שתי עגלות מלאות

Getting your Trinity Audio player ready...

בתגובה לגיליון מס' 1 של 'השילוח'

___________________________

המושג "ציונות" עמד במרכזם של רבים מהמאמרים בגיליון הראשון של 'השילוח', והקדמתו המפורטת של העורך אינה מותירה מקום לחשוב שזהו מקרה. לצד השבח על אוורורה של האידיאולוגיה הציונית באוויר הפתוח ועל עיסוק העומק במשמעויותיה היום, אינני יכול שלא לתמוה על הפרשנות המסוימת מאוד למושג "ציונות" שעלתה ברבים מן המאמרים.

כפי שכבר העירו אבי בראלי ופנחס גינוסר בפתח המאסף 'ציונות: פולמוס בן זמננו' (תל-אביב ושדה-בוקר, 1996), עוד מראשיתה של התנועה הציונית הייתה בה סתירה מובנית: "מצד אחד היא תנועה הבאה לחולל מהפכה הן בציוויליזציה היהודית והן בחייהם הממשיים של המוני היהודים. מצד שני היא תנועה של תחייה, כלומר מגמתה היא החייאה של עבר עתיק והבטחת התנאים להשתמרות תרבות וקולקטיב מסוימים בעת החדשה". אולם בגיליון 'השילוח' נמצאה עדות רק לפן אחד של הציונות, הפן המהפכני; וזה הותקף כהוגן – הן בביקורתו של צירלסון שנוערה מהנפטלין, הן בתיאורו של מייקל אייזנברג, הן במאמרה של שרת המשפטים שהציגה את מדיניותה כמענה לתפיסה היהודית ה"רזה" של דור הקמת המדינה.

אתחיל בַּמוקדם ואפתח במאמרו של צירלסון, או ליתר דיוק באופן שבו הוא הוצג בגיליון. צירלסון קיים ויכוח כפול, לא רק עם התנועה הציונית ההרצליאנית אלא גם (ולמעשה בעיקר) עם הגורמים החילוניים של תנועת 'חיבת ציון', שהיו רוב הנציגים היהודים ממזרח אירופה בקונגרס. כאשר צירלסון תוקף את הרצל ואת הציונות המערבית ומציע גרסה ציונית מזרחית ואותנטית יותר (לכאורה), הוא למעשה נוקט תחבולה רטורית שעוד תשוב ותופיע ביחסי דתיים-חילונים בעתיד: נוח יותר לתקוף את הניטרליות ההרצליאנית ("עגלה" הנתפסת כריקה), זו שאומצה דווקא כדי לאפשר את החיים המשותפים של אדוקים וכופרים, מאשר את האלטרנטיבה המשכילית ("עגלה" מלאה שמציעה פרשנות אחרת ליהדות).

הבאת צירלסון כמסמך היסטורי וכביטוי לרוח הזמן היא דבר שאיני מתווכח איתו; אולם המבוא והפרשנות מתעלמים מבני הפלוגתא האמתיים של צירלסון – וזו החמצה. תמיהתי העיקרית, עם זאת, היא על האימוץ הכולל של נקודת המבט הצירלסונית באשר לציונות, זו המבקשת להפשיטה מהיבטי התחייה המשמרים שבה ולראותה כלאומיות ריקה בלבד.

אימוץ זה ניכר במאמרו של מייקל אייזנברג, איש רב-זכויות בתעשיית ההייטק הישראלית, שלטובת חיזוק טיעונו מלהטט בכמה עובדות היסטוריות ונמנע מהבינן על רקע הזמן והתקופה. אייזנברג יוצא כנגד המגמה הציונית להפוך את העם היהודי ל"עם ככל העמים"; אולם הוא מבין את השאיפה הזו באופן שבו פירש אותה לימים א"ב יהושע, כשאיפה לנורמליות ולצמצום הייחודיות היהודית. זוהי הבנה אנכרוניסטית, והיא שבה גם בפרשנות המוטעית של אייזנברג לתהליך עידוד הפרודוקטיביזציה בסוף המאה התשע-עשרה. מדבריו ניתן להבין כי יהודי תחום המושב הרוסי, ממש כמו היהודים במנהטן, עסקו במקצועות חופשיים, סחרו וצברו הון, עד שבאו הציונים עם רעיונותיהם המוזרים וביקשו להפוך את הפירמידה על פיה כדי להידמות לגויים. ובכן… לא ממש; התביעה לפרודוקטיביזציה, שנשמעה לא רק בפיהם של הציונים, נבעה קודם כול מחרפַּת הרעב שנוצרה מריכוזם של היהודים (ברובם סוחרים קטנים וחנוונים) בשטח גיאוגרפי קטן. הרעיון של היפוך הפירמידה לא נבע מרצון לחקות עמים אחרים, אלא דווקא מתוך רצון שלא להיות כמוהם. זו הייתה תשובה יהודית (שלימים נישאה גם בפיהם של אנשי ימין כגון אורי צבי גרינברג) לחוליי העיר האירופית הגדולה שעמדו באותה עת במרכז השיח האינטלקטואלי באירופה.

אייזנברג גם הציג שוב ושוב את היישוב ואת מדינת ישראל הצעירה כמקומות ששלטה בהם קבוצה בירוקרטית קטנה שחינכה לקונפורמיות, לבורות ולאי-מעורבות פוליטית. זוהי בלשון המעטה טענה מוזרה, מאחר שהמעורבות הפוליטית, על הלהט שנלווה לה, הייתה אחד המאפיינים הבולטים של החברה הישראלית. להט זה היה כה עז, עד שכפי שעמוס עוז מתארו בחן (בתחילת 'סיפור על אהבה וחושך' שלו) הוא השפיע גם על החלטות יומיומיות כמו קניית גבינה במכולת או משלוח פרחים. שיבושים היסטוריים נוספים משובצים במאמר, אולם מגמתם היא אחת – ההוכחה שהשמאל הישראלי עשה כל שלאל ידו להשתיק את הלהט היהודי; כֶּשֶׁל שלדעת כותב המאמר אינו רק חינוכי אלא הוא אף כלכלי.

מבלי להתווכח עם גישתו הכלכלית של כותב המאמר, אני מבקש למחות על הניסיון להציג את השמאל הציוני כמי שפעל להעביר את היהודים מיהדותם. אילו הדמויות הבולטות בהיסטוריה הישראלית היו יונתן רטוש או עמוס קינן, נציגי הכנעניות, אולי היה בטענה זו ממש; אך ברל כצנלסון, א"ד גורדון ואפילו דוד בן-גוריון, זלמן ארן, בן-ציון דינור ושאר הגוורדיה המפא"יניקית, מספרים סיפור שונה לחלוטין, שבו הסוציאליזם נולד מתוך היהדות ומבטא את מוסר הנביאים. עיון נוסף מגלה שרבים מהם אף לא מיהרו לקפוץ מהתנ"ך לפלמ"ח ולזלזל במה שיצרה היהדות בימי בית שני ובשנות הגלות. זאת ועוד, גישה סוציאל-דמוקרטית הנובעת ממקורות יהודיים אפשר לזהות גם בקרב מנהיגים יהודיים אמריקנים, מאבא הלל סילבר שלקח חלק במאבק על זכויות עובדים ועד אברהם יהושע השל שצעד שלוב-זרוע עם מרטין לותר קינג. אינני יודע עם הצדק אתם או עם אייזנברג, אך אינני סבור שהצעותיו הליברטריאניות "יהודיות" יותר.

