שיחה עולמית, דצמבר 2016

Getting your Trinity Audio player ready...

לבלום את האסלאם הרדיקלי באירופה

מייקל גוֹאב, שהיה שר החינוך ושר המשפטים הבריטי, מציג בגיליון נובמבר של כתב העת השמרני הבריטי 'סטנדפוינט' תכנית נועזת לבלימת התפשטות האסלאמיזם במערב. הוא מציע להקים "ברית של הוגים ואקטיביסטים נגד האִסלאמיזם ודובריו", כדי "למגר את הרעיונות העומדים מאחורי איום הטרור הגלובלי". גואב, הרואה באסלאמיזם את "האיום המרכזי בתקופתנו", מציע להישיר אליו מבט: לקרוא לו בשמו (שלא כפי שעשה הנשיא היוצא אובמה), להעמיד עושי-צרות לדין, ולתבוע ממנהיגים מוסלמים במערב להצטרף למאבק.

גואב מציע לקחים מניסיונו המיניסטריאלי. "כשהייתי שר החינוך, הוטרדנו ממאמץ אסלאמיסטי נחוש להשתלט על ניהול בתי הספר הממלכתיים בברמינגהם. דו"ח שהזמנתי חשף את היקף ניסיונם של אסלאמיסטים לשלוט בחינוך, בתרבות, בחיי הדת וביחסי החברה של אלפי הילדים בברמינגהם. בעזרת מורים אמיצים חשפנו תרבות של הפחדה ורשת אידיאולוגית מתוחכמת ששקדה להרוס את חייו של הדור הבא". חקירה דומה, שיזם בהיותו שר משפטים בעניין התעמולה האסלאמית בתי הסוהר, גילתה שזירה זו משמשת לקיצונים שבאסירים כר לגיוס אסירים אחרים.

לדבריו, תפנית לטובה חלה בימי ראש הממשלה הקודם, דיוויד קמרון, שהחל להיאבק בארגונים האסלאמיסטיים גם על רקע "דיבורים" ולא רק כתגובה למעשים הנובעים מהם. ראש הממשלה החדשה, תרזה מאי, זוכה לשבחים דומים על תפקודה כשרת הפנים ועל מדיניותה כראש ממשלה. מאי הקימה יחידה ממשלתית מיוחדת ללוחמה בקיצוניות, ושכללה את דרכי ההתמודדות של רשויות השלטון עם מערכות המימון והתעמולה של האסלאמיסטים. אלא שדרגי השטח עדיין סובלים, לדעת גואב, מחוסר מודעות וידיעה: פקחי בתי הספר, קציני המשטרה, הרשויות המקומיות המממנות ארגונים קהילתיים, הצוותים בבתי הסוהר ועוד.

"בפעם הקודמת שהתמודדנו עם איום טוטליטרי שפעל במישורים אידיאולוגיים ואלימים מקבילים, איום זה בא מן המרקסיזם. היומרה שלו להשתלט על העולם נראית היום פנטזיה מנותקת מהמציאות, בפרט לנוכח נפילת ברית המועצות. אך לאורך שנים רבות זו לא הייתה בדיחה. בקמפוסים שלנו, באיגודים המקצועיים ובגבולות, המרקסיזם התייצב כחלופה לניוון במערב. מרקסיסטים מושבעים אף ניסו בשנות השמונים להשתלט על הלייבור, ורק מאמץ אידיאולוגי וארגוני נחוש מנע זאת מהם". המפתח לבלימת המרקסיזם בבריטניה היה "מחויבות בת-קיימא בקרב אינטלקטואלים, פוליטיקאים וראשי איגודים אמיצים לעמוד בפני הפיתוי הטוטליטרי. עתה נדרשת קואליציה כזו נגד האסלאמיזם".

לצד מכחישי האיום, כגון הנשיא אובמה, ישנם לדברי גואב גם אלה הנגררים לתגובות-נגד עצבניות ומזיקות, כגון אותם ראשי ערים בצרפת שאסרו על לבישת בורקיני "מתוך בלבול בין אדיקות דתית לבין קיצוניות פוליטית". התמודדות מושכלת שאינה משפילה מבט נוכח אתגרי המציאות נדרש לאירופה כיום יותר מכל.

http://tinyurl.com/krk3g45


סייסמוגרף לפוליטיקה האמריקנית

בעקבות ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות החלה התקשורת להתעניין בשורה של תופעות שעשויות להעניק הסבר לתוצאה שהפתיעה רבים כל כך. בשיח של כתבי העת חלק מתופעות אלו זכו לכיסוי נרחב כבר במהלך המרוץ לבית הלבן. נתייחס כאן לשתיים מהן: שחיקתה של המערכת הפוליטית, והזנחתם של 'הלבנים העניים'.

סיפור-השער בגיליון אוגוסט של כתב העת 'אטלנטיק' עסק במחלותיה של המערכת הפוליטית האמריקנית. ג'ונתן ראוך ביקש להבין מדוע גורמים העוינים את הממסד הפוליטי – כמו ברני סנדרס, טד קרוז ודונלד טראמפ – הופכים למועמדים מובילים בבחירות המקדימות. ראוך הפנה את תשומת הלב לתהליך ארוך של שחיקת "הדרג המתווך" בפוליטיקה האמריקנית. "טראמפ אינו מביא את הכאוס אל המערכת הפוליטית האמריקנית", כתב ראוך. "הכאוס של המערכת מביא את טראמפ". הכאוס נגרם, לדבריו, מ"היחלשותם של המוסדות והמתווכים – מפלגות, פוליטיקאים מקצועיים, ומנהיגי ועדות וסיעות בקונגרס – שלאורך ההיסטוריה הבטיחו שפוליטיקאים ישמרו על מידה בסיסית של הגינות ויימנעו מקידום בוטה של אינטרסים אישיים. כשהשפעתם של מוסדות מתווכים אלה נשחקת, מנהיגים פוליטיים, פעילים פוליטיים ובוחרים הופכים לעצמאיים יותר ואמינים פחות. המערכת הופכת לאוסף של אטומים בודדים".

ראוך מזכיר כי "המערכת הלא-רשמית של מוסדות מתווכים בפוליטיקה האמריקנית נבנתה במשך דורות רבים. המערכת הזו לא התאבדה או מתה מזקנה; אנו חוללנו בה רפורמות שהוליכו אותה אל מותה. שנים ארוכות אנשים בעלי כוונות טובות התקיפו את המערכת המתווכת הזו כמושחתת, לא דמוקרטית, מיותרת – או כל אלה גם יחד. האמריקנים היו טרודים בדמוניזציה והחלשה של המפלגות ושל עסקניהם, הפוליטיקאים המקצועיים, ובכך הם בעצם פגעו יותר ויותר במערכת החיסונית של הפוליטיקה שלנו. בסופו של דבר, הגוף הפוליטי חלה".

בתיאור ארוך ומרתק פורש ראוך את שלבי המחלה והתפתחותה – וגם מציע דרכים לשיקום המערכת הפוליטית, כדי שאמריקה לא תהיה טרף לפופוליזם מסוכן. האם ראוך היה כותב אותם דברים גם אחרי ניצחון טראמפ? קשה לדעת.

http://tinyurl.com/juubspk

בגיליון העוקב של ה'אטלנטיק', זה של ספטמבר, מתחבא במדור הביקורת מאמר רחב יריעה על "האשפה הלבנה" (White Trash). תחת הכותרת "המעמד הנחות המקורי" מבקש אלק מק'גיליס לספר את ההיסטוריה העגומה והלא מוכרת של הלבנים קשי-היום בערי השדה האמריקניות. הוא מזכיר שני ספרים שיצאו בשנה שעברה, משמאל ומימין, המצביעים שניהם על כך שבקרב הלבנים העניים מתחילים להתפתח דפוסים שבעבר הוכרו רק אצל שחורים: עלייה חריפה באבטלה, לידות מחוץ לנישואין והתמכרויות, וגם ירידה מזעזעת בתוחלת החיים.

