שאלה לוֹהטה

גם לאב מייסד יש רגע של הולדת: על השאלה הלוהטה של אליעזר בן-יהודה | הקדמה מאת דביר שוורץ

"שאלה לוהטה", קרא סטודנט פריזאי לרפואה ושמו אליעזר אוליאנוב למאמר הראשון ששלח לפרסום בעיתונות העברית. השנה היתה 1879 והוא אומנם היה אז רק בן עשרים ואחת, אך כבר הספיק להתנסות בכל תהפוכות החיים שהועידה ההיסטוריה לצעירים יהודים שנולדו ב"תחום המושב" במחצית השנייה של המאה ה-19: הוא התחיל את דרכו כתלמיד בישיבתו הקטנה של ר' יוסי בלויקר בפולוצק, ונכרך אחרי ראש הישיבה בלהט עז; כשמתחת לשולחן פתח בפניו רבו ספרי דקדוק עברי, התלהטה בלב הנער תשוקת ההשכלה והוא החליט לזכות בתעודת בגרות בעיר הגדולה דינבורג; שם נהפך ליבו הלוהט אל התנועות המהפכניות והוא נהיה ניהיליסט המוכן למסור את נפשו למען העם הרוסי; אך לאחר תקופה קצרה הוא נוכח לדעת שכל להיטותו עד כה לא היתה אלא מעשה להטים, ובמקום זה הוא הלהיט בנפשו אש חדשה: קימום הלאומיות היהודית, בארץ ישראל ובשפה העברית.

"שאלה נכבדה", תיקן את הכותרת פרץ סמולנסקין, עורך כתב-העת 'השחר', שקיבל את המאמר לפרסום אף שהסכים עם תוכנו רק באופן חלקי. מבחינת הכותב הצעיר, שחתם את המאמר בשמו החדש – "בן יהודה" – התיקון לא שינה כהוא זה. הוא חגג את פרסום מאמרו כמו שרק מי שפרסם מאמר ראשון יכול לחגוג ("שמוח שמחתי עוד – למה אכחד? – על עדות כשרון סופרים שלי, שראיתי במעשה זה של בעל 'השחר' ובדבריו אליי", הוא כתב בזיכרונותיו). ועם זאת השינוי הקטן הזה הוא סמל ליחסיו של בן-יהודה עם כל סביבתו מכאן ולהבא: בעוד הוא יישאר תמיד להוט, תמיד טוטאלי, תמיד אידיאליסט עד קצה גבול היכולת – לצידו תמיד יהיה גם מי שידאג לשפוך על הלהט הזה כוס של מים צוננים.

בהתחלה זה היה סמולנסקין (שאלה נכבדה, אולי. אבל לוהטה? אל תגזים ילד), שלא לדבר על עורך עיתון 'המגיד' שדחה את המאמר בגלל "החלומות והגוזמאות אשר בו". כך גם קרל נטר, מנהלו המייסד של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שניסה לשכנע את בן-יהודה שאין לו מה לחפש בארץ ישראל ("למה יחריב חייו?"). בן-יהודה המשיך לנוע לכל אורך חייו ממאבק למאבק, מימין ומשמאל, עם ביאליק וסופרי אודסה אניני הטעם ועם קנאי היישוב הישן בירושלים – שכולם עמדו על עבר אחד ולגלגו על האיש המוזר, הרציני עד גיחוך, הילדותי, שריחף מעל המציאות וסירב להתחשב בה. ובן-יהודה? עמד לבדו על העבר השני ונשאר להוט כשהיה.

בזכות הלאומיות. אליעזר בן יהודה, 1905. צילום: קק"ל, באדיבות ויקישיתוף
בזכות הלאומיות. אליעזר בן יהודה, 1905. צילום: קק"ל, באדיבות ויקישיתוף

*

בניגוד לרבים ממנהיגי תנועת "חיבת ציון" ולעולי העלייה הראשונה, התודעה הלאומית של בן-יהודה לא נולדה בתגובה לפוגרומים אנטישמיים או למאורעות "סופות בנגב". הניצוץ הלאומי נדלק בו בעקבות התבוננות בחוויה מוצלחת של עם אחר: בשנת 1876 מרדו הבולגרים בשלטון העות'מאני בתקווה להשתחרר מעול האימפריה ולזכות בחירות לאומית. המרד דוכא באכזריות, אך שנה לאחר מכן הכריזה רוסיה מלחמה על העות'אמנים, שסופה היה בניצחון ובנתינת אוטונומיה לבולגרים במסגרת חוזה סן-סטפנו. להיחלצות לטובת הבולגרים היתה השפעה עזה על צעירי האינטליגנציה הרוסית שהאמינו ברעיון הפאן-סלביות, אך מבחינת בן-יהודה היה זה קו פרשת מים של ממש: "אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד", הוא סיפר לאחר שנים, "ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ-ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אליי: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!" מאותו רגע האידיאל הלאומי לא עזב אותו, ועל רקע זה הוא ניגש לכתיבת המאמר שלפנינו.

"שאלה לוהטה" עוסק למעשה בשתי שאלות שונות. הפתיחה מוקדשת ולהגדרה ולהצדקה של הלאומיות: הוא יוצא בתקיפות נגד העמדה הרואה בשוני בין העמים מדרגת התפתחות נחותה שיש להעפיל ממנה אל אוניברסליזם אחיד ונטול גבולות, וטוען שדווקא התפשטות הרעיונות הלאומיים היא כלי מחזיק ברכה לעולם. לא זו בלבד שהחלוקה ללאומים נעוצה בטבע ונגזרת מתנאי החיים שבהם נוצרו הקהילות השונות על פני הגלובוס, היא אף רצויה לכשעצמה מכיוון שהריבוי והניגודיות בין העמים הם אלו שמעשירים את החיים האנושיים ביופי ובטעם: טוב לנו פסיפס רבגוני וצבעוני המורכב מאבנים לאומיות שונות, מתמונה הצבועה כולה בצבע אחיד אשר משעממת את המתבונן בה ומרדדת את רוחו.

לאחר שביסס את הלגיטימציה של התפיסה הלאומית בכלל, עבר בן-יהודה לתקוף את אלו שבירכו על הופעת ניצני הלאומיות בכל מקום – אך הפנו כתף לה כתף קרה כשמדובר היה ביהודים. חיצים משוננים הוא מכוון אל "משכילי ברלין", הרפורמים ושואפי האמנציפציה, שדגלו בגישה כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד – ומכאן שבבקשת החירות הלאומית לא ישיגו בני "עם הרוח" דבר מלבד איבוד ההזדמנות להשגת שוויון זכויות דתי ופוליטי. בן-יהודה מסביר שלא רק שהטענה הזו מבוססת על הבנה שגויה של מושג הלאומיות אלא גם שבסופו של דבר היא זו שעתידה להביא לתוצאות הרסניות לעם ישראל – שאין תקווה לאחריתו אלא בשיקום חייו במולדת אבותיו העתיקה.

את החלק השני של המאמר מיקד בן-יהודה בביקורת על הסופרים העבריים. ב"סופרים" כיוון בן-יהודה לכל מי שכותב ומפרסם את דעותיו בספרים ובכתבי העת. לסטודנט החולני והרזה היתה בטן מלאת ביקורת על שכבת האינטליגנציה היהודית, שמעלה בתפקידה ולא השכילה לתווך בין היזמים והנדבנים שקראו לשוב אל ארץ ישראל לבין הציבור הרחב. עד כה, טוען בן-יהודה, הספרות רק נגררה אחרי המאורעות ולא הובילה אותם כפי שראוי לה לעשות. זאת הסיבה שההמון היהודי במזרח אירופה רואה את העלייה לארץ כרעיון הזוי וערטילאי, אפוף בדיות והגזמות המציירות אותו כבלתי אפשרי. אך עוד יש תקווה: אם יתעשתו הסופרים ויעמסו על שכמם את הדיון בשאלות הכרוכות בשיבת ישראל לארצו, הנה "תשועת ישראל מהרה תצמח".

*

לא בן-יהודה שכתב את המאמר, לא סמולנסקין שפרסם אותו ולא קוראיו המעטים של 'השחר' יכלו לדעת שהם צופים בצעדים הראשונים של אחד המסעות החשובים והיפים בתולדות הציונות – המסע לתחיית השפה העברית. יעבור עוד קצת זמן עד שהסטודנט הצעיר יעזוב את מקצוע הרפואה, יעלה לארץ בסוף שנת 1881 (וייחשב, לימים, כאחד מראשוני העלייה הראשונה) ויתמסר למלאכת חידוש המילים. אבל כבר כאן, על קו הזינוק, מקופלת בכמה עמודים כל תפיסת עולמו כמו תולדות ההר ברסיס האבן: זוהי האמונה שהיהודים הם עם ככל העמים, שעברם מפואר, שתקוותם בהווה חיה ושעתידם עשוי להיות מזהיר אם רק יאזרו אומץ לחזור לארצם וללשונם – ויעשו זאת בלהט.

בהקדמה שחיבר לכרך המבוא למילונו הגדול שנים ספורות לפני פטירתו, כתב בן-יהודה שהמאמר "שאלה לוהטה" הוא "פרי בוסר של מדיניותי הראשונה". במידה רבה הוא אכן צודק: העברית בפיו של הסטודנט הצעיר עוד לא מושחזת כהלכה, והיא עדיין רוויה בשברי פסוקים ובביטויים נמלצים. גם שאיפת חידוש העברית כשפת דיבור עוד לא מפותחת כאן באופן מלא, וההצעות המעשיות שניתנו בסוף המאמר לעלייה המונית לארץ עוד לא מפורטות דיין. אבל מפרי הבוסר הזה צמח עץ מפואר שאת פירותיו הבשלים אנחנו אוכלים עד היום. כמעט שלושה יובלות לאחר שנכתב, מאמרו החלוצי של בן-יהודה הוא קלאסיקה עברית שכל הקורא בה זוכה לעמוד לצד עריסתו המחשבתית של אחד האבות המייסדים של תקומת ישראל בארצו.

שאלה לוהטה? ועוד איך.


שאלה לוהטה

ילד חדש יולַד לחוכמת המדינה במחצית המאה האחרונה, ותהי המשרה על שכמו לשנות סדרי ממשלות רבות וגורל לאומים שונים ­ אלה להחיות ואלו להמית ברוח פיו.