הוא הדין גם בדבריה המנומקים והמעניינים של שרת המשפטים ח"כ איילת שקד, המזהה משום מה קו ישיר בין פירושו הרזה של אהרן ברק למושג "מדינה יהודית" לבין גישה ששלטה ביישוב כביכול בשנות הארבעים והחמישים ואשר התמצתה בביטוי "אליק נולד מן הים". אף שנראה כי כל שמשה שמיר התכוון לומר הוא שאליק אהב את הים (כך לפי עדותה של פרופ' חנה יבלונקה), אין להכחיש כי מגמות אוטוכתוניות הופיעו בקרב בני דורו, דור הפלמ"ח. יחד עם זאת, הטענה כי ההנהגה הישראלית ראתה ביהדות לא יותר מקרדום לחפור בו וברוח זו עיצבה את המדינה אינה עומדת במבחן המציאות. די אם נביט למשל על מערכת החינוך הישראלית שהופקדה בידי שרי מפא"י עד למהפך של שנת 1977. מערכת זו קבעה את "ערכי תרבות ישראל" במרכז הפעולה החינוכית, פעלה לטפח את ה"תודעה היהודית", הקימה את "מרכז מורשת יהדות המזרח" ועוד. עיון בשפע המחקר בנושא, בתכניות הלימודים עצמן ובספרי הלימוד מגלה חינוך לתרבות יהודית עשירה ומגוונת. כל תכניות החינוך וספרי הלימוד של השנים האחרונות עומדים בדלותם בהשוואה לתקופה זו.

דווקא גישה זו הולמת את תפיסת עולמה של השרה הגורסת כי ישראל תהפוך לדמוקרטית יותר ככל שתהפוך ליהודית יותר. אלא מאי? במקרה זה, כמו במקרה של אייזנברג וכמו במקרה של הפרשנות המוצעת למאמרו של צירלסון, עולה הצורך בדיכוטומיה – בחלוקה ברורה של מי לנו ומי לצרינו, מיהם בעלי הערכים ומיהם חסרי הערכים, עגלתו של מי ריקה ועגלתו של מי מלאה. כדי להציע אלטרנטיבה שמרנית מגויסות היהדות וההיסטוריה כאחת ומנותחות בנוסח פוסט-ציוני קלאסי: התנועה הציונית ומנהיגיה של המדינה מצוירים כמהפכנים בעלי מגמות קולוניאליסטיות אשר בשגגה או בזדון ביקשו למחוק את היהדות ולהציע במקומה חלופה דלוחה וחסרת עומק.

נדמה לי שעיון היסטורי מעמיק יותר מגלה שלא זה המצב, וקורא להתמודדות כנה יותר בין גרסאות שונות (אך שוות משקל) של ציונות ויהדות, בין שתי עגלות מלאות – שהלוואי ואף אחת מהן לא תפנה את הדרך לרעותה.

****

עורך השילוח, יואב שורק, משיב:

מדור המכתבים נועד להשמעת קולות הקוראים ולא לפיתוחו של פולמוס. אני חורג כאן ממדיניות זו כיוון שנטענה במכתב דלעיל טענה על מגמה מכוונת בגיליון הראשון להנמיך כביכול את קומתה של הציונות החילונית והפועלית ולהציגה ככלי ריק. לא כך הדבר, וחלילה אם כך היה הדבר. הלוואי שהשיח הישראלי יאמץ אותה מידה של זיקה עמוקה למסורת ישראל, הן בהיבט התורה והן בהיבט התולדה, שרווחה בכל האגפים של השיח הציוני, מימי 'השילוח' הראשון ועד לעשורים הראשונים לתקומתה של מדינת ישראל.

דומני שהכותב צירף כמה הערות נקודתיות, ובצירוף פרשנות משלו שזר אותן למגמה שפשוט איננה שם. אכן, 'השילוח' מבקש לחזק תפיסות "עשירות" של הציונות והיהדות ולבקר תפיסות "רזות", אך דרכו לכך עוברת בהצבעה על מלאותן של העגלות שהביאו אותנו עד הלום ולא להפך.


קרדיט תמונה ראשית:bigstock

עוד ב'השילוח'

אמת ואמונה: פרידה מרות גביזון
רוח השמרנות היהודית
חינוך: לשחרר את האתוס

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *