קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי, וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם

שפת המזרח התיכון היא עתיקה, שונה משפת ההיגיון והפשרה, אֲמָנוֹת המלחמה וזכויות האדם שביקשנו לייבא הנה. הכלים להבנת השפה הזו טמונים במסורת של עמנו, ועלינו ללמוד להשתמש בהם אם ברצוננו לשרוד כאן

1

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

…

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

120 שנה עברו מאז פרסם ח"נ ביאליק את שירו על טבח יהודי קישינב. 49 יהודים נרצחו שם באכזריות והומתו במיתות משונות. וכיום, מה נאמר אנחנו על רצח של יותר מאלף בנינו ובנותינו ביום שמחת תורה, שכבודם חולל והם הומתו באכזריות שלא נודעה כמותה אפילו לפורעי קישינב? כי גדול כַּיָם שִׁברֵנוּ, מי ירפא לנו. מדובר באירוע בסדר גודל תנ"כי. התגובה צריכה להיות בהתאם.

מלומדי מלחמות לעייפה אנחנו. רצינו שקט. הצענו הסכמי שלום הדדיים, וכשאלה כשלו, עזבנו באופן חד צדדי את רצועת עזה. לקחנו גם את מתינו מקברותיהם, והותרנו לעזתים שדות חקלאיים וחממות בתקווה שישכילו להקים ריביירה תיירותית. ואז כשלה גם התפיסה הזאת, והחלטנו להסתפק בשקט של אינטרסים כלכליים וחברתיים.

הצענו לשכנינו ליהנות מכל הטוב שהבאנו לארץ הזאת. הנחנו שהם שוקלים שיקולים תועלתניים ורציונליים, ושאם נפרנס את פועליהם, אם נספק חשמל ומים וחומרי בניין ורפואה, אם נרפא את ילדי בכיריהם בבתי החולים שלנו – אותם בכירים יכירו לנו טובה ולכל הפחות יימנעו מלפגוע ברקמת החיים וביכולת ההשתכרות של נתיניהם. עוד חשבנו שמנהיגיהם לא יוותרו על מנעמי השלטון והכספים הרבים שזרמו אליהם ממדינות המערב, ולכן ייזהרו מלעורר את חמת צה"ל החזק מהם עשרות מונים.

טעינו. עווינו, פשענו וחטאנו.

2

ייתכן שיש למצוא את שורש הטעות עוד בראשית ימי ההתעוררות הלאומית שלנו, שעה שחלמנו להקים מדינה אירופית דוברת עברית לחופו של הים התיכון, ולא הבאנו בחשבון את השפה והמחשבה השונות כל כך מאלה שידענו, את התרבות והזרמים הדתיים ששלטו פה בכיפה זה אלפי שנים.

בשבת בראשית התחלנו מחדש את מחזור הקריאה בתורה, כפי שעשינו ב-1,500 השנים האחרונות. אדם הראשון נברא מעפר האדמה ובתוך שמו נכלל נוזל החיים הזורם בו: דם. אין זה משחק שפה סתמי. אלו הן אבני הבניין היסודיות של הקיום באזור העתיק הזה. לא טריטוריה או שטחים אלא אדמה, שבהיעדרה אין לאדם יכולת להתקיים. קין המקולל מגורש, נע ונד בעולם, פוחד מגורלו: "וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי!". ה"אדם" ראה אפוא לנכון לשפוך "דם" כדי להחזיק ב"אדמה".

3

באירופה הרציונלית, בוודאי לאחר מהפכת החילון וביתר שאת לאחר מלחמות העולם הנוראות, האדמה הייתה למטבע עובר לסוחר, הניתן בתמורה לשקט. גם אנו ניסינו זאת, וכשלנו. המזרח התיכון לא קיבל מעולם את אותה גישה מערבית. אפילו תפיסת הזמן כאן שונה מזו שבמערב. זמן אינו שווה פה כסף, אלא נמתח בהתאם לנדרש. התפיסה שלפיה לכל תופעה יש סיבה – מאריסטו ועד דיוויד יום – משמעה שבהינתן בעיה, עלינו רק לגלות את הגורם לה, ואז נוכל לפתור אותה. אך במזרח התיכון לא לכל בעיה יש פתרון הגיוני; פעמים רבות מניחים לבעיה להיפתר עם הזמן, שאף הוא בתורו נמתח ומתגמש על פני מאות ואלפי שנים.

במילים אחרות: בזמן שאנחנו והמערב כולו אוחזים בשפת הלוגוס, אויבינו ומרבית הגורמים באזור ממשיכים לאחוז בשפה המקומית העתיקה: שפת המיתוס, שהיא רחבה ועמוקה לאין שיעור מהשפה הדתית, הכלולה בתוכה. טענתי העיקרית היא שהמפתח להבנת התנהגויות פוליטיות של יחידים, כמו גם של קבוצות, אינה נמצאת רק בתחום הרציונלי-לוגי (אינטרסים, תועלות, דאגה לחברה, כלכלה) אלא בעיקר בתחום הסמוי יותר – תחום המיתוסים והסיפורים המכוננים, המסורות הקדומות, הדת והערכים הקמאיים של החברות השונות.[1]

באזור הזה, שהוא ערש הציוויליזציה העולמית, קיימים עדיין מוסדות עתיקים המוכרים לנו גם מהמקרא, כמו גאולת דם, סקילה, המתת ילדים סוררים או מכירתם לעבדות או לנישואין, ואפילו הפרקטיקה של "אישה סוטה" (כיום היא מכונה "רצח על כבוד המשפחה"). שבויות מלחמה, על שלל הזוועות שהן מנת חלקן, הן תופעה רגילה אצל השבטים והעדות שסביבנו. בעם ישראל, לעומת זאת, נעלמו המוסדות האלה כבר לפני כאלפיים שנה.

תורת משה ניתנה בתקופה שבה התקיימו ציוויליזציות משוכללות שנשלטו על ידי רעיונות אלה. המסורות הקדומות של עמנו לא ביטלו אותם לחלוטין (למעט המלחמה הנחרצת באלילות ובהגשמת האל) אלא יצרו לגביהן סדק משפטי שהתרחב לפער מוסרי. למשל, מול התפיסה שהילדים והאישה הם רכוש הבעל, ולכן הוא יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו, העבירה התורה את ההכרעה אל מוסד הזקנים. כך גם ביחס לשבויות מלחמה, כאשר התורה חייבה את השובה לשאת את השבויה לאישה או לשחררה ללא תנאים. בהמשך, חכמינו לא ביטלו את פסוקי המקרא, אלא פירשו אותם כך שבתהליך ארוך, רעיונות מסוימים בוטלו למעשה. אין בצה"ל תופעות של אונס בזמן מלחמה כפי שקורה בצבאות אחרים, דוגמת מקרי האונס ההמוניים במלחמות העולם. וכך הנחנו, אנו והציוויליזציה המערבית, שהעולם כולו – כולל המזרח התיכון – עבר לדבר בשפה דומה. הם הרי משתמשים בטכנולוגיה מודרנית ובמוסדות מדיניים דומים, לא?

4

אנחנו בישראל ניסינו להחיל על הפראים האלה את החוקים שלנו. הם מכירים היטב את אֲמָנוֹת המלחמה למיניהן ואת מוסד זכויות האדם, ויודעים לנצל אותם היטב. וכך, בזמן שכבלנו את ידינו ואת רוחנו מלפעול ביד קשה כלפיהם, הם לא בחלו בשום אמצעי, וכשיכלו – שחטו ואנסו וערפו ראשים והובילו זקנים ותינוקות ונערות מדממות בחוצות עזה, לקול צהלות ההמון שחילק ממתקים לכבוד ה"ניצחון". ההבדל בין חמאס לרשות הפלשתינית אינו מהותי אלא ביכולת. כל התופעות הרצחניות המדהימות שראינו בזוועות שמחת תורה, אירעו בשיעורים קטנים גם בשומרון ויהודה. לא לחינם יו"ר הרשות הפלשתינית לא גינה את הזוועות – הוא הרי משלם לרוצחי יהודים על פי עוצמת רצחנותם –  ורק לאחר שאיימו עליו שייקחו ממנו תקציבים, הואיל לשחרר תגובה רפה שהיא חמורה יותר משתיקתו הקודמת.

בספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות" (How Democracies Perish) דיבר הפילוסוף ז'אן פרנסואה רוול על "תעשיית אשמה" – ראייה חד צדדית של האשמה היסטורית של המערב: כל דבר רע בעולם, ובעיקר בעולם השלישי, נגרם בשל כוחן של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות העשירות. משום כך, כל ניסיון להתנגד להתפשטות ולתוקפנות הקומוניסטית בזמנה, עורר מבוכה או שיתוק בקרב האינטלקטואלים במערב. רוול סבר שאסטרטגיית ההתפשטות הסובייטית לא הייתה מצליחה אלמלא נטה המערב להיכנע לה. את העימות בין ברה"מ למערב תיאר כמשחק כדורגל, שבו אחת הקבוצות – המערב – פוסלת את עצמה מלעבור את מחצית המגרש, בעוד שהשנייה משחקת קרוב לשער היריב. איראן של האייתוללות רק החלה את דרכה באותם ימים, ורוול לבטח לא דמיין ברברים כדאע"ש, חיזבאללה וחמאס.

5

אם החרפה שהומטה עלינו בשבת שמחת תורה תשפ"ד תלמד אותנו אחת ולתמיד שכדי לשרוד באזור העתיק הזה, עלינו להבין ולהפנים היטב את שפתו, אולי נכפר במשהו על עוון תמימותנו. הכלים להבנת השפה העתיקה מונחים לפנינו, הם חלק ממאגר הידע העצום, אותו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר שהקמנו באלפי שנותינו, והוא מתחיל מהתנ"ך. אנחנו מדברים היום עברית מודרנית הכוללת בתוכה את שפת העתיקים. הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" לא צריך לעסוק רק במסגרת המדינה, אלא בתפיסת הביטחון שלה: כדי לשרוד באזור, כדי לנצח את אויבינו, אנחנו צריכים לשאוב תובנות עומק קיומיות מהמסורת היהודית העתיקה והמשוכללת. חישבו על כך, האם מקרה הוא ששרדנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמות וחורבן, כאשר רוב הזמן היינו חסרי מגן וארץ? יש משהו כנראה במסורת היהודית האדירה הזאת שכדאי לשלב בתודעה של קובעי המדיניות בהנהגה הפוליטית והצבאית, וכמובן זו האינטלקטואלית.

הפנמת השפה פירושה גם הפנמת התובנה העתיקה שלימד אותנו גדול התנאים, רבי עקיבא: במקרה שעל הכף נמצאים חייך מול חיי האחר – חייך קודמים. רבי עקיבא התייחס לדילמה בין שני חברים; לכן ברור בהחלט שלנוכח השאלה: חיי חיילינו וחיי אויבינו – חיי מי קודמים? הוא לא היה מהסס וקובע: חיי חיילינו! אחרי טבח שמחת תורה, לא יהיו יותר מקרים כמו זה שהתרחש במחנה הפליטים ג'נין במהלך מבצע "חומת מגן", שבו הקרבנו את חיי חיילינו כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה אזרחית. לאור זאת, לפני כל כניסה לעזה – וכניסה כזאת חייבת להתרחש – יש לכתוש אותה באופן יסודי, שימעיט ככל האפשר את יכולת האויב לצאת מהחורים ולפגוע בחיילינו. כך הטעים המשורר שלונסקי: "קוֹנָם (שבועה) אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי/ וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם".

אנחנו נתגבר ונכריע את אויבינו בעז"ה. בעת כהונתי כשגריר, בכל מערכה צבאית חזרתי באוזני התקשורת המקומית על כך שיש לראות את המצב גם בפרספקטיבה היסטורית של אלפי שנות קיום של העם היהודי. כלומר, הפרעות והפוגרומים, המלחמות ומקרי הטבח ביהודים ב-150 השנים האחרונות הם חלק מהמאמץ הכושל של אויבי המערב לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת היהודים לציון לאור נבואות התנ"ך. גאולת העולם החופשי תלויה בזה, כמו ההבנה שהמערכה של ישראל מול חמאס, חיזבאללה ואיראן היא מלחמתו של העולם החופשי כולו על נפשו וחירותו.

דרור אידר הוא שגריר ישראל באיטליה לשעבר.

[1] להרחבה ראו דרור אידר, "החשיבה המיתית כגורם מכריע במדע המדינה וביחסים בינלאומיים".