פוסטקפ / תהילה חכימי, אסף גברון, מיכל ספיר, שמעון אדף

פוסטקפ: מיזם ספרות פוסט-קפיטליסטית

תהילה חכימי, אסף גברון, מיכל ