הכרחי, מוסרי ואפשרי: לא להחזיר אותם לעזה

אם הפליטים הפלסטינים נשארים במחנה הפליטים הבנוי שלהם, עזה, לעוד דור – גם האיום מדרום לא ילך לשום מקום. כדי לא להרוג, צריך להרחיק

צה"ל קורא לתושבי צפון הרצועה לנוע דרומה, כדי לא להיפגע מפעולות ניקוי השטח. חמאס מנסה לעצור את העזתים מלנוע, גם האו"ם נזעק, ויש לקוות שישראל לא תהסס ותמשיך במהלך.

בהודעת צה"ל בתחילת הלחימה נאמר שהאוכלוסיה תוכל לשוב לעזה כשתינתן הודעה כזו. חיוני להבטיח שהודעה על שיבה גורפת לעולם לא תבוא. לעזה ניתן יהיה להחזיר רק חלק קטן מהמגורשים, ורק את אלה שבאמת עתידים לחיות איתנו בשלום.

מה שנדרש לנו כעת הוא בהירות מוסרית.

זה מה שיכריע את המערכה, ויקבע אם נמשיך ונשמר את המצב שהורגלנו בו עד הטבח של שמחת תורה, או ניצור באמת מזרח תיכון אחר, בטוח יותר ומוסרי יותר.

אם תהיה לנו בהירות מוסרית, וכמובן נכונות לצאת מקונספציות שקרסו, סביר להניח שנוכל לשמור גם את העולם לצידנו במלחמה מול הרשע הברברי.

הנה העקרונות, ואחריהם הרחבה.

1. הרג המוני שאינו חלק מהכרעת האויב, אינו מוסרי.
2. הותרת אוכלוסיה ומשטר רצחניים בארצנו, או בצמידות לגבולנו, היא מדיניות לא מוסרית. אין זכות קיום בארץ למי שאינו משלים עם קיומנו, למי שדמנו הוא מבחינתו מים.
3. העברת האוכלוסיה הלא-מעורבת להמשך חיים במקום אחר, באמצעות עידוד הגירה ועיכוב חזרה לעזה, היא המעשה המוסרי.

ארחיב.

1. הרג אוכלוסיה אזרחית גדולה: תפיסת הצדק הפשוטה, ורגשות הנקם המוצדקים מאוד, יוצרים דיבורים על "נהרוג את תושבי עזה". זה אולי סביר כדי לבטא את עומק הזעזוע והכאב, אבל זו אמירה ריקה ומסוכנת. חיסול של אוכלוסייה גדולה, גם אם באופן כללי היא תומכת ברוצחים וברשע בכלל, היא מעשה שלא ייעשה. ברצועה חיים כ-2 מיליון איש, בהם אינספור תינוקות וקשישים, ובהכרח גם אנשים רבים שיכולים – בנסיבות תרבותיות אחרות – להיות שכנים טובים.ההימנעות מהרג שיטתי של אוכלוסיה אזרחית היא הבנה מוסרית שהאנושות התקדמה אליה, במהלך ארוך שראשיתו בהגבלות המקראיות על לחימה והתפתחותו לשלל דיני מלחמה, שרובם ראויים וחיוניים. מי שסבור ש"מוסר יהודי" פירושו יישום 'כפשוטו' של אופי הלחימה כפי שהיה מקובל בתקופת המקרא, הוא טיפש ורשע: חלק ממעשי הזוועה של חמאס בתושבי עוטף עזה הקדושים, אותם מעשים הגורמים לכולנו לראות בהם חיות ולא בני אדם, היו בתקופת המקרא הנורמה של המלחמות. מי שרוצה לחזור לשם, שיצטרף אל העזתים ולא אל כוחות צה"ל.

2. השבת האוכלוסיה העזתית למקומה אחרי המבצע: זו מדיניות לא מוסרית, הממשיכה את המדיניות המופקרת שישראל ניהלה בעשורים האחרונים. "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". מי שחולק את חייו עם מבקשי נפשו, האורבים לו אי שם בלילה דרוכים וחרישיים, אינו יכול להתפלא על שמדי פעם הם מצליחים. ומי שכמדיניות מוכן לחלק את מרחב חייו עם מבקשי נפשו – נושא גם באחריות המוסרית. דמו בראשו. דמנו, כולנו, בראשנו. שנות דור אנו משלימים עם העובדה שמתקיימת לצדנו תרבות שאינה רואה ערך בחיי-אדם של יהודים (ישראלים). ולהפך, רואה ערך בקיפודם, ומחנכת לשנאת ישראל רצחנית מגיל צעיר. זה לא עניין של חמאס דווקא, וזה לא ייעלם גם אם תוכתר הרש"פ, על כידוני ישראל, כשליטה ברצועה. אחריותנו המוסרית היא להפסיק את הדבר הזה.נוסף על כך, מצב שבו הפלסטינים לא 'יפסידו' דבר לטווח ארוך, בשל ההתקפה הרצחנית שלהם, ואינספור פעולות הטרור שהם עושים במשך השנים, הוא מצב הפוגע אנושות בַּצדק – המטרה הראשית של פעולה מוסרית כוחנית כמו זו שצה"ל מופקד עליה. הצדק או ה"נקמה" אינם עניין רגשי אלא הכרח אסטרטגי: ההרתעה הישראלית ספגה מכה אנושה, והיא לא תשוקם אלא בגביית מחיר דרמטית, משנה מציאות (ולא ב"מכה קשה לחמאס"). אם ההרתעה לא תשוקם, ישראל תתחיל להידרדר כלכלית, מדינית ובטחונית, ומה שראינו בעוטף יהיה, חלילה, רק הפרומו.מאז סיום מלחמת העולם השנייה, העיר הגרמנית הגאה דנציג הפכה לעיר פולנית, גדנסק. וזה בסדר ונכון ומוסרי. אם תוקם עזה מחדש, אסור לה לקום כעיר החמאס, הפת"ח והג'יהאד, אלא כעיר ישראלית (וכמו רבות מערי ישראל, יוכלו לחיות שם בדו-קיום יהודים וערבים), עיר הפתוחה לים ולחיים, במקום מבצר קידוש-המוות.

3. העברת אוכלוסייה: העברת אוכלוסייה או חילופי אוכלוסייה הן פרקטיקות רווחות ביישוב סכסוכים, ואין להן שום הקבלה לפשע המכונה 'טיהור אתני', שמשמעותו חיסול אוכלוסייה ממוצא מסוים במרחב מסוים (גם בעזה החדשה, שתקום אחרי העברת האוכלוסייה, יוכלו לחיות ערבים, מוסלמים ונוצרים, ובהם גם פליטי עזה הבוחרים בדו-קיום).במאה העשרים נעשו כמה וכמה פעולות של חילופי אוכלוסין והעברת אוכלוסין בדרכי שלום, שהקלו על סכסוכים והביאו שקט למערכת הבינלאומית. אכן, באמנת רומא צוין כי "העברה כפויה של אוכלוסייה" היא פשע, אך איננו צריכים להגיע לשם. איננו שולחים אוטובוסים להניע את התושבים; הם בורחים במהלך לחימה כדי לא להיפגע. אם אנו רוצים להשמיד את מלוא תשתיות חמאס, משמעות הדבר שעזה תהיה לעיי חורבות, ותצריך זמן ארוך של שיקום כדי לקלוט תושבים. במילים אחרות, האוכלוסיה העזתית שאינה נוטלת חלק בלחימה תשהה שבועות ארוכים, כנראה חודשים, מחוץ לעזה. האם חובתנו להשיב אותה? האם ניתן להטיל על ישראל חובה להביא פצצה מתקתקת אל גבולותיה שוב? האם ניתן לתבוע מישראל לוותר על הצדק במובן הבינלאומי, ולהשיב את עזה לעזתים הרעים?יתרה מכך. היות שמדובר באוכלוסיית פליטים (מ-1948), העברתה בתהליך סדור המאפשר לה להתבסס בארצות קולטות, יכולה וצריכה להיחשב כשיקום הפליטים. זו אוכלוסייה שלאורך דורות מקפידה לא לראות עצמה כ"עזתית" אלא כ"פלסטינית", כלומר קשורה ליישובים שננטשו ב-1948 בתחומי הקו הירוק. הוצאתה מעזה איננה אפוא הגליה, אלא השלמת המהלך שנפתח במלחמת העצמאות. סביב מלחמת העצמאות יצאו ממדינות ערב, כפליטים, מאות אלפי יהודים – במספרים דומים ואולי אף גדולים ממספר הערבים יושבי ארץ ישראל שהפכו לפליטים. נעשו כאן בעצם חילופי אוכלוסין, אך אלו לא הושלמו: אוכלוסיית הפליטים הפלסטינית – בניגוד לפליטים היהודים מארצות ערב – הושארה בפליטותה, בכוונה, מעשה שהפך את עזה לרצועה צפופה וענייה, מלאה עוינות וקנאות.

כדי לסיים את הסאגה הלא נגמרת הזו, החותרת תחת הלגיטימיות של קיומה של ישראל, יש לפרק את ארגון אונר"א המטפח את נרטיב הפליטוּת ומונע את שיקום הפליטים כבר יותר מ-70 שנה. זוהי פעולה פשוטה, שנדרש לה רק רצון ישראלי ואומץ לשינוי: הארגון מקבל מנדט מחודש מידי האו"ם בכל שלוש שנים, וממומן בעיקר בכספים של ארה"ב, קנדה, בריטניה והאיחוד האירופי, הניצבים כעת לצידנו במערכה.

הרצון של אוכלוסיית עזה להגר הוא עצום, לאורך כל השנים, אבל השערים היו סגורים והאפשרויות היו מועטות. על ישראל לעודד את הקהילייה הבינלאומית לפתוח, בעבור האוכלוסיה שתמצא עצמה עקורה בשל המלחמה, נתיבי הגירה וקליטה נדיבים ומגוונים, נוסף על קליטה אפשרית רחבת היקף במצרים – ולהכריז מראש שכמות מצומצמת מתוך העקורים הללו תוכל לשוב לעזה, אחרי בחינה מדוקדקת של יכולתם לחיות בשלום.

בכל מקרה, על ישראל לנצל את הבריחה היזומה בשל המלחמה, ולעכב את החזרה – כך שרק מי שיגלה רצון עז, שורשים בעזה ורצון אמיתי לדו-קיום עם יהודים יוכל לחזור, אי שם בעתיד, לעזה החדשה.

image Copyright: Trismegist8