אולם עיקר המאמר הוא סקירת שני ספרים חדשים – האחד, תחת כותרת המשנה "ההיסטוריה הלא ידועה של 400 שנות מעמדות באמריקה", הטוען שהסיפורים המכוננים של האבות המייסדים מתעלמים משכבה רחבה של חסרי רכוש, או חסרי רכוש מספיק, שלא היו בעלי זכויות במושבות; אף שהארץ החדשה נעדרה מערכת מעמדות מהסוג האירופי, בפועל הדריכה אותה תודעה מעמדית חריפה – והמונים סבלו מהזנחה ומבוז מצד בעלי הכוח והמעמד. הספר השני הוא רב המכר של ג' ד' ואנס (J. D. Vance), ספר-זיכרונות של צעיר שצמח בעיירה ובמשפחה מן המעמד הזה והגיע, נגד כל הסיכויים, ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית. ואנס משרטט תמונה מדכאת של חברה מתפוררת, אך בניגוד לצפוי אינו מאשים את הממשלה אלא את הבחירות של משפחתו וחבריו – ולמעשה את תרבות הניוון שפשתה במעמד הביניים הנמוך.

מק'גיליס, בעצמו עיתונאי פוליטי עתיר הישגים, מתווכח עם העמדה הצנועה והשמרנית של ואנס; אחרי הכול, הוא אומר, ההשוואה המתסכלת ביותר את הלבנים העניים אינה זו שבין מצבם לבין מצב אחיהם העשירים, אלא זו שבין מצבם לבין המצב של הוריהם – זה ששרר בערי התעשייה הקטנות של ארצות הברית לפני שאלו התרוקנו מתעסוקה ומכבוד.

http://tinyurl.com/jvy86g2


שישים שנה – ומה נשתנה

ספרו החדש של ד"ר מייקל דוראן, 'הימורו של אייק' (Ike’s Gamble: America’s Rise to Dominance in the Middle East), הוא עיון בקווי המדיניות שהנחו את נשיא ארצות הברית דוויט אייזנהאואר ("אייק") לקראת משבר סואץ של שנת 1956, במהלכו ואחריו. הוא מראה כיצד ההנחות היסודיות ביותר של אייזנהאואר התגלו כמשענת קנה רצוץ, וכיצד – כמחשבה הבאה בסוף המשבר – אייזנהאואר שינה אותם לחלוטין.

מִתחילה האמין אייזנהאואר כי בסיוע למדינות ערב נעוץ המפתח להשגת יציבות אזורית, מפני שסיוע כזה יאזן את כוחן של ישראל ושל אירופה. לפיכך סבר הנשיא כי המשימה המוטלת על ארצות הברית היא לזכות בידידותן של מדינות ערב, והדרך לכך היא חיזוק דרישתן לוויתורים מצד ישראל ובריטניה. התהליך קרס כאשר עבד א-נאצר, נשיא מצרים, בגד בו וכרת ברית עם הסובייטים.

מהלך זה הביא את אייזנהאואר למסקנה כי את שורש תחלואי המזרח התיכון אין לחפש במדינת ישראל או במערב, שכן בעיקרו הוא תוצאה של פוליטיקה פנים-ערבית, ועל כן קשה להשפיע עליו. דוראן טוען שלקראת סוף כהונתו אייזנהאואר התחיל להבין שיש לראות בישראל נכס אסטרטגי.

