ערב זינוק קוונטי

כל הסימנים מלמדים כי מציאות מדינית ובינלאומית חדשה תשתרר בקרוב, בין אם נרצה ובין אם לא, ותניח לפתחנו את אתגר הריבונות ביהודה ושומרון

האירועים האחרונים בגבול הצפון מזכירים עד מאוד את המצב שנקלענו אליו ערב מלחמת ששת הימים. שוב "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה". אז הייתה זו ההתגרות של הסורים בדמות מפעל שיזמו להטיית מקורות הירדן, מפעל שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להשלים עמו; הדבר חייב פעולות צבאיות על מנת לשבשו, ופעילויות אלו הביאו להסלמה, בין היתר קרבות אוויר והפלת מטוסים סוריים; וההסלמה הובילה להתפרצותה של מלחמת ששת הימים. היום, ההתגרות שמדינת ישראל איננה יכולה להשלים עמה היא הניסיונות של איראן להתבסס צבאית בסוריה ולהפוך אותה למוצב קדמי כנגד ישראל. ישראל מנסה למנוע, מפציצה, איראן מגיבה, וההסלמה תופסת תאוצה. לא נראה שאיראן מתכוונת לוותר.

ושוב, כמו אז, מאחורי פריצת המלחמה ההיא עמדה מעצמה זרה, ברית המועצות, שאיננה קשורה ישירות לסכסוך האזורי ולא הייתה מעורבת ישירות באירועים. משיקוליה שלה היא הגבירה את המתח, עודדה ודחפה את גרורותיה, אז מצרים וסוריה, והאיצה בהן ללכת על הסף. היום איראן משמשת באותו תפקיד.

ושוב, כמו אז, אף אחד באמת לא התכוון למלחמה כוללת, וודאי לא התכוון ולא תכנן את תוצאותיה. היא הופיעה עלינו מלמעלה, ככורח עליון.

אבל אלו הן רק נקודות דמיון ספורות. כשמנתחים את המצב כולו, מכל היבטיו, את המצב בכללותו, מתבהר שממש כמו אז אנו נמצאים במצב שבו המציאות שהתרגלנו לחיות בה שנים ארוכות עומדת יום יום להיפרץ. להתפקע. הן מבפנים, הן מבחוץ.

העולם הבא, כך מובן המושג במחשבה האמונית, איננו שם, למעלה, בשמיים. הוא נמצא כאן, בתוך המציאות הנוכחית. הוא העולם ההולך ובא. הוא נשמתו של העולם הזה, של המצב הנוכחי, והוא שמניע אותו, כנשמה לגוף. השלב הבא מבשיל בתוך המצב הנוכחי כאפרוח בביצתו. וכשהוא עומד לבקוע הוא לוחץ על העולם הזה, על מערך הכוחות של המציאות הקיימת, עד שהוא פורץ את מגבלותיו – ומופיע בכל הדרו.

מלחמת ששת הימים לא הייתה התפתחות טבעית. היא הייתה דילוג מדרגה ששינה את המצב מיסודו; היא הייתה קפיצת מדרגה, קפיצה קוואנטית, שהביאה אותנו לתוך מציאות חדשה לחלוטין מכל בחינה שהיא. המצב הגיאופוליטי השתנה באחת, וכך גם הביטחוני, המדיני, הפוליטי, הכלכלי, החברתי, האידיאי ועוד. עולם חדש נולד. נולדנו לתוך מציאות חדשה.

אנחנו רגילים לחשוב במושגים של התפתחות, ודאי מאז הופעת התיאוריה האבולוציונית של דרווין ששינתה את התודעה האנושית. אבל החיים בכלל, הפרטיים והלאומיים, וההיסטוריה בפרט, אינם מתקדמים רק בתהליכים. כששלב מסוים ממצה את עצמו, כשנשלמת הקומה הנתונה, מתחוללת קפיצת מדרגה המביאה אותנו לקומה הבאה. המעבר בין הקומות איננו אבולוציוני אלא מהפכני. המציאות משתנה מיסודה.

בכל התהליכים – בטבע, בהיסטוריה, בתודעת האדם ואף ביצירתו – מתרחשות קפיצות מדרגה, דילוגים מהפכניים ומעברי פאזות שלא בדרך ההתפתחות האיטית: "רק למשוגע יוכל להיחשב האיש אשר יציב גבולים לאמור: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחיזיון של הרגלנו הקטן, מגיעות הינן המגמות הנצחיות לתכליתן. … עינינו הרואות כי הכול הוא גדול לאין תכלית. חוק ההתפתחות [האבולוציה] גדול לאין שיעור וקץ, וכוח המדלג [כוחות של קפיצת מדרגה מהפכנית, בטבע, בהיסטוריה, כל שכן בתודעה, ברוח, באדם וכדומה] גדול לאין קץ … ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה" (הרב קוק, עקבי הצאן, עמ' קנד).

לקפיצת מדרגת חיים מהפכנית כזו יש עוד מאפיין מובהק. היא באה בעל כורחה. "בין כל הדברים הדוחפים את המציאות לעלייה, יימצא גם כן כוח ההכרח … כדי שתשוקת החיים תעיק לעלות ולהימצא במצב העליון" (הרב קוק, מובא ב'לאמונת עתנו', כרך ג, עמ' קה). והכורח הזה, הפועל על המצב הנתון, ה"מעיק לעלות ולהימצא במצב העליון", הלוחץ על מערכת הכוחות העכשווית, פורץ אותה ומכריח אותה להתקדם ולעלות קומה – כורח זה הוא מחויב המציאות. בלעדיו לא תיתכן קפיצת המדרגה, והמציאות תיוותר בקיבעונה. אדם לעולם יעדיף קרקע יציבה בטוחה ומוכרת, עם כל הבעיות הכרוכות בה, על פני מצב עתידי מעורפל ולא ידוע. המערכות הפסיכולוגיות שלנו, כמו גם המערכות המדיניות והבינלאומיות, מעדיפות את המציאות הנוכחית שלהן, גם אם הדבר כרוך באינסוף סתירות המפוצצות אותה מבפנים.

לכן, קפיצת מדרגה היסטורית מגיעה "משום מקום", מלמעלה, ובעל כורחה של המציאות הנתונה. כשמצב מסוים – אישי, לאומי, בינלאומי או גיאופוליטי – מיצה את עצמו, הכול מבשיל לקראת קפיצת המדרגה ההיסטורית.

שנים לפני מלחמת ששת הימים חזה הוגה הדעות שבתַי בן-דב את פריצתה. זו לא הייתה נבואה; זו הייתה תובנה עמוקה שהמצב המדיני, הביטחוני והגיאופוליטי של מדינת ישראל בגבולות 48' הוא בהכרח מצב ארעי ובלתי-יציב. שזהו מצב המחייב, מעצם הווייתו, את פריצתו, גם אם אין אנו מסוגלים ליזום את הפריצה הראויה: "ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ" (שבתי בן-דב, כל כתביו, כרך ג עמ' 211).

בכל מערכת ישנן סתירות פנימיות, והיא לומדת לחיות איתן. אבל בשלב מסוים הסתירות הפנימיות הללו מתעצמות עד כדי כך שהמערכת איננה יכולה להמשיך להכילן. אז בא השלב של פריצת המערכת, והוא מתחולל הן מתוכה פנימה, הן מבחוץ מצד הכוחות הסובבים ומקיפים אותה.

מצב זמני במהותו

מאז שנת 1967 אנחנו במצב זמני ביחס לשטחי יהודה והשומרון, המהווים, נרצה או לא, את הבעיה הלאומית הראשונה במעלה מבחינתנו. בחרנו, עד עתה, שלא להכריע; לא לבלוע ולא להקיא. כולנו מבינים שמצב זה לא יימשך לעד: עוד רצח ועוד פיגוע הם רק קצות קרחון של מצב כאוטי העומד להתפקע. ממשלת ישראל והממסד הביטחוני המקובע, על זרועותיו השונות, מנסים להחזיק את המציאות המתפקעת בשיניים. להכיל אותה בשאריות כוחותיהם. לסתום פרצות, לכבות שריפות, להתכחש, להתעלם, לדחות את ההכרעה. אבל למצב הכאוטי הזה ישנה חוקיות משלו; סופו לעלות מעל פני השטח ולהתפקע.

הסתירות הפנימיות שאנחנו חייבים להכיל, הולכות ומתרבות: אנחנו מממנים את הטרור של אש"ף במו כיסנו, כידוע. אנחנו גם מתחזקים את שלטון חמאס בעזה. בשני המקרים נוח למערכת הישראלית – הצבאית, הביטחונית והפוליטית – להכיל את הסתירות ולא לשנות את המצב מיסודו. הרשות הפלסטינית, שחיה על חשבוננו וחשבון האיחוד האירופי, שראשיה מקבלים מאתנו "דמי חסות" כדי שישרתו את האינטרסים הביטחוניים שלנו, שמנצלת את האוכלוסייה הנתונה למרותה, ביוזמתנו – הולכת ומתפוררת. זו שאלה של זמן בלבד. הרשות הזו, שהתושבים הערבים ביו"ש שונאים אותה לא פחות מכפי שהם שונאים אותנו, נמצאת בימיה האחרונים. אולי תהיה זו מיתתו הקרובה של אבו-מאזן, שתביא למלחמת ירושה של הכול בכול בין הכנופיות השונות; או שמא השתלטות צבאית או פוליטית של חמאס; אפשר, חלילה, גל פיגועים שלא נוכל להבליג עליו; או שמא הצבת "תוכנית שלום" של טראמפ, שה"פלסטינים" לעולם לא יוכלו לקבל אותה. אין לדעת. אבל בנקודה מסוימת – העסק יתמוטט. בנקודה קרובה. ואנו לא נוכל לעמוד מרחוק בלי להתערב. ניאלץ להכריע.

אבל יותר מכך. גם בתוכנו פנימה הולכת ומתגברת הדרישה להכרעה מדינית, להחלת הריבונות. כישלונם של הסכמי אוסלו, ובעיקר תוצאתה של "ההתנתקות", לימדו את הציבור הישראלי שהקמת מדינה פלסטינית בארץ ישראל היא סכנה קיומית למדינת ישראל. ומשכך, באופן מובהק, כתגובת המשקל, החל להתפתח ולצבור תאוצה השיח על הריבונות. השמאל הפוליטי בישראל, זה שהאג'נדה המרכזית שלו הייתה רעיון שתי המדינות, הולך ומאבד את כוחותיו הפוליטיים, והציבור בוחר שוב ושוב ימין. ההכרעה הפוליטית הזו מחייבת גם הכרעה מדינית, והיא יכולה להיות רק אחת: החלת הריבונות.

הלחצים הללו מן הצד הישראלי ומן הצד "הפלסטיני" לא יימשכו לעד. ה"מודוס-ויוונדי" נושם את נשימותיו האחרונות. אפשר כבר להריח באוויר את השינוי שעומד להתחולל.

אבל התהליכים הללו, הפנימיים, הם כאין וכאפס לעומת העולם כולו שמסביבנו, ששינה פניו לחלוטין מאז שנות התשעים – השנים שבהן עוצבה המערכת המדינית שאנו עדיין מתעקשים להתנהל על פיה. המערכת הגיאופוליטית האזורית, וזו העולמית, השתנו ללא הכר.

נתחיל במערכת האזורית: אצלנו, איכשהו, כמו בעין הסערה, עדיין שקט ויציב לכאורה; אבל מסביב יהום הסער. המזרח התיכון שהכרנו, זה שעוצב מדינית לפני מאה שנה בהסכמי סייקס-פיקו, כבר לא קיים יותר. מדינות ערב התרסקו והן עסוקות בליקוק פצעיהן, באופן המאפשר לנו חופש פעולה שלא ידענו קודם. איראן שינתה את מערך הכוחות הבריתות והאינטרסים במזרח התיכון. המדינות הסוניות, אלו הנקראות "המתונות", זקוקות לנו יותר מכפי שאנו זקוקים להן. אם נדרוש מהן להפקיר את "הפלסטינים" בידינו   כתנאי לשיתוף פעולה, לא רק שהן תסכמנה בלית ברירה – הן אף תעשינה זאת בשמחה. "הפלסטינים" נמאסו גם עליהן; רק קצת מס שפתיים הן תקדשנה להם במקרה הצורך.

לא רק המצב המדיני השתנה, אלא גם המצב האידיאי: עם קריסת המבנה המדיני של המזרח התיכון קרסה גם האידיאה של מדינות-לאום במודל אירופי כמסגרת-התשתית לישויות המדיניות באזור, והמזרח התיכון חזר למבנה הערבי המקורי שלו: זהויות של דתות וכיתות, שבטים, חמולות ומשפחות. המסכה הלאומית שהועילה כל כך לקידום עניינם של "הפלסטינים" בעשורים האחרונים נקרעה מעל פניהם באחת. הרעיון שאין אומה פלסטינית ומעולם לא הייתה, ומכיוון שכך גם אין לערבים המתגוררים ביהודה ובשומרון זכות לאומית על הארץ הזו, מתחיל להיראות הגיוני הרבה יותר והופך במהירות לנחלתם של רבים.

אשר למעגל הרחב יותר, למערכת הגלובלית, זו נמצאת בעיצומם של תהליכים מהפכניים וזעזועים דרמטיים. על עליית טראמפ ששינתה את כללי המשחק בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט אין צורך להרחיב. אבל על המתרחש באירופה כדאי להתבונן ביתר פירוט. אירופה עסוקה בפליטים, בטרור האסלאמי ובהשלכותיהם הפוליטיות של שני אלה; וכל אחד מהדברים מוביל בתורו לשינוי עתידי ביחס כלפי ישראל. הטרור האסלאמי מחייב את האירופים להיעזר בידע הביטחוני שלנו. מבחינתם אין לנו תחליף. הוא גם מציב אותם בחזית אחת איתנו נגד הטרור הערבי. יתרה מכך: עם כל רצונה של אירופה להתכחש לקשר בין הטרור הערבי-אסלאמי שאנו סובלים ממנו, ובכלל זה הטרור של אש"ף, לבין הטרור האסלאמי ברחובות עריה, האסוציאציה בין השניים עולה אצלה מאליה.

התהליכים הפוליטיים המתחוללים באירופה לנוכח ההגירה והטרור האסלאמי מכרסמים, מצידם, בתמיכה האיתנה של אירופה ב"פלסטינים" שלא עורערה זה עשרות שנים. תנועות ימין עולות וצוברות תאוצה פוליטית, וחלקן רואות בנו, בישראל, מופת של מדינת לאום השומרת על זהותה הלאומית ואיננה נכנעת לא לטרור ולא להגירה. מבחינתם אנחנו יותר מסתם בני ברית; מבחינתם אנחנו מודל לחיקוי.

כך שגם מכיוון אירופה, ניתן להניח שבואו של שינוי ביחס המדיני אלינו הוא רק שאלה של זמן.  אם אנחנו נקבל הכרעות מדיניות, אירופה כבר לא תעמוד על רגליה האחוריות נגדן.

החוק המונח ביסוד תחייתנו

כשמביאים את כל התהליכים הללו בחשבון ומביטים בהם כמכלול, קשה שלא לחוש שאנו עומדים ערב קפיצת דרך היסטורית. היא יכולה לפרוץ מכל מקום ובכל רגע. "אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ", קראנו כזכור אצל שבתי בן-דב.

במלחמת ששת הימים אמנם מצפון נפתחה הרעה, אבל השינוי המשמעותי ביותר במצבנו התחולל דווקא בשטחי ארץ ישראל ההיסטורית: שחרור ירושלים, חברון, בית-אל, שילה, יריחו ומעל לכול – הר הבית. כאן, באזורים הללו, ובבעיות הקשורות להגשמת תחייתנו, יבואו לידי ביטוי גם הפעם התוצאות המשמעותיות של העימות שיתחולל. "החוק המונח ביסוד תחייתנו", כדברי בן-דב, אותו חוק שאיננו מסוגלים להגשים ביוזמתנו – חוק זה, בעיקרו, לפחות בשלב זה של התחייה הישראלית, יכפה עלינו את החלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון.

ממעל לראשנו כביכול נדחפים אנו אפוא בעל כורחנו להגיע למקום ששם צריכים אנו להגיע – במישרין בכוח הברית שנכרתה בין הבתרים, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלך עליכם, נאום ה'. … הבעיה הפוליטית [המדינית-ביטחונית] שלנו היא הרבה יותר מפוליטית, כי היא נקודת המוקד של כל הווייתנו הלאומית בפרק זה בתולדותינו; באמצעותה של הבעיה הפוליטית הזאת משתלטת עלינו החוקיות של קיומנו, כששוב אין היא נעלמת ומוסתרת מאחורי צעיף-המאיה [במסורות מזרח אסיה: צעיף שרואים דרכו רק דימויי שווא] של גורמים רגעיים, משתנים וחולפים, אלא כפי שהיא מתגלה במלוא הבהירות של עצמיותה; בבעיה הפוליטית הזאת מיטשטשים והופכים ללעג כל הלבטים הרגעיים שהעם נתון בהם כיום ושהזמן גורמם, ונעשים אנו כפופים במישרין לחוק זהותנו הישראלית ההיסטורית ושייכותנו הארץ-ישראלית, המוברחות [מלשון בריח] על ידי מוצאנו מלפני אלפי שנים ועל ידי ייעודנו שניתן לנצח, וששוב אין אנו יכולים להשתחרר ממסגרתם [גם] אם נאמין כביכול שאנו רוצים בכך. (שבתי בן-דב, כל כתביו, כרך ב, עמ' 239–240)

לא תהיה לנו ברירה; מדינת ישראל תמצא עצמה כפויה להחיל את מטריית ריבונותה על כל ארץ ישראל המערבית. ממש "כפה עליהם הר כגיגית". מה שיישאר פתוח הוא שאלת מעמדם של התושבים הערבים ביהודה ובשומרון תחת מטריית הריבונות שלנו.

כל בר דעת חייב להבין שלא נוכל לתת אזרחות מלאה וזכות בחירה לכנסת לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים הללו. בנושא זה השמאל צדק; לא חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות על מנת להקים כאן מדינה דו-לאומית, או את מדינת כל אזרחיה. לא זהו החזון. התושבים הערבים יצטרכו להסתפק – תחת מטריית הריבונות הישראלית – במעמד פוליטי דומה לזה שיש לתושביה הערבים של מזרח ירושלים. גם תוכנית הקנטונים, או מועצות אזוריות אוטונומיות וכדומה, יכולות לעמוד על הפרק, אבל לא שום סידור שיש בו אלמנט לאומי. והאמת היא שהם מצידם אין להם צורך ביותר מזה.

במצב החדש שייווצר, האתגר של שמירת זכויות האדם שלהם, של מתן יחס של כבוד אנושי, יהיה אתגר אמיתי. יהיה זה תפקידנו לשמור על האפשרות שלהם לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד, לבנות את בתיהם ולחנך את ילדיהם בדרכם ובשפתם. כאינדיבידואלים. כמובן, כל זאת בהנחה ובתנאי מפורש ומוקפד-ללא-פשרות, שהם ישתחררו מכל היומרות הלאומיות שלהם, ישלימו עם הריבונות שלנו על הארץ הזו, וישתחררו מנטיותיהם הרצחניות והטרוריסטיות.

וזה תלוי בעיקר בנו, כי באמת מעולם לא הייתה לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו. ברגע שאנחנו נחזור לעצמנו, כשנהיה שוב לאנשים, כשנכריע – הם יקבלו את הדין. רוב רובם ישלימו עם המצב. אפילו ברצון. ואת אלה שלא יוכלו להשלים – נצטרך להרחיק. כפי שאנחנו ממילא צריכים לעשות גם היום.

ואז, במצב שייווצר, נצטרך להוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתנהג עמם כראוי. לשמור על זכויות האדם שלהם גם בלי שתהיינה להם זכויות פוליטיות. וזהו אתגר לא פשוט. לא, איננו זקוקים לשנאת ערבים, למרות כל ההיסטוריה הבעייתית המשותפת שלנו, על מנת למלא את הלאומיות הישראלית שלנו בתוכֶן. נר לרגלנו צריכים להיות דברי הרב קוק: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה הנשמה מזוהמתה" (אורות, עמ' קמט).

במצב שייווצר יהיה מקום של כבוד לנטייה ההומניסטית המונחת ביסוד חלקים מן השמאל הישראלי; היא תהייה חיונית. את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את ריבונותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כול לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

עתיד הארץ הזו איננו נתון לבחירתנו; הוא "חוק המונח ביסוד תחייתנו". רק האופן שבו הוא ייצא אל הפועל עוד תלוי בנו. ככל שנקדים להבין זאת ולהיות מודעים לכך, זה יהיה פשוט יותר. ככל שנהיה ברורים, חדים, בהירים, נכונים, החלטיים, נחרצים ונחושים – זה יהיה קל ומהיר יותר. עצם ההחלטה שלנו, המדינית, היא עצמה תשנה את המציאות מיסודה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *