מכל הלשונות / עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל

מכל הלשונות

למה אנחנו מדברים עברית?

עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל

דביר, תשפ"ג | 331 עמ'

השאלה מדוע אנחנו מדברים עברית – לא רק לומדים תורה ומתפללים בעברית, אלא מדברים בה וחיים אותה כשפת אם וכשפת הארץ – היא שאלה קשה מכפי שאולי נדמה. ההכרה כי תחיית העברית כשפת דיבור היא פלא שאין דומה לו בתולדות העמים לא תספיק כמענה לה. מנגד אין די בבירור המניעים ודרכי הפעולה של אלה שהכריעו לבחור בעברית כשפתו של היישוב המודרני בארץ ישראל. שכן עצם העובדה שהעברית עמדה בכלל בפניהם כאפשרות היא תמוהה ביותר.

העברית הייתה אמורה ללכת בדרך כל שפה, ולהיספות עם התהפוכות והשנים. עוד בימי המקרא כרסמה בה הארמית, צרתה ששלטה בכיפת האזור תקופה ארוכה להפליא מאז ואילך. אחר כך נקבצה עליה היוונית. את מעמדה כשפת דיבור לאומית איבדה העברית כבר בימי בית שני. הגלות הארוכה עשתה בה כמובן שמות. שפות התרבות, השפות הנכספות, היו אחרות. בתוך העם היהודי פנימה התפתחו ניבים עממיים שכמעט ולא הותירו לעברית חלקה להתגדר בה מחוץ לבית הכנסת; ובמקומות מסוימים גם בתוך בית הכנסת המירו את העברית שפות שנחשבו מכובדות יותר. המקרא והתפילה עצמם נתנו לגיטימציה ללעז, גם בקדושה, בכוללם ארמית. השאלה מהדהדת אפוא מכל עבר: למה עברית?

ספרם של ההיסטוריון עשהאל אבלמן וחוקר הלשון העברית חנוך גמליאל מציג את הקושיות, את הפתרון, והרבה מן התחנות, הצמתים, הפניות והתאונות שבדרך. מלאכתם היא בעיקרה מלאכת איסוף וסידור של ידע מחקרי קיים, והצגתו בסגנון ידידותי לקורא. דומה שזהו ניסיון ראשון מסוגו לרכז את סיפור הדינמיקה הלשונית של עם ישראל מראשיתו ועד היום, לפזורותיו ועל מרכזי היצירה שלו, ולעשות זאת כשעין אחת פקוחה תמיד אל הנסיבות ההיסטוריות, ואוזן אחת כרויה תמיד אל דקויות אופייה של השפה עצמה.

הטיול הנערך כאן לאורך הדורות ולרוחב המפה מפגיש את הקוראים-המטיילים עם מודלים שונם ומשונים ליחסים, בתוך הקהילה היהודית, בין קודקודיה המשתנים של שלישייה עקרונית קבועה: עברית, שפת הסביבה, והחל בשלב מסוים שפת-היהודים המקומית, כגון ערבית-יהודית ובהמשך לדינו ויידיש שהיהודים לקחו איתם בנדודיהם מזרחה.

וכך אנו פוגשים יצירי כלאיים כמו שימוש באותיות עבריות לכתיבת שפה לועזית, וגם, אצל הקָראים, ההפך. או עברית כשפת תרבות גבוהה ומדע, ומנגד שימוש בעברית או בנגזרותיה דווקא כשפה עממית-פנימית. אנו נתקלים בתקופות של טהרנות סגנונית עברית, בפרט טהרנות של לשון המקרא, כגון בספרד של תור הזהב, ואף בגילויים קיצוניים של טהרנות כזאת – שמירת העברית לשימושי קדושה בלבד – ומנגד, תקופות שבהן שקדו במתכוון על ערבוב רובדי העברית ועל דישונה במשקעי לעז, כגון במרכז היצירה העברית באיטליה של ימי הביניים.

משאסף הקורא תובנות וחוויות במגוון כזה, והוא ניגש לתת לעצמו תשובה תמציתית וכוללת לשאלה שבכותרת המשנה של הספר, אפשר שיגיע למסקנה זו: אנחנו מדברים עברית דווקא משום שגלינו לארבע כנפי תבל ונתקבצנו משם. היותנו עם מפוזר ומפורד בין כל העמים, לאורך אלפי שנים, הבטיחה, פרדוקסלית, את ניצחונה של שפתנו הקדומה.

ובתמציתיות פחותה מעט. התקדשות המקרא, ולאחריו גם העלאת המשנה על הכתב, הבטיחו מלכתחילה כי בכל פזורותיו של העם תהיה שכבה רחבה המבינה עברית, לפחות כל עוד הוא נאמן למסורת. העברית נעשתה לשפה שאינה תלוית מצב פוליטי, ולכן היא לא גוועה כמו אותן שפות שהיו בזמנן בינלאומיות ונראו כשפות העתיד.

בעניין זה, מוטיב חוזר בספר הוא העמידות הבלתי-צפויה של יצירות יהודיות שנכתבו עברית, לעומת גורלן המר של אלו שנכתבו בלעז, כגון הספרות היהודית הלניסטית שנכתבה בימי בית שני ביוונית, בייחוד באלכסנדריה, או החיבורים החשובים שכתבו יהודי המרחב האסלאמי בערבית ובערבית-יהודית בימי הביניים, ואבדו באין קוראים בתקופת אחרות ובמרחבים אחרים. דווקא בגלל הפיזור של היהודים בין תרבויות רבות הדוברות לשונות שונות, דווקא לחיבורים בעברית הובטחה תפוצה מהירה ונרחבת. הרמב"ם, למשל, הבין זאת כבר בחייו, וכתב בעניין ספר המצוות שלו "וניחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכין לקרותו ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש".

עוד אבחנה עקבית וחשובה: הלשונות היהודיות הגדולות, היידיש והלדינו, פרחו דווקא לאחר גירוש היהודים מהארצות שבהן התפתחו (גרמניה-צרפת וספרד-פורטוגל), ולכאורה דחקו את העברית – אך למעשה הן שימרו את העברית בתודעה היומיומית, על ידי כך שכללו מילים עבריות רבות.

ולבסוף, בקיבוץ הגלויות, העובדה שהעולים באו מארצות רבות דוברות לשונות רבות היא זו שיצרה את המוטיבציה לאימוץ העברית כשפה המשותפת. התקיים כאן שילוב מוצלח בין להיטות של יושבי הארץ, דווקא, לקבל עליהם את העברית, לבין נכונותם של העולים מארבע כנפות תבל לאמץ הכרעה זו. נכונותם נבעה בין היתר מן החריש העברי המוקדם, הספרותי באופיו, שעשו בקרב יהודי התפוצות הן הספרות הרבנית, הן ספרות ההשכלה והתחייה; אך גם מן המטען הלשוני העברי של לשונות-היהודים הלא-עבריות שהם נשאו עמם.