אסון ציוני:ממשלה דו-לאומית

הוויכוח הפוליטי בתוך החברה הישראלית מניע חלקים מהציבור לטמינת הראש בחול לנוכח המשמעות הרת הסכנות של השותפות הערבית בממשלה

שום יהודי שעיניו בראשו לא היה אמור להיות מופתע מהטיפול הכושל של המדינה בהשתוללות שוצפת-השנאה מצד מיעוטים נושאי תעודת זהות כחולה בחודש מאי האחרון. אבל בל נשלה את עצמנו. הבעיה אינה בעיקרה מנהלית או ביצועית, בדמות מפכ"ל או יועמ"ש כזה או אחר, או אפילו בתי המשפט המקלים שלנו ותנאיהם הטובים של האסירים הביטחוניים. ודאי, יש לנו כעס מוצדק על אוזלת היד שמגלות זרועות האכיפה שלנו כלפי ונדליזם ואלימות בכלל וכלפי אלו הנובעים מרקע לאומני בפרט. סגירתם של מאות תיקים של אזרחים שהיו מעורבים בפרעות היא איתות מעודד למסיתים המקצועיים ולהמון המוסת, ומסר מדכא לכל השאר. זוהי חדלות-מעשה שנותנת תמריצים גרועים מאוד ומחזקת התנהגות שלילית שהולכת וצוברת תעוזה.

כל זה נכון אבל לא יורד לשורש המשבר.

בדיוק לפני עשור פרסם פרופ' דן שיפטן את מחקרו המקיף על הרדיקליזציה שעברו האליטות של המיעוט הערבי. בספרו 'פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית' מפרט שיפטן כיצד פוליטיקאים בכירים, ראשי מועצות, אמנים, אנשי דת, אקדמאים ופעילים בולטים בעשרות ארגוני חברה אזרחית אימצו תפיסת עולם קיצונית העומדת בניגוד למגמות של השתלבות במדינת ישראל. למן "מסמכי החזון" שיצאו תחת ידיה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, דרך סדר היום של מרכז מוסאווה ו"החזון הדמוקרטי" של ארגון עדאלה ועד "הצהרת חיפה", עולה תמונה ברורה: המנהיגות הערבית מחויבת לשינוי מן היסוד של מדינת ישראל שהוקמה בחטא. היא נחושה להחזיר את מחוגי השעון ל-1917, ערב הצהרת בלפור, ולתקן את "העוול" של תמיכת המעצמות בהקמת בית לאומי יהודי. היא רוצה אוטונומיה שאינה רק לשונית ותרבותית, אלא "זכות וטו בכל העניינים שיש להם השפעה עמוקה על האוכלוסייה הערבית", ובכללם שליטה מלאה בחינוך שיבטא את הנרטיב שלהם כאומה ילידית תחת דיכוי, רפורמה בחוקי האזרחות לטובת הכנָסת ערבים פליטי ארצות שכנות ואזרוחם, מנגנון פיצוי לנפגעי הנכבה, זכות שיבה מלאה לשטחי הכפרים שנחרבו ב-48' ועוד. בקצרה, כלשונו של שיפטן, "שינוי במבנה החוקתי של ישראל, שינוי בהגדרתה – ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית המבוססת על שוויון לאומי ואזרחי בין שתי הקבוצות הלאומיות" (עמ' 213, 223).

מדובר בתהליך הקצנה שתחילתו בשנות השבעים המאוחרות, במקביל לירידת תודעת צדקת הדרך של המנהיגות היהודית ורפיון תחושת המגויסות של הציבור היהודי ונכונותו להמשך תשלום המחיר על המאבק. כיצד הגיב הרוב היהודי להתרסה המסוכנת של המיעוט בהנפת דגל פלסטין ובציון יום הנכּבּה? מה עשו היהודים כשראו את תמיכת המנהיגות הערבית המשכילה בחיזבאללה, במשטר הסורי ובחמאס? ובכן, הם לא הציבו לערבים שום קווים אדומים – למעט פעילות טרור אלימה. גם לנוכח התקפה ברורה על אושיות מדינתם המשיכו היהודים להיתלות כמוצאי שלל רב ברטוריקה הערבית על חתירה לדמוקרטיה ולשוויון, והתוצאה היא "דחיפה מתמדת של מעטפת הסובלנות של הציבור היהודי אל גבולותיה ומיסוד נורמות המשמשות קרש קפיצה אל השלבים הבאים" (עמ' 237).

תסמונת בת-היענה שלוקה בה הרוב היהודי מגיעה לשיאים חדשים בהקמתה של ממשלה הנשענת על מפלגה ערבית המצהירה על נאמנותה לחזון אסלום המזרח התיכון, ואשר עושה, כמעט כמו כל התארגנויות האסאלמיסטיות הדומות לה סביבנו, שימוש אינסטרומנטלי בכלי הפרלמנטרי לצבירת כוח והשפעה שיאפשרו לה לקדם את חזונה. שיטוט זריז בוויקיפדיה, בערך "התנועה האסלאמית", מראה לכל סקרן שמפלגת רע"מ היא שלוחתו הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, וזו "משתייכת אידאולוגית לקבוצה רחבה של תנועות אסלאמיות בעולם השואפות לתחיית האסלאם ודוגלות בעיקרון: 'האסלאם הוא הפתרון', אך היא נבדלת מהם בעידודה את הלאומיות הפלסטינית". עמדתה האידיאולוגית הברורה של רע"מ היא "אי הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית, נכונות להשתתף במוסדות השלטון ולהשפיע מבפנים על ההחלטות בה".

על אף המחלוקת בנושא מקומה של הדת בין רע"מ לבין בל"ד, הגרעין הלאומני-חילוני של הרשימה הערבית, המשותף ביניהן רב על המפריד. שתי המפלגות הללו, אלמלא הרוח הגבית שקיבלו מבית המשפט לא היו עוברות את הסף הנדרש ב'חוק יסוד: הכנסת', בשל תמיכתן באויבי מדינת ישראל ומחויבותן לשינוי אופייה. למעשה, אין שום הבדל בין אנשי אופוזיציה כמו אחמד טיבי מתע"ל, שאמר בריאיון גלוי לעיתון 'על השרון' (9.4.1999) "אנו גורסים שצריך לבטל את האופי היהודי של מדינת ישראל", או מוחמד ברכּה, שבהיותו מנהיג חד"ש המצדיק רצח משתפי פעולה עם ישראל וכינם "יצורים תת-אנושיים… שמשרתים את מי שמרעיב, מדכא וכובש" (כל העיר, 5.10.2001) – לבין חבר הקואליציה טאלב א-סאנע הרואה בניסיונות להגביל את ההשתלטות הלא חוקית של הבדווים על מרחבי הנגב בתור אפרטהייד ונישול, "ולא רק שאני לא מתנגד לבנייה לא חוקית, אני מעודד את חבריי לעבור על חוקי התכנון והבנייה" (זמן הנגב, 26.1.2001; מובאה זו וקודמותיה מצוטטות בספרו של שיפטן בעמודים 332, 388, 398), או עמיתו וליד טהא, הנושא כיום בתואר יושב ראש ועדת הפנים והסביבה של הכנסת, שהשתתף בתהלוכות תמיכה לצעדות חמאס על הגדר, וחתום על הפוסט הקובע כי "מאז שהתנועה הציונית השיקה את הפרויקט הגזעני האכזרי שלה לפני יותר ממאה שנה, רצח, גירוש, הריסה, אפליה, גזענות והתעללות הברברית בזכויות של בעלי האדמה היו ההתנהגות הבולטת ביותר של פרויקט השנאה הזה".

כעת, בזכות סכסוכינו הפנימיים, הציבור הערבי בישראל שבוחר במנהיגות הפוליטית המסיתה והחתרנית הזו מינף את כוחו האלקטורלי לשליטה דה-פקטו בממשלה, ביודעו שזו תהיה מוכרחת להתפזר במקרה של חוסר הסכמה עם נציגיו. בשל ההישענות הבלתי הפוסקת על רע"מ מבפנים והצורך לעיתים בתמיכתה של הרשימה  המשותפת מבחוץ, לכדו שונאי ישראל את הממשלה בתנועת מלקחיים: אם תבקש הממשלה שחברי רע"מ יתנגדו לניסיונות המשותפת לבטל את "חוק קמיניץ", היא תיאלץ להתפשר איתם על הלבנת התיישבות לא חוקית בנגב וחיבורה לחשמל. אם תצטרך את אצבעותיהם לבלימת הלחץ לאיחוד משפחות סיטוני של פלסטינים, היא תיכנס בעל כורחה למשא ומתן על פעימות של מכסות, היתרים והקלות. השארת 'חוק יסוד: הלאום' על מכונו תעלה לממשלה בהתחייבות להכניס אליו סעיף שוויון. ועוד ועוד, וכל זאת מבלי לרסן את הרטוריקה המתסיסה כלפי הרוב היהודי. אפשר תמיד להתנגד להקמתן של תחנות משטרה במגזר וגם להאשים את המשטרה והמדינה במכת הפשיעה והאלימות שלו.

לעומת ההשקעות במגזר הערבי שקידמו ממשלות הימין האחרונות, ואשר הגיעו לרשויות המקומיות ולאזרחים שלא דרך מיקוח עם המפלגות הערביות, התקציבים שרע"מ תקבל והשינויים במדיניות שתצליח להעביר בזכות הזדקקותה של הממשלה ליציבות עתידים לעזור לה למצות את פוטנציאל ההצבעה בעבורה. וכמובן, נקודת המקסימום של הגמישות בקרב מפלגות הימין של היום תהפוך מיד לרף המינימלי של ההכלה מהצד השמאלי של המפה. מפה ומשם תקבל מגמת ההקצנה של המיעוט זריקת מרץ, בראותו שהמנהיגות הקיצונית הזו, לא רק שלא גרמה לו לשלם מחיר על קריאת התיגר, אלא אף הוכחה כיעילה. חזון "זכות הווטו בכל העניינים שיש להם השפעה עמוקה על האוכלוסייה הערבית" קורם עור וגידים לנגד עינינו, ללא שום מהפכה משטרית או שינוי דמוגרפי. האקטיביזם השיפוטי, שיטת הבחירות הגרועה והפוליטיקה הכושלת נתנו להם אותה על מגש של כסף. ולנוכח הקשר הברור בין עלייתן של האליטות הערביות המסיתות לבין הרדיקליות הגוברת מצד המגזר המוסת, את דמותן של הפרעות הבאות אפשר לראות כבר מכאן והן תהיינה רחבות ואלימות יותר.

הדרך היחידה שיש לפנינו, אם חפצי חיים אנחנו, היא סילוק הגורמים האנטי-ציוניים מרשות הרבים שלנו. אסור לנו להסכין למצב שבו אנו מפרנסים – אם בעצמנו, אם באפשרנו מימון חיצוני – את יוצרי הסרטים המרעילים, את אקדמאים שיוצרים לחץ על ישראל תוך הכפשתה, את התקשורת שנותנת להם במה אוהדת, את המטיפים המסיתים במסגדים, ואת הפוליטיקאים וארגוני המגזר השלישי המגדלים דור שני של אזרחים פלסטינים חדורי שנאה לישראל נושאי תעודת זהות כחולה. אם נשאיר את הטיפול בעוינות הערבית כלפינו רק למקרים שבהם תתפרץ האלימות, נמצא את עצמנו ניצבים בפני אינתיפאדה פנימית כוללת בלי שום כלים לבלימתה. לעם היהודי צפוי מאבק קשה שרק עילית מגויסת ובעלת תחושת כורח ודחיפות יכולה להניע. בשנות החמישים והשישים התייצבה המדינה החדשה החלשה בזכות שילוב של היעדר מנהיגות ערבית מחד גיסא, וקיומה של אליטה יהודית נחושה מהצד השני. לנוכח היפוך התפקידים, מתחדד הצורך הבהול לא רק באיחוד הגורמים הציוניים בכל הרמות אלא גם, וביתר מאמץ והיקף, בהנחלת ידע ובמסגרת חשיבה שיתרמו להוצאת הראש מהחול.

ד"ר גדעון חזן הוא ראש תוכנית 'אקסודוס' בירושלים של מכון ארגמן.

תמונה ראשית:  נשיא המדינה, ראובן ריבלין, עם נציגי סיעת רע"מ בסבב ההתייעצויות בבית הנשיא, כ"ג ניסן תשפ"א. צילום: מארק ניימן, באדיבות: לע"מ.