ההיסטוריה הקצרה של המלחמה / גווין דאייר

ההיסטוריה הקצרה של המלחמה

גווין דאייר

מאנגלית: יוסי מילוא

תכלת, 2023 | 256 עמ'

האתגר הניצב בפני ספרים מהסוגה הפופולרית של "קיצור תולדות ה-" הוא להנגיש תחום מחקר אקדמי, עצום-ממדים בדרך כלל, לקהל הרחב, תוך מציאת המסילה היציבה שמצדדיה אורבים שני תהומות: מצד אחד, פירוט יתר והבאת הדברים לדיוקם האקדמי יגרמו לספר לתפוח ולכתיבה להיות יבשה וטרחנית מדי לטעמו של הקורא הממוצע; מצד שני, כתיבה קלילה וסיפורית מדי דורשת פשטנות, השמטת פרטים ואובדן העומק. התהום הראשונה תרחיק כל מחבר באשר הוא; השנייה תרחיק רק את הכותבים ההגונים. ואכן, לא קשה לחשוב על כותבים מהסוגה הנ"ל שבשילוב של כישרון סיפורי וקלות דעת אקדמית כתבו רבי-מכר שספק אם תועלתם לשיח הציבורי רבה מהנזק שהם מסבים לו.

'ההיסטוריה הקצרה של המלחמה' מצליח לשמור על האיזון בצורה לא רעה. המשימה שהספר לקח על עצמו היא מונומנטלית: קיצור תולדותיהן של בערך 5,000 שנות לחימה, כולל התייחסות לעבר הרחוק עוד יותר – עד לאבותינו הקדמונים – כמו גם לעתיד הקרוב. ובאורך של כ-250 עמוד, ברור שמדובר בספר שנועד בעיקר לעורר סקרנות. הכתיבה הקולחת מסייעת בעניין זה, אך לעיתים התמצות הנדרש הוא כה רב, עד שקשה לפתח עניין של ממש, והקריאה נדמית לעיון בערך כתוב היטב באתר ויקיפדיה. אבל כקריאה קלילה שפותחת צוהר לתחום של ההיסטוריה המלחמתית, הספר עושה את שלו.

רובו המוחלט של הספר אינו מכיל עמדות פוליטיות או אידיאולוגיות, אלא מתעסק בהיסטוריה של הלוחמה ממש: טקטיקת הפָלַנְקְס ששלטה בכיפה במשך אלפי שנים; ההתפתחות האיטית של כלי נשק והעליונות של חיל הרגלים עד להמצאת הנשק החם וכלי הארטילריה; האבולוציה ממלחמה מוגבלת בהיקפה, למלחמות ההמוניות של המאה ה-18 וה-19, ועד למלחמה הכוללת של המאה העשרים. הפרקים האחרונים, לעומת זאת, העוסקים בעידן הגרעין ובלוחמה נגד הטרור של ימינו, הם פחות ניטרליים מבחינה אידיאולוגית. הדוגמה הבוטה ביותר בעיני קוראים ישראלים נמצאת בתת-פרק שעוסק בלוחמת הטרור הפלסטינית, ובמסגרתו מציג הסופר כאמת מובנת מאליה את הנרטיב שעל פיו אש"ף וממשלת רבין פעלו יחדיו לקידום השלום, אך תוכניתם סוכלה בידי "קיצונים משני הצדדים". מטרת הפיגועים באותה תקופה הייתה, על פי הספר, העלאת נתניהו, "מתנגד נסתר למשא ומתן עם הפלסטינים", לשלטון. סילוף כזה מעמיד בספק גדול את אמינותו של הספר לגבי כל מה שאינו היסטוריה מרוחקת. עצם ההתעמקות בסוגיה שולית כזאת בספר המתיימר לסכם אלפי שנים של היסטוריה מלחמתית, מעלה גם היא תהיות – אך האובססיה הקיימת בחוגים מסוימים לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא כבר מוכרת.

נטייה אידיאולוגית מסוימת קיימת גם בפרק הסיכום. מסֵפר המתעד את המלחמה כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי משתמעת המסקנה שבמלחמה יש משהו טבעי ונחוץ לאדם – אך בפרק הסיכום מתעקש המחבר להציב חזון של עתיד שבו נצליח לדכא את הגן האלים שלנו. הוא נשען על סיפורה של להקת בבונים בקניה, שזכרי האלפא שלה מתו כולם ממחלת השחפת בתוך פרק זמן קצר. אחרי מותם נותרו בלהקה רק זכרים פחות תוקפניים ואלימים, ותרבות הלהקה השתנתה. חבריה נעשו ידידותיים יותר זה לזה, וגם לאחר חילופי הדורות בלהקה היא נותרה שוחרת שלום יותר מלהקות בבונים נורמליות. "אפילו הבבונים אינם כבולים בידי הגנים שלהם לנורמות התוקפניות", הוא אומר. "אם נקבל את התמריצים המתאימים, לא מן הנמנע שנגמול את עצמנו לחלוטין מן המלחמה" (עמ' 220).

חזון הבבונים שאינם יודעים אלימות הוא, אכן, מעורר השראה, אך התמימות שבו ניכרת לעין: הרי שאר להקות הבבונים נשארו אכזריות ואלימות כתמיד, ומה סיכוייה של להקה פציפיסטית לשרוד במתקפה של להקה אלימה – שכפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה של הבבונים, כמו גם ההיסטוריה של בני האדם, תגיע במוקדם או במאוחר?

לפנינו אפוא ספר שכדאי לקרוא עם מידה מסוימת של ספקנות – כיאה לספרים מסוגת "קיצור תולדות ה-". ועדיין זהו ספר קליל ומעורר עניין, שעשוי להיות מהנה במיוחד לקוראים צעירים.