בביקורת שהופיעה ב'וול סטריט ג'ורנל' פירש ג'יימס טראוב את מחקרו של דוראן כביקורת על מדיניותו של הנשיא המכהן ברק אובמה במזרח התיכון. מיום שנכנס לתפקידו ניסה אובמה לשקם את מעמדה של ארה"ב באזורנו על ידי הפגנת דאגה כנה למצוקותיהם ולשאיפותיהם של אזרחי מדינות ערב. הוא העניק ראיונות לכלי תקשורת ערביים; הוא בירך את תושבי איראן לכבוד שנתם החדשה; הוא נאם בקהיר, ובנאומו הכיר בטעויות העבר של ארה"ב ודרש מישראל להכיר בדרישתם הלגיטימית של הפלסטינים למדינה משלהם. טראוב ממשיך: "אובמה נכשל. או שמא גילה שהעולם הערבי נגוע בבעיות שפתרונן נמצא הרחק מעבר להישג ידיו ומילותיו". ולמרות זאת אובמה, שלא כאייזנהאואר, סירב ללמוד את הלקח.

דוראן עצמו, במסה שפרסם בכתב העת המקוון 'מוזאיק' לאחר הופעת הספר, דיבר במפורש על הניגוד בין שני הנשיאים: "אין תקופה המהדהדת ביתר עוצמה את תקופתנו מתקופת נשיאותו של אייזנהאאור. היום, כמו אז, אנו עדים לקריסתו של המשטר הישן ולצמיחתו של משהו חדש. תנועות אסלאמיסטיות על-מדינתיות מזעזעות את המרחב באותה צורה שבה זעזע אותו רעיון הפאן-ערביות מבית מדרשו של נאצר. ובמקום רדיו קהיר ששימש את נאצר להעברת מסריו, המהפכנים של ימינו משתמשים בפייסבוק ובטוויטר".

דוראן המשיך וכתב: "רבות מבעיות המפתח שהעסיקו את אייזנהאואר ממשיכות ללוות אותנו, גם כאשר כהונת אובמה מתקרבת לקצה. האם על וושינגטון לתכנן את מדיניותה כלפי כלל תושבי האזור הערבים, או להתמקד באליטות מסוימות? וישראל – האם היא נכס או נטל? באזור כה רווי בקונפליקטים ובמאבקים, עד היכן מגעת מחויבותה של ארה"ב לבעלי בריתה? ויתרה מכך – כיצד עליה להבחין בין בעל ברית לאויב? סיפור יחסיהם של אייזנהאואר ונאצר מציע שיעור מפוכח בדבר הסכנה האורבת למי שאינו מדייק באבחנה אחרונה זו, ולמי שמבקש לדבוק בעקשנות בפרשנותו השגויה".

http://tinyurl.com/lm9pbat


העולם בעיני אובמה

דֶרֶק צ'וֹלֶט שימש עד לשנה שעברה עוזר שר ההגנה האמריקני לענייני ביטחון בינלאומי, ובתפקיד זה היה אחראי על מדיניות ההגנה של ארצות הברית באירופה, במזרח התיכון, באפריקה ובחצי הכדור המערבי. הוא היה יועץ בכיר לשניים ממזכירי ההגנה בתקופת כהונת הנשיא אובמה, לאון פאנטה וצ'אק הייגל.

הספר 'לטווח ארוך' (The Long Game: How Obama Defied Washington and Redefined America’s Role in the World) הוא ניסיונו של צ'ולט להסביר את העולם כפי שראה אותו אובמה, ולבסס הסבר אינטלקטואלי לנסיגתה של ארצות הברית מכל הפעלה של כוח ברחבי העולם. צ'ולט מתאר את אובמה כ"משקיע פרגמטי לטווח ארוך", שאינו שם לב לגחמות רגעיות אלא מתרכז ב"השקעות יציבות". הוא ביקש להשיג "התקדמות מתמשכת ובת-קיימא" ביחסי חוץ, תוך התעלמות מ"רטוריקה מוגזמת ומדרמות מזויפות". בדבקותו במערכת עקרונות, וביניהם "איזון", "מתינות", "סבלנות" ו"ספקנות", אובמה הציל את ארצות הברית מ"פשיטת רגל אסטרטגית" – כך על פי צ'ולט.

צ'ולט טוען כי אובמה הצליח במשימתו. במקום שרבים רואים גמלוניות והססנות רואה הוא נשיא המכיר בתבונתו במגבלות המציאות ומנסה להפיק בתוכם את המרב.

בביקורת שפורסמה בכתב העת 'וויקלי סטנדרד' תקף ג'ורדן צ'נדלר הירש את צ'ולט על מאמציו המתחכמים, לטעמו, לצקת סדר והיגיון בהשקפת העולם ובמדיניות של אובמה. לטענתו, צ'ולט מחשיב את התהליך במקום את התוצאה. מה שקרה בלוב, לדוגמה, יכול להיחשב כקטסטרופה. ובכל זאת, כאשר צ'ולט דן בנושא זה הוא מצדיע לממשל על ההפרה האלגנטית של הקונצנזוס בתחום מדיניות החוץ, ועל התוויית "אסטרטגיית כלאיים חדשנית" של "הובלה מאחור", המתבססת, לדעת הירש, על תרופות אליל של שיתוף פעולה וקיימות. על אותה דרך מנתח צ'ולט את התערבויותיה של רוסיה באוקראינה ובסוריה.

הירש מבקש לדייק: אין לומר שאובמה אינו מבין את התפיסה המסורתית באשר לעוצמה; הוא פשוט דוחה אותה. אובמה, כותב צ'ולט בצהלה, "מפקפק באובססיה שאחזה בממסד הוושינגטוני לגבי אמינות הכוח האמריקני". אובמה האמין כי "הדרך להיות בעל עוצמה היא להחזיק בה באופן ממשי, ולא רק להתפאר בכך". האיום הגדול, לפי שיטה זו, אינו כרוך דווקא באויב, אלא במלכודת הכרויה למי שטרוד כל הזמן בכך שעוצמתו תיתפס כלפי חוץ כ"אמינה".

הירש מסביר כי במסגרת המחשבתית הפתלתלה הזו, פרובוקציות אלימות מצדן של רוסיה, איראן או סין נראות לא הגיונית: הרי מדינות אלו מסתכנות בשיתוק הכלכלה ובשקיעה בבוץ טובעני בניסיון הנואל לזכות בתהילת-רגע של עולם מושגים מיושן ומטופש. בקצרה, האסטרטגיה-רבתי שאובמה דגל בה, מסביר הירש, ביקשה להשמיט מספרי הלימוד המדיניים את בקשת הכבוד והרצון לעוצמה, שניים מהמנועים החזקים ביותר בשדה המדיני מאז ומעולם.

כשקראתי את הספר נתתי את לבי לעובדה נוספת, מטרידה וראויה לציון. מאוצר המילים של הנשיא אובמה ודרק צ'ולט נדחקו החוצה שתי מילים: "אויב" ו"יריב". בהשקפת העולם של שני אלה – הם כלל לא קיימים.

http://tinyurl.com/lmq8nyq


החיזור הגורלי אחרי טהרן

ג'יי סולומון משמש כתבו הבכיר של הוול סטריט ג'ורנל לענייני חדשות חוץ, והיה העיתונאי שחשף את רוב הסודות הכמוסים של עסקת הגרעין שנחתמה בין ממשל אובמה וטהרן. ספרו המצוין והמטריד 'מלחמות איראן' (The Iran Wars: Spy Games, Bank Battles, and the Secret Deals That Reshaped the Middle East) הוא במידה רבה עיון בצביעות שאפיינה את התנהלות הממשל, וניסיון להבין מדוע ויתרה וושינגטון על כל מנופי הלחץ בדרך לעסקה רכה ומלטפת עם שלטון האייתולות.

עמרי סרן, במאמר שפרסם במגזין 'קומנטרי', סיכם בקצרה את עיקרי הספר: כיצד ברק אובמה, מראשית כהונתו, התנהג כאחוז דיבוק במטרה לשנות את יחסה של ארה"ב כלפי איראן, וכיצד הכפיף את מדיניות החוץ האמריקנית לשירותה של מטרה זו. כיצד שלח אובמה מכתבי-סתרים רבים לאייתולה ח'אמנאי, שבהם הכיר בסמכויות המשטר האסלאמי בטהראן והתנגד לחילופים בשלטון. כיצד מנע את מימונן של קבוצות אנטי-ממסדיות באיראן ונטש את הקבוצות המתונות, עוד מימי "המהפכה הירוקה" בשנת 2009 – שפרצה לאחר שהשלטון זייף את תוצאות הבחירות. כיצד, תוך הסכמה שבשתיקה, הכיר בהכללתה של סוריה במעגל ההשפעה האיראני. וכיצד, בתמורה להמשך המשא ומתן, העביר לאיראנים מאות מיליוני דולרים כל חודש, ובכך סייע לייצב את כלכלתם. לסיום כותב סרן על הצעתם של הדיפלומטים האמריקנים לאפשר לאיראנים להחזיק באורניום מועשר, פלוטוניום ולוח זמנים לתכנית לפיתוח טילים בליסטיים במימון בינלאומי, כל זאת ללא דרישה מהאיראנים להודות כיצד שיטו במוסדות הבינלאומיים והפרו את ההסכמים שנחתמו איתם.

סולומון מנסה להבין, ללא הצלחה, מדוע ויתר ממשל אובמה על כוח המיקוח האדיר שהקנו לו העיצומים הכלכליים שהושתו על איראן. הוא משרטט סדרה של סנקציות בנקאיות ששיתקו את איראן באמת ובתמים: "כלכלת איראן הייתה בסכנת התפוררות, כתוצאה מאחד המהלכים התקיפים בהיסטוריה של המדינאות. מטבע המדינה עמד לאזול בתוך חודשים ספורים; החוב היה חור שחור של 200 מיליארד דולר. משרד האוצר האמריקני וידא שכל פתח חילוץ ייחסם: ספינות ומטוסים איראנים לא היו רצויים מחוץ לגבולות איראן, והתשלום על הנפט בחשבונות בינלאומיים – הוקפא". ואז אובמה נסוג אחור. לפתע פתאום החלו פקידי הממשל להכריז כי המשך הידוק הרצועה על צוואר איראן יגרום למדיניות הסנקציות לקרוס. ג'ון קרי נשלח לחתום על עסקת החלומות של האיראנים; עסקה שהשחיתה שנים של מאמצים בינלאומיים לרסן את איראן.

'מלחמות איראן' נוגע בנקודה נוספת: כיצד התמקצע הממשל בהסתרת מידע מהציבור – עוד בשלביו המוקדמים של המשא ומתן. "הערוץ העומאני", שהוסתר מבנות בריתה של ארה"ב במשך שנים, היה המקום שבו התעצבו באמת קווי המתאר של העסקה. בינתיים התנהלו שיחות גלויות הכוללות תנאים המסבסדים את האיראנים בתמורה להישארותם סביב השולחן, ומייצבים את כלכלתם; תנאים שהשיגו את המטרה ההפוכה מבחינת התמריץ שניתן לאיראנים לבצע ויתורים, ורק החלישו עוד ועוד את עמדת המיקוח האמריקנית.

בהרצאה שנשא במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים בחודש ספטמבר האחרון טען ג'יי סולומון כי מדיניותה של ארה"ב כלפי הרפובליקה האסלאמית של איראן היא סכיזופרנית עוד מתחילת הדרך. וושינגטון לא באמת הגיבה למשבר בני הערובה לאחר המהפכה באיראן ב-1979, לא על הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומית בבירות ב-1983, ולא על הפיגוע במתחם חיילי ארה"ב בח'ובאר ב-1996. ארה"ב גם לא הענישה את המשטר האיראני על איומיו התכופים כלפי מדינת ישראל. האם הממשל החדש בראשות דונלד טראמפ ינהג אחרת?

http://tinyurl.com/kv2sgcz

עוד ב'השילוח'

תורת האליטות והמדינה היהודית
משבר ושברו: בין המפלגה הדמוקרטית לישראל
לא על הסוציולוגיה לבדה תחיה היהדות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *