זמן לכוח קֻדס ישראלי

בזמן שאיראן רותמת צבא מיליציות ושליחים החובק את המרחב, ישראל משתבללת במגננה. השראה אופרטיבית מאויבתנו מעלה חלופה צבאית אך אנטי-מלחמתית. קריאת כיוון למדיניות חוץ נועזת

זה שנים שהרפובליקה האסלאמית של איראן מאמנת, מחמשת, מממנת, מכווינה ואף מקימה ארגונים ומיליציות במרחב עוטף ישראל בהובלת כוח קֻדְס: כוח שראשיתו ביחידת מודיעין חשאית שנוסדה לפני כמעט ארבעה עשורים, במהלך במלחמת איראן-עיראק.[1] היחידה שהתבססה מאז, ואשר נודעה בשמה המודרני המרמז לעיר הקודש (ושיעדה הסופי הוא אכן כיבוש ירושלים), מתמחה בעיקר בהפעלת כוחות שלוחים (פרוקסי) באזור.[2] עם השנים הפך הכוח לראש החץ של "ייצוא המהפכה" – המאמץ להפיץ את רעיונות המהפכה האיראנית – ומאז לא חדל לרגע מפעלתנותו, שבמסגרתה הוא טווה רשת מיליציות ברחבי המזרח התיכון, רשת שאחראית בעקיפין לעשרות פיגועים ולעסקי טרור חובקי עולם.[3]

בבסיס הנחת העבודה האיראנית ניצבת דו-פרצופיות במובנה האסטרטגי.[4] בכובעה האחד היא נזהרת מפעולות מלחמתיות אגרסיביות; בכובעה השני היא מחרחרת מלחמה ברחבי המזרח התיכון, בפעולות שאינה נדרשת לתת עליהן דין וחשבון. בכך יָצרה מכפיל כוח יש מאין: לא עוד מדינה מבודדת בעלת צבא ממוצע, כי אם מרחב אפוף ענן מיליטריסטי הנענה לפקודותיה.[5]

חרף סנקציות מגבילות, וגם בשעות דוחק, המשטר האיראני מכלכל את ארגוני הטרור במרחב ברוחב יד. זה שנים נשענים תקציבי חזבאללה והג'יהאד האסלאמי על נדבנות השיעים מצפון-מזרח; וגם חמאס לא נותר מקופח.[6] מיליוני דולרים מתקציב המדינה – דמי כיס במושגים מדינתיים – מתורגמים להירתמות תנועות וארגונים ברחבי האזור, כאלה שגם מוכנים למלא פקודות.

ניתוח זה של אויבתנו מהמפרץ אינו מוגש לצורכי סקרנות אינטלקטואלית גרידא. מי שייטוש ולו לרגע את הראייה המגננתית, וישתעשע ברעיון הנועז אף כי כמעט מתבקש – הקמת מקבילה ישראלית ל"כוח קדס" – יראה מולו מחזה צופן-סיכויים, שבו המפה האסטרטגית הבסיסית ביותר משתנה, ואיראן שעד כה נתפסה כגורם מאיים והתקפי בלבד, מוצאת עצמה לפתע גם כגורם מאוים ומתגונן. קללת המגננתיות מועברת מירושלים לטהראן, או למצער מהדהדת בשתיהן.

שיטת הפעולה הנגזרת מזו של כוח קדס פשוטה ואפקטיבית: קח ארגון או מיליציה בעלי אינטרסים זהים או חופפים לשלך באחת מהמדינות הקרובות אליך או במדינות שבהן יש לך אינטרסים; ממן, חמש וארגן אותם – בעדיפות, במינימום שיוך פומבי אליך, כדי ליצור מרחב הכחשה מאפשר; תן להם מידע מודיעיני או מטרות רלוונטיות, ושלח אותם לדרכם.

סוד קסמה של התערבות מוגבלת כזאת הוא שבניגוד לכניסה רגלית או אף הרעשה אווירית, שהם הרעיונות הראשונים שיעלו בדעתנו בדיון ההתערבותי, בהתערבות המוגבלת ישראל אינה מסכנת את עצמה כהוא זה. יממשו הארגונים את הדירקטיבה הישראלית – ימשיכו לקבל משאבים; ימרו פיה – יפסיקו לקבל אותם. כל ארגון שיתלבט אם להתמיד ביחסי ברון-צמית אלו יעמוד בפני דילמת המהמר: להמשיך לשתף פעולה, או לדון עצמו לכיליון.

ברי כי זהו רעיון נועז, הרחוק שנות אור מהמקובל במחוזותינו, ומאחורי ההתנגדות הכמעט אוטומטית לו ניצבים טיעונים כבדי משקל – אסטרטגיים, מוסריים ופרקטיים. עלינו להתמודד עם טיעונים אלה לפני שנבקש להתוות קווים מעשיים.

קושי מוסרי?

גישה זו של מדיניות התערבותית סובלת ממוניטין שלילי בעיקר מסיבות מוסריות ורעיוניות. אפשר לחשוב לפחות על שתי התנסויות ישראליות באסטרטגיה הזו, הראשונה שבהן היא ההתערבות הישראלית בדרום לבנון, שטבעה בתודעה הישראלית גם את תמונות טבח סברא ושתילה, תמונות הנסיגה וכאב ההפקרה של צד"ל. אך המחיר המוסרי שמזכירות תמונות אלו מעוור את עינינו מההישג המעשי: "עמדנו במה שנכתב על השלטים בכל המוצבים, 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'… עלינו לזכור שבכל מקום שאנחנו יוצאים ממנו, איראן נכנסת אליו", אמר ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, בוגר הלחימה ברצועת הביטחון בעצמו.[7] הוא אינו בדעת מיעוט. בעוד על השלכותיה השליליות של הנוכחות בלבנון מרבים לדבר, הצלחתה המבצעית של התמיכה והשימוש בצד"ל מובהקת: בשיא הלחימה שָלט צד"ל ב-46 מוצבים לאורך הרצועה, לעומת 11 המוצבים של צה"ל; הוא החזיק יותר לוחמים וספג יותר הרוגים. הצלחה מובהקת מבחינת המטרות האופרטיביות שהציבה ישראל.

סיפור מוכר פחות, אך מעניין ומובהק יותר של התערבות מדינתית ישראלית, התרחש במלחמת האזרחים בתימן בשנות ה-60, כאשר ישראל החליטה לתמוך בחשאי, באמצעות הצנחת ציוד ואמצעי לחימה, בצד השיעי-מלוכני (שהתגלגל ברבות השנים, למרבה האירוניה ובחסותה של איראן, בדמות התנועה החות'ית שונאת ישראל) שלחם בצד הסוני-קומוניסטי שנתמך על ידי המצרים. התוצאות ניכרו עד מהרה: במלחמת ששת הימים, חצי עשור לתוך מלחמת האזרחים, מצאו עצמם כוחות מצריים רבים מרותקים לזירה התימנית. הם לא היו פנויים להילחם בישראל בעת שזו דהרה אל ניצחון מוחץ בחזית הדרומית.[8]

יוסיפו המבקרים: אל לה לדמוקרטיה להתערב בנעשה אצל שכנותיה, ואל לנו להיסחף למלחמות ברירה; המזרח התיכון דורש שנניחהו לנפשו ולא נחמיר את התוהו ובוהו המאפיין אותו. אין חולק על הערכים העומדים בבסיס הביקורת – דמוקרטיה מוטב לה שתתעסק בענייניה שלה, ולנצח תהא המלחמה המוצא האחרון – אך דווקא מתוך ערכים אלה מסתמנת מדיניות זו לא רק כמיטבית, אלא גם כהכרחית.

השימוש במושג "ברירה" רומז כי יש כזו, אך מלחמת מיליציות מזרח-תיכונית בין שתי מעצמות האזור, איראן וישראל, כבר נמצאת בעיצומה. אלא שלמלחמה זו מאפיין ייחודי: היא מתנהלת במעמד צד אחד. הותרת הקרב בידיה הבלעדיות של איראן היא החלטה צבאית בעלת השלכות. הימנעות ממרוץ צבאות הפרוקסי אינה פוטרת את ישראל ממנו, אלא גוררת אותה ללחימת מגננה בהגדרה; גם הפעולות הנועזות ביותר נגד שלוחים איראניים אינן אלא מכה נקודתית לגוף מתפקד ומתחדש. שלוחים אלה פזורים במרחב, אבל שדה הקרב ריק מכוחותינו. אמת היא כי לא טבעי לדמוקרטיה להצית אנדרלמוסיה בקרב שכנותיה, אך דמוקרטיה אין משמעה פציפיזם. אל לנו להבעיר את המזרח התיכון, אך המזרח התיכון כבר בוער – וכסילות היא להתבונן בהשתאות בבערה המתפשטת במהירות במרחב.

אויבו של אויבי הוא חברי

ניתוח השלכותיו של רעיון המיליציות מסמן כי הוא עשוי אף לקדם שלום חם ובר-קיימה דווקא עם בנות בריתנו. "הסכמי אברהם" מסוגלים להרחיק הרבה מעבר לטיולי גמלים בדובאי והשקעות הייטק הדדיות. חברותינו הסוניות התקרבו אלינו לא רק בעקבות הכיס והמוח היהודי, אלא גם כי אויבו של אויבי הוא חברי. אך לעת עתה, מעטים הם המגפיים בשטח המגבים שותפות אסטרטגית זו.

אין צורך לשכנע את המדינות הסוניות להכיר בתוקפנות האיראנית ובסכנה שמציבות מיליציות בגיבויה. רק חודשים מספר חלפו מאז חדרו כלי טיס בלתי מאוישים ללב אבו-דאבי, וגבו בפיצוצם שלושה הרוגים ושישה פצועים. לו הייתה המדינה האיראנית פורשת חסות פומבית על המתקפה הייתה זו כמעט הכרזת מלחמה. אך היותה של המתקפה פרי מיליציית המורדים החות'ית המגובה על ידי איראן, הכריחה את המעורבים לעבור חיש מהר אל סדר היום. זה לא הראשון שבאירועים מסוג זה, וודאי שלא האחרון.[9]

מטריית מיליציות משותפת היא אינטרס מובהק של כל המאוימים מהתוקפנות האיראנית. אך חשוב מכל זאת: תהיה זו פריצת הדרך הראשונה לעבר שותפות צבאית סונית-ישראלית אינטימית. בכירים מדיניים כבר אינם מסתירים את הפנטזיה על הקמת איחוד דמוי נאט"ו של מזרח הים התיכון;[10] נדמה שאין תחנה טובה מזו בדרך אל היעד.

מגדלור לגויים

רתימת ארגונים שטרור אינו זר להם מעוררת חשש מהתגלגלות פיגועי טרור בחסות ישראלית. זהו חשש מובן, אך מבט חטוף במנגנוני ההימנעות מתרחיש שכזה יעלה כי מזרח תיכון שמהלך בו צבא מיליציות ישראלי יכול להיות מוסרי לכל הפחות כפי שהיה לפניהן, אם לא יותר מכך.

לאורך השנים שרטטה ישראל קווים אדומים ברורים באמצעות ניסוח "רוח צה"ל" ועיגונן של הגדרות כגון "פקודה בלתי-חוקית בעליל". אין כל סיבה שלא ליישם קווים אדומים גם אל מול שלוחינו. אפשר בהחלט להציב בפני מיליציות את הדרישה להימנע מהרג חסר אבחנה, ולפגוע אך ורק במטרות מזוהות משטר כתנאי לתמיכה בהן. אלה שיַמְרו דרישה זו יטופלו: מצמצום המימון ועד ניתוק קשר מוחלט. מדינת ישראל לא תיתן לטרור להתרחש במשמרת שלה, ותגיב להתרחשות כזו בהתאם. כך, בעידוד ישראלי מוחשי לביצוע פעולות איכות ולהימנעות מפיגועי טרור, תתהווה בקרב המיליציות לאורך זמן הרתעה מפני מימושם.

נדגיש: מרבית המיליציות באזור הן טרוריסטיות בכל רמ"ח איבריהן, בתמיכה ישראלית או בלעדיה. הכוונה ישראלית המותנית בכפיפות לסט ערכים מוסרי בסיסי תרסן את הטרוריזם האינהרנטי שלהן, לכל הפחות בפעולות שישראל מכווינה. כך הופך הרעיון שנחשד בעידוד טרוריזם לכלי אנטי-טרוריסטי מהמעלה הראשונה. פעולות טרור ימשיכו להתבצע; גם לאחר היציאה מהווילה, הג'ונגל יישאר ג'ונגל. אך האם תפוצתו של הטרור במזרח התיכון תגדל או תקטן עם כניסתה של ישראל למגרש המיליציוני? ודאי שתקטן.

רעיון ריאלי

ארגונים פרו-ישראליים מובהקים במרחבנו קיימים גם קיימים: מי יכול לשכוח את דגלי ישראל שהניפו הכורדים בעת מלחמתם בדאעש? אך הדרישה המרכזית אינה להט ציוני אלא סנטימנט אנטי-איראני, וארגונים שהדבר בבסיס זהותם יש למכביר: ה-PKK השואפים לאוטונומיה כורדית; ג'יש אל-עדל הפקיסטני-בלוצ'י שרוצה לגרש את איראן משטח אבותיו; המוג'אהדין ח'לק – ארגון גרילה שיעי-איראני גולה; פיראטים סומלים במפרץ עדן שרק ישמחו לבונוס על פגיעה במטרות איראניות;[11] מיליציות סוניות בעיראק – הסולדות סלידה דתית משכֵנתן השיעית. ואלו רק כמה מהבולטים.

את המימוש האסטרטגיה יוכל להוביל כוח מוגדר אשר יאתר תנועות וארגונים עויני איראן ויפתח בדיאלוג עימם. בדיוק כמו בהפעלת סוכנים אנושיים, גם כאן צעדים קטנים בוני אמון הם המפתח: פתיחת כיס ראשונית כמתאבן; משלוח קט של נשק קל לאחר מכן; השתתפות באימוני נשק כאן והדרכות קרב-מגע שם; אפילו שיתוף במודיעין שאינו אינטימי; מכאן ואילך הדרך לרכישת לב האריסים החדשים סלולה.

ניהוג עדין של ההתערבות יוכל לרכך את הסכנה הנדמית בעיניים ישראליות, ולענות על החששות הנלווים אליה. מעקב מתמיד ומבוסס ניתוח דרכי פעולה אפשריות יבטיח כי ההתקדמות נמצאת בשליטה. בכל שלב נדרשת הבטחה של אסטרטגיית יציאה ישראלית: ניתוק קשר, עצירת מימון והתנערות מאחריות אם דבר מה משתבש; טשטוש עקבות במקרה שמדובר בהפעלה בשיטוי.

חרף הרתיעה האינסטינקטיבית, אין מקומו של רעיון המיליציות בחלומות אספמיה. מימושו אפשרי לחלוטין: בעולם שראה את הסכמי אברהם נחתמים, ברור כי כסף ואינטרסים משותפים הם דבק חזק מכל אידיאולוגיה. תוך שנים מספר נוכל לחזות באיראן מוקפת מכמה חזיתות בארגונים עוינים התובעים ממנה את ליטרת המאמצים והמשאבים לטיפול בהם, וכך מסיחים משאבי מלחמה איראניים ממאבקה נגד ישראל.

זמן למדיניות חוץ ישראלית

ההצעה להקים צבא מיליציות משרטטת מודל למדיניות נועזת ולרענון הלך המחשבה המדיני-ביטחוני הישראלי. בראייה היסטורית רחבה, אין זאת אלא חזרה לתפיסת הביטחון הישראלית הקלאסית מבית מדרשו של בן-גוריון. כזו שדוגלת בתעוזה, בתחבולות ובהעברת הלחימה לשטח האויב.[12] אך לא בתעוזה ביטחונית-אופרטיבית בלבד עסקינן; קריאתנו היא לשוב אל ימי התעוזה המדינית, ימים של בריתות בלתי-צפויות וידידים חדשים ומפתיעים. ההצעה להקים צבא מיליציות היא הצעה המנצלת עד תום את הסביבה האסטרטגית, רואה בישראל מעצמה אזורית שאינה חוששת לחשוב ככזאת, ומעזה לבצע צעדים הנדמים כהרפתקניים על בסיס ניתוח מדוקדק. ניתן לראותה – לאור אמירתו של קיסינג'ר, שלפיה לישראל "אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים" – כטיוטה לפרק ראשון במדיניות החוץ של ישראל.

דניאל פרישטיק הוא סטודנט למדעי המחשב ולמדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. שימש ראש התארגנות מחקרית באמ"ן. יואב עטייא הוא היסטוריון ומזרחן. מאמר זה הינו תקציר של המאמר המלא שהתפרסם בגיליון 30 של השילוח, הגרסה המלאה זמינה גם באתר השילוח.

photo credit: Bigstock EvaL Miko

[1] "מחלקה 900", בשמה הרשמי דאז.

[2] אַלְקֻדְס – עיר הקודש; שכיח בישראל  הכתיב המלא "אל-קודס", אך זה התעתיק הנכון.

[3] מלבד הפצת טרור בשכונתנו, מכווין הכוח פיגועי טרור נגד יעדים ישראליים ברחבי העולם וכן עוסק בסחר בסמים וטרור בדרום אמריקה. וראו”The latest chatter about Iranian plots in Africa”, The Economist, 21.11.2020, וכן Erfan Fard, “A blooming threat in US: Iranian IRGC in Venezuela”, The Times of Israel, 31.5.2021.

[4] הדוקטרינה האיראנית אינה בגדר חידוש בעולם הצבאי. הקדימה אותה רוסיה וכוחות וגנר שבהם היא משתמשת גם בימים אלו ליצירת לחימה היברידית ייחודית. גם היא אינה הראשונה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא גרמניה הנאצית בשנים 1936–1939, שפעלה לערעור יציבות שכנותיה באמצעות פנייה למיעוטים דוברי הגרמנית בצ'כיה, באוסטריה, בסלובקיה, בפולין ועוד. דוגמאות נוספות קיימות למכביר, הן במזרח (וייטנאם, צפון קוריאה, ברית המועצות) הן במערב (גרמניה, אנגליה מול האמריקנים במלחמת האזרחים). אך פעולותיה של איראן נגד ישראל עצמה ונוכחותה במזרח התיכון – הופכות אותה למודל האולטימטיבי ללוחמה ישראלית היברידית. ברצוננו להודות לאריאל וישנה על הרחבת היריעה ההיסטורית בנושא זה. ראו מאמרו "אל תשכחו את קלאוזביץ'", השילוח 15 (תמוז תשע"ט).

[5]  לא קיים דירוג מקובל לצבאות העולם: דירוג ה-IISS הנחשב לבר-סמכא בנושא, מנתח מגמות ויכולות אך נמנע מהצגת שקלול כללי משווה. בדירוגים הקיימים ממוקם צבא איראן בעקביות רבה בעשירייה העולמית השנייה, אך ניתוחים לגופה של מדינה מפקפקים גם במיקום זה ומייחסים אותו לגודל הפרסונל יותר מאשר לארסנל. קונקרטית למאבק הישראלי–איראני, מרב האנליסטים מעריכים כי ידה של ישראל תגבר, בייחוד לנוכח יתרונה האווירי לעומת זה היבשתי של איראן. אך התמודדות ישראלית מול צבא זה בחיזוקן של מיליציות אזוריות – היא כבר סיפור אחר. ראו Michael Peck, “Iran vs. Israel: Whose Military Wins?”, National Interest, 1.9.2021.

[6]  כאסמכתה עדכנית ראו: יובל קרני, "גורם מדיני בכיר: 'רוצים להטריד את האיראנים אצלם בבית; מגעים עם טורקיה? נתקדם לאט'", ynet, 7.2.2022.

[7] ראו: מאיה פולק, "מה היה קורה אילו נשארנו בלבנון עד היום", מקור ראשון, 7.5.2020.

[8] מבצעי הנחתת האמל"ח זכו מאז לשם "רוטב" ו"דורבן". ראו רס"ן לירן ורס"ב אבי זוכבאיה, "מבצעי "רוטב" ו"דורבן": הצנחת נשק וציוד בתימן 1964–1966", מערכות, גיליון 479, עמ' 38–45, אוגוסט 2018.

[9] אבו-דאבי 2018, תקיפת עראמקו ב-2019.

[10] בדומה ליוזמת MESA האמריקנית. וראו איתמר אייכנר, "בנט נפגש עם מלך בחריין בארמון: 'ליצוק תוכן בהסכם השלום'", ynet, 15.2.2022, שם מתורגם מקצת מבליץ הראיונות של בכירי ישראל לעיתון אל-איאם הבחרייני. שבמסגרתו הציע ראש האגף האסטרטגי טל קלמן להקים ברית כדוגמת נאט"ו, שתכלול את המדינות המתונות – ישראל, בחריין, האמירויות, ירדן, מצרים, יוון ומדינות אחרות שאולי יצטרפו אליהן; כך על פי התרגום.

[11] בהמשך למלחמת הצללים שמנהלות ישראל ואיראן שבמסגרתה פוגעת האחת בצי רעותה, ואשר התקררה לאחרונה. שימוש בפרוקסי ימי יוכל לאפשר המשך פגיעה עם מרחב הכחשה ישראלי.

[12] לא במקרה מעוטר סמל המוסד בפסוק "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי י"א, יד).