קטן ונבזה היה בהיוולדו; אך עד מהרה הפך מראהו, וישגה וייף מאד, וישב לכיסא לשפוט ברוח משפט וברוח בָּעֵר[1] עמים וממלכות, מלכים ורוזני ארץ, וישם שמות בארץ ועוד ידו נטויה לשנות את פני אירופה כולה.

הילד הזה הוא: רעיון הלאומות.

מי הולידו? מי ומה קראהו מרחם התהו לצאת ולאור באור החיים?

הנה זאת השאלה אשר עליה עלינו להשיב בחפצנו לתת לנו מושג נאמן מהרעיון המדובר, ואם נשים מבטינו בדברי ימי המאה האחרונה ניווכח לדעת כי מעשה מקרי לפי הנראה הוליד כל אלה.

אולם מאד נשגה אם נאמר כי המקרה ההוא מקור ראשית הרעיון. לכל המעשים אשר יֵעָשׂוּ תחת השמש, כבחיי אנשים פרטיים כן גם בחיי עמים ולאומים, נמצא, אם נתבונן, סיבות קרובות ורחוקות, ואם הראשונות תוכלנה להיות גם מקרים קלי הערך, הנה האחרונות הֵנה תולדות כל חיי הלאום וקורותיו בכלל, הטבעת האחרונה משרשרת המעשים אשר נעשו במשך הווייתו.

מה היא סיבת מפלתנו הנוראה והריסת ממלכתנו?

הסיבה הקרובה היו הרומיים אשר גברו עלינו ויגרשונו ממולדתנו; אך הסיבה הרחוקה המה חיי לאומנו בכלל, חיי עבודת האדמה בלי עבדים ובלי אנשי חיל תמיד, אשר לימדו ידיהם לקרב, – חיי שקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעת אשר אריות טורפים סבוהו מכל צד, בעת אשר כל העמים חיו אך על חרבם וקשתם, אשר כל ישעם וחפצם היה לרשת ארצות לא להם. גם לרעיון הלאומות סיבה קרובה ורחוקה; רוח המאה האחרונה בכלל, רוח החירות, רוח התקוממות הנכנעים על מכניעיהם, הרוח אשר הולידה את ההתקוממות הצרפתית בשנת 1789, – הרוח הזאת יצרה גם את רעיון הלאומות ותרקמהו בתוהו, וירחף באוויר עד בוא איש אחד אשר (מבלי חפצו) קרא להרעיון הזה לצאת מעולם התוהו לעולם המעשה ולהפוך משורשו כל אשר עשה קוראהוּ, ואשר יצר ברוחו הגדול. האיש הזה היה בֹנַפַּרְטְ נַפָּלְיוֹן. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" אמרו חכמי התלמוד, ומה מאוד נאמנו דבריהם אלה בייחוס אל נפוליון; כגודלו כן הרבה חטא ופשע עד להשחית, ויתאַו לכונן ממלכתו בכל אֵרֹפָּה כולה, למשול בכול ולשית עולו על כל העמים; ויבגוד בארצו אשר נבחר להיות נשיאה, וישם כתר מלכות בראשו, ובחרבו הקשה הרגיז ארצות, הרעיש ממלכות, ויכניע את אשכנז, ספרד, אוסטריה, פִיֶמוֹנט ונעאפל, ויצא ללכת ארצה רוסיה; אך פה פנתה לו ההצלחה עֹרף וינָגף לפני הרוסים ויֻכֶּה שוק על ירך, וגם הטבע התקוממה לו, כי קור החורף הקשה זינב באנשי צבאו, ואך במתי מעט נמלט אל נפשו. אלם גם האיד הזה לא הכניע את גאוות איש הדמים, ויוסף להילחם בהאשכנזים; אך הפעם גברה עליו יד מלכי הברית אשר התאחדו יחד נגדו, וישימו קץ לפלגי הדם אשר שפך נפליון.

והמעשים האלה עוררו את רגש הלאומות בלב האשכנזים ראשונה, ובשם הרעיון הזה החלו ממלכות אשכנז הנפרדות להתאחד נגד אויבם הכללי. אולם גם אחרי אשר אבד נפליון לא אבד רעיון הלאומות גם אז; לא ארכו הימים וישא עַם היוונים בשנת 1821 גם הוא את ראשו, אחרי היכנעו תחת ידי התוגרמים[2] ארבע מאות שנה, וידרוש מאת לוחציו את זכותו הלאומית, ובעזרת הצרפתים, האנגלים והרוסים הושבה להיוונים בשנת 1829 זכותם זאת. אז בא התור גם ללאומות עמים רבים: האונגרים גם הם התקוממו בשם הרעיון הזה בשנת 1848 נגד אוסטריה, הרומאנים נגד התוגרמים, – ותתעורר גם איטליה בשנת 1849, וכה הלך רעיון זה ויעש חיל עד אשר זה לא כבר הושבה זכות הלאומות גם להבולגארים.

תולדות הרעיון הזה תראינה לדעת כי מושגו בראשית היה: פריקת עול רודים (טִירַנֶן) מעל צווארי העמים הנלחצים, אך בכל אשר רוח חיים בו, גם הרעיון הזה התפתח לאט לאט במשך הזמן ויקבל צורה אחרת ומושג חדש, בהצדיקו ובחזקו את התשוקה הטבעית אשר לכל עם ולאום להגן על "לאומותו", לשמור את רוחו ומידותיו לבל תתבללנה ותחלפנה.

במושגו הרחב הזה קנה לו רעיון הלאומות אויבים רבים במחנות הַסֹּצִּיַלִיסְטִים ובעלי השותפות (קוֹמוּנִסטים) באומרם כי הוא רעיון צר הצורר להשתלמות האנושית, אשר אז כל משפחות האדם השונות, כל העמים והלשונות כליל יתבוללו ולא ייבדל איש מאיש ועם לא יוכר לפני עם. "רעיון הלאומות יצמצם את הרגש ואת הרוח" יאמר פרודן;[3] "על האנושות לפרֹק עול הרעיון הזה מעליה למען הגיע לחירות אהבת כל האדם (קָסמָפִליטיזם)" יאמר פִיחטֶע.[4]

*

אם כי רצויות כוונותיהם של אלה החכמים יען בשם אהבת אדם ידברו, בכל זאת אערוב את ליבי לאמור כי שגו מאוד בדעתם, כי בנויה היא ברוח, בדמיון ובמַשׂכיות לב, אולם כל יסוד אין לה. הדָבר ריק היא הלאומות? ההמצאת האנשים היא אשר המציאוה לנחת רוחם? מדוע ישנה עם זה מאחר במזגו בתכונת רוחו, בשפתו ובמידותיו? הלא כל אלה בטבע יסודותן: סיבות טבעיות כשינוי הארצות, מראיהם ותכונות מזגי אווירם השונות, הרים ובקעות, ימים ונהרות, קור וחום, לֵח ויבש, וכל אלה יפעלו על האדם ויפתחו עליו חותם תוכניתם, ואם כן, היש אפוא לאל ידנו לשנות כל אלה לפי רצוננו? הנוכל צווֹת להטבע כי תשונה? התהפוך כל הארץ לבקעה אחת? התוציא ארץ הצפון עצי תמר? וכל עוד לא תיעשינה הנפלאות האלה, גם האדם אשר יד הטבע תמשול בו בזרוע כוחה, גם האדם לא יחדל מהִפָּלג לעמים ולאומים שונים בתכונות רוחיהם, בכישרונותיהם, בנטיותיהם וכו' וכו'.

אך לו גם היה כדבר הזה; לו גם יד נעלמה עשתה פלא ותשנה את פני הטבע כולה – המאושרת הייתה אז האנושית? הכזאת תשתלם ותיכלל בהיותה כולה לתמונה אחת כהה תחת הדר התמונות הרבות והוד הצבעים השונים אשר בהמה תיגלה עתה? ההפכים והשינויים המתאימים (הארמאנידענע) יחד – בזאת הדר והוד הטבע כולה ובזאת הדר הרוח האנושית גם היא! רוח האדם גם היא, ככל אשר בהטבע חונן בכוח המושך והדוחה; הראשון ימשך ויקרב אישי מין האנושי אלה לאלה בגלל קרבות תכונת רוחם בכלל, והשני ידחה וירחק אלה מאלה בגלל השינויים הפרטיים אשר לרוח כל איש ואיש; וככה יילחמו שני הכוחות האלה תמיד, ככה יתאבקו איש את רעהו, ולפי רבוֹת האחדות או ההבדל יגבר הכוח האחד על משנהו, ואלה אשר אחדות רוחם רב מהסגולות הפרטיות המבדילות ביניהם ייקבצו וייגשו אחד לאחד והיו לעם אחד, ללאומות אחת, ושווא עמל אלה החפצים לתת מדה אחת וקצב אחד לרוח כל העמים: היה לא יהיה כדבר הזה! שנאת העמים איש לרעהו, המלחמות הנוראות והדם הרב אשר יישפך עתה על לא דבר – כל זאת כליל תחלוף מן הארץ, כל העמים כולם ייתנו ידיהם זה לזה ללכת יחד בדרך המובילה אל תכלית כלילת האנושות; אך השפות השונות ותכונות רוח העמים השונים לא תחדלנה מקרב הארץ לאושר האנושות כולה.

אך אם באמת הצדקה לכל עם ולאום להגן על לאומותו ולסוכך עליה לבל יימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנו העברים (כה ישפוט שכל ישר של כל בן תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע ייגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם? אך אהה! לא כל אשר ייטיב בעיני השכל הישר ייטב גם בעיני הפילוסופיה, וגם הפעם נגזר גם עלינו כי בייחוס אל השאלה הזאת תתנגד הפילוסופיה לשכל כל בן-תמותה. "כבר חדלה העברית מהיות עם" – תשים בפי כהניה, – "כבר נאספה לאומת העברים, ורק דת היהודית והמאמינים בה רק המה נשארו בארץ, ולכן להתבולל עם אחיהם בני מולדתם, רק זה הוא אושר מאמיני בדת היהדות בהעתיד".

את הדעה הרעה והנשחתה הזאת ערך כבר מלחמה האדון סמאלענסקין[5] בספריו היקרים, ובדבריו הבוערים מאש אהבת עמו הראה לדעת מה עשתה לנו הדעה הזאת בארץ אשכנז, ארץ מולדת אביה, ומה עוד תעשה לנו אם לא נקדם את פני הרעה הזאת. ולא שת לבו להחרפות והגדופים אשר המטירו עליו המקנאים לרבם בן-מנחם[6], אשר סביב שתו עליו, ואחריו יצא גם החבר א' שולמאן[7] בספרו היקר "ממקור ישראל", ויחזק את דבריו בהראותו מה מאוד השחיתו את דרכם כל הנוהים אחרי בן-מנחם בתיתם כתף סוררת ליהדות ולהעברים. הבה נבחון נא גם אנחנו את הפילוסופיה הזאת ונראה הנכונה בפיה; ואם קָצור קצרה יד השכל הישר להתחרות את הפילוסופיה, הלא לא קצרה ידנו גם אנו להתפלסף ולפלפל ככל אוות נפש הפילוסופים ולהראות כי דבריהם גם הם נופלים מעט מדברי האורים והתומים.

*

הלאומות מה היא ומה גדרה? הרק אלה אשר ייחשבו לעם אחד אשר שפה אחת להם? וללאומי אמריקה, בעלגיה ושוייץ השפה אחת לאיש איש מהם? והאשכנזים השפה אחת ידברו כולם? והצרפתים, האמנם לא צרפתים המה הברֶטָנים, הפיוֶנסים והאלזסים יען לא צרפתית ידברו? ומדוע אם כן יחרצו אחדים מבני עמנו (כחבר פיליפזאן במכתב עיתי)[8] כי לא מוכשרים אנחנו לחיי לאום יען לא שפה אחת נדבר כולנו? והלא עוד יתר שׂאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ. ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרוא עברית, – במי האשם? מי הסיר מאתנו דעת השפה הזאת אם לא הפילוסופיה הזאת בעצמה? או אולי אלה אשר ממשלה אחת להם, אלה היושבים בארץ אחת אך המה ייחשבו ללאום אחד? והיונים בתוגרמה, והבולגרים מרומליה המזרחית,[9] והעברים אשר התגוררו באלכסנדריה, ברומא ובבבל, החדלו מהיות יונים, בולגרים או עברים?

ומה אפוא גדר הלאומות?

סופרים רבים דיברו בדבר הזה והטובים שבהם החליטו לאמור: ההכרה והרגש הפנימי אשר יתעוררו בליבות מספר ידוע מהאנשים וייתנו חפץ בלבבם להיות יחד אם רב ואם מעט מספרם, – המה ייתנו הצדקה להם לחיות חיי לאום בפני עצמו, והחוב לתת להם זכותם זאת. (יוסף אֵטוֶס, [10]Eoetves,  הסופר ההגרי,[11] נולד בשנת 1813, במכתב להמְליץ בעד שווי זכויות העברים); וזשון סטוארט מילל[12] יאמר כדברים האלה: "הלאומות תציץ בלבב האנשים רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאומי יוכל להיוולד על ידי סיבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסיבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תיוולד אחדות הזיכרונות, גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כולם ומעשה אחד ימלא את לב כולם יגון!"

ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כולנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נישא ונשגב להיות כולנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חוצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקורות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכולנו יחד? האם לא נתגאה כולנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כולנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע אפוא נעשוק התקווה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאומותנו לבל תאבד ותיכחד מן הארץ?

הן אומנם לא בראשונה היא לעמנו להיות בגולה; גם המזמור הזה כי אבדה כל תקווה לנו לא בראשונה היא לעמנו לשומעו. בהיות ישראל בבבל גם אז קראו רבים (אשר ארץ גלותם מצאה חן בעיניהם) לאמור: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז, יא). אך נביאי אל כישעיהו השני ויחזקאל, ברוחם האדיר ובעוז אהבתם לעמם ולארצם, קראו בקול חוצב להבות אש: עוד תחיינה העצמות האלה, עוד ישוב ישראל ויפרח כחבצלת! וינחמו את עמם, ויחזקו את תקוותם, ויראו להם את עתידותם, ויולידו בקרבם תשוקה עזה לשוב ולהיאחז בארצם, ובדבריהם הבוערים העירו בלב כורש מלך פרס לתת צו: מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ – וְיָעַל. ואנשי רוח כחגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, צדוק הכהן, עזרה ונחמיה, התעוררו גם המה לקול דבריהם לפעול ולעשות לטובת עמם: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?" (חגי א', ד) – קראו לעמם. ודבריהם לא שבו ריקם, לא על צחיח סלע זרעו זרעיהם, כי אהבת הארץ תבער בלב עמנו: אך הפיחו בה והייתה לשלהבת-יה!

אך גם לנו עתה נביאים, סופרים המגידים לעמנו פשעו, המתיימרים גם המה באהבת עמם. ומה ינבאו ועל מה יישאו משאם? מה תעשה ספרותנו ובמה תשתעשע? צורות רבות לבשה ופשטה ספרותנו התקופית מאז נולדה ועד היום, ותשנה את טעמה, ותחליף את מראה עשרת מונים. עת הייתה לה להספרות אשר אך במרומי ה"פַרנַס"[13] ישבה, ההר חמדו להם האלוהים, ותעד מחלצות המליצה והשיר, ויזלו בשמיה לאף כל קורא. אך עד מהרה ראתה כי כולנו בני תמותה, היושבים לרגלי ההר, לא נזיד לעלות לראשו ומעט מעט נרחק מעליו, ותשפיל ספרותנו ותרד מן ההר. ותט במטה הקסם אשר בידה, ותיהפכנה מחלצותיה פעם אחת וַתֵראה לעיני קוראיה והנה עוטה שלמת החכמה והמדע. אך גם בגדיה אלה לא מצאו חן בעיני הקוראים, ותסירם גם אותם מעליה, ותיקח חרב בידה, ותצא ותערוך מלחמה את הקבלה והחסידות, את מנהגים קלי הערך, את המלבושים והפאות הארוכים יותר מדי וכו' וכו'. כל אלה חלפו עברו למו בספרותנו מבלי השאיר אחריהם רושם גדול בחיי עמנו. לשווא תתהלל הספרות כי היא שינתה את פני היהדות, כי בכוחה ובזרוע עוזה עלתה היהדות מעלות מספר במעלות ההשכלה. כבארצות המערב כן גם בארץ רוסיה לא פעלה הספרות מאומה בחיי העם.

ומדוע? במה נופלת ספרותנו מספרות כל עם ועם העושות נפלאות?

לדאבון נפשנו עלינו להודות כי קוצר העיניים אשר לספרותנו הוא עשה כל אלה. מאז ועד עתה הלכו תמיד החיים לפני הספרות ויעבירוה, ואך ברחוק החיים ממנה רב, רק אז התאמצה הספרות גם היא לרדוף אחריהם ולהשיגם. זאת הייתה תכונת ספרותנו מאז, וזאת תכונתה גם במשך הזמן האחרון; קצרת עיניים היא ואיננה רואה את הנולד! אך מתי מספר מסופרינו התעלו מעל לההווה ויפקחו עיניהם לראות את העתיד ולהתבונן מה יקרה את עמנו באחרית הימים, וייבהלו בראותם מה נורא מצב עמנו עתה ומה נוראה הסכנה המרחפת על פניו, ויצאו להילחם את הדעות הנשחתות אשר בשם ההשכלה תדגולנה ואשר כקוץ מכאיב וכסלון ממאיר הנה לעמנו.

אך דבריהם לא מצאו למו כמעט כל הד בספרותנו אשר תוסיף לאחז דרכה.

*

אם הפרזתי מעט על המידה בדבריי אלה אז אבקש סליחה מסופרינו ומספרותנו; אך אחשוב כי בכלל הצדק איתי.

הן רבות ידברו בדבר שאלת היהודים בספרותנו עתה. אלה יאמרו כי בהיאחז העברים ברוסיה ובעבדם את אדמתה אז מאושרת תהיה היהדות כולה; ואלה יחוו דעת, כי אך בהיווסד בתי ספר לרבנים (כל זאת ברוסיה) אז יכלו כל נגע ופגע מעמנו; ואלה יקראו בקול: הפילו את הקיר המבדיל ביניכם ובין אחיכם הרוסים ואז תעלה רפואה שלמה למכתכם! מה רבו הרופאים, מה רבו הרפואות, ומה מעט התועלת אשר תצא מכל אלה, – מה נוראה המכה הטרייה אשר תישאר בגוויית לאומנו בהירפאו בכמו אלה!! האומנם לא תראו כי גם מבלי עזרת הספרות כבר נפל הקיר ומאומה לא תבדיל עוד בין צעירי עמנו ואחיהם הרוסים? האומנם בהפוך עשרת אלפים מבני עמנו לאיכרים רוסים והמה וצאצאיהם אחריהם לא ישובו עוד לדרכי לאומנו, האומנם בזאת ייוושע הלאום כולו? האמנם לא תראו כי תחת חפצכם להיטיב את היהדות תדכאו נפשה? תחת היטיב גהה תפזרו מלח על פצעיה? תחת חַזֵּק אחדותה תכוה לרסיסים? מדוע לא נתרומם ולא נשלח מבטנו אל העתיד? מדוע הננו חובקים ידינו בצלחת לבלתי עשות דבר אשר יהיה כמקור נאמן לתשועת העם כולו?

לשווא יהיה כל עמלנו כל עוד לא נתן מרכז ללאומות, מרכז אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגווייה הזאת. לשווא כל עמל סופרינו להחיות את השפה אם כל העם כולו ייוותר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות.

לשווא יהיה כל עמלנו, כי הוא לא יצלח להכחידנו מתחת השמים: לשווא!

הן אומנם עד עתה נותר עמנו בחוזקו ותוקפו. כל גלי ומשברי המקרים שעברו עליו, הצרות הרבות אשר מצאוהו, האש, המים והחרב אשר שטפוהו הם לא עצרו כוח לכלותנו מעל פני האדמה. אך מה נתן לנו ללאומנו כוח-ענק זה? הלא אך דתו השונה מדתי כל העמים ושנאת העמים לו, ולולא שתי אלה שהיו ללאומנו כבר חדל ישראל מהיות גוי כאשר תמו עמים רבים אשר שמם נשאר רק בספרי הקורות; ועתה – כזאת כן גם האחרת לא תעצורנה עוד כוח לסוכך על לאומתנו אשר נשארה כעיר פרוצה אין חומה, ואם רק נחפוץ כי שם ישראל לא יימחה מעל פני האדמה כי אז עלינו לעשות דבר אשר יהיה כמרכז לכל עמנו כולו, כלב בגווייה אשר ממנו יזרום הדם בעורקי גוויית הלאום וייתן חיים לו. והדבר הזה הוא – יישוב ארץ ישראל.

*

לא חדש הוא הרעיון הזה ולא לגלות חדשות ונצורות באתי במאמרי הפעם. כבר ראו חכמי התלמוד כי אך בזאת תשועת ישראל, כי רק בהיאחז העם מעט מעט בהארץ אשר גורש ממנה, רק בעשותו זאת תרפא מכתו בימים יבואו, ויגזרו אומר: "הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי); "ישראלים בחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (עבודה זרה ח ע"א, ועוד מאמרים רבים כאלה המפזרים בכל התלמוד); ויקוו כי במאמריהם אלה ישיבו לב בנים אל אם יולדתם. כי ידעו חכמינו רוח העם אשר אליו ידברו ויבינו כי רק במושחם את הרעיון הזה בצבע הדת ורוחה יפיחו בקרבו, – רק אז ימצא לו הרעיון מהלכים בין בני עמנו.

ובאמת היה לאל יד המאמרים האלה להשיב את עמנו לאט לאט לארצו לולא חזקה יד הקורות הנוראות אשר עברו על הארץ העזובה הזאת במשך אלפי שני גלותנו, לולא הפכה את הארץ אשר ארץ זבת חלב ודבש הייתה לפנים לארץ משַׁכּלת בעיני יושבי אירופה, לולי שתה גם האגדה ברוב הבלֶיהָ נוספות לספר כי גם עוף השמים לא יעז לעופף בסביבות הירדן מאֶרס האוויר אשר שם. אך כל החלומות וההבלים האלה עפו הלכו למו לאור המדע אשר הפיצו כל התרים החדשים את הארץ הקדושה בהראותם לדעת כי כאז כן גם עתה, אחרי אשר הייתה שוממה כאלפים שנה, ארץ ברוכה הארץ הזאת, ארץ אשר לא במסכנות נאכל בה לחם, ארץ פורייה אשר חוננה מאת הטבע בכל הוד והדר מרהיבי עין ומרחיבי לב, ארץ אשר אך ידים עמלות תחסרנה בה – ולולא זאת כי אז הייתה המאושרה בארצות (עיין בספרי הנוסעים הצרפתים כגֵרֶן, לִמאִין, סֹלסי[14] וכו' והנוסעים האנגלים והאשכנזים החדשים). כה יעידו ויגידו כל הנוסעים פה אחד, ועתה באה העת גם לנו העברים לעשות ולפעול למען הדבר הזה הגדול הזה.

אך הלא הוא אשר אמרתי: בכל עת הלכו החיים לפני הספרות ויעבירוה וגם בייחוס אל השאלה הזאת כנים דבריי ולא חטאתי נגד הספרות.

כבר עמדו חברות אחדות אשר מטרתן היא יישוב ארץ ישראל; גם חברתנו המהוללה, חברת כי"ח,[15] גם היא יסדה בסביבות העיר יפו בית ספר לעבודת האדמה ומושבה בשם "מקוה ישראל"; גם אדוננו סיר משה מונטיפיורי, אשר כל בני עמנו יעריצו ויקדישו את שמו, – גם אדוננו משה רבות עשה בדבר הזה ועוד ידו נטויה לעשות מבלי שום לב לעת זקנתו. אך כל אלה לא עשו תושייה, ותולדות כל מפעליהם ומעשיהם יחד אך קלות הערך הנה, אשר אין לאל ידיהן לרפא את מכת עמנו ולהעלות ארוכה לו.

ומדוע? האם לא באמונה עשו גדולינו אלה את מעשיהם? האם חמלו על כספם וכוחם הדרושים להדבר הזה? אך לא! לא בהם האשם, אם קצרו ידי אנשים אחדים להוציא לפועל דבר גדול כזה הנוגע להעם כולו. אם זה האחרון ייוותר במנוחתו ולא ייתן גם הוא ידיו לפעל האנשים אשר התנדבו לעשות למענו, קצרו ידי אנשים אחדים לעשות כדבר הזה לו גם יגדל עושרם עד מאוד; ולכן מליצים נחוצים להם, מליצים ביניהם ובין העם, מליצים אשר יסבירו להעם את חפץ הפועלים, אשר יעירו את רוחו לבוא לעזרת הדבר ההוא.

וזאת הלא היא תעודת הספרות והסופרים.

ומדוע אפוא תחשה ספרותנו ומדוע ישימו סופרינו יד לפה? מדוע תחפוץ הספרות לִגְהוֹת מזור אבר אחד מכל הגווייה כולה בעת אשר עלינו לרפאותה בליבה?

הן רבים מבני עמנו ברוסיה יחפצו עתה להקדיש חייהם לעבודת האדמה, רבים חיכו כי תקנה חברת כי"ח קרקעות ברוסיה ותחלק להם לעבדם ולשמרם, והאומנם אך אדמת ארץ רוסיה תמתק לכל העם? האומנם טובה הארץ שם מאדמת ארץ ישראל אשר תוכל להעניק את עובדיה מפריה בשפע רב? ומדוע אם כן לא תעיר הספרות את לבות בני עמנו כולם לחזק בכספם ובכוחם את החברות אשר כבר תמצאנה או לייסד חברות חדשות להמטרה הזאת?

נייסד חברה כזאת אשר תהיה כסניף להחברה הגדולה חברת כי"ח, אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה או לאלה מחו"ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם לבד; ועל הספרות לישא וליתן בהשאלה הזאת – איך ומה נעשה להפיץ הדעה הזאת בכל העם, לתת חשבון נאמן בכל שבוע ושבוע או בכל חודש וחודש, להראות לפני העם מה עשתה החברה במשך הזמן הזה, וכו' וכו'.

אם עשה נעשה הדבר ויכולנו עמוד – ותשועת ישראל מהרה תצמח.

ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי 'עמם' בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים ייוולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאמנות בידם כספרות כל עם ועם. אך אז תחדש ספרותנו נעוריה, יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתוב בשעה שאינה לא יום ולא לילה כאשר יעשו עתה, – כי ניטל עליהם לעבוד למען מצוא מחייתם, יען סופרינו עתה לא יראו ברכה בעמל ידיהם.

וחוכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והייתה לברכה לכל העם.

בזאת תשועת כל העם ואושר לאומותנו!

 

פאריז, י"ג אדר (תרל"ט)


תמונה ראשית: "לוהטה" זה כבר מוגזם. תחילת מאמרו של בן-יהודה הצעיר ב'שחר', תרל"ט. מאוסף הספרייה הלאומית


[1] ברוח משפט וברוח בער: ישעיהו ד', ד. בער פירושו כאן לבער, להשמיד, כמו "וישם שמות בארץ" בהמשך משפט זה.

[2] התוגרמים: התורכים, כלומר העות'מאנים.

[3] פרודן: פייר ז'וזף פרודון (1809–1856), הוגה דעות ופוליטיקאי צרפתי. ממניחי התשתית לתיאוריה האנרכיסטית.

[4] פיחטע: יוהאן גוטליב פיכטה (1762–1814), פילוסוף גרמני. בניגוד למה שמזכיר כאן בן-יהודה, פיכטה ידוע דווקא כזרז להתעוררות הלאומיות הגרמנית.

[5] סמאלענסקין: פרץ סמולנסקין (1842–1885), עורך כתב העת 'השחר' שבו פרסם בן-יהודה את מאמרו. סמולנסקין הקדיש סדרת מאמרים חשובים למאבק עם הרעיונות שייחס למשכילי ברלין.

[6] בן-מנחם: כינוי נפוץ למשה מנדלסון (1729–1786), מאבות תנועת ההשכלה היהודית במערב אירופה.

[7] אליעזר שולמאן (1837–1904), סופר וחוקר עברי.

[8] פיליפזאן במכתב עתי: הרב לודוויג פיליפסון (1811–1889), רב רפורמי גרמני שהוציא לאור כתב עת. פיליפסון טען שהיהודים אינה אומה בפני עצמם כיוון שאין להם לשון משותפת.

[9] רומליה המזרחית: חלק מבולגריה אשר חזר לריבונות האימפריה העות'אמנית במסגרת קונגרס ברלין, ארבעה חודשים בלבד לאחר חתימת חוזה סן-סטפנו שביקש להבטיח אוטונומיה בולגרית על כל השטח.

[10] אטווס: יוז'ף אטווש (1813–1871), איש רוח ופוליטיקאי הונגרי בולט שפעל להעברת חוק למתן שוויון פוליטי ליהודים.

[11] הגרי: הונגרי. "הגר" הוא הכינוי הספרותי העברי בן הזמן לממלכת הונגריה.

[12] זשון סטוארט מילל: ג'ון סטיוארט מיל (1806–1873). בן-יהודה מצטט כאן מתוך פרק ט"ז בספרו של מיל 'ממשל של נציגים'.

[13] פרנס: הר פרנסוס שבמרכז יוון, משכנן של המוזות במיתולוגיה היוונית.

[14] גרן, למאין, סלסי: שלושה אינטלקטואלים צרפתים שערכו מחקרים בארץ ישראל ופרסמו על כך ספרים: ויקטור גרן (1821–1891); אלפונס דה-למרטין (1790–1869), שגם היה שר בממשלת צרפת; וחוקר המטבעות והארכיאולוג פליסיאן דה-סוסי (1807–1880).

[15] כי"ח: "כל ישראל חברים" ובצרפתית "אליאנס"; אגודה יהודית-צרפתית אשר נוסדה בשנת 1860, במטרה לסייע ליהודים ברחבי העולם ולפעול להטבת מעמדם. כי"ח הקימה את בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' כחלק מהנחת יסודות לחיים כלכליים תקינים בארץ. בזמן כתיבת המאמר מצבו של בית הספר היה בכי רע.

ישראל והסחר החופשי בעידן של לאומנות כלכלית
בזכות אישה אחת
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *