לשיח ההתנגדות-לכיבוש יש מחיר מוסרי

כשאתם פועלים למען מטרה שאין צודקת ממנה בעיניכם, אתם עלולים לשאת באחריות לעוולות אחרות ולוויתור על האמת. מכתב גלוי לשמאל הישראלי

כמעט לאורך כל חמישים שנות השליטה הישראלית ביהודה ושומרון מתקיימת בישראל תנועת התנגדות עקבית למה שמכונה "הכיבוש" (מונח שיופיע מעתה ללא מירכאות וללא מטען אידיאולוגי כלשהו). ההתנגדות נובעת מסיבות רבות; והעיקריות שבהן הן: הטענה להפרת (או הגבלת) זכויות-אדם של הפלסטינים המתגוררים בשטחי יו"ש ודחיקת זכותם להגדרה עצמית-לאומית; חשיפתם הגבוהה של חיילי צה"ל לסכנה ומחיר הדמים הכרוך בה; החיכוך האינטנסיבי בין צבא לבין אוכלוסייה אזרחית, המוליד אתגרים מוסריים כבדי משקל; והחשש מסיפוח שטחים עם אוכלוסייה לא-יהודית גדולה שתכריע את הכף בנושא הדמוגרפי.

רבים ממתנגדי הכיבוש תופסים את עמדתם כביטויָה של מוסריות פשוטה, כמעט מובנת-מאליה, המבטאת לקיחת אחריות אזרחית. לדידם, זהו מאבק סטרילי שיש בו צד צודק וצד טועה; והם מבקשים להיות בצד הצודק. שיח ההתנגדות-לכיבוש אימץ לאורך השנים סיסמאות שונות כמו "הכיבוש משחית", והוא סבור כי סיום הכיבוש יבטיח בהכרח צדק ושוויון; ואכן, לא-מעט אזרחים חכמים וטובי לב המאמינים בצדק ובשוויון מבקשים לקחת חלק בבשורה זו.

אל אותם אזרחים אני מבקשת לכתוב כאן, ולהזכיר כי המאבק בכיבוש אינו סטרילי; יש לו צד אפל. שיח ההתנגדות-לכיבוש מתיימר לחזק את דמותה המוסרית של מדינת ישראל; בפועל, אותו שיח עצמו הוא אחד הגורמים המסכנים את דמותה המוסרית של מדינת ישראל והוא גובה מהחברה הישראלית מחירים כבדי משקל.

קודם שניגש לדיון עצמו, אני רוצה להניח לו תשתית. ראשית, השיח בין ימין לשמאל כיום מאופיין בטונים גבוהים וגולש במהירות למקום מקוטב וגדוש סיסמאות – שלא לומר: בוטה, לא-ענייני ואפילו אלים. אני מכירה היטב את משחק ההאשמות ההדדיות; זהו משחק אינסופי, מעייף ומדכדך, המספק בעיקר פורקן לכעסים ולתסכולים של החובט התורן. אני סבורה כי אפשר גם לדבר אחרת. אני מבקשת לעסוק בבעיות המוסריות ובאתגרים האורבים למתנגדי הכיבוש, מבלי ליפול לבור של זריקת רפש – בנוסח "אתם צבועים וטהרנים שמדברים על מוסר אבל מפרים אותו". אני מבקשת שמדי פעם יתנהל בקרבנו דיון נקי: בלי אד-הומינם, בלי וואט-אבאוטיזם, בלי ניסיון להתחמק מהנושא הכל-כך מורכב הזה באמצעות היתלות במורכבותו.

שנית, הנחת המוצא שלי היא שבסיפור שלפנינו יש נגמ"ש אחד ששמו מדינת ישראל; האופציה לירות בתוכו אינה קיימת. המחלוקות, אי-ההסכמות, הכעסים וההאשמות ההדדיות צריכות כולן להתקיים במרחב הישראלי המשותף –למען ההישרדות הפיזית שלנו כמובן, אבל בעיקר למען הישרדותנו כחברה וכעם. זהו אינו פתיח קיטשי, אלא אמת פשוטה: היום שבו ישראל יפסיקו להיות ערבים זה לזה יהיה תחילת סופו של המפעל הציוני. המחלוקות העזות המצויות בינינו צריכות להתקיים מתוך אחריות ומתוך הישענות על המשותף ולא על המפריד.

שלישית, לא אבקש מאיש לשנות את דעתו; מי שמעוניין יכול למצוא מאמרים אינספור על הצידוקים הפוליטיים, האידיאולוגיים והמשפטיים לאחיזה הישראלית ביו"ש. אינני מתכוונת לכתוב עוד מאמר כזה; אחרים עשו זאת טוב ממני. הדברים שייאמרו להלן רלבנטיים אפוא גם אם תמשיכו להחזיק בתפיסת עולמכם; ואדרבה, בעיקר אם תישארו בעמדת המוצא הפוליטית שלכם.

רביעית, הדיון על הכיבוש הוא מורכב וצריך להיות מעוגן בעובדות היסטוריות. העובדה שהכיבוש הוא רע בעיני רבים אינה מוחקת את היותו גם – אם לא רק – תולדה של אינטרסים ישראליים קיומיים (מה שמכונה 'המניע הביטחוני'). לא סתם כינה אבא אבן – לחלוטין לא איש ימין – את גבולות 67' בכינוי 'גבולות אושוויץ'. כל אסטרטג יודע מהי משמעותם של יתרון גובה, עומק אסטרטגי ומרחב תמרון בעבור מדינה קטנה עם שכנים מפוקפקים.

גם תנועת ההתנחלות (עוד מונח החסר לחלוטין מטען אידיאולוגי, מבחינתי) אינה תנועה נפשעת העוסקת בגזילת אדמות – כפי שאויביה אוהבים לצייר אותה. אכן, מדובר בתנועה אזרחית עיקשת שפעלה לא-פעם על אפה ועל חמתה של הממשלה (או הצבא), אך זוהי גם תנועה שזכתה לגיבוי ועידוד (שלא לומר דחיפה) מכמה מממשלות ישראל, והובילה לפועלה המסור של פליאה אלבק ז"ל – שפילסה דרך ביערות הסבוכים והפתלתלים של המשפט העות'מאני-ירדני-בריטי בשטחי ארץ ישראל, כדי למנוע גזל ופגיעה בקניין פרטי (גם כשיסודותיו של קניין זה היו שנויים במחלוקת). ולבסוף, זוהי תנועה שעמדה לא-פעם בחזית הביטחונית וספגה מהלומות קשות, בדומה לתושבי גבול לבנון בעבר או לתושבי עוטף עזה כיום.

במילים אחרות: הסיפור מורכב. הכיבוש נובע מצורך אמיתי ומביע סל של אמונות וערכים שאינו שייך רק לאנשי ימין; ודי אם נציין כי התיישבות חלוצית בסביבה עוינת בוודאי אינה המצאה ימנית. כישלונם של הסכמי אוסלו בהבאת שקט לאזור הוביל את הצמרת הביטחונית להבנה שמדינת ישראל צריכה – לפחות לעת עתה – שליטה ביטחונית מלאה בכל השטח שבין הירדן לים (שליטה ביטחונית, אגב, היא-היא כיבוש מבחינה עקרונית. אויבי תנועת ההתנחלות מוכנים להשאיר את צה"ל ביו"ש, ובלבד שיפונו ההתנחלויות שאותן הם מתעקשים לכנות 'כיבוש'; אולם נניח לזה כעת). אם כך הדבר, הרי שהכיבוש הוא אינטרס ישראלי פשוט של שמירת קלפי מיקוח ומבט אסטרטגי על כברת ארץ זו כחלק מהמזרח התיכון בכללו.

אפשר בהחלט להתנגד לכיבוש – גם נוכח כל הדברים האמורים – אולם יש לזכור שהדיון על אודותיו הוא הכול חוץ מאמת מוסרית חד-ממדית.

*

אחרי כל דברי הפתיחה הללו, הבה ניגש לעיקר: מהם המחירים המוסריים של שיח ההתנגדות-לכיבוש?

1. החלשת ישראל

הנקודה הראשונה כמעט מובנת מאליה: התנגדות למדיניותה של מדינת ישראל, ביחס לאויביה, מחלישה (במהותה) את מדינת ישראל ותומכת במבקשי רעתה. לעיתים נתפסת המדינה כמעין גוליית מגוּדל שלו נקודות תורפה זניחות, שלעומתו ניצבים הפלסטינים כמעין דוד חלש ורפה כוח. דברים אלה אינם נכונים: הספינה ששמה מדינת ישראל עודנה משייטת במים שורצי כרישים ואינה עמידה בפני כל חבטה. המאבק המתמשך בכיבוש – אף אם נניח שהוא נכון ומוצדק – צריך להתנהל בזהירות: לשרת את עתיד המדינה ולא לספק נשק למבקשי רעתה.

2. לגיטימציה לטרור

הטענה הקבועה שלפיה ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים ביו"ש מובילה באופן כמעט אוטומטי לטענה כי לגיטימי שאותם מדוכאי-זכויות יתקוממו ואף יפגעו במי שמסמל בפועל את הכיבוש: חיילי צה"ל והתושבים היהודים מעבר לקו הירוק. בסגנון זה מתבטאים לא רק חברי כנסת ערבים (כמו מוחמד ברכה: "כל ביטוי של הכיבוש זה ביטוי תוקפני, גם אם הוא מקבל אופי אזרחי") ואושיות שמאל קיצוני (כמו יוסי גורביץ': "האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות? התשובה היא חיובית"), אלא גם דמויות קיצוניות-פחות, מהמיינסטרים הישראלי (אף אם באופן עמום יותר).

הפרשה הסוערת האחרונה שהציפה את הנושא הייתה פרשת מעצרה המתוקשר של עהד תמימי, לאחר שסטרה לחייל צה"ל ותקפה אותו, ואף הודתה במשפטה בסעיפים של הסתה לטרור, יידוי אבנים ומעשי אלימות נוספים. מנהלו של אחד מבתי הספר היוקרתיים בתל-אביב, רם כהן, כתב ש"עהד תמימי היא גיבורה פלסטינית. ולא רק בעיני הפלסטינים היא גיבורה, אלא אף בעיני כל מי שחושב שהכיבוש הוא עוולה אחת גדולה ומתמשכת". התבטאויות כאלו – ובעיקר הרוח העומדת מאחוריהן – מראות את החמקמקות שבעמדה אוהדת כלפי מעשי 'התנגדות' פלסטיניים: אם הכיבוש הוא עוולה, ההתנגדות-לכיבוש (בוודאי בגרסה פוטוגנית כמו זו של עהד תמימי) היא מוצדקת; וממילא אין לצה"ל ולמדינת ישראל יכולת לפעול כמתבקש לשם מיגורה – כן, גם אם מדובר בטרור. קו דק מפריד בין גילוי הבנה כלפי המאבק הפלסטיני לבין צמצום הלגיטימציה של המדינה להתמודד כיאות עם אויביה.

בעת כתיבתו של מאמר זה נרצח בגוש עציון ארי פולד ז"ל, מתוך מאבק אמיץ עם המחבל שדקר אותו. עוד בטרם התבררו פרטי האירוע, והרבה לפני מסע הלוויה, שאלה אשת גל"צ הוותיקה נורית קנטי את שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון, האם הוא יכול להבין את התסכול בשטח בעקבות הצעדים של ממשל טראמפ בנוגע לשגרירות, הקיצוץ באונר"א וכו'. קנטי הדגישה כמובן כי היא אינה מצדיקה את הרצח, אולם ההבדל בין שאלתה לבין הצדקת הרצח הוא כמעט סמנטי-גרידא: אם הגופה עוד לא התקררה וכבר מציעים בפריים-טיים הרדיופוני את ה'מניעים' שעשויים לגרום לנער בן 16 לקחת סכין וליטול חיים; אם אין רגע של שהות שבו יש ודאות גמורה כי לפנינו מעשה נבלה שלא ייעשה; אם אין אבחנה ברורה שפגיעת מחבלים בחיי אזרחים איננה ניתנת להצדקה ואיננה דורשת 'הבנה של התסכול' (בוודאי לא כשההלם מאובדן של חבר ושכן טרם שכך) – אזי בפועל מה שנוצר הוא סאב-טקסט האומר שאומנם טרור הוא דבר נורא, אולם הוא מגיע לנו.

אכן, אפשר לטעון שהאופק המדיני תלוי בהסרת השליטה הישראלית מיו"ש; אולם יש לשמור בקנאות על המרחק בין אמירה כזו לבין האמירה כי מעשי טרור הם מוצדקים. שמירת המרחק הזה היא כמעט בלתי-אפשרית, ומחיקתו היא אחד המחירים הכבדים שמשלמת מדינת ישראל כולה.

3. גזענות

שיח ההתנגדות-לכיבוש נגוע פעמים רבות במה שמכונה 'גזענות של ציפיות נמוכות'. אליבא דרבים ממחנה המתנגדים-לכיבוש, הפלסטינים הם חלשים (או 'מוחלשים'), מדוכאי-זכויות, מנוצלים ומוכי גורל ולכן כל מעשיהם זוכים להבנה: לכל טעות יש הסבר ולכל מעשה אלימות יש רקע. פיגועים – מחרידים ככל שיהיו – יצטיירו תמיד כתגובה למשהו שעוללה ישראל, גם כשאין כל יחס מידתי בין הרקע לבין המעשה.

דווקא מחאה שנעשית בשם זכויות-אדם צריכה לשאול את עצמה האם היא אינה טומנת בחוּבה תפיסה לא-מחמיאה של התרבות הערבית בכלל. האם מבין השורות לא מציצה ההנחה – שגם לה יש הנמקה גזענית: הלוא הערבי חי בתרבות מסורתית וארכאית שבה נקמת דם ורצח על רקע כבוד המשפחה הם מעשים שבשגרה – שאין כל פלא שערבי רוצח יהודי.

אחת הדוגמאות הבולטות לגזענות של ציפיות נמוכות היא פרשת הרצח בדומא. ליבו של כל בן-אנוש נרעד כאשר בקיץ 2015 ביתם של בני משפחת דוואבשה מדומא עלה באש שגבתה את חייו של עלי הקטן, ומאוחר יותר את חייו של שני הוריו. על פי ההודאות – ובלי להתייחס לאופן שבו נגבו – המעשה נעשה על ידי שלושה נערים יהודיים; אלא שבחודשים לאחר מכן כל פיגוע הוכתר כ'תגובה לרצח בדומא', והרצח בדומא הפך לתירוצו של כל פלסטיני שחפץ לפגוע בישראלים. אחד המחבלים שביצע את פיגוע הירי שבו נרצחו איתם ונעמה הנקין ז"ל (בחג הסוכות, אוקטובר 2015) טען כמובן שהרצח הוא תגובה לאירוע בדומא; הגדיל לעשות שר הביטחון דאז משה יעלון שאמר כי דמם של בני הזוג הנקין מוטל על ידיה של מדינת ישראל (!) כיוון שלא השכילה להילחם בנוער הגבעות שביצע את הרצח בדומא. אירועי דומא פתחו אפוא מחול שדים שבו כולם כמעט שכחו כי הסכסוך באזורנו לא החל ב-2015; במסגרתו, כל פעולה תוקפנית של פלסטינים התקבלה בסליחה ובהבנה – שהרי ישנו 'הרצח בדומא'.

האם סלחנות מעין זו מצויה גם בכיוון ההפוך? הנאשמים היהודיים בפרשת דומא טענו שהאירוע נעשה כנקמה על הירצחו של מלאכי רוזנפלד ז"ל (אח שכול בעצמו, שנורה על ידי מחבל כשעשה את דרכו חזרה ממשחק כדורסל בתחילת קיץ 2015). האם צעירים ישראלים שחוו לאורך כל שנות ילדותם ובגרותם את האלימות הפלסטינית אינם זכאים לאותה מידה של הבנה כשהם אינם עומדים עוד באימה ובדם ויוצאים למסע נקמה? אם אין תירוץ לאלימות כה רצחנית וכה נוראה, מדוע מצויים תירוצים למכביר כשאלימות מתבצעת בידי ערבים?

בדומה לגופים בינלאומיים, המגנים ללא לאות את ישראל אך נמנעים מלהתייחס למנהיגי ערב הטובחים באנשיהם, גם השמאל הישראלי מגנה ללא לאות את המדיניות הישראלית ואינו מצפה לדבר-מה מהפלסטינים. אחרי כל פיגוע ממהרים מנהיגי השמאל לציין שהוא מבוצע בתגובה ל'היעדר אופק מדיני' ומדגישים שהמעשה בוודאי מגונה מכול וכול, אבל מובן. לעומת זאת, תגובה ישראלית – תמיד – איננה מובנת ואיננה מוצדקת.

אגב, גזענות-הציפיות-הנמוכות זועקת בעוד היבט אומלל של פרשת דומא: שריפתם של בתים אחרים בכפר, של בני אותה חמולה, על ידי מציתים לא-יהודים לא עוררה כמובן כל שיח ציבורי, ובהקשר זה פגיעה ברכוש ובנפש לא נתפסה כעניין לציבור.

4. שנאה והסתה כלפי מתנחלים

השיח נגד הכיבוש מוליד מפלצת שקשה שלא לראותה כאופן של אנטישמיות: 'המתנחל', כפרסונה וכאב-טיפוס הפך להיות מה שהיה 'היהודי' באירופה: מוצץ כספים (ותודה ליאיר לפיד שהוריש לנו את ביטוי הזהב "איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף"), נלעג ונבזה בשל מראהו החיצוני ואמונותיו הארכאיות (ותודה לתוכניות הסאטירה בפריים-טיים הטלוויזיוני), והאחראי הבלעדי לכל צרות המדינה.

מסע ההכפשה הבלתי-נלאה כלפי מתנחלים קורע את החברה מבפנים ומציב שאלות כבדות לגבי חוסנה ביום שאחרי סיום הכיבוש המיוחל. צריך לדעת להתנגד למישהו גם בלי להפוך אותו לאויב העם, ובוודאי שצריך להכיר בכך שהיריב – במקרה הזה – בטוח בכל מאודו כי מעשיו חיוניים לקיומה של מדינת ישראל והוא מוכן לשלם על כך מחירים משמעותיים. ההכפשה והנתק הם כה עמוקים עד כי מתחילות לצוף תופעות מדאיגות כמו פעילי שמאל שמפרסמים תמונה של תושב התנחלות כלשהי, עם תצלומים ותצלומי אוויר של ביתו בתוספת כתובת בעברית ובערבית. מעשים דומים הם האשמת הקורבן בהקשר של מתנחלים הנפגעים בפיגועים (וזכור לרע ציוצו של העיתונאי רענן שקד שעות ספורות אחרי חטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014: "ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: פאק, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור בשטחים"); וכן עידוד כוחות הביטחון לפגוע במתנחלים בעת פינוי התנחלויות ובכלל.

מי שטוען ש'הכיבוש משחית', מי שנאבק בשם זכויות אדם וכבוד האדם, מי שעתידה של המדינה והחברה הישראלית וכן היום שאחרי המאבק אכן עומדים לנגד עיניו– צריך לסגת מהר ככל האפשר מהעמדות הבעייתיות הללו.

5. אובדן האמת

וטענה אחרונה. אחיי מן העבר השני של המתרס: ויתרתם על האמת; מכרתם אותה תמורת נזיד העדשים של השקט הביטחוני המובטח, והסכמתם בתמורה להתמכר לשיח הנרטיבים. אפשר להיות איש שמאל ולהתנגד להתנחלויות ולכל הכרוך בהן, ועדיין להתעקש כי יש אמת ויש שקר: הסכסוך היהודי–ערבי קדם לכיבוש, והאלימות הפלסטינית הפציעה הרבה לפני שמתנחל אחד דרך על אדמות 67'. הפלסטינים דחו בשתי ידיים כמעט כל הסכם שהוצע להם; וגם את ההסכם שעליו חתמו לבסוף, הם הפרו ללא היסוס ובלי בושה. הערבים הם שפתחו במה שאנו מכנים מלחמת העצמאות – בשעה שהיישוב העברי אימץ את גבולות החלוקה העלובים שהאו"ם שרטט. ייתכן בהחלט שצה"ל טועה פה ושם, אולם ככלל הוא מתנהל מתוך הקפדה על עקרונות מוסר קיצוניים שאינם מקובלים באף צבא מערבי (ועדויות 'שוברים שתיקה' למיניהן רק מחזקות את העובדה הפשוטה הזו) – אף שהדבר עולה לעיתים בחיי חיילינו.

אלו עובדות. ניתן ואף חובה להתווכח על פרשנותן, אולם גם כשאני כותבת את השורות הללו אני יודעת שבחוגים מסוימים חלקים רבים מהפסקה הקצרה שכתבתי זה עתה שנויים במחלוקת. לא משום שאי אפשר לעגן אותם באינספור מקורות ישראליים, ערביים וזרים, אלא משום שהנרטיב הפלסטיני נשמע אחרת – ויש שנתנו לנרטיב הפלסטיני מעמד של אמת. לגיטימי שהשומע הישראלי יקשיב לנרטיב הזה בכובד ראש, אולם אסור לו ללכת שבי אחרי שיבושיו; בשום פנים ואופן אַל לו לנטוש את האמת כפי שהוא מכיר אותה.

אין ספק שהשמאל הישראלי עושה מאמצים חשובים לשם הכרת רגשות הפלסטינים לנוכח הצלחת המפעל הציוני; ובכל זאת מפעם לפעם חשוב לזכור שרגשות האכזבה והקיפוח אינם נובעים מסירובה של ישראל לקום לצד מדינה פלסטינית, אלא מעצם קיומה ושגשוגה. אתוס הנכבה אכן קיים וחשוב להכיר בו, אולם אסור לנו להתבלבל בעקבותיו: אין בו קריאה לצדק ולשלום. ייצוג העמדה הפלסטינית צריך להתבצע מתוך נכונות להציג את מה שהפלסטינים אכן אומרים, ומתוך יכולת לעמת אותם – או את עמדתם – עם העובדות כפי שהן ידועות לנו. אסור להישאב למכונת התעמולה המספרת ללא הרף כי ישראל אשמה ישראל בכול וכי הכול החל בכיבוש, ולוּ מפני שעמדה ישראלית המבוססת על קבלת השקר הפלסטיני לא תוכל לעולם להוליד הסכם (או הסדר אזורי) בר-קיימא.

*

הטענה שלפיה ישראל צריכה לסגת מיהודה ושומרון היא טענה לגיטימית: יש לה הנימוקים וההצדקות שלה, ויש מהמחזיקים בה שיכולים ללמד אותי כמה שיעורים בציונות ובאהבת ישראל. אין לימין מונופול על הציונות, כשם שאין לשמאל מונופול על מוסר או על דאגה לזכויות-אדם. שיח ההתנגדות-לכיבוש חייב אפוא לעבור שינוי, כדי לא לפגוע במטרה שאליה – על פי טענתו – הוא שואף: מדינה מוסרית יותר. אני שותפה לחזון של מדינה שכזו.

לפני כמה שנים אמר לי איש חכם ויקר כי "מדינת ישראל אינה מתנה; היא משימה שלקחנו על עצמנו". ובכן, המשימה לא נגמרה; האתגרים גדולים; ובשנים הקרובות מדינת ישראל תיאלץ לקבל החלטות הרות גורל שבהיעדר חוסן אזרחי מתאים עלולות ליצור קרעים קשים בחברה הישראלית. מה שהאחד רואה כצעד אקוטי – שלא לומר גאולה – האחר רואה כאסון; מה שהאחד רואה כהכרח, האחר רואה כבריחה. אינני יודעת האם יש פתרון אמיתי למרחק ההולך-וגדל אולם הייתי רוצה שלפחות נוכל לנהל שיח שיש בו פחות להבות ופחות נאצות, יותר אמון, יותר אמת ויותר סולידריות – עם מבט משותף אל עתידה של מדינת ישראל.

ליאורה לויאן, כעת בשליחות בקהילה היהודית בגטבורג, כותבת בעבור 'ישראל שלי' ולומדת לתואר שני במדיניות ציבורית.

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock