ספק: מי שביקש לקדם את סדר היום הלא-חשוב הזה היו המפגינים ברוטשילד והעיתונאים מרחוב מוזס, אבל מפלגת השלטון נענתה להם ונפלה בפח. אם מישהו ציפה שמרחוב בלפור תנשב רוח בוגרת של ממלכתיות, הוא מצא שלא היה שם דבר זולת רוח מבוהלת של מאבק הישרדות.

זוהי סיטואציה טראגית: ראש הממשלה נמצא כיום בעמדה הטובה ביותר שיכול היה לדמות לעצמו. הוא ואנחנו, אזרחי ישראל, קוצרים כיום פירות של הישגים חסרי תקדים בשלל שדות הפעולה של המדינה, שאת חלקם לכל הפחות ניתן לייחס למדיניותו ולמנהיגותו. במאמר הפותח עמד עמיעד כהן על הנס הכלכלי של ישראל, שאין ספק שיש בו לנתניהו חלק רב; ובעת שהגיליון הזה מוכנס לדפוס עושה ראש הממשלה בביקור רב חשיבות בהודו – פריצת דרך מדינית המצטרפת לקודמותיה, העומדות כולן בסתירה חריפה לכל נבואות האימה על הבידוד שמביא עלינו נתניהו. קשה להתווכח עם המציאות: בימי נתניהו נעשתה ישראל למדינה מבוקשת ולמעצמה אזורית. אווירת הקרתנות והנהי שעדיין רווחת בשיח הפנים-ישראלי אינה אלא עיכוב מצער בהתעדכנות ביחס למציאות.

גם ברמה האישית, כחבר במועדון הבינלאומי המצומצם של מנהיגים פוליטיים ותיקים ומוערכים, נתניהו נהנה ממעמד איתן ומוותק שמנהיגים מעטים יכולים להתהדר בו. במצב דברים כזה יכול היה ראש הממשלה להציב חזון, להרחיק ראות, להכין את הקרקע למנהיגות עתידית; במקום זאת הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם במחוזות הלא ממלכתיים של ההתגוננות. השילוב בין הביטחון שמשרים ההישגים לבין הבהילות שמספקת הרדיפה עלול להתגלות כמתכון של קריסה: התנהלות מפוחדת עלולה להביא לכניעה לפופוליזם או לסחטנות בשדה הכלכלי, החברתי או הביטחוני.

יש לקוות שראש הממשלה יתעשת, וישובו לכאן ימים של ממלכתיות והנהגה. אנו זקוקים לכך. אך מה יקרה אם לא? מי ייטול את האחריות לשים לב לאותו רגע מכריע, שבו המחיר של ההתנהלות השרדנית יהיה גבוה מדי? דומני שזו האחריות הכבדה המוטלת כעת דווקא על מחנהו של נתניהו, החרד לעתידה של ישראל. מחנה זה צריך להיות ערני – ובין השאר, לעסוק כבר כעת במציאת דרכים שתאפשרנה למנהיגות חדשה לצמוח. גם אם נכונו לראש הממשלה עוד שנות כהונה פוריות, המדינה, הרי, תישאר אחריו.

 

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. אברהמי קול

    06.03.2018

    *ביבי טורח ואלוהים מתבדח.*
    את חקירות המשטרה הוביל המפכ"ל אלשייך אותו מינה ביבי.
    את התביעה המשפטית מנהל היועמ"ש מנדלבליט אותו מינה ביבי.
    את הערעור העליון ידחה השופט אלכס שטיין אותו מינתה אילת שקד.
    כמאמר הנביא – ועצת רשעים תופר.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *