על שטריימל, שפת הזכויות ועתיד החברה

בין האינטואיציות המוסריות שלפיהן מתנהל יהודי חרדי, מודרני ומפוכח, ובין אלו המניעות יהודייה פרוגרסיבית, טהרנית ומעודכנת, פעורה תהום. על פי השכל הישר ועל פי העולה מהמחקר הפסיכולוגי והאנתרופולוגי, ספק אם המוסר של האחרונה יכול לקיים חברה אנושית לאורך זמן

את תמימותי איבדתי בחדר האוכל הכשר באוניברסיטת פרינסטון. הייתי בן 23, לראשונה מחוץ לישיבה. היידי, כך אקרא לה, הייתה סטודנטית לתואר שני במשהו, והיא לקחה על עצמה להשכיל אותי באשר לחובותיו המיוחדות של עם ישראל לאנושות. "הלקח שלנו, היהודים, מהשואה הוא לא לשים אף פעם את האינטרסים הקבוצתיים שלנו מעל לאינטרסים של אחרים. אנחנו צריכים לדעת טוב יותר מכולם מה קורה כשלא לומדים את הלקח הזה". לראשונה בחיי נתקלתי באורתודוקסיה.

מחשבותיי שלי על חובתם של היהודים היו אדוקות הרבה פחות מאלו של בת שיחי. את שיעוריי הראשונים בנושא למדתי בשטיבל של גור, בית הכנסת של סבי. מתפלליו היו ניצולי שואה פולנים, חסידים שנשארו נאמנים לאורחות חייהם מלפני המלחמה – אך ויתרו על הזקן ועל השטריימל (במקרה שלהם שטריימל גבוה המכונה ספודיק). הייתה להם יראת שמיים, אבל הם הרגישו "היימיש", כמו בבית, עם הקב"ה, ולכן לא חששו לעשות לעצמם הנחות בשעת צורך. הם היו אנשים עם שתי רגליים על הקרקע, מפוכחים, עצמאיים בהליכותיהם, אבל בחרו לשמור אמונים לדרכי אבותם. חלקם היו חסידי-גור לכל דבר, שלא יכלו לאחר המלחמה להפטיר כדאשתקד, אבל רבים מהם, אולי רובם, היו בעצם מין חסידים-לשעבר שלא ההינו לעזוב אחרי מה שקרה למשפחותיהם.

סבי וחברו הטוב ביותר בשטיבל, שמעון, או במבטא המקומי שימֶען, היו מן הסוג השני. שימען סיפר סיפורים רבים, כולם באותו נושא. הנה דוגמה: קצין נאצי בגטו לודז' דרש ששימען ימסור בתוך 48 שעות את בנו או את בתו. אחת האבנים הכבדות ביותר שרבצו על לבו של שימען – והיו רבות כאלו – הייתה הצער על כי בתו הבינה שהוא חשב לרגע לבחור להציל את אחיה. היא לא דיברה איתו עוד, עד שהיא ואחיה נרצחו שניהם. אחרי המלחמה, שימען השיג אקדח והלך מבית לבית לאסוף ילדים יהודים שהושארו אצל משפחות פולניות כשהוריהם גורשו למחנות.

אלי ויזל, שהתפלל מפעם לפעם בשטיבל הזה, מספר על ראש השנה באושוויץ, שבו אחד מחבריו לצריף אמר לנוכחים כי אף על פי שאין להם יין, "ניקח את ספלי הפח שלנו ונמלא אותם בדמעותינו. כך ישמע ה' את הקידוש שלנו". החבר הזה היה שימען. כמובן, לשימען לא הייתה סבלנות לדרמות האלו, והוא היה מפטיר "נו, ויזל. הוא מתפרנס מלספר עליי מעיישׂלך".

החבר'ה מהשטיבל של גור היו נמרצים. הם היו מהירי חמה. הם היו לפעמים מצחיקים באיזה אורח עוקצני. הם היו מסורים. אבל לדבר אחד לא הייתה להם טיפת סבלנות: הם תיעבו צדקנות פומפוזית. מסירותם ליהדות הייתה להם אורח חיים, ומסירותם לעמך ישראל הייתה להם טבעית כפעולת הנשימה.

מסיבות שאינן ברורות לי לגמרי, גם אני רואה כך את העולם, עד עצם היום הזה. השיפוט האינסטינקטיבי שלי, לגבי רוב הדברים, הוא השיפוט שלהם. השקפותיי מיושנות עד ייאוש ואני גאה בכך. משונה: אני רואה את עצמי חסיד גור לשעבר בלי שהייתי חסיד גור אי פעם.

היידי הקוסמופוליטית-מאוד מפרינסטון, ואלפי ההיידיות וההיידים שפגשתי מאז, רואים בשימענים הישנים ענתיקות חלודות-מוח המנותקות מרוחות הזמן. ראשית, דעותיו המיושנות של שימען מושתתות לא על השוויון בין כל בני האדם אלא על מה שהיידי רואה כהעדפה לא מוסרית של טובת היהודים על פני טובתם של כל היתר. שנית, שימען מחויב לנורמות חברתיות המתווכות בידי רבנים, ולפיכך, בעיני היידי, אינן מכבדות די הצורך את האוטונומיה של הפרט. שלישית, תמונת העולם של שימען מעוגנת במערכת אמונות שלדידה של היידי הן א-היסטוריות ולא מדעיות.

מאמר זה יהיה כתב הגנה על תפיסת העולם השמרנית להכעיס של שימען – טוב, תפיסת העולם השמרנית להכעיס שלי – מפני השקפותיה של היידי. חוששני, בעצם, שהוא יהיה פחות כתב הגנה ויותר כתב התקפה על הצדקויות הפרוגרסיביות. טענתי העיקרית לא תהיה שהביקורת הקוסמופוליטית על היהדות השמרנית מפרשת את היהדות שלא כשורה (אף כי זה המצב) – אלא שביקורת זו נעוצה בקוצר ידה של היידי לתפוס את מלוא רוחב המנעד המינימלי של המוסריות הנחוץ לקיומה ולחיותה של חברה.

בקיצור, בין היידי מפרינסטון ושימען מאושוויץ, אחד הוא צר אופקים ואורתודוקס והשני הוא מציאותי ועומד על הקרקע. מיהו מי? במסה זו אטען שהנכון הוא ההפך מכפי שרוב האנשים חושבים בטעות.

מהם ההבדלים העיקריים בין עולמה של היידי לעולמו של שימען?

ההבדל הראשון נוגע לטווח המוסריות. היידי רגישה מאוד להתנהגות לא הוגנת כלפי אנשים, ובכלל – לגרימת אי נעימות לזולת. למעשה, ככל שהדבר תלוי בה, שאלת הפגיעה היא נייר הלקמוס המוסרי העיקרי: אין פגיעה – אין בעיה. מנגד, שימען (אדברר אותו בזמן הווה, אף שנפטר זה מכבר) חי בעולם שמלוא-כולו כללי מוסר. מאכלך, מלבושך, משכבך – כולם טעונים בשיקולי מוסר, בין אם אדם אחר מושפע מכך לרעה ובין אם לא. יתרה מכך, שימען חש מחויב באופן מוסרי לנאמנות פרטיקולרית לעם ישראל, ליראה כלפי חכמיו וזקניו, ולכבוד כלפי המוסדות והחפצים שהמסורת שלו מקדשת, גם אם זה בא על חשבון הנאמנות לאנשים אחרים והכבוד לדברים אחרים.

ההבדל השני בין היידי לשימען עניינו המנגנונים שקהילות קובעות ואוכפות בעזרתם את הגבולות בין חובה, היתר ואיסור. לדידה של היידי, הקהילה הרלבנטית כוללת את אזרחי המדינה, המנגנון להגדרת העשה והלא תעשה הוא חקיקה, ושיטת האכיפה היא התביעה. לדידו של שימען, הקהילה הרלבנטית כוללת את הציבור המחויב להלכה, המנגנון הוא המסורת והמעש של הקהילה המגובה בחלקו בקוד כתוב ומוכרע על פי דעת פוסקים, ושיטת האכיפה היא לחץ חברתי. בקיצור, שימען חי בעיקר בעולם של נורמות חברתיות הצומחות מלמטה למעלה, והיידי חיה בעיקר בעולם של חוקים היורדים מלמעלה למטה.

איור: מנחם הלברשטט.

ההבדל השלישי קשור ליחסים בין אמונות על אודות העולם לבין מחויבויות חברתיות ומוסריות. היידי שואפת לקבוע את האמת באמצעות לימוד המדע וההיסטוריה ולבסס את מחויבויותיה על אמיתות אלו ככל האפשר. ואילו אצל שימען המחויבויות החברתיות והמוסריות הן העיקר, והאמונות החשובות ביותר שלו על העולם, אמונותיו הדתיות, נגזרות ממחויבויות אלו.

במאמר זה, שאני מייעדו להיות חלקו הראשון של ספר שיעסוק בשלושת ההבדלים בין עולמו של שימען לעולמה של היידי, אעסוק רק בהבדל הראשון. אטען כי מבין החברות האנושיות הידועות לנו, כל אלו שהאריכו ימים דמו יותר לחברה של שימען מאשר לחברה של היידי, משום שחברות זקוקות למערכות עשירות של נורמות חברתיות – ובכלל זה טקסים ופולחנים פומביים, איסורים על מאכלים, דיני משפחה והסדרי סחר – כדי להתלכד ולשרוד.

בקיצור, אטען שעולמה של היידי חסר תוחלת.

היות שאני מניח כי קוראיי, יהיו רגשותיהם הדתיים אשר יהיו, מבלים כמוני נתח נכבד מזמנם בעולמה של היידי, טענותיי יבואו בעיקר מהשכונה הזו: מהספרות הקלאסית והעכשווית של מדעי החברה, ובכלל זה אנתרופולוגיה ואבולוציה תרבותית, פסיכולוגיה של המוסר ומשחקים חזרתיים, ותיאוריית האיתותים הכלכליים.

יש לי שתי בקשות מכם, קוראים יקרים, לפני שנתחיל. ראשית, תנו דעתכם לכך שטענתי תהיה שעולמה של היידי אינו בר-קיימא, לא שהוא נחות מבחינה מוסרית. המוסר הוא הנושא הנתון פה במחלוקת, ולכן טיעון מוסרי נגד היידי חזקה עליו שיהיה מעגלי. שנית, אל תתקוממו אם תראו שדעותיהם של היידי ושל שימען כאחד שונות מדעתכם. היידי ושימען הם שני אנשים ספציפיים; הם אולי מייצגים נאמנה טווח של טיפוסים דומים להם, אך אין בכוחם להיות מין אוואטרים שכל אדם יכול להשליך עליהם את השקפותיו.

שימען: הלכה ומעשה

נתבונן תחילה בחיי היומיום של שימען כיהודי המחויב להלכה. הסקירה שלהלן נועדה בעיקר לשמש מעין מבוא למי שאינו מכיר כל כך את ההלכה, אך היא מבקשת גם להסב מעט את מבטם המורגל של אלה המכירים את הנושא – ולהדגיש פחות את הסוגיות החמורות והחשובות ויותר את נוכחותה של ההלכה בחיי השגרה.

בקומו בבוקרו של יום טיפוסי ייטול שימען את ידיו באורח טקסי ויברך. אם הוא מתגלח, הוא לא יעשה זאת בתער, ותמיד ישאיר את שיער פאותיו. הוא יתלבש בצניעות. תחת חולצתו ילבש ציצית. את ראשו יכסה, לפחות באורח סמלי, כל הזמן. הוא לא ילבש שום פריט שיש בו תערובת של צמר ופשתן – שעטנז. בפרהסיה ילבש כמעט תמיד מקטורן ויחבוש כובע, אף כי לא את הבעקעשע הארוך והקפלוש העגול שלבש וחבש לפני המלחמה.

בדרך כלל ילך לבית הכנסת, יעטה את הטלית ואת התפילין, ויתפלל תפילת שחרית בציבור. הוא ינהג בתשמישי קדושה בכבוד רב: יורה באצבעו אל המזוזה בעוברו בדלת, ויקפיד על מעשיו, דבריו וניקיון גופו כשהתפילין עליו. הוא יקום על רגליו כשיוציאו את ספר התורה מארון הקודש או יובילוהו בחזרה לשם לצורך הקריאה הקצרה בתורה בימי שני וחמישי, וכן כאשר נכנס תלמיד חכם. במהלך התפילה ישלשל כמה מטבעות לקופת הצדקה או לידיו של קבצן מזדמן. הוא יתעדכן בדבר חברים חולים או אבלים בקהילה ויתכנן לבקר אצלם בהזדמנות הראשונה. אם חבר מבקש ממנו הלוואה קטנה הוא ייתן לו, ובתנאי שלא ישלם ריבית ואפילו לא יאמר תודה. אם הוא עצמו זקוק להלוואה, הוא יצפה לאותו מענה. כשיפנו אליו ייתן תרומה צנועה לאחזקת בית הכנסת, המקווה ושאר מוסדות הקהילה. כל חבריו ומכריו של שימען יהודים, וכמעט כולם בעלי רקע דומה מאוד לשלו.

את השגרה שוברים השבתות והחגים. למשך 25 שעות, החל ביום שישי לקראת שקיעה, שימען יקבל על עצמו איסורים רבים, ביניהם לא להדליק ולא לכבות אש ואפילו אור, לא לנוע עם כסף ולא לעשות עסקאות, לא לבשל ואפילו לא למזוג על תיון מים מקומקום שחומם קודם לכן, לא לכתוב לא בעט ולא במקלדת, לא לשאת חפצים מחוץ לשטח מתוחם, לא לקשור ולא להתיר שום קשר קבוע-למחצה, ובכלל: להתנתק מענייני העסקים והשגרה ואפילו לא לדבר עליהם. הוא יבלה בבית הכנסת זמן רב מהרגיל בתפילה ובהאזנה לקריאה ארוכה בתורה. אחרי תפילת ליל השבת יקדש בביתו על גביע יין ואז ייטול את ידיו ויברך על שתי חלות שלמות. כך ישוב ויעשה גם למחרת, בשובו מהתפילה; ובשלישית יברך על החלות בסעודה נוספת, לפני שקיעת החמה.

המגבלות והטקסים הללו נשנים, בשינויים קלים, בחגים – ובכל חג יתווספו דיניו ומנהגיו המיוחדים: בסוכות שימען יאכל את כל ארוחותיו בסוכה, בפסח לא יאכל מאכלים המכילים קמח (פרט למצה), בשבועות ישתדל להישאר ער כל הלילה וללמוד תורה, ובראש השנה יבלה בבית הכנסת זמן רב במיוחד וישמע את קול השופר. ביום כיפור יצום כל אותן 25 שעות, ולאורך רובן יתפלל בבית הכנסת את תפילות היום שעיקר עניינן עשיית תשובה. בחמישה מועדים אחרים בשנה, ארבעה מהם קשורים לחורבנות בתי המקדש לפני אלפי שנים, יצום מן השחר עד צאת הכוכבים, ובתשעה באב יצום מלוא 25 שעות. בחגים שאינם אמורים בתורה, פורים וחנוכה, יזכור ניסים שאירעו בימי בית שני. בפורים ילך לבית הכנסת בערב ובבוקר לשמוע קריאת מגילה, ואחר הצהריים יסב עם רעיו לסעודה חגיגית. בחנוכה ידליק נרות על אדן חלונו, שמונה ערבים רצופים – בכל ערב נר אחד יותר מבקודמו.

אכילתו של שימען כפופה למגבלות רבות. הוא קונה בשר רק מאטליז הנתון להשגחה קפדנית המבטיחה כי הבשר הוא ממיני בעלי חיים מותרים, שהחיה נשחטה על פי סדרה של כללים חמורים, שחלקים מסוימים מגוף החיה הוסרו, ושיתר החלקים הושרו והומלחו כראוי כדי להוציא מהם את הדם. הוא לא יערבב בין מוצרי בשר למוצרי חלב, ולא יאכל אותם באותה ארוחה; הוא אפילו לא ישתמש באותם כלים למאכלים בשריים וחלביים, ואחרי שאכל בשר לא יאכל מוצרים חלביים במשך שש שעות. דגים יאכל רק ממינים שיש להם סנפיר וקשקשת. מזונות מעובדים יאכל רק אם חותמת אמינה של גוף שהוא סומך עליו תאשר שאין בהם רכיבים לא כשרים. הוא לא יאכל מוצרי מאפה ותוצרת חקלאית מישראל בלי לוודא שהופרשו מהם מעשרות סמליים. יין ישתה רק אם יוצר בידי יהודי שומר שבת. לפני כל אכילה יברך את הברכה המתאימה. הוא יקפיד לאכול את הפריטים השונים על פי סדר ההולם את דיני הקדימה בברכות. אחרי האוכל יברך שוב.

לעתים קרובות ישתתף בטקסי מעגל החיים – ברית, בר מצווה, חתונה – ומפעם לפעם אף יישא בעצמו באוזני הנאספים דברים על ענייני דיומא ועל הכרת-הטוב שלו על כי כיום יהודים יכולים שוב לחגוג. הוא ישמח להציע שידוכים לילדיהם ונכדיהם של חבריו, והכללים יהיו ידועים היטב לכל הצדדים: החיזור נועד להיות קצר יחסית, ועד החתונה בני הזוג המיועדים אמורים להימנע מפעילות מינית ואפילו ממגע. האירוסים והנישואים נתפסים כקשר לא רק בין שני יחידים אלא גם בין שתי משפחות, וכל אחת מהן לוקחת על עצמה מחויבות כספית הנוגעת לאירועים המתוזמרים שסביב החתונה ולהקמת הבית החדש. גם לאחר הנישואין תיאסר על בני הזוג פעילות מינית בימי הווסת ושבוע נוסף לאחר מכן, שבסופו תטבול האישה במקווה. מצופה מבני הזוג, אם הם מסוגלים, להוליד צאצאים רבים, לבד מבנסיבות נדירות. אם הנישואים נכשלים נדרש מתן גט באופן מסוים מאוד; ילד שנולד לאישה שלא השיגה גט תקף נחשב ממזר וכמעט שאין לו אפשרות להתחתן.

חסידות סאטמר. מתוך ויקיפדיה

כשיש לשימען פנאי הוא מנצל אותו ללימוד תורה, בעיקר גמרא. נושא הלימוד עשוי להיות אחד מהתחומים שהזכרנו, הנוגעים לחייו של שימען, אך לא פחות מכך ייתכן שהוא יעסוק בעניין שאין לו השלכה מעשית באלפיים השנים האחרונות. שימען ילמד את דיני הקרבנות שהועלו במקדש: סוגיהם, מועדי הקרבתם, העבודות הנלוות והכשרים לעשותן, טעויות במעשה או בכוונה הפוסלות קורבן, ועוד ועוד. הוא ילמד את דיני הטומאה והטהרה – מדרג הטומאות מטומאת מת ומטה, דרכי העברת הטומאה, אופני ההיטהרות, נהלים למקרים של אי ודאות באשר לטומאה ועוד ועוד. עוד ילמד דיני נזיקין ועונשין המיועדים לבתי דין שאינם קיימים זה מאות שנים, כמו גם דיני הלוואות וקניינים הנמצאים כיום בשימוש שוטף.

שימען עובד קשה למחייתו. בכל עסקיו הוא נוהג ביושר ובהקפדה. במקרה נדיר של ריב או מחלוקת שיש ליישב הוא ייגש, בהסכמת יריבו, לרב מקומי שיציע פשרה או יפסוק על פי ההלכה. כאשר עליו לקבל החלטה חשובה במיוחד והוא מתלבט, הוא עשוי לפנות לעצתו של הרבי מגור.

כל המתואר כאן נוגע רק בפני-השטח של ההלכה, אך די בו כדי לתת לנו את הרקע שידגיש כמה הבדלים חשובים בינה לבין העקרונות המוסריים שהיידי מעדיפה – שאת גישתם לנושאים שנגענו בהם נסקור עתה.

היידי: בת והורים

סבה של היידי מצד אמה למד בישיבת טלז בליטא והיגר לארצות הברית בשנות העשרים. הוא התחתן עם בחורה אמריקנית ממשפחה טובה ונעשה רבו של בית כנסת אורתודוקסי-למחצה בעיר בינונית במערב התיכון. משפחת הרב הייתה היחידה בשכונה ששמרה שבת. אמה של היידי ושני אחיה למדו בבית ספר ציבורי; אחר הצהריים היה הרב לומד גמרא עם בניו.

סבה וסבתה של היידי מצד אביה התחתנו בוורשה בתחילת שנות השלושים וכעבור זמן קצר היגרו לניו-יורק. הימים היו ימי המיתון הגדול, וקשה היה למצוא עבודה. סבה של היידי עבד באטליז כשר, וסבתה הייתה תופרת עצמאית. בסביבה היו רק מעט בתי ספר יהודיים ושכר הלימוד בהם היה גבוה מיכולתה של המשפחה. אביה של היידי ואחותו למדו אפוא בבית ספר ציבורי. בימי ראשון היו הולכים ללמוד בבית הכנסת האורתודוקסי המקומי.

הוריה של היידי נפגשו בניו-יורק בשנות השישים. היה להם מכנה משותף נדיר בסביבתם ובזמנם: נטייה שמרנית ומסורתית. הם התחתנו ועברו ללונג איילנד, לא הרחק מהעיר ניו-יורק: אביה של היידי מצא שם עבודה כמהנדס בחברה גדולה, ואמה לימדה בבית ספר. הם נעשו פעילים בקהילה היהודית הקונסרבטיבית בשכונת מגוריהם, ופקדו את בית הכנסת בקביעות, אם כי לא באדיקות דתית. היידי נרשמה לבית ספר ציבורי מפני שהוא נחשב בעל רמה גבוהה; כמעט כל תלמידי כיתתה וחבריה היו יהודים.

אחר הצהריים הייתה לומדת בחוגים של בית הכנסת. היא למדה לקרוא בעברית ברמה סבירה, והתוודעה לפולקלור יהודי. היו לה יחסים טובים עם סביה וסבותיה האורתודוקסים, ואפילו עם משפחת דודה מצד אימה שהתחרד וגר בפלטבוש, שכונה דתית בברוקלין.

כשבאה לפרינסטון בשנות השמונים ללמוד לתואר ראשון נמשכה באורח טבעי לסטיבנסון הול, מעין מועדון 'בית הלל' של הזמן ההוא. רוב הסטודנטים שבאו לשם עשו זאת בגלל האוכל הכשר, אבל היידי, שלא הקפידה על כשרות, פשוט הרגישה בנוח בחברת יהודים אחרים. בשבתות הלכה למניין שוויוני, ומשהתיידדה עם סטודנטים אורתודוקסים שחזרו משנת לימודים בישיבות בישראל הרשתה לעצמה לפעמים להיגרר אחריהם לשיעורים בהלכה.

כך היה בשנה הראשונה. אך בשנה השלישית המעגל הרחב של חבריה כבר החל לדמות לעצרת הכללית של האו"ם. הגאווה האתנית ששידרו חבריה השחורים, ההיספנים, המוסלמים וההינדים העלתה תחילה בעיניה את קרנה של זהותה האתנית שלה. אך עם הזמן החלה המחויבות הזהותית שלה להפריע לה – בשני מובנים. ראשית, מנקודת מבט של ניטרליות בכל מחיר, ליהדות אין שום יתרון על זהויות אחרות; והיידי שלמדה לאמץ נקודת מבט זו הרגישה בחוזקה את השרירותיות הגמורה של זהותה. שנית, היא נעשתה מודעת למשוכות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות שרבים מחבריה החדשים צריכים היו לגבור עליהן כדי להגיע לפרינסטון ולשרוד שם, והחלה לחוש אשמה על הפריבילגיות שלה כאמריקנית לבנה ומבוססת.

יהדות ליברלית של 2018. מתוך ויקיפדיה

מנקודת ההשקפה החדשה הזו החלה בהערכה-מחודשת של זיקותיה היהודיות. חבריה וקרוביה האורתודוקסים נראו לה קצת, איך לומר, פרובינציאליים. האמונות המוצהרות שלהם נראו לה מקריות לחלוטין, ולפיכך או לא לגמרי כנות או פרי שטיפת מוח. ההתעסקות שלהם בפרטיה הדקדקניים של ההלכה נראתה לה כפייתית משהו; ובכל מקרה שאבה את מרצם ולא הותירה להם כוח ופנאי לעניינים המשוועים באמת לעזרתם, ענייני הצדק החברתי.

אבל יותר מכול, ההלכה עצמה נראתה לה כלוקה בכשלים מוסריים חמורים. ראשית כול, היא מעודדת לכאורה את שומריה לאיבה כלפי שאינם-יהודים – גויים, כפי שחבריה האורתודוקסים התעקשו לכנותם. תמיד ידעה שהיהודים מתנגדים לנישואים בין-דתיים; הוריה הפגינו כמה פעמים את סלידתם מהרעיון, והטעם לכך היה לה ברור פחות ופחות. אולם בפרינסטון גילתה שהסתייגותם של האורתודוקסים משאינם-יהודים חורגת מעבר לכך: חלק מהם אפילו אינם שותים יין שגוי נגע בו. היא גם למדה לדעת שיהודים אינם גובים ריבית על הלוואות לחבריהם היהודים אך מגויים הם גובים גם גובים. ההלכה כולה גילמה עתה בעיניה עמדה יהירה ומזלזלת כלפי שאינם-יהודים, בלי שום סיבה מובנת.

יתרה מכך: בהדרגה נחשפה למין התנשאות כלפי יהודים שאינם שומרי מצוות, כגון היא עצמה. לחרדתה גילתה שיש יהודים אורתודוקסים הנמנעים משתיית יין שהיא, שאינה שומרת שבת, נגעה בו. היא שמה לב שכאשר חבריה האורתודוקסים דנים בענייני תורה הם עוברים לשפה פרטית שלהרגשתה נועדה להדיר את מי שאינו "משלנו". היא הרגישה שכמה מהם מגלים התנגדות מיוחדת כלפיה מפני שהיא מובילת דעה. כשהיא גילתה את סבלותיהם של הפלסטינים, הסוגיה נהייתה הנושא החם בקמפוס. כשהיא גילתה איך ההלכה גורמת להומואים להרגיש מודרים, הסוגיה הגיעה בקמפוסים למעמד של ערך מכונן.

אבל בחשבון אחרון, הנושא שבאמת גרם להיידי להפנות עורף ליהדות היה עמדתה כלפי נשים. בבית הכנסת האורתודוקסי נשים ישבו מאחורי מחיצה ולא יכלו למלא תפקידים בתפילות. הן לא למדו תורה ברמה הגבוהה שהגברים למדו בה. פתאום נזכרה במרמורה של אימה על כי אביה שלה למד תורה עם אחיה ולא איתה. הנישואים היהודיים היו, למיטב הבנתה, מוסד אבהתני, פטריארכלי, שבו הגבר קונה אישה. המקורות היהודיים נראו לה מתפקעים מהשקפות מהותניות להחריד: גברים שונים במהותם מנשים, יהודים שונים במהותם מגויים.

שנותיה הסטודנטיאליות של היידי היו לה תקופה של תגליות, של הרחבת אופקים, של סילוק מחסומים. היא רצתה להכיר את כל התרבויות, לאהוב את כל בני האדם, לגמוע את העולם בגמיעה גדולה אחת. היהדות, שלא מזמן היא חיבבה מאוד, נראתה לה עתה מגבילה ומוגבלת. דת המדכאת את האהבה בשמו של עיקרון מעורפל.

כשהכרתי את היידי היא כבר הייתה לוחמת מושבעת לצדק חברתי, שאל חדר האוכל הכשר הגיעה בעיקר כדי לפקוח את עיניהם של תמימים כמוני לראות את חוסר המוסריות של היהדות. האם היה משהו בדבריה?

הוגנות, נאמנות ואיפוק

האנתרופולוג ריצ'רד שוודר ראיין 600 איש במגוון קהילות בהודו ובארצות הברית על תפיסותיהם המוסריות. ממצאיו הובילו אותו לאבחנה כי יש שלוש מערכות מוסר שאפשר למצוא, בתמהילים שונים, בחברות אנושיות – ובהתאם לכך שלושה דפוסים של עבירה עליהן. תלמידיו מתמצתים אותם כך:[1]

  1. האתיקה של האוטונומיה : הפרת זכויות. במבנה הזה, מעשה נחשב פסול אם הוא פוגע ישירות באדם אחר או מפר את זכויות הפרט או את חירויות הפרט שלו. כדי לקבוע אם פעולה היא פסולה, חושבים על דברים כגון פגיעה, זכויות, צדק, חופש, הוגנות, אינדיבידואליזם, וחשיבות החבירה והחירות של הפרט.
  2. האתיקה של הקהילה : הפרת ההיררכיה. כאן, מעשה נחשב פסול אם אדם אינו מבצע את חובתו כלפי הקהילה או ההיררכיה החברתית שלה. כדי לקבוע אם פעולה היא פסולה, חושבים על דברים כגון חובה, מחויבות מתוקף תפקיד, כבוד לסמכות, נאמנות, כבודה של הקבוצה, תלות הדדית ושימור הקהילה.
  3. האתיקה של האלוהות : הפרת הטהרה. כאן, הפרה היא מעשה של חוסר כבוד לאל או חילול קדושתו, או גרימת טומאה או ביזיון לעצמי או לזולת. כדי לקבוע אם פעולה פסולה, חושבים על דברים כגון חטא, הסדר הטבעי של הדברים, קדושה, וההגנה על הנשמה או על העולם מפני פריצות וטומאה רוחנית.

שלוש מערכות אלה תואמות שלושה סוגים של מצוות בתורה, שאת שמותיהן רבים מכירים משאלת הבן החכם בהגדה של פסח (על פי דברים ו', כ): עדוֹת, חוקים ומשפטים.

המשפטים מארגנים את החברה באמצעות אסדרת חובותיו של כל פרט לאחרים. הם תואמים אפוא לאתיקת האוטונומיה. העדוֹת הן האמצעים למילוי חובתו של עם ישראל להעיד על ריבונות ה' בעולם, ובכלל זה לחלוק כבוד מיוחד לאנשים, לחפצים ולמוסדות המייצגים את החובה הזו. העדות תואמות אפוא את אתיקת הקהילה. החוקים הם המצוות הנראות שרירותיות אך מאותתות על ציות לאלוהים. הם משקפים אפוא את אתיקת האלוהות. בעולמו של שימען, "המשפטים" מוכרים גם כענייני צדק וחסד, העדוֹת ככבוד ויראה, והחוקים כקדושה וטהרה. לשם הפשטות ולמען האוניברסליות של המינוח, אתייחס מעתה לקטגוריות המוסריות הללו במונחים הוגנות, נאמנות ואיפוק, ולהפרתן אקרא בהתאמה פגיעה, זלזול וחילול. מעניין לראות ששלוש העבירות שעליהן אנו מצווים לפי חז"ל "ייהרג ואל יעבור" – שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות  – הן פשוט מקרי הקצה של כל אחד מסוגי ההפרות שמנינו.

וכאן העלילה מתעבה. תלמידו של שוודר, הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט, הציג בפני אלפים רבים בכל רחבי העולם דילמות מוסריות המתבססות באופן חלקי על הראיונות של שוודר. הוא הציג להם סיפורים על גניבת תרופה שאדם זקוק לה נואשות, על גילוי עריות בהסכמה, על אכילת חיית המחמד המשפחתית, על ניגוב רצפה בדגל הלאומי… הבנתם את הקטע.

מסקנתו המרכזית של היידט הייתה כי יש בעולם שני סוגי אנשים. בנים לקהילות מסורתיות נוטים לייחס חשיבות שווה, פחות או יותר, לכל אחת מהמערכות המוסריות (היידט חילק את המערכות של שוודר חלוקה נוספת, מדויקת יותר, לחמש או שש מערכות, אך הדבר אינו חשוב לענייננו). לעומתם, מערביים משכילים בעלי השקפות פוליטיות פרוגרסיביות נוטים לייחס חשיבות גדולה מאוד למערכת הראשונה, ההוגנות, וחשיבות מוגבלת ביותר לשתיים האחרות, נאמנות ואיפוק.

כמובן, גם הם אינם אוהבים את המחשבה על משפחה היושבת לארוחת הערב ואוכלת את בשרו של כלב הצ'יוואווה הביתי שמת לאחרונה. אבל נשאליו של היידט שהגדירו עצמם פרוגרסיבים החשיבו מעשה זה להפרה של מוסכמה חברתית ("אנחנו לא עושים דברים כאלה, אבל כל עוד אף אחד לא נפגע, מה שאנשים אוכלים הוא עניינם"), ואילו אלה שהגדירו עצמם שמרנים ראו באכילה כזו הפרה של המוסר המבזה את בני האדם גם אם לא נגרם נזק לאיש. אותו שוני התקיים בקרב נבדקיו של היידט גם בעמדות כלפי סיפורים אחרים הנוגעים להפרות לא מזיקות של טאבואים הנוגעים לכבוד כלפי ההיררכיה ולסמלים מקודשים.

האם הבדל זה בין פרוגרסיבים לשמרנים יכול להסביר את הפסול שמצאה היידי ביהדות בנוסח שימען?

ובכן, יש מקום לספק-מה. שימען אולי קידש על דמעות באושוויץ, אבל הוא לא היה מקדש על בקבוק יין גנוב במנהטן. הוא יודע שבתנאים מסוימים אפשר להפר מצוות לא-תעשה כדי לקיים מצוות עשה ("עשה דוחה לא תעשה", כגון לבישת ציצית שעטנז), אך לא יעלה על דעתו שעיקרון זה יאפשר הפרת חובות לאנשים אחרים.[2] שימען יודע שכדי להיות בן-אדם לא מספיק להיות צדיק: הוא מכיר את ההבדל בין פְֿרוּמער (מחמיר במצוות, ביידיש) לבין מענטש.

אינני יודע אם שימען קרא אי פעם את דברי הרא"ש, הוא רבנו אשר בן יחיאל  בן המאה ה-14, על המשנה הראשונה במסכת פאה: "'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' (ישעיהו ג', י); וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמיים וטוב לבריות – זהו צדיק טוב.[3] ועל זה נאמר 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ'. כי הקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". אבל שימען יודע זאת.

שימען, כמו רוב חסידי גור, לא ממש מתעמק בהפטרות שלאחר קריאת התורה, אך הוא מבין היטב את פסוקי ההפטרה של שבת חזון, לפני תשעה באב: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים … חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', יא-יז).

כלומר, שימען אינו חושב שמערכת ההוגנות שווה בדיוק בחשיבותה למערכות הנאמנות והאיפוק.

מנגד, היידי שותפה לסלידתו של שימען מזלזול ומחילול. היא שותפה לתחושתו האינסטינקטיבית שגילוי עריות, למשל, הוא רע. היא גם מסכימה שדיבור סרה של אדם על אביו המנוח הוא מעשה פסול, גם אם איש אינו ניזוק מדיבור זה. קניבליות מקוממת אותה ממש כשם שהיא מקוממת שמרנים, גם אם המת נפטר באופן טבעי ואפילו אם ציווה את גופו לצלחת.

כלומר, היידי אינה קהה לחלוטין למערכות הנאמנות והאיפוק.

בקיצור, הטבע האנושי אינו מבחין בין שימען להיידי; התרבות כן. מעטים יחסית הם השיפוטים המוסריים המשותפים לכל התרבויות. עינוי חפים מפשע וגילוי עריות הם דוגמאות קיצוניות לעבירות מוסר חוצות-תרבויות. התחושות הבסיסיות של הוגנות, נאמנות ואיפוק הן אוניברסליות, אך ההגדרה המדויקת של כל אחת מהמערכות הללו תלוית תרבות.

בתרבותה של היידי, להוגנות חשיבות גדולה הרבה יותר מלנאמנות ולאיפוק. הדבר מתבטא בשתי דרכים.

הראשונה נגלית כאשר, כמו במחקרו של ג'ונתן היידט,[4] מציגים לאנשים סיפורונים על אודות מעשים שאנשים עשו בד' אמותיהם כגון אכילת בשר אדם, גילוי עריות או שימוש בספרי תנ"ך כהדום לרגליים, ושואלים לא אם הם רעים (על זאת מסכימים כולם) אלא למה הם רעים. שמרנים כגון שימען יגידו שהתורה אוסרת לעשות כך, או שהם פשוט רעים ואין צורך להסביר למה. ואילו פרוגרסיבים כגון היידי יתאמצו למצוא כיצד הם פגעו במישהו: רגישויות שהופרעו, תינוקות שנולדו עם מומים, כאבי לב, יחסים שהתקלקלו. בתרבות של היידי, גרימת נזק לאחרים או התנהגות לא הוגנת כלפיהם היא עבירה מדרגה ראשונה, ואילו עבירות שעניינן זלזול בהיררכיה הקהילתית, חוסר נאמנות לשבט, חילול או פריצות הן רק נגזרות שלה; החוקים הפוסלים מעשים כאלה כשאינם גורמים נזק הם חסרי הצדקה עצמית.

הדבר מוביל ישירות לדרך השנייה שבה ההוגנות מועדפת בתרבות של היידי. כאשר שתי מערכות מוסר מתנגשות, ידה של ההוגנות תמיד על העליונה. וכך, אם מצד אחד מעשים הומוסקסואליים נחשבים פריצוּת, כפי שהיה בתרבותה של היידי עד לא מכבר, ומנגד הטלת הגבלות על מעשים כאלה נתפסת כפוגעת בהומוסקסואלים באופן לא הוגן, ההכרעה ברורה. עצם המושג פריצוּת נשמע להיידי ארכאי. על אותה הדרך, אם נישואים בין-דתיים נחשבים לבגידה בנאמנות השבטית, כפי שהיה בתרבותה של היידי עד לא מכבר, אך הטלת הגבלות על נישואים מסוג זה נתפסת כחוסר סובלנות, ההכרעה מתבקשת. עצם הרעיון של נאמנות שבטית נשמע להיידי מוזר.

אצל שימען, מנגד, אף כי לאדיקותו מתלווה חמלה, טאבו נשאר טאבו. האיפוק והנאמנות הן בשבילו מערכות מוסר המצדיקות את עצמן, ואם הנורמות המבטאות אותן בתרבותו פוגעות לעתים ביחידים, הדבר עצוב אך הכרחי.

מה היינו עושים בלי נורמות

בקרב עמים רבים במזרח אפריקה, אכילת דגים היא טאבו. בהודו, אלמנות אינן אוכלות דגים. בפיג'י, נשים הרות אינן אוכלות דגים. יהודים אוכלים רק דגים עם סנפיר וקשקשת (ומבחינת שימען, מוטב עם גזר וציר).

בעיני היזידים, חסה היא טאבו. שום שום לא יבוא אל פיהם של הבודהיסטים בסין. יֵינים נמנעים מאכילת בצל. מורמונים אינם שותים קפה ותה. שבטים צפון-אמריקניים אחדים, החיים בעיקר בסביבות ברקלי וקיימברידג', מתרחקים ממזונות שהובלו ממקומות רחוקים. אשר לי, אסרב לאכול רגל קרושה אפילו תקראו לה גאלע כמו במאמע-לושן ותאיימו עליי באקדח.

נישואי בני דודים שכיחים אצל מוסלמים. אצל הקתולים ואצל ההינדים בצפון הודו הדבר נחשב גילוי עריות. ההינדים בדרום הודו וכמה שבטים בפיג'י מתירים נישואים בין ילדיהם של אח ואחות, אך לא בין ילדיהם של שני אחים או שתי אחיות. אצל היהודים ואצל הפרוטסטנטים מותר לבני דודים להינשא, אך בימינו הדבר נחשב אצלם מוזר. ב-29 מדינות בארצות הברית נישואים בין בני דודים מנוגדים לחוק, אם כי טרם הוברר אם איסור זה חל גם על בני דודים בני אותו מין.

בכמה מקומות ובכמה ענפים כלכליים, עסקאות נסגרות בחתימה על חוזה; במקומות ובענפים אחרים, בלחיצת יד. לפעמים העסקה אינה שלמה עד שהסחורה מגיעה. בעסקי היהלומים, גם בין שני גויים בהודו, סוגרים עסקה באמירת "מזל וברכה" בעברית.

כמעט לכל חברה כללים משלה הקובעים מי פותח למי את הדלת, מתי לוחצים ידיים או קדים, מה המרחק הראוי בין אנשים המשוחחים בעמידה, איך לקבוע מעמד חברתי ואיך לפנות לבעל מעמד מסוים, איך שואלים לשלומו של אדם ואיך עונים, מתי מותר לנופף בנשק ומי מוביל את ריקוד הגשם.

בשביל מה כל הכללים הארורים האלה? למה לא להסתפק ב"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"?

התשובה הפשוטה היא שהחוש המוסרי האינטואיטיבי שלנו אינו מספיק. הוא כוללני מכדי שיוכל לשרתנו במצבים אמיתיים, ומתחרָה בו ההטיה האנוכית המקלקלת את השורה. כדאי שיהיו כללים ברורים שיורונו מה לעשות בלי שנצטרך להשקיע בכל מקרה מחדש אנרגיה שכלית ורגשית.

זה נכון, אך עדיין לא עונה על השאלה העיקרית. כי לנוכח המגוון המדהים של הנורמות החברתיות שימצא המשוטט בעולם, מדהים לראות כיצד שולטים בכיפה סוגי נורמות מסוימים ביותר. ראו כיצד סיכם האנתרופולוג ג'וזף הנריך[5] את סוגי הנורמות החברתיות שמצאו עמיתיו למקצוע אצל שבטים פרימיטיביים: "קשרי משפחה, דיני קניין, איסורי אכילה ואורחות פולחניים". נשמע סביר, נכון? אבל כל תלמיד ישיבה יחוש ודאי שמץ של אי-נוחות מההקבלה המושלמת בין שרטוט זה של עולם הפראים לבין חלוקת תחומי ההלכה בארבעת טורי שולחן ערוך: אבן העזר, חושן משפט, יורה דעה ואורח חיים.

נראה כי סוגים אלה של נורמות הם אוניברסליים, אף כי הנורמות עצמן שונות מאוד, כפי שראינו לעיל. הבה נבחן את ארבעת הסוגים במעט יותר פירוט (ועתה על פי סדרם בטורי שולחן ערוך):

  • אורחות פולחניים כוללים תפילות קהילתיות וציון חגים תקופתיים ואירועים במעגל החיים. הכללים המסדירים אותם מגדירים גם את תפקידיהם של בעלי מעמדות שונים בהיררכיה השבטית בטקסים.
  • איסורי אכילה מגדירים סוגים וצירופים מסוימים של מזון שמותר ואסור לאכול, את דרכי ההכנה של המאכלים ואת המותר והאסור בתערובת של סוגים שונים של מזון.
  • קשרי המשפחה מוסדרים בכללים הקובעים מהם קשרי הנישואים המותרים, מי משלם למי בחוזה נישואים, איך היחידה המשפחתית מוגדרת, מהם תפקידיו של כל בן-זוג, איזו דרגה של נאמנות נדרשת מכל צד, וכיצד מונחלת ירושה.
  • הנורמות החברתיות של הקניין נוגעות לזכויות ולחובות של הבעלות, בדרכי עשיית עסקאות, בהגדרות ובתוצאות של נזקים שונים ובאופן חלוקת משאבים ציבוריים.

קל לראות כי סוגי נורמות אלה מנסחים את מערכות המוסר השונות שהכרנו לעיל (ובתוכן אלו שהיידי אוהבת פחות): חלוקה ושאר צורות של כללי משחק הוגן (הוגנות), חובות לקהילה (נאמנות), ומגבלות על היצרים הגופניים (איפוק).

מדוע הם נמצאים בכל החברות האנושיות? התשובה הקצרה היא ששום חברה לא תאריך ימים בלעדיהם. הבה נראה איך מקדמים סוגים אלה של נורמות את האמון ושיתוף הפעולה שבלעדיהם חברה אינה בת-קיימא.

הדרך אל ההון החברתי

ערב אחד ב-1941 התדפקו על חופי מוגדור שבמרוקו פליטים מלוא-סירה מאירופה, ביניהם משפחתו של אבי. הם הובאו למחנה פליטים; הדרך היחידה החוצה, נאמר להם, היא משפחות מקומיות שיבואו וייקחו עליהם אחריות. לכאורה הייתה זו אפשרות תיאורטית בלבד, שהרי אילו מכרים יכולים להיות לבני אירופה בעיר מרוקנית? עד הבוקר לא נותרה במחנה משפחה יהודית אחת – ולא עזבה אותו משפחה לא-יהודית אחת.

מהו סודה של הסולידריות הזו? חלק אחד מהתשובה, החלק המעסיק אותנו עכשיו, הוא נורמות משותפות.

סולידריות, אמון ושיתוף פעולה, החומרים שמהם עשוי מה שקרוי היום "הון חברתי", הם לחברה מה שהשנאפס הוא לפארברענגען, הטיש החב"די: בלעדיו לא תאריך ימים, וספק אם יש לה בשביל מה. הפרטים בחברה יכולים ליצור הון חברתי רק אם יש נורמות משותפות אשר מתאמות את הציפיות שלהם, מרגילות אותם לשליטה עצמית, מטמיעות בהם ייעוד משותף ומתמרצות את הנחלת חוכמתם מדור לדור. בקיצור, נורמות חברתיות צריכות לעודד את הדחפים הפרו-חברתיים שלנו ולדכא את דחפינו האנוכיים. אם אתה ואני יודעים ששנינו מחויבים לנורמות כאלו, אנו יכולים לבטוח זה בזה ולשתף פעולה באופן שייטיב עם שנינו.

כיצד עושות זאת הנורמות שמנינו לעיל – האורחות הפולחניים, איסורי האכילה, דיני המשפחה ואסדרת העסקאות? אלך על פי סדר טורי השולחן ערוך, אך אבקש מקוראיי המצטרפים להליכה שיצטרפו עמי אגב כך לתרגיל: נחשוב לא על יהודים שומרי מצוות, אלא על ציידים-לקטים. הרבה פחות מטען על הגב.

חשבו על הביצוע הפומבי של פולחנים כגון תפילה, שירה וריקוד, נטילה משותפת של סמי הזיה, טקסי מעבר, הטלת נידוי, הכתרה, גירוש שדים ומה לא. כל אחד מהם נעשה על פי כללים ידועים הקובעים מי עושה מה, איפה ומתי. חוויות אלו הן לעתים כה חזקות, שהשותפים להן מוצפים בתחושה של אחדות, של מעין התערבלות אל תוך אורגניזם אחד גדול. (למי שלא מילאו את ההנחיות, ועדיין חושבים על יהודים ולא על ציידים-לקטים: אינני מדבר כאן על תפילת מנחה של יום חול, חוויה שאינה תמיד מרוממת, אלא אולי על סוף תפילת יום כיפור. אם גם דוגמה זו לא משכנעת אתכם, לכו על סמי ההזיה.)

נוסף על כך, המשתתפים הצעירים בטקסים הללו רואים שהזקנים והחכמים זוכים בהם לכבוד ויקר, ומבינים אל מי הם צריכים לשאת את עיניהם כמופתים. בדרך זו הם לומדים להעריך ניסיון וידע, ומבינים שאם הם רוצים לצבור יוקרה כזו בעצמם, עליהם להשתדל לרכוש ניסיון וידע כאלו. הם גם מפנימים את חלוקת האחריות הטקסית שהתפתחה בשבט ובונים לעצמם את תכונות האופי שיתאימו לביצוע מיטבי של תפקידיהם העתידיים. ועוד, טקסים הנעשים ברשות היחיד, כגון ברכות יומיומיות או פעילויות מדיטטיביות, מעודדים קשב והסתכלות פנימיים, ובנסיבות מיוחדות אף יכולים לעורר תחושה של אחדות ויראת הרוממות.

האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר מחסידות גור ותלמידיו.

איסורי אכילה (ואיתם חוקי טומאה וטהרה, שלגביהם לא ארחיב כאן) משרתים תכלית מעשית של צמצום האפשרויות לאכילת רעלנים ולמגע איתם. לצד הגבלות אחרות על צריכת המזון – שחיטה על פי כללים פולחניים, ברכות על האוכל, טקסים שסביב הסעודה, קורבנות – הם עוזרים לטפח את היכולת לדחות סיפוקים ומסבים את תשומת הלב אל מותר האדם מן הבהמה. חוקי מעשרות ושאר חיובים במתנות-אוכל בונים סולידריות ואמון ומקדמים את הטמעתה של תחושת אחריות הדדית.

אשר לנורמות הנוגעות ליחסי משפחה, האיסורים על פוליאנדריה והחוקים המשריינים את נאמנות האישה בנישואים מצמצמים את האפשרות שייוולדו ילדים שאין יודעים מי אביהם, ועל ידי כך מעודדים את האחריות האבהית. הגבלת הפוליגמיה מונעת היווצרות תחרות אלימה בין הגברים על מעט הנשים הפנויות. שידוכים ממוסדים, כגון שידוך מלומדים מבטיחים לכלות עשירות, מתמרצים התנהגויות רצויות ומשביחים את המאגר הגנטי. איסורי גילוי העריות מצמצמים כמובן את הולדת התינוקות בעלי המום, אך יש להם עוד יתרונות חשובים. העובדה שגילוי העריות לא רק אסור אלא גם נחשב לטאבו מעורר סלידה מגבירה את האמון בתוך המשפחה, שכן הדבר מבטל לחלוטין את המתח המיני בתא המשפחתי. כך מתאפשרת אינטימיות בלתי-מאיימת בין בני המשפחה ובנותיה. באותו אופן (אתם בסדר שם? כי אני זורק עכשיו לחדר רימון ותופס מחסה), רק כאשר מעשים הומוסקסואליים הם טאבו יכולות קבוצות זכריות – חיילים, בחורי ישיבה, ציידים – לתפקד בצוותא באמון מלא ואפילו באינטימיות שאינה מתערערת במתח מיני.

ולבסוף, נורמות הקניין. המסחר הנעשה מרצון מועיל לשני הצדדים בעסקה; ריבוי עסקאות סחר כאלו הוא, אם כן, ברכה גדולה לחברה כולה. אלא שמסחר אפשרי רק אם הקונים והמוכרים שותפים לכללי המשחק (מתי עסקה נחשבת מוגמרת, מתי והיכן תימסר הסחורה, מי משלם אם יש פגם בסחורה וכן הלאה), ורק אם כל צד בוטח בשני שימלא את חלקו בעסקה. נורמות הסחר מתאמות את הציפיות, יוצרות את מידת האמון הדרושה ומפחיתות את העלויות הנלוות לעסקה – לרווחת כל הצדדים.

נסכם: כל סוגי הנורמות החברתיות שסקרנו מקדמות את האמון ואת שיתוף הפעולה, ישירות או בעקיפין, בגלוי או בדרכים עדינות. משום כך הנורמות חיוניות כל כך לעמידותה של החברה.

עליי להוסיף שתי הערות חשובות. ראשית, הטענה כי לסוגים מסוימים של נורמות יש השפעה ברוכה על קיימותה של החברה אינה זהה לטענה שקיימות זו היא תכליתן של הנורמות. שנית, אפשר למצוא בקלות נורמות חברתיות תמוהות אך נפוצות, שנראה כי אין בהן שום ברכה. הבה נתבונן בהן.

טרמפ איסט והאיתותים

טוב ויפה לדבר בהפשטה על ההון החברתי הנצבר בטקסים פולחניים – אך האם יפה כוחן של הטענות הללו גם כאשר בוחנים דוגמאות ממשיות? קחו לדוגמה את המנהג החסידי לחבוש שטריימל בשבתות ובמועדים ובחגיגות משפחתיות. שימען ורוב חבריו בשטיבל של גור נטשו את השטריימלך שלהם מסיבות שעוד אגע בהן, אך התעלומה הגדולה יותר היא מדוע הם ואבותיהם – וכמה מצאצאיהם – אימצו את המנהג הזה מלכתחילה. אינני מתעניין כאן בנסיבות ההיסטוריות שהובילו לאימוץ כובע זה דווקא, אלא מהן התועלות החברתיות, המכוונות או הלא-מכוונות, שמנהגים מסוג זה מביאים.

השטריימל יקר, הוא מכביד מאוד בקיץ, והוא עלול למשוך תשומת לב בלתי רצויה אל החסיד המתהלך בשדרות מנהטן. דומה שלפנינו גחמה עתירת עלות שאינה מניבה תגמולים מהסוג שדנו בו.

האמת היא שבהקשר אנתרופולוגי רחב, חבישת שטריימל בקיץ היא, יחסית, כמעט מסע תענוגות. מוסלמים שיעים רבים חוגגים את העשורה בהלקאה עצמית בשלשלאות להבים, נערים אבוריג'ינים באוסטרליה מעבירים עצם דרך צינור השופכה שלהם כדי לחתום בבשרם את הגיעם לגברוּת, משתתפים בפסטיבל הצמחוני בפֿוּקֵט נועצים חרבות בלחייהם וברקמות רכות אחרות בגופם (כפי שהייתי גם אני עושה לו הייתי צמחוני), וצעירים משועממים בכל רחבי העולם מכסים את גופם בכתובות קעקע בלתי מחיקות ומחדירים אביזרי מתכת באברי גוף רגישים. על מה כל זה ולמה?

השטריימל.

ההסבר פשוט להפליא. הכירו את חברי הטוב טרֶמפ איסְט, לא-יוצלח עם עתיד כלכלי מעורפל ובלי אמונות דתיות כלשהן. טרמפ משוטט לו ברחבי שכונת בורו פארק בברוקלין, ומזדמן לחתונה חסידית. מביט טרמפ כה וכה ורואה צלחות קוגל מהביל יוצאות דחופות מאנשים עם מגשים וכל דכפין ייתי ויבלוס. עד מהרה הוא מגלה שבקהילה הזו יש חתונות כמעט בכל יום חול, ובשבתות עורכים בה קידוש, וכולם נותנים צדקה בנדיבות, ויש בה ועדות וולונטריות הנותנות הלוואות בלי ריבית, מארגנות סיוע לחולים, משדכות שידוכים ומספקת חומוס ארבעס לסעודות שלום-זכר. טרמפ הנבון משער שמערכת כזו יכולה להתקיים רק אם, בממוצע, כל אדם בקהילה נותן כפי שהוא מקבל; אבל הוא גם יודע שהוא רק אדם אחד. גם אם לא יתרום כלום – וזוהי בדיוק התוכנית שלו – כמה קוגל הוא כבר יכול להעמיס? אף אחד לא ישים לב, וגם אם ישים לב לא יהיה לו אכפת.

אך לצערו של מר איסט האופטימיסט, רבים לפניו כבר חשבו מחשבות דומות, והקהילה הזו, כמוה ככל חברה על פני האדמה, לא הייתה מחזיקה מעמד זמן רב בלי לנקוט אמצעים להרחקת טרמפ איסט ושאר טרמפיסטים. כל חברה דורשת מחבריה, וממי שרוצה להצטרף אליהם, לאותת שהם מתכוונים ברצינות לתת כפי שהם מקבלים, ולא רק לאכול קוגלים ולהסתלק.

האות המבוקש צריך להיות אות שישתלם לכם לשדרו רק אם כוונותיכם טובות, רציניות וארוכות טווח. אם כל אדם יכול לשלוח אותו, אפילו טרמפ איסט, אין בו טעם. חשבו על מצבים מקבילים, פחות או יותר. אם הקמתם בנק ואתם רוצים לאותת למפקידים פוטנציאליים שאינכם עומדים לברוח לברזיל עם הכסף בשבוע הבא, עליכם לבנות בניין שַיִש גדול, כי במבנה כזה משתלם להשקיע רק אם נָכונו לעסק עוד שנים רבות. אם רצונכם לאותת למעסיקים שאתם עובדים יצרניים, לִמדו לתואר אקדמי; ייתכן שכל מה שתלמדו לא יהיה רלבנטי לעבודתכם העתידית, ואולי גם לא לשום דבר אחר, אך המעסיק יבין מעצם העובדה שיש לכם תואר אקדמי שאינכם טיפשים ואינכם עצלים. אם רצונכם לאותת לחבריכם לכנופיית הרחוב שאין לכם תוכניות להתבגר ולהתברגן על חשבונם, קעקעו "שטן" על המצח; הם ישתכנעו ששרפתם את הגשר לחברה הבורגנית. ואם אתם טווסים ורצונכם לשכנע את הטווסות שאתם גברים-גברים, פרסו לראווה את נוצות הפאר הכבדות וחסרות השחר שלכם ושכולם יתפוצצו.

שימו לב שהאותות הללו פועלים בדרכים שונות. את נוצות הטווס, הבלתי-מתאימים לא יכולים לחקות. תואר ראשון יכולים להשיג גם אנשים לא מבריקים או שקדנים במיוחד, אך המאמץ גדול ורק מי שבאמת רוצה משקיע אותו. כתובות קעקע עושות את שלהן באמצעות שריפת הגשרים החוצה מהכנופיה, כשם שהימנעות מהשכלה כללית ואי-שירות בצבא שורפים את הגשרים החוצה מקהילות מסוימות בישראל.

אולם לכל האותות הללו יש מכנה משותף: הם עולים ביוקר. לו היו זולים, טרמפ איסט היה מחקה אותם. השטריימל משכנע רק מפני שהוא יקר, חם ומסמן את חובשו כנוכרי בחברה המודרנית. טרמפ יאכל הרבה הרבה קוגלים עד שיצדיק את ההשקעה המכבידה הזו, שלא לדבר על יתר המחירים: ברית מילה, לימוד אנגלית יידישאית, ואולי אפילו – רחמנא ליצלן – אכילת רגל קרושה.

תיארתי את האותות הללו כמחסומים בפני זרים כגון טרמפ איסט, אך יש להם תפקיד חשוב גם בקרב ותיקי הקהילה. עליהם לאותת כל הזמן על מחויבותם המתמשכת זה לזה, וכך לשמור על ההון החברתי של הקבוצה. האיתות לא רק משקף את המחויבות, אלא גם מחזק אותה; כשאני מקבל אותות האמון שלי בקהילה מתחזק, וכשאני משדר אותות ההשקעה שלי בקהילה גדלה – וכמוה ההשתקעות שלי בה. אין פלא אפוא כי במחקר שערך האנתרופולוג ריצ'רד סוזיס על הקומונות שנוסדו בארצות הברית במאה ה-19 נמצא כי אורך ימיה של קומונה עומד במתאם חיובי עם מספר הדרישות שדרשה מחבריה.[6]

לסיום פרק זה, הבהרה חשובה. טענתי שרבות מהנורמות החברתיות המשונות-לכאורה משמשות לאיתות המאפשר להבחין בין אנשים שאפשר לבטוח בהם לבין טרמפיסטים. אך דבר זה אין פירושו שזו תכליתן (היחידה) של נורמות כאלו, או שמן הטעם הזה עלינו להיענות להן. דוגמת הטווסים תמחיש זאת. הם אינם פורסים את נוצותיהם כי הם בוחרים לאותת על אונם ועל גבורתם – אלא הדחף האינסטינקטיבי לפרוס את הנוצות משמש אות כזה, ומשום כך יש לו יתרונות ברורים בפוריות. את ההקבלות המתאימות עשו בעצמכם.

תיאוריית האיתות חשובה לטיעון הכללי שלנו יותר מכפי שנראה בהצצה ראשונה. כדי להבין מדוע, הבה ננתח את האיתות ברוח תורת המשחקים. אל בהלה: זה פשוט.

עם מי אפשר לעשות עסקים

חברה אנושית היא בת-קיימא רק אם מתקיים בה שיתוף פעולה. ראינו ששיתוף פעולה זה דורש דבקות בנורמות חברתיות, ובתוכן כאלו שתכליתן המיידית אינה בהכרח ברורה לעין. נראה זאת עתה ביתר תוקף, בעזרת מודל פורמלי של יחסים בין-אישיים; מודל מופשט, שלדי, המסלק מהדיון שומנים לא חיוניים.

דמיינו שני מרגלים, גַדִּי ופלטי, העובדים בצוות, נתפסים, ונכלאים בשני תאי חקירה נפרדים. לכל אחד מהם מוצעת עסקה זהה: אם תפליל את שותפך והוא לא יחרוץ את לשונו, אתה תשתחרר מיד והוא יידון למאסר עולם בלי קציבה ובלי אפשרות חנינה (וזכור: גם לחברך מוצעת העסקה הזו); אם שניכם תפלילו זה את זה, על שניכם ייגזר מאסר ארוך אך לא מאסר עולם; ואם שניכם תשתקו, שניכם תידונו למאסרים קצרים.

לכאורה, הסעיף האחרון מלמד שמוטב לכל אחד מהם לשתוק. כי אם שניהם ישתקו, לשניהם תהיה תוצאה טובה יותר מזו שתהיה אם שניהם ילשינו. אך בבחינה קפדנית יותר של המכלול, גדי חושב שהוא אינו יכול לדעת מה יחליט פלטי, ולכן לו עצמו מוטב בכל מקרה להפליל את חברו. כי אם פלטי יפליל אותו, מוטב לו שגם הוא יפליל את פלטי פן ייכלא עד מוות; ואם פלטי ישתוק, גם אז מוטב לגדי להפליל את פלטי כי אז יעוף אל החופש על כנפי רננים. היסק זה משכנע לגמרי; אבל הוא כה משכנע, שפלטי יגיע אף הוא למסקנה זהה – ושניהם עתידים לשבת שנים ארוכות בתא משותף ולטחון עד דק את השאלה אם טוב היה להלשין.

איננו חייבים להיות אסירים כדי להתמודד עם דילמה זו המפורסמת בכינוי דילמת האסיר. הרכיבים המהותיים של הסיפור הם שני צדדים היכולים לשתף פעולה זה עם זה (לשתוק בחקירה, במקרה של דילמת האסיר) או לבגוד זה בזה, ועליהם להחליט כל אחד לבד ובו-זמנית; וכן, נדרש כי סדר העדיפויות לכל צד, מהטוב ביותר לרע ביותר, יהיה כדלקמן:

אני בוגד, אתה משתף פעולה

שנינו משתפים פעולה

שנינו בוגדים

אני משתף פעולה, אתה בוגד.

רכיבים כאלה מתקיימים בשלל מצבים מציאותיים. קונה ומוכר יכולים להרוויח מעסקה, אבל כל אחד יכול להרוויח יותר אם ירמה בעוד השני לא ירמה. שתי מעצמות-על יכולות להרוויח מהסכם להפסקת מרוץ החימוש, אך כל אחת לבדה יכולה להרוויח יותר אם תרמה. בכל אחד מהמקרים האלה, שחקן רציונלי ירמה.

אפשר להרחיב את ההיסק הזה למצבים שיש בהם יותר משני שחקנים. למשל, אם כולנו נדוג מעט באגם הקהילתי, לכולנו תהיה ארוחת צהריים ואגם מלא דגים; אם כולנו נדוג הרבה, קצב התמעטות הדגים יהיה גדול מקצב הריבוי הטבעי שלהם, ולכולנו יהיו ארוחת צהריים וארוחת ערב ואגם ריק מדגה. ואם כן, אני חושב לעצמי, ממה נפשך: או שאנשים רבים די הצורך ידוגו הרבה והאגם יתרוקן בכל מקרה, כך שכדאי לי להצטרף להתנפלות, או שמספיק אנשים יתנהגו יפה, ואם כך מה כבר יקרה אם אני אדוג הרבה. הסיכויים שכמה אמנוּנים נוספים ששליתי הם שיכריעו את הכף להיכחדות הדגה באגם אפסיים. אלא שגם אנשים אחרים חושבים כך – והדגה באגם תהיה עד מהרה לאגדה מימים עברו.

איך יוצאים מהסבך? אפשר, כנראה. הרי, למשל, סוחרים עושים עסקים כל הזמן בלי לרמות זה את זה.

אפשרות אחת היא שאנחנו פשוט אלטרואיסטים. לכל אחד יש, כפי שטענתי כל הזמן, חוש מוסרי אינסטינקטיבי. ולכן אני עשוי להימנע מהפללת השותף שלי פשוט מפני שחירותו וטובתו חשובות לי. הדבר נכון למדי; אלא שיש לנו, אויה, אינסטינקטים נוספים. ובחינה קפדנית של ההתנהגות האנושית תלמדנו שאף כי האלטרואיזם שכיח, הוא רחוק מלהסביר כראוי את תופעת שיתוף הפעולה בין בני אדם.

הסבר תקף יותר יעלה על דעתנו אם נחשוב על ידידינו המוכר והקונה. נכון שהקונה יכול להרוויח יותר אם יקבל את הסחורה ולא ישלם, והמוכר יכול להרוויח יותר אם ישלח סחורה מזויפת. אך כמה פעמים יוכלו לחזור על המעשה עד שלא יישאר איש שיסכים לעשות איתם עסקים? קונים ומוכרים הרוצים להישאר בזירה לאורך ימים דואגים לשמם הטוב. כיום אפשר לראות זאת בגלוי באתרי קנייה ומכירה באינטרנט: הם מאפשרים לצדדים בעסקה לדרג זה את זה בפומבי. דילמת האסיר היא אירוע חד-פעמי, ועל כן אינה מייצגת את רוב יחסי הגומלין בין בני אדם – שמטבעם הם מתמשכים.

ייצוג מוצלח יותר למציאות הרווחת תיתן לנו דילמת האסיר החוזרת ונשנית (שבה השכר והעונש הם תגמולים וקנסות כספיים ולא מאסרים ממושכים). משחקים סיבוב אחד, הבחירות של כל צד נחשפות וכל צד מתוגמל על פי התוצאה, ואז עושים סיבוב נוסף, וכן הלאה. כל שחקן שואף למָרֵב את תגמוליו הכוללים. איך לדעתנו יתנהגו שחקנים רציונליים בתרחיש כזה? האם נגזר עליהם לרמות שוב ושוב כמו שיעשו בגרסת הסיבוב היחיד? שימו לב שבעוד בגרסת הסיבוב היחיד השחקן צריך לבחור בין שתי ברירות (לשתף פעולה או לבגוד), בגרסה החזרתית הבחירה היא בין אסטרטגיות אפשריות רבות: לשתף פעולה תמיד, לבגוד תמיד, לנוע בין השניים לסירוגין, לשתף פעולה אך לבגוד אם השחקן השני בגד בפעם הקודמת, לבגוד רק אם השני בגד בשתי הפעמים האחרונות, לבגוד שש פעמים אם השני בגד בסיבוב הקודם, להטיל מטבע, להטיל מטבע מוטה, להטיל מטבע אם השני בגד בפעם הקודמת ולשתף פעולה אם שיתף פעולה… הבנתם את הרעיון.

שלא כבגרסת הסיבוב היחיד, כאן אין אסטרטגיה אחת המציעה תגמול מרבי בלי תלות בהתנהגותו של השחקן השני. אם השחקנים מוגבלים לאסטרטגיות הנוקטות עיוורון כלפי מעשיו הקודמים של השחקן האחר, כי אז בגידה מתמדת היא אכן האסטרטגיה המיטבית. אולם אסטרטגיות המגיבות לצעדי הזולת מניבות תוצאות טובות יותר. חשבו למשל על אסטרטגיית מידה כנגד מידה: לבגוד רק אם השחקן השני בגד בפעם הקודמת. כלומר, לשתף פעולה בסיבוב הראשון, ומשם והלאה לחקות תמיד את מעשהו של הזולת. אם גדי חושב שפלטי משתמש באסטרטגיה הזו, כי אז ברוב הנסיבות גדי יְמָרֵב את תגמוליו אם ינקוט אותה אף הוא (וכל זה נכון גם לגבי נקודת המבט של פלטי). בשל תכונה זו של אסטרטגיית מידה כנגד מידה, אנו אומרים שזוהי אסטרטגיה של שיווי משקל. היפה בה הוא שאם שני השחקנים דבקים בה, הם ישתפו פעולה תמיד.

שימו לב שמידה כנגד מידה אינה אסטרטגיית שיווי המשקל היחידה. לבגוד תמיד – גם היא אסטרטגיית שיווי משקל. כך גם שיתוף פעולה מתמיד עד שהשחקן השני בוגד – ואז, אם עשה כך, בגידה מתמדת (אסטרטגיית "הדק סחוט"). ויש עוד רבות. אך שיתוף פעולה הוא לפחות אפשרי.

האם הבחנתם במילים "ברוב הנסיבות" שהגנבתי לפני כמה משפטים? בואו נחזור אליהן. נניח שהיריב שלי מאמין שאני משחק מידה כנגד מידה; באילו נסיבות אכן יהיה אופטימלי, מבחינתו, לשתף איתי פעולה כל עוד אני משתף פעולה איתו?

התשובה היא שהדבר תלוי ביחסו לסיבובים העתידיים. נניח שמוכר וקונה עושים עסקה פעם ביום בדיוק. אם איש מהם אינו מרמה, כל אחד מהם מקבל יחידת-הֲנָאָה אחת מהעסקה. אם הם מתמידים בכך לאורך, נגיד, שנה, כל אחד יצבור 365 יחידות הנאה. אך כמה שווה היום בעיני המוכר יחידת ההנאה שהוא מצפה לקבל בעוד שנה? ככל הנראה, פחות ממלוא היחידה. אם הוא טיפוס של תפוס-את-היום, הרבה פחות. אם הוא טיפוס של חשוב-על-המחר, קצת פחות. מוכר מהסוג הראשון יכונה בעל שער ניכיון גבוה. מוכר מהסוג השני הוא בעל שער ניכיון נמוך. (שער ניכיון הוא הפרופורציה של ערכה של יחידת הנאה בעתיד לערכה בעיניו של אדם בהווה).

והנה העוקץ: אם, ורק אם, יש למוכר שער ניכיון גבוה, הרמאות עשויה להשתלם בעיניו. קל להבין למה: טוב לו ציפור אחת ביד משתיים על העץ בעתיד, היות שהוא מנכה חלק נכבד מערך העתיד. ברנש בעל שער ניכיון גבוה הוא ברנש שלא כדאי לעשות איתו עסקים.

לשם שיתוף פעולה ארוך טווח דרושים לנו אם כן שחקנים עם שער ניכיון נמוך הבוחרים באסטרטגיית מידה כנגד מידה. אך כפי שמציין חוקר המשפט אריק פוזנר,[7] יש תנאי נוסף. הבה נכנה את האנשים בעלי שער הניכיון הנמוך, שמשתלם להם לשתף פעולה, הטיפוסים הטובים; ואת הברנשים עם שער הניכיון הגבוה, הטיפוסים הרעים. אין די בכך שמוכר יהיה טיפוס טוב; כדי שהקונה יעשה איתו עסקים, עליו לשכנע אותו שהוא כזה.

במודל הפורמלי, מסביר פוזנר, אכן יש למוכר דרך לשכנע את הקונה שהוא טיפוס טוב ושהוא ישלח את הטובין. חשבו על 365 יחידות ההנאה שהמוכר והקונה יקבלו אם יעשו עסקים זה עם זה. אם המוכר הוא טיפוס רע, 364 יחידות ההנאה העתידיות שוות היום בעיניו, בואו נאמר, 50 יחידות הנאה; אם הוא טיפוס טוב, הן שוות היום בעיניו 250 יחידות הנאה. וכך, אם ורק אם המוכר הוא טיפוס טוב, הוא יכול להרשות לעצמו לתת לקונה מתנה השווה כיום 100 יחידות, בציפייה לקבל אותן בחזרה בעסקאות העתידיות. המתנה מאותתת אפוא לקונה שהמוכר הוא טיפוס טוב.

זהו המודל הפורמלי. במציאות, יש לאנשים שלל דרכים לאותת שהם טיפוסים טובים. הם מתלבשים ומתאבזרים בדרכים שתרמוזנה שביכולתם לשלם מחיר בכסף, בזמן ובמאמץ כדי להרוויח משיתוף פעולה ארוך טווח. הם מנומסים, רשמיים ככל הנחוץ, מקפידים על נימוסי שולחן, ומפגינים בדרכים נוספות את יכולתם לשלוט בדחפים שלהם. כמובן, הם עושים זאת לא רק במגעם עם קונים ומוכרים אלא בהליכותיהם עם הבריות בכלל. קהילות שונות מפתחות לתכלית זו מערכי התנהגות שונים. חבריה של קהילה צריכים להפגין נאמנות לנורמות החברתיות שהתפתחו כך בקהילתם כדי לשכנע אחרים שהם טיפוסים טובים שאפשר להישען עליהם לשיתוף פעולה לטווח ארוך.

בקיצור, התנאים לשיתוף פעולה בקהילה קשורים לשלוש מערכות המוסר שתיארנו לעיל: מתן עדיפות להוגנות (מידה כנגד מידה), היכולת לדחות סיפוקים (שערי ניכיון נמוכים) והנאמנות למסורות הקהילה (איתות על שערי ניכיון נמוכים).

עולמה של היידי מהדס אל אובדנו

ראינו שהוגנות, דחיית סיפוקים וביטויי סולידריות קבוצתית חיוניים כולם לשיתוף פעולה. אך קל לא פחות לראות שבין השלושה שורר מתח.

למשל: אם בן קהילתי הקרוב נתון במריבה עם נוכרי, הנאמנות וההוגנות עלולות למשוך אותי לכיוונים נוגדים. או למשל: דרישות הנאמנות לקהילה ודחיית הסיפוקים עלולות להתנגש עם ההוגנות, שכן הן תגבינה מאנשים מסוימים, בעלי העדפות חריגות, המפירים אותן, מחיר גבוה מזה שתגבינה מהרוב שקל לו לשמור עליהן.

היהדות מנסה בדרך כלל למצוא איזון בין ההוגנות לבין האיפוק והנאמנות. אולם באורח בלתי נמנע, יש יהודים הקרובים יותר לקוטב האחד, ואחרים המושכים אל הקוטב האחר. היידי נמנית באורח מובהק עם המושכים אל קוטב ההוגנות.

היהודים המושכים אל הקוטב הפרטיקולריסטי לוקים בהגזמות משלהם, הראויות לעיון, אך כרגע הנושא שלנו הוא היידי. ואם לומר ישירות: ניסיונה של היידי לצמצם את חשיבותם של האיפוק והנאמנות לטובת גרסה כוללנית מאוד של הוגנות הוא חסר סיכוי. בלי איפוק ונאמנות לא תיתכן הוגנות. ההוגנות זקוקה לשער ניכיון נמוך – כלומר לכך שערכו של העתיד יהיה בעינינו כמעט שווה לערכו של ההווה. כפי שראינו לעיל, אנשים החיים את הרגע אינם שותפים מהימנים לטווח הארוך. זאת ועוד. ההוגנות אפשרית רק בחברה המוקירה את המידות הטובות – תכונות אופי כגון אומץ, סבלנות, זהירות והכרת תודה. ומידות כאלו אפשר לטפח באדם רק מתוך מערכת עשירה של נורמות חברתיות.

ולבסוף, הוגנות מוכרחה להיות נטועה ברוח של נדיבות שהאדם רוכש לראשונה בתוך המשפחה. חוג האנשים שאנו נוהגים בהם נדיבות יתרה, והם נוהגים נדיבות יתרה בנו, יכול להיות מורחב בהדרגה, אך במרכזו יהיו תמיד, כעוגן, קרבת-משפחה ונורמות משותפות. נדיבותו של אדם דומה לערימת חול: גבוהה במרכזה, מנמיכה ככל שמתרחקים ממנו. הנדיבות תהיה תמיד רבה יותר כלפי אלה הקרובים אלנו ביותר, ותפחת ככל שהזיקה נקלשת. כמות החול – הפנאי, המרץ והמשאבים שלנו – מוגבלת, ואי אפשר לשטח אותה הרבה בלי שתיעלם. לאהוב את כולם פירושו לא לאהוב אף אחד.

היידי דוברת רק את שפת הזכויות. יש איזה קול קדומים המקנן בה, ומעורר בה לפעמים נהיית לב אל הסולידריות האתנית והדתית היהודית, אך מבחינה אידיאולוגית סולידריות היא בעיניה פוגענית. היא מתחלחלת גם מהרעיון של חברה המקדמת את המידה הטובה. כל עוד ההתנהגות שלי אינה משפיעה באופן ישיר ונראה לעין על הזולת, היידי משוכנעת שהתנהגותי זו אינה מעניינה, ושהיא גם לא צריכה להיות מעניינכם. (בנקודה זו חשוב להזכיר שהיידי היא בת לדור הסטודנטים הפרוגרסיבים הקודם. לא הייתי אומר דברים אלה על הדור הנוכחי. נגיע אליו בהמשך).

ברור שחברה כגון זו של היידי איננה צורה בת-קיימא של היהדות; ההמשכיות היהודית אינה חשובה במיוחד להיידי. אבל טענתי גורפת יותר: אני טוען שזו אינה צורה בת-קיימא של חיים בכלל. להיידי ולחבריה החדשים רקע אקדמי ומקצועי דומה, ובפרט השקפה פוליטית דומה. אבל כל אלה דומים זה לזה בעיקר בשל מה שהם אינם. הרבגוניות, המרכזית כל כך בעולמה של היידי, היא בעצם היעדר תכונות מאחדוֹת. הציבור של היידי מלוכד לא בידי קרבת דם או זיקה אתנית, לא בהיסטוריה משותפת, ולא במערכת עשירה של נורמות חברתיות. הוא מלוכד רק בזלזול שהוא רוחש כלפי כל התכונות המשותפות שהוא מנופף בחסרונן.

שימען יכול להיכנס לכל שטיבל של גור ברחבי העולם ולמצוא אנשים הזוכרים את משפחתו, חולקים איתו חברים ומכרים, מדברים בניב שלו, יודעים את אשר הוא יודע, מבינים מה הוא צריך, מחליפים איתו בדיחות וסיפורים מהסוג הנכון, מזמינים אותו לבתיהם בלי לחשוב פעמיים, ועושים איתו עסקים על בסיס לחיצת יד ומנוד ראש. היידי יכולה להיכנס למפגש של פרוגרסיבים ולמצוא שם אנשים השותפים לתשוקתה לקפה מסַחַר הוגן ולאימתה מפני רפובליקנים.

אבל צמצומו של ההון החברתי הוא רק חלק קטן מהבעיה שעולמה של היידי סובל ממנה. היידי בטוחה שהיא מוקירה מאוד את העתיד, כלומר שיש לה שער ניכיון נמוך. לכאורה, האכפתיות שלה כלפי ההתחממות הגלובלית מוכיחה זאת. אבל יתר ההיבטים באורח חייה מלמדים אחרת.

כרוב רובם של חבריה, היידי בחרה שלא להתחתן עד העשור הרביעי לחייה, ואז בחרה ללדת רק ילדה אחת. המבנה המשפחתי שהחזיק את רוב החברות האנושיות לאורך אלפי שנים הוא בעיניה אפשרות שתוקפה אינו רב משל האחרות; חמלתה הנדיבה כלפי אלה שחיי המשפחה המסורתית אינם מתאימים להם מסמאת את עיניה מראות את ההשלכות ארוכות הטווח של שיעור הילודה הנמוך וקריסת המשפחה. המיידי והנראה לעין חשוב להיידי יותר מהעתידי והסמוי.

היידי פציפיסטית. אין מדינה שהיא מזדהה איתה עד כדי כך שתהיה מוכנה להקריב למען שלומה; את האזהרות מפני איומים ממשיים כלפי החברות שהיא חיה בהן היא פוטרת כפרנויה וכחרחור מלחמה. בטווח הנראה לעין, החברה שהיא חיה בה יכולה לעמוד באיומים צבאיים בזכות ההרתעה שעוד נותרה לה ובזכות מאמציהם של אחרים, אבל בטווח הארוך לא יהיו לחברה הזו הכוח והרוח הדרושים לעמידה בפני הברברים. היידי מעדיפה מדיניות כלכלית המצמצמת את האי-שוויון בטווח המיידי אך יוצרת תמרוץ מעוות המאט את אותה צמיחה כלכלית שתצמצם את העוני בטווח הארוך. גם התנגדותה של היידי לנורמות מסורתיות באשר להיווצרותם של חיים ובאשר לסיומם היא בחירה בריכוך קשיים בטווח הקצר תמורת הוזלת ערך החיים בטווח הארוך.

שער ניכיון גבוה זה של היידי מצמצם את תוחלת החיים של החברה שלה, וצמצום זה מעלה עוד את שער הניכיון של היידי. ולהפך: כפי שמסבירה מרי אברשטט,[8] הדת גורמת לנו להוליד יותר ילדים, והורות לילדים עושה אותנו דתיים יותר.

החברה של היידי מהדסת אל האבדון, אך הראשונים לשאת בנטל השקיעה לא יהיו המבוססים והמשכילים כגון היידי. העניים וחסרי ההשכלה יהיו הסובלים העיקריים מהתפוררות המשפחות והקהילות הדתיות; הם שייפלו ראשונים מעגלת הכלכלה המקרטעת; והם שייצאו למלחמות שהיידי וחבריה לוחמי הצדק החברתי ישתמטו מהן.

אך אם ההשלכות של שער הניכיון הגבוה והיעדר ההון החברתי בעולמה של היידי הן ארוכות טווח, איך הן מתגלגלות בינתיים? האם יש חוליים שכבר אפשר לאבחנם? כדי לענות על כך נצטרך לפגוש את נקמתה של היידי באנושות ונקמתו של אלוהים בהיידי: את בתה האחת והיחידה אַמְבֶּר.

אמבר: שובה של הדת הפרימיטיבית

בעולמה של היידי אין קהילות מלוכדות המייצרות הון חברתי, אין מחויבות להולדת ילדים, ואין נכונות להקריב למען הגנת האומה מפני חורשי רעתה. אפשר לשער אפוא שהאיום העיקרי על עולמה של היידי הוא גוויעתו האיטית. אך במציאות פני הדברים אינם בדיוק כאלה.

הכירו את בתה של היידי, אמבר. אמבר היא סטודנטית בקולג' אוֹבֶּרלין באוהיו. היא תלמידת החוגים ללימודים קולוניאליים וללימודי סביבה. אביה אינו יהודי, ואין לה שום קשר מהותי ליהדות לבד מזכותה המולדת לפתוח את אמירותיה נגד היהדות במילים "כיהודייה, אני…". כאישה, ובפרט כאחת שבחרה בזהות מינית אמורפית, היא רואה עצמה נרדפת בידי גברים לבנים סיסג'נדרים.

שלא כהוריה ובני דורם, לאמבר אין זיכרונות ילדות מקהילה אמיתית, ממשפחה גדולה ומסורה ומסבים וסבתות היכולים לספר על רדיפות אמיתיות. היא צריכה שליחות כלשהי שתיתן משמעות לחייה. אמבר היא לוחמת צדק חברתי מהגרעין הקשה.

כרבים מאוד מחבריה הסטודנטים הפרוגרסיבים, אמבר אינה שותפה לתפיסת ההוגנות המנומסת למדי של היידי. היידי סבורה, למשל, שמעשים בלתי-פוגעים שאדם עושה בד' אמותיו אינם עניינם של אחרים. אמבר לא מוכנה לקבל את זה. היא חושבת, לדוגמה, שעל כל אדם מוטלת חובת עשֵׂה מוסרית לאשר את סגולותיה של פעילות מינית שהיידי החשיבה בזמנה לטאבו, ושהפרת חובה זו בנסיבות מסוימות צריכה להיות עילה להעמדה לדין. אמבר משוכנעת גם שהמתות חסד והפלות אינן רק מוּתרות אלא גם מומלצות, ויש לחייב רופאים לבצע אותן.

מתברר שבעיני אמבר ושכמותה, תפוגת תוקפו של עיקרון ה"חיה ותן לחיות" של היידי פותחת דלת למשטר כולל של צווי עשה ולא-תעשה מוסרניים. שאיפתה המעורפלת למדי של היידי לעצב עולם מוסרי חדש על פי מה שנדמה לה כשיקולים רציונליים מובילה לפעמים לעולמה המוסרי של אמבר: דת נחשלת שהדת המסורתית נראית עדינה לעומתה.

הנה כמה מהמצוות בדתה של אמבר.

ראשית, אחרוני הטאבואים המיניים שנותרו לאמבר להתגבר עליהם הומרו במערך מבלבל של טאבואים על מזון. מזון הנכנס לפיה של אמבר חייב להיות אורגני ולגדול כולו בקרבת מקום, אסור לו להיות מהונדס גנטית והפועלים המשתתפים בייצורו חייבים להיות מאוגדים. היא טבעונית, והיא אינה אוכלת שומן טרנס, צמחים ממשפחת הסולניים, וכל תבשיל המרמז לניכוס תרבותי.

האכפתיות של אמבר כלפי העתיד הרחוק מופנית, כאם כן בתה, לא לקידום הציוויליזציה ולשימורה אלא לשימור הסביבה הטבעית. זו נתונה בעיניה לפלישה מסוכנת של הציוויליזציה, ודאגתה לה ספוגה בסמליות דתית. המִחזוּר הוא לה מערכת של טקסים ופולחנים (בפועל, רבים מהם מזיקים לסביבה יותר משהם משמרים אותה). המפקפקים בתפיסות האורתודוקסיות בדבר ההתחממות הגלובלית הם בעיניה מכחישים או כופרים, שמוטב להוקיעם ולהתעלם מהם מאשר להתווכח איתם על הראיות. היא שוללת רעיונות מחוץ לקופסה לעצירת ההתחממות הגלובלית (כגון אנרגיה גרעינית או התזת גופרית דו-חמצנית לאטמוספירה) – כאלה שאינם משרתים את התכלית הנעלה: הפחתת הזיהום הרוחני שהקדמה הטכנולוגית גורמת לעולם.

כוונתי פה אינה ללעוג לצביעות ולהיעדר המודעות העצמית של אמבר, אלא לומר את זאת: דתות מפותחות כגון היהדות פועלות לדיכוי יצר העבודה הזרה והדתיות הפרימיטיבית, זו המעודדת למשל אמונות טפלות, השפלה עצמית, הדרת כתות-טמאים והעלאת קורבנות אדם. התהליך שאנו עדים לו בעוברנו מהיידי לאמבר הוא שיבתה של הדת הפרימיטיבית בהיעדר דת מפותחת.

היהדות, בפרט, מאפשרת כפרה על עוונות בדרכים לא כואבות, יחסית: תחילה בהקרבת קרבנות (אכן, לבעלי החיים זו דרך מכאיבה), ובהמשך באמצעות תשובה ("קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". הושע י"ד, ג). לנצרות שיטות משלה, וכן לדתות אחרות, חלקן כואבות יותר ואחרות פחות.

כאשר דיכאו הקומוניסטים את הדת המפותחת, הם המציאו-מחדש היבטים מסוימים של הדת הפרימיטיבית, ביניהם וידוי פומבי והלקאה עצמית טקסיים, חינוך-מחדש להשקפות הנכונות, ולנכשלים בבחינת הגמר – העלאת קורבנות אדם. אמבר עוד לא הגיעה לידי כך, אבל אותם יצרים דתיים לא מרוסנים כבר פועלים אצלה את פעולתם. על החטא שהיא חוטאת בזיהום אימא אדמה בטביעת-הרגל הפחמנית שלה היא מכפרת בקלות, במתן פיצויים סמליים, אבל חטא הפריבילגיה הלבנה טעון וידויים פומביים מכבידים. את העבריינים אפשר להוקיע בפומבי, לנדות ולשלוח לאימוני רבגוניות ורגישות. יחסי מין בהסכמה בין גברים ונשים לבנים הם בעיניה, במידת מה, סוג של אונס שהפטריארכיה מעודדת – אך ממעשי אונס ממשיים של נשים אירופיות בידי גברים מהמזרח התיכון היא מעדיפה להתעלם, שכן זהו לדידה מחירה הבלתי נמנע של אשמת הלבנים. הייתכן שקורבן אדם הוא השלב הנראה באופק?

בקיצור, הקוסמופוליטיות של היידי עשויה לא לגווע לאיטה אלא להתחלף בגרסה רדיקלית שלה עצמה, המבטלת את עצם החופש שאמור להיות גרעינה. כמו אצל אי-אלה חוזרים בתשובה המגלים התלהבות יתר, גם בנטיות הדתיות המוכחשות של אמבר חסר הניואנס המאזן שיש לאנשים דתיים בעלי ניסיון וחוכמת חיים ארצית כגון שימען.

לשימען וליתר שרידי השואה מהשטיבל יש, למען האמת, חושים מפותחים של אירוניה ושל מידה, בפרט כלפי הדת. רצינותם אינה תהומית כמו זו של אמבר המדוכאת עלֵי אוברלין. אולי הם פשוט יכולים להרשות לעצמם. ככלות הכול, כפי שאמבר תאמר לכם בלהט, הם חיו את חייהם הפריבילגיים של גברים לבנים סיסג'נדרים.

הבת קמה על אמה: אמבר והיודופוביה

ראינו אם כן שחופש מוגזם עלול להוביל למרד נגד החופש. מתברר שבאופן דומה הוגנות מוגזמת עלולה להוביל למרד נגד ההוגנות.

היידי מציבה את ההוגנות מעל כל ערך אחר, ובייחוד מעל לנאמנות לקבוצה. היות שהיא גדלה כיהודייה, היהודים הם הקבוצה שאסור לה להיות נאמנה לה. הקושי של היידי לשמור על אדישות כלפי היהודים חותר תחת ההוגנות שהיא שואפת לה. לו שמעה היידי על רפובליקת פְֿרידוניה, מדינה דמוקרטית בסביבה עוינת שהמדיניות שלה זהה לזו של ישראל, ודאי הייתה נמלאת הערצה לאזרחיה של המדינה הקטנה והאמיצה; קל וחומר לא הייתה כותבת מכתבים בגנותה למערכת הניו-יורק טיימס. לו ניסתה עירייה בניו-ג'רזי לסכל התיישבות המונית של חייזרים אנושיים מסולסלי אוזניים בעלי אורח חיים משונה, הייתה היידי מארגנת הפגנה נגד הגזענות; אך כשהפאות הן המסולסלות, לא ממש.

באופן כללי יותר – להט היתר של היידי בשאיפתה לשוויון מוביל בעל כורחו ליותר אי-שוויון. אנשים אחוזי להט נמשכים לפתרונות פשוטים, והשיטה הפשוטה ביותר למיגור האי-שוויון היא הענשת המצליחים ותגמול המפסידים. אבל, תמחה היידי כאשר תמחה, לא כל קבוצה שמפסידה היא צדיקה, ולא כל קבוצה שמצליחה היא נצלנית. האהבה לאנדרדוג היא ברוב המקרים אהבה לתרבויות התוקפניות, הבלתי מתפקדות והמתנגדות לשיתוף פעולה.

נוסף על ערעור עצם ההוגנות שהיידי רוצה לקדם, תפיסת הכושל כטוב ותגמולו היא מתכון בטוח לעידוד כישלון. תגמול כישלונות דוחף קבוצות אל התחתית, אל מקום שהנמצאים בו מעדיפים, במקום להשתדל להצליח, להפגין קורבניות אמיתית או מדומה.

אך כל זה שפיר בהשוואה לעולמה של אמבר. אם היידי מודעת לקרבתה ליהדות ומנסה משום כך באורח מוגזם משהו להפגין ניטרליות, הנה אמבר היא – סלחו לי על כי אין לי דרך אלגנטית יותר לומר זאת – יודופובית מושבעת. אמבר חיה בעולם פוליטי מניכאי, עולם שבו כל אדם מסווג בלי עוררין כבן-אור או כבן-חושך, על פי מגדרו, נטייתו המינית, הגזע שלו, דתו, אזרחותו וכן הלאה. יש כמובן מחלוקות באשר לדינו של אדם שזהותו המינית טובה אך אזרחותו רעה או להפך. אך יהיו אשר יהיו סיווגיך המדויקים במדרג הקורבנויות המועדפות, על יסוד מקודש אחד עליך להקפיד תמיד אם רצונך ליפול בצד הטובים בעולמה של אמבר: פלאיה הנסתרים של דוקטרינה הקרויה הצטלבִיוּת (אינטרסקציונליות) מחייבים שתשנא את ישראל.

אלמלא התרגלנו מזמן למצב העניינים הביזארי הזה, היינו משתאים עד עמקי נשמתנו. איך זה שאמבר, חסידה של עמימות מינית אגרסיבית על כל ראשי התיבות המתארכים שלה, מזדהה עם מוסלמים העושים שפטים בהומואים אך את ישראל הידידותית כלפי להט"בים מאשימה בפינק-וושינג? איך זה שאמבר, ידידתם של החלשים והנדכאים, מזדהה עם ליגה של מדינות אסלאמיות גדולות שגמרה אומר למחות מן המפה מדינה יהודית קטנה אחת?

(אם התשובה שעלתה בדעתכם היא שישראל היא, איכשהו, מדינה מרושעת יותר מכל האחרות על פי אמת המידה שמדינות נשפטות על פיה, לכו נא מכאן ואל תשובו. אינכם אנשים רציניים ואין לי מה להתווכח אתכם).

קשה להבקיע אל טרקלין המסתורין של שנאת היהודים של אמבר, אבל מפתח אל פרוזדורו יינתן לנו אם נבחן שאלה ותיקה יותר. מדוע אנשים רבים כל כך ושונים כל כך מתעבים את היהודים מזה דורות רבים כל כך? כפי שציין פול ברמן, בימי הביניים שנאו נוצרים דתיים את היהודים על שדחו את הנצרות, ובמאה ה-19 שנאו נוצרים חילונים את היהודים על שהולידו את הנצרות. כשהגזענות הייתה מקובלת בחברה היהודים נשנאו על תקן גזע נחות, וכאשר הגזענות הייתה לכֶתֶם נשנאו היהודים על תקן גזענים. בימי גדולתה של מדינת הלאום נשנאו היהודים על שהתעקשו לחיות כמיעוטים במדינותיהם של לאומים אחרים, ועתה, בתחילתו של העידן הפוסט-לאומי, שונאים אותם משום שיש להם מדינת לאום משלהם.

ייתכן שהיהודים אכן עוררו שנאה מכל הסיבות השונות והמנוגדות הללו, אבל נראה לי שיש הסבר חסכני יותר. בשתי מילים, היהודים הם הורגי-המשיח. אבל לא המשיח שאתם חושבים עליו.

מהו השדר שהעולם מקבל משימען – ומישראל? משהו כזה בערך: לנו היהודים דרך משלנו. אנחנו אוכלים אחרת, מתלבשים אחרת, מתפללים אחרת. אנחנו שבט עם היררכיות משלנו, ואכפת לנו זה מזה. בקיצור, יש לנו מערכת מוסר משלנו, ובה מגבלות ונאמנויות. אנו סולדים מכם משום שרצחתם בנו, או, במקרה הטוב, הייתם אדישים כלפי הרצח שלנו, אבל אנו מוכנים לכבד אתכם בנוסח "חיה ותן לחיות". לא נתייחס אליכם כאל בני משפחה, אבל נהיה הוגנים כלפיכם אם תהיו אתם הוגנים. ומבחינתנו, נמשיך כך עד ביאת גואל צדק.

שימען בעצם טוען: אנחנו יכולים לחיות על פי כללי המוסר המיוחדים שלנו, ובכל זאת להיות הוגנים כלפיכם.

אף אחד כמעט אינו רוצה לשמוע טענה כזו. לא הנוצרים הרוצים להביא ישועה עכשיו באמצעות קבלה אוניברסלית של משיחיות ישו. לא המוסלמים המבקשים להביא ישועה עכשיו באמצעות קימום הח'ליפוּת. לא הגזענים השואפים להביא ישועה עכשיו באמצעות חיסול הגזעים הנחותים. לא הפילוסופים הנאורים שחפצו להביא ישועה עכשיו באמצעות ניצחון התבונה על הדת. לא הפוסט-לאומיים המשתוקקים להביא ישועה עכשיו באמצעות ממשלה אוניברסלית. לא היידיוֹת המתאוות להביא ישועה עכשיו באמצעות חופש מהדרישות המתמידות של קהילות ילדותן; לא אמבריות החושקות בהבאת ישועה עכשיו באמצעות שחרור מהאחריות הכרוכה בהתבגרות ובשימור הציוויליזציה.

כל אלה מתעבים את שימען כי הוא מתעקש לעמוד כמכשול בדרכה של הישועה. לכולם אינטרס משותף להכחיש את עצם האפשרות של יישוב בין מסורת פרטיקולרית ונאמנות פרטיקולרית לבין הוגנות כלפי אחרים. כל קבוצה וקבוצה מאלו שמנינו אוחזת בחלק מהרכיבים הללו, והאפשרות לאחוז בכולם גם יחד מערערת על דרכה ובעצם הורגת רעיונית את הישועה המשיחית שלה. תובעי העליונות הדתית והגזעית שונאים את שימען על היצמדותו למסורות ולנאמנויות משלו, שאינן שלהם – ועל כי הוא מוכיח שאפשר להיצמד למסורת ולנאמנות מסוימות  ועדיין להיות אדם סובלני. לעומת זאת,  הנאורים וההיידים והאמברים בטוחים שאפשר להגיע להוגנות רק דרך נטישת המחויבויות הפרטיקולריות.  הם יכולים לסבול תובעי-עליונות מוסלמים, או לפחות להסתכל עליהם בזחיחות, מפני שהמוסלמים אינם מתיימרים להיות הוגנים; המוסלמים הללו באו לכאן כדי לנצח את האחרים, והם אומרים זאת בקול רם. אבל שימען – וישראל – מערערים על יסוד היסודות של תפיסת העולם הנאורה: הם מתיימרים ביהירותם להיות הוגנים ובו בזמן לשמור על המסורות והנאמנויות שלהם. בעיני הנאורים, זו אפיקורסות בלתי נסלחת.

הליברליזם היהודי

חסרי סבלנות, מכל הסוגים, אינם יכולים להלך לאורך זמן על השביל הצר המתפתל בין תהום הפרטיקולריזם יורק האש לבין תהום האוניברסליזם התם-ומיתמם. וכשהם מחליקים מהשביל, כאשר יקרֶה תמיד לחסרי הסבלנות, הם מושכים בעל כורחם בכנפי מעיליהם של השימענים הדבקים בנתיבם – בנתיב העיקש והנפתל העולה לאיטו מעלה-מעלה.

*

טענתה העיקרית של מסה זו היא שעולמה המוסרי הצר של היידי לוקה בסתירות פנימיות המביאות אותו כבר עכשיו לידי פקיעה. אני מודה בגלוי שאף כי דיברתי על שימען בזמן הווה, הוא איננו איתנו כבר מזמן, ולא רק הוא אלא גם כל שכמותו. כיצד משפיע הדבר על החיוניות ארוכת הטווח של סוג היהדות שהוא מגלם? ובכן, שאלה זו תישאר למסות הבאות.


פרופ' משה קופל מן המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן הוא יו"ר פורום קהלת. תרגם מאנגלית צור ארליך.


[1] P. Rozin, L. Lowery, S. Imada and J. Haidt, "The CAD triad hypothesis: a mapping between three moral emotions (contempt, anger, disgust) and three moral codes (community, autonomy, divinity)", Journal of Personality and Social Psychology 76:4 (April 1999), 574-586.

[2] חת"ם סופר העלה אינטואיציה זו של שימען על הכתב. ראו חת"ם סופר על מסכת סוכה מב ע"א.

[3]  על פי בבלי, קידושין מ ע"א.

[4] Jonathan Haidt, The Righteous Mind, Vintage, 2012.

[5] Joseph Henrich, The Secret of our Success, Princeton University Press, 2015.

[6] R. Sosis and E. Bressler, “Cooperation and Commune Longevity: A Test of the Costly Signaling Theory of Religion”, Cross-Cultural Research. 37:2 (May 2003), 211 – 239

[7]  Eric Posner, Law and Social Norms, Harvard University Press, 2000.

[8]  Mary Eberstadt, How the West Really Lost God, Templeton Press, 2014.

רכישת מנוי arrow

16 תגובות

  1. מצדרביעי

    28.02.2018

    מאמר חובה

    הגב
  2. בצלאל

    01.03.2018

    הכותב הוא מין חוכעם כזה , שאני ואבותיי קיווינו מאוד שנכחד יחד עם עשרת הבטלנים של השטעטל, שהיו מקבלים אותו כחבר שווה זכויות בחבורתם, לפחות עד שהנאצים היו מעלים אותם על הרכבת.

    כשהוקמה המדינה הזו בזיעה ודם, חלמו אבותיי שבעידן החדש לא יהיה מקום לחוכמולוגים כמו השימענים והקופלים, אבל עושרה וניוונה של יהדות אמריקה , הפכו אותה לבית גידול של כל מיני מוטציות בסגנון השנוררים של תחום המושב, ואלו כנראה פיתחו חיבה מיוחדת למגורים במדינת ישראל , כאן האנשים עניים וטרודים מכדי לשים לב לטיפשותם.
    בכל אופן , הכותב בדה שלוש דמויות סטריאוטיפיות עד כדי סוריאליזם ועל הפנטזיות האלו שלו הוא מבסס את תפיסת עולמו המגאלומנית. אולי ייטיב לעשות אם יבקר בהודו ויפגש עם ג'יניים אמיתיים שיוכלו לספר לו שהם נמנעים מאכילת עגבניות ולא בצל ואולי גם ילמדו אותו בינה בעוד כמה עניינים בהם הוא מחווה את דעתו הבורות צעקנית.

    הגב
    • איל, תלמידו של בצלאל

      05.03.2018

      בצלאל, אתה אדם מלא באור ואהבה, ומילותיך הנעימות נסכו בי תחושת שלווה ובטחון, כמותן לא חוויתי מעולם.
      אנא, המשך להפיץ את משנתך הסדורה, משום שבה, וודאי, טמונה גאולת עולם.
      אני עצמי אקעקע על גופי את תגובתך המופתית, ואשנן אותה השכם והערב, אלמד אותה ואת החכמה הגנוזה בה בכל ימי חיי על פני האדמה.

      הגב
  3. חסוס

    06.03.2018

    מראה על חוסר הבנה וזילזול בתרבות החילונית שמקדשת עובדות מדעיות ולא מעשיות.
    מה שמאפשר לשמען לחיות היום אלו אנשים כמו היידי- המדענים, מפתחי התרופות, הרופאים, אנשי ההיי טק, המהנדסים שבונים את כל העולם הסובב לו.

    כלשמען יש בעיה בחיים, הוא הולך להיידי. כשהוא חולה הוא הולך לרופא ולא לרב ולוקח תרופות שהיידי פיתחה. התרופות פותחו עפ״י עובדות ולא לפי ספרי הקודש. כשהרבי מגור חולה הוא הולך לבית חולים ולא לבית הכנסת

    הגב
  4. אשר שטרן

    06.03.2018

    הנה התרומה הצנועה שלי:
    ר׳ שימען, כמו רבים מן החרדים לפני 60 שנה, המסורתיים והמיזרוחניקעס אז והיום, ובאופן כללי, ״העם שבשדות״, הם פוליתיאיסטים. לא במובן של ריבוי אלים, אלא ריבוי אמונות, ריבוי מערכות ערכים.

    לעומתם, אמבר, כמו גם הרב שך, הרב צבי טאו, אהרון ברק ויוסי ביילין, הם מונותיאיסטים.

    הגב
  5. בני צוקר

    08.03.2018

    ה"שימענים" תמיד יהיו זקוקים ל"היידי". היידי=מדינה. ומצד שני הם שונאים את הפריץ=היידי. היידי יכולה לחיות לבד השימענים לא. והראיה שאתה זקוק ל"שילוח" כי את מחשבותיך אתה לא יכול לפרסם ב"יתד נאמן"

    הגב
  6. יניב כ.

    08.03.2018

    ברור שהמסגרת החברתית בה שימען חי משמרת את עצמה באופן הכי יציב מבין השלוש. אבל מה טוב בכך? גם ארגוני פשע שמבוססים על משפחתיות, מוצא אתני וטקסיות הם ארגונים ברי קיימא יותר מארגוני פשע אחרים. האם זה הופך אותם למודל חברתי מועדף? הדמות של "אמבר" היא איש קש סטריאוטיפי ירוד במיוחד. בחברה המודרנית, גם פעילות פוליטית וגם פעילות מקצועית כרוכות הרבה פעמים בתגובה תמידית למציאות משתנה ולכן טבעי שהרעיונות והמסגרות החברתיות ימצאו בתהליך קבוע של שינוי. לשימען וחברי קהילתו אין קיום ללא תוצרי העבודה של ההיידיות והאמבריות וגם הנושאים הפוליטיים שמעסיקים אותן נוגעים ישירות לחייהם, אפילו אם הם לא מודעים לכך.

    הגב
  7. יוסף פריד

    09.03.2018

    כתיבה משובחת ביותר. במספר מקומות פשוט געיתי מצחוק. הברקות וחידודי לשון.
    [מעניין אותי מה חלקו של המתרגם בכך…]

    הגב
  8. דניאל פישמן פז

    09.03.2018

    אני מסכים עם ההנחה שהחברה של היידי לא תשרוד כחברה לאורך זמן. אבל מי אמר שזה הכרחי לשרוד כחברה, יתכן ואם כל הלאומים והדתות יתפוררו ייטב לכולם

    הגב
    • גם דניאל

      12.03.2018

      הבעיה היא שהחברות שכן תשרודנה, הן החברות הבעיתיות, שתסגנה את האנושות מאות שנים לאחור.

      הגב
      • לדניאל פישמן פז

        13.03.2018

        ציטוט: "אם אתה ואני יודעים ששנינו מחויבים לנורמות [מסויימות] …, אנו יכולים לבטוח זה בזה ולשתף פעולה באופן שייטיב עם שנינו." אם לא נשתף פעולה, אלה שמשתפים פעולה (לדוגמה הג'יהדיסטים) ישליטו את הנורמות שלהם

        הגב
  9. אני רק שאלה

    09.03.2018

    היידט זה היידי או שמעון?

    הגב
  10. ניר

    11.03.2018

    אף פעם לא הבנתי איך אמונה פרטיקולרית מסתדרת עם אלוהים אוניברסלי. פרט לכך יש פה חוסר איזון (כמובן!) בין הדמויות וגם מתן הנחות מפליגות לשמעון וחבריו. צריך לומר שליברלים שונאים את הפרטיקולריות היהודית והאלימות האיסלאמית באותה מידה, וכנראה ששונאים יותר את האלימות, והנסיון הזה של ציור הליברלים כמתבטלים בפני האיסלאם הקיצוני הוא לא יותר מפופוליזם

    הגב
  11. קובי

    16.03.2018

    מציע לכותב המאמר ולקוראים לחזור לביקורת הפשוטה והחדה של שלמה מימון. היהדות הרבנית הפכה מזמן לדת פוליטית שעסוקה כמו כל מערכת גדולה בשימור עצמה. ה"ערכים" שלה הם הישרדות. אבל מה הדת שלה? איפה הערכים (כלומר החובות של קיום בצל אלוהים)? מה יקרה אם היהודים יעלמו מהעולם, העולם יהיה טוב יותר או רע יותר או שום שינוי? מה יקרה של שימען ומה יקרה בלי היידי? לכון שימען ישרוד כטפיל והיידיי תשרוד כרעיון שיטמע באנושות כולה (או לפחות מנסה לעשות זאת, זה כבר עניין של כמויות אנשים שיחיו כמוה ולא כמו כותב המאמר…)

    הגב
  12. אריה

    04.06.2018

    מאמר מיוחד!

    כאחד שגדל בעומק הליבה עליה דיבר-רמז הכותב, הייתי חייב להגיב ולתת לו (וכמובן למתרגם שעשה עבודה מופלאה לא פחות!) תודה ענקית על שביטא בצורה כל כך ברורה, עמוקה ומעוררת המון מחשבה על כל הנושא הכל כך מורכב הזה.

    אז, רק רציתי לומר תודה, ולא להביע דיעה, אני עדיין לומד, את המאמר, את העולם ואולי יותר מהכל את עצמי…

    בהערכה רבה.

    הגב
  13. ישראל

    26.07.2018

    לכל המגיבים הטוענים ש"שמעון" לא יכול להסתדר ללא היצרנות של "אמבר", הדתיים הם אנשים עובדים ויצרניים לא פחות באותם "חילונים נאורים", אותו שמעון יכול להיות רופא או מהנדס תרופות, הייטקיסט או חקלאי. הדתיים לא זקוקים או תלויים בחילונים.
    וגם לצד השני, יש הרבה חילונים (לדעתי הרוב) שהם הרבה יותר קרובים לתפיסה הערכית של שמעון מאשר להיידי או אמבר. אז שוב אין קשר בין החילונות האמברית ליצרנות תועלת או הוספת טוב לעולם.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *