קטר חדש, נהגים חדשים

לפרסומם של הדברים הבאים קיימות כיום במות לא מעטות, ועם קהל קוראים שהוא, כביכול, המכותב "הטבעי" לתוכנם. בחרתי להדפיסם דווקא ב'השילוח' משום שהדברים מיועדים לקהלים מגוונים ומשום שאני רואה בו – בשלב זה: מצפה שיהיה – במה שבאה לספר את סיפור החברה הישראלית והיהודית בכנות, במקצועיות, בפרישה רחבה של דעות וביושר אינטלקטואלי.

בשורות הבאות אספר, ולו על קצה המזלג, על היעלמותה של רוח גדולה, רוח גוש אמונים; להצביע על מקצת הסיבות לגלישת המהפכה לדשדוש ולחוסר מעשה גם נוכח עקירות ונסיגות; ולשאול (ואולי גם להשיב) מדוע, למרות פריסה של מאות אלפי אנשים במאות יישובים, אין להתיישבות ביו"ש ולאוהדיה הרבים הכוח הפוליטי שהיה לה באמצע שנות השבעים, כשהמערך בראשות יצחק רבין היה בשלטון ובשטח ישבו יישובים בודדים בלבד.

בשנים האחרונות לא קם ולו יישוב אחד, וביישובים הוותיקים קיימת, למעשה, הקפאת בנייה. מה מקור הרפיון המונע מעשרות אלפים לצאת, כמו פעם, לרחובות ולמחות נגד ההקפאה? אפילו כלפי האיסור הזועק לשמיים לתוספת בנייה לחייל הפצוע יהודה הישראלי, התגובה היחידה היא מחאה של חסרי אונים. פעם היו אלה הפרופסורים של השמאל שהתמחו בחתימה על עצומות, היום אלה הרבנים. מאות מהם. רובם, ועמם תלמידיהם ושומעי לקחם, לא יצאו, כפי שיצאו קודמיהם, להיאבק ברחובה של עיר. היכן היא "הקריעה" הדרמטית, שוברת השוויון, של הרב משה לוינגר בסבסטיה? אפוא הם היחפנים הנלהבים, הפּוֹרָתים, הפֶליקסים, הקצוברים והעציונים שצעדו פעם אחר פעם, ללא מורא וללא בושה, בראש אלפי מפגינים עיקשים, נלהבים ודבקים במטרה עד שכפו את דעתם – כן, כפו – על הממשלה?

נכון, רוב-רובם של היישובים הוקמו דווקא בתקופה הממוסדת של מועצת יש"ע, לאחר ששככה התנופה המפעימה של גוש אמונים. אולם ספק אם יישובים אלה אכן תרמו תרומה של ממש לאינטרסים האסטרטגיים-לאומיים (על פי תפיסת הימין האידיאולוגי כמובן), שהם אכלוס אפקטיבי, דהיינו המוני, של יהודה ושומרון; סגירת האופציות להקמת מדינת טרור פלסטינית; והנחת מסד דמוגרפי מוצק שיאפשר לממשלת ימין להחיל ביו"ש את הריבונות הישראלית. מטרתם העיקרית של המתיישבים ביישובים הקהילתיים הללו לא הייתה מטרה לאומית חובקת-כול, כי אם יצירת קהילות סגורות, ועל כן, ובהכרח, קטנות ונבדלות, פעמים רבות ביוזמתן של דמויות רבניות כריזמטיות – וסביבן.

אני משוכנע שאם בתחילת הדרך, עפרה, ראשון ליישובי הגוש, בית-אל ודומיהם היו יישובים פתוחים, הקולטים, כמו מעלה אדומים ואריאל, את כלל בית ישראל, כמות האוכלוסייה הישראלית ביו"ש היתה היום כפולה ומכופלת. לו הבנה אסטרטגית מינימלית הייתה מדריכה את פרנסי היישובים הקהילתיים ותושביהם, היו היום כתריסר ערים פתוחות, ולא שתיים בלבד. עם אוכלוסייה יהודית המתקרבת למיליון נפש, מרבית הלחצים לנסיגה, מבית ומחוץ, היו נחלת העבר. וחשוב לא פחות: סביר למדי שהמאבקים המרים סביב עתיד ה'שטחים', המשסעים ומקטבים את החברה הישראלית, היו מכבר מאחורינו. אפילו היום, כשרבים מרגישים שהעקירה מגוש קטיף עלולה להגיע ליו"ש, אין הנהגה שתפעל על פי אסטרטגיה חיונית זו. אף שהגייסות קיימים ממש בתוך הבית, איש אינו מכין אותם ליום פקודה. רק כשהחרב תהיה מונחת על הצוואר, כמו ערב העקירה מגוש קטיף, הרבנים יקראו לציבור למלא בהמוניו את רחבת הכותל. את הלוגיסטיקה תספק מועצת יש"ע, והזעקות, התחנונים והתעניות יהיו תחליף למאבק.

הנרטיב המחקרי והתקשורתי הרווח מציג את חניכי 'מרכז הרב' של שנות השישים והשבעים כמחוללי גוש אמונים. אבל האמת היא שהמגשימים האמיתיים של חזון הגוש – ובשל כך יישוביהם המבוססים והיציבים ביותר מבין היישובים האידיאולוגיים – הם דווקא בוגרי החינוך החלוצי של בני עקיבא. רובם ככולם לא התחנכו על ברכי תורת הרב, לא הכירו את כתביו ולא ראו את ישיבת 'מרכז הרב' מבפנים. בבני עקיבא שיננו להם את מורשת החלוצים והלוחמים הראשונים, גיבורי השומר, ניל"י, הפלמ"ח, אצ"ל, לח"י, הקיבוץ הדתי, הצנחנים והנח"ל. עליהם התרפקו ואת שיריהם שרו בדבקות ובערגה. ניתן להוכיח זאת בנקל מבדיקת תוכני הפעולות בסניפים ובמחנות הקיץ של אותם ימים – וגם בבדיקת זהותם הרעיונית של חלוצי עפרה, קדומים, קרני-שומרון, אלקנה ודומיהם, היישובים הראשונים, המובילים והמצליחים עד היום. הגוש, שבתחילת דרכו היה תנועת התיישבות לכל דבר, אפשר להם ללכת בדרך שחונכו בה בתנועת הנוער: הגשמה חלוצית.

הרב משה לוינגר הניף את דגל האינטרסים של כלל ישראל בגאון ובעיקר באמתיות. קריית-ארבע קלטה ללא ועדות קבלה וללא אפליה. גרעין אלון-מורה דגל אף הוא, מלכתחילה, בפתיחות זו. כאן חובה לקבו, שאלמלא נחישותו ודבקותו של גרעין זה במשימת יישוב השומרון, מהפכת גוש אמונים לא היתה מתחוללת. קדומים ואלון-מורה היו, ברמה העקרונית, מקומות פתוחים לכלל ישראל. עם הזמן, דינמיקת ההדתה היא שמנעה, בוודאי מקדומים, להיות מיישוב בגודל בינוני לעיר גדולה ומעורבת. ניתן לשער את המציאות האסטרטגית לו בקרבת בליטת אריאל היו היום שתי בליטות עירוניות נוספות: בגוש קדומים ובגוש קרני-שומרון. ערים אלו, מלבד שליטתן על אזורים נרחבים, היו מחזקות גם את יישובי הלוויין, שעד היום אינם עומדים על רגליהם בשל החטא הקדמון של בררנות, הסתגרות ומילוי שאפתנותם האנוכית של דמויות תורניות. משנתם של האבות המייסדים של גוש אמונים, דוגמת חנן פורת, בני קצובר, אברהם מינץ ואחרים הייתה הפוכה בתכלית; לא פלא הוא שהללו גם היו בין מניחי היסוד לתנועת 'התחייה', התנועה המפלגתית היחידה ששאפה, מתוך תחושת שליחות עליונה, לשלב בין דתיים לחילונים.

עוד אני מנסח דברים כואבים אלה, מתפרסמים, ודווקא ב'הארץ', שני מאמרים המוכיחים לכאורה שלא זו בלבד שרוח גוש אמונים קיימת גם קיימת; היא אף הפכה להגמונית. דברים אלה, שאינם מחדשים מאומה למי שעוקב אחר התפתחותה של הציונות הדתית מאז הפריצה הגדולה של אמצע שנות השבעים, דווקא העציבוני. שערו בנפשכם, אני כותב ומתריע (קרוב לשלושה עשורים), לאן אפשר היה להגיע לו לציבור ההגמוני החדש היתה גם הבנה בתהליכים אסטרטגיים ונכונות להתגייס התגייסות אמיתית לממשם.

תחת הכותרת "האליטה ההגמונית החדשה" (11.8.16) כתב ארי שביט, מבכירי הפובליציסטים הישראלים: "בעוד ממורשת דוד בן-גוריון לא נותר דבר כמעט, מורשת הרב צבי יהודה קוק הצליחה במידה רבה להשתלט על מדינת ישראל…אנשי מרכז הרב וגוש אמונים לא גנבו שום דבר מאף אחד. מה שהם עשו במשך 49 שנה היה לחנך – מרשים. לגייס ולהתגייס – מפעים. ללכת ממוקד כוח אחד לאחר ולהשתלט עליו – לגיטימי. האוונגרד האמוני פעל על פי השיטה של עוד דונם ועוד עז. כך בהדרגה העמיד אליטה, והיה לאליטה כמעט יחידה. הוא הפך את הכיפה הסרוגה להגמוניה החדשה". לא מתוך שמחה כתב שביט דברים אלה, אלא כדי לקבול נגד האליטה הישנה, שלו, "שמסרה את המדינה בלא קרב למסדר המחויב של נאמני ארץ ישראל השלמה". ומסר הסיום: "רק אם הנאורים ילמדו מהקנאים, הם יוכלו למנוע מהקנאים להוביל את מדינת ישראל לאבדון".

"צריך לשפשף את העניים כדי להאמין", נזעק גדעון לוי לאחר יומיים, "הפשע הוכשר והולבן סופית ואפילו הפך למופת פדגוגי; הניצחון הוכרז. תנועה שלא עשתה דבר כמעט חוץ מאשר לגנוב, רק לגנוב, זוכה להערכה ולהערצה… תנועה שכל קיומה מבוסס על נישול, הונאה ומשיחיות, הפכה לא רק ללגיטימית, אלא אפילו ל"מפעימה"… מה יש להעריץ בגוש אמונים וממה להתפעם? … להתפעם מהשתלטות הציונות הדתית על מוקדי הכוח, ולא להבין שזו השתלטות עוינת… המפעל הזה שאתה [שביט] מתפעל ממנו …הנחית [על המדינה] את הגדול שבאסונות… כן, המתנחלים ניצחו, בוודאי לפי שעה. כיפה סרוגה בכל עמדת כוח… ייתכן שזה ניצחון שישנה את פני המדינה, אבל ייתכן שהנמר הזה עוד יתגלה כנמר של נייר…".

באחת הפעמים הקודמות שתכננתי לשאול בפומבי "גוש אמונים אייכה", היה זה, להבדיל, פרופ' אבי רביצקי, המתנגד האידיאולוגי הגדול (אך ההגון!), של גוש אמונים, שהעניק לו, אם גם תוך חריקת שיניים קלה, קרדיט של תנועה בעלת הישגים מהפכניים.

הדבר היה באוניברסיטת תל-אביב, ביום עיון שנערך לזכרו של יצחק רבין בראשית שנות האלפיים. אחד הפאנלים  עסק בציונות הדתית; וכי ייתכן יום עיון לזכרו של רבין בלי פאנל בנושא זה? בעשורים האחרונים, אמר רביצקי, הציונות הדתית שואפת לצאת מהגטו של אחריות למקוואות ולמועצות דתיות. ברכבת הציונית, המשיל חתן פרס ישראל, המקום שהיה שמור לאבא שלי ולחבריו, אנשי הפועל המזרחי, היה בקרון המסעדה. ולא כסועדים, חלילה, כי אם כמשגיחי כשרות. הדור שלי, קבע, יצא מהקרון וחותר להגיע לקטר.

בד בבד ביכה רביצקי את ירידת כוחה של הציונות הדתית המתונה ואת היעלמותה של "הברית ההיסטורית" עם הציונות החילונית. ההקצנה נוסח גוש אמונים, טען, ערערה את הברית. הגוש סחף אחריו את הציבור הדתי, במיוחד את הצעירים שבו, והמנהיגות הפוליטית המסורתית, המתונה, נאלצה להתיישר עמם. במקום להנהיג, קבל, היו למונהגים.

בהגיע תורי, זנחתי את הדברים הכתובים, ה"אקדמיים", והפניתי לעבר רביצקי כמה שאלות מנחות: בזכות מי העז הדור שלך לפלס דרכו לעבר הקטר? מי שחרר גם את הציונות-הדתית "המתונה" מהתסביכים שלא אפשרו לאביך, כמו גם לאבי, לעזוב את מעמד משגיחי הכשרות? מי זקף לך, אישית, את הגֵו? האם באמת היתה אי פעם "ברית היסטורית", או שהיתה זו ברית בין סוס לרוכבו, כשמפא"י, הרוכב, מבטיחה את שלטונה מהשלכת מעט מספוא דתי למחיית הסוס המעניק לה את הרוב בקואליציה?

שקט הושלך באולם הגדול והמלא עד אפס מקום. רביצקי, איש אמת בפיו ובלבבו, שלח לעברי מבט ממושך ולאחריו כיוון את פניו לעבר הקהל ואמר: ישראל צודק. גוש אמונים אכן זקף את גווה של כלל הציונות הדתית; הוא שיחרר אותה מחלק מתסביכיה; המאבקים הנחושים בסבסטיה, שהתנגדתי להם נמרצות, מיצבו תנועה זו – וכתוצאה מכך את כלל הציבור הדתי-לאומי – במיצוב תודעתי, פוליטי ופסיכולוגי שונה לחלוטין מזה שבו היה נתון מאז ראשית הציונות. זו גם הסיבה לביקורת הקולנית, חסרת המעצורים, עד כדי קריאות מפי חוגים בשמאל למלחמת אזרחים, שליוו את הופעת גוש אמונים.

****

ככלל, ארי שביט צודק באשר לזהותה של האליטה המשרתת החדשה. אולם בהשגת מטרה אחת, שהייתה לכאורה המרכזית והראשונה במטרותיה, היא נכשלה: החלת ריבונות ישראלית ביהודה ובשומרון. לא השמאל אשם בכך ולא מחדליהן של ממשלות ישראל; חוסר ההבנה באסטרטגיה – בצד רפיון במחשבה ובמעשה, במיוחד בתקופה האחרונה – הם שגרמו לכך שלא הוכנו דיים הכלים הפיזיים, הדמוגרפיים, התודעתיים והפוליטיים להחלת הריבונות הישראלית בכלל שטחי יהודה ושומרון, או לפחות, כנקודת זינוק, על אזור סי. ערב שנת החמישים לשלטוננו בחבלי לב הארץ הללו, יש למחדל הזה השלכות ביטחוניות, חברתיות ומדיניות מפליגות, והוא עלול להתברר חלילה כבכייה לדורות. לטעמי, הכישלון הזה מערער גם על ההישגים החברתיים והתרבותיים שהצמיחו את האליטה החדשה, ומי יודע אם בעטיו לא יקומו כוחות רביזיוניסטיים שינסו להדוף אותה בחזרה למעמדה הקודם, מעמד משגיחי הכשרות.

מילים רבות זרמו בעיתונות הישראלית מאז יצרתי בראשית שנות השמונים את 'נקודה', כתב-עת של אותה אליטה צומחת, שטיפח את האוונגרד של אז, שכיום, דומני, כוחו, בוודאי כאוונגרד, רחוק מאוד מלהיות כתמול שלשום. 'נקודה' סיים את תפקידו ההיסטורי, והאליטה המנהיגותית, האינטלקטואלית והתקשורתית שצמחה מבין דפיו, מפַנה את מקומה לאליטה שהיא אמנם יצירת כפיו, אך כבר מנגנת מנגינה מעט אחרת – אולי במעין תיקון על המגזריות החונקת ומצמצמת את מפעל ההתיישבות. 'השילוח', כך אני לומד מיוצריו, מבקש להיות בית אינטלקטואלי לאליטה החדשה, זו שיסודותיה נטועים, ובביטחון פסיכולוגי ואינטלקטואלי, במרחב הזהות היהודי והיא חשה בת בית במורשתו, אך פועלה טרוד בשאלות של המרחב הציבורי הרחב – הביטחון והמדיניות, הכלכלה והחברה, הזהות והחזון. כל מה שגוש אמונים אמור היה להיות, אך לא היה בשל פניית לא מעט ממיטב הדור השני והשלישי לאורח חיים יהיר, חד-ממדי ומסתגר, הירא להתמודד עם שאלות השעה שלא מתוך הפריזמה הדתית הצרה.

אני אופטימיסט-זועם – עדותם של אחרים – ללא תקנה. לכן, מתוך הערכה רבה למי שבכישרונו ובטוב טעמו המוכח מוביל את 'השילוח', אני מרשה לעצמי לקוות שכתב-עת זה יזכה למוניטין שיאפשר להיות במה מרכזית בחשיבה הישראלית-יהודית הדינמית והסוערת.  האפשרויות האנושיות, הכלכליות והאידיאולוגיות קיימות במידה שלא הייתה כמוה אי פעם בעבר. עתה צריך להניף את הדגל ולצאת לדרך. הקטר הישן כבר נכבש, יש צורך לנהוג בקטר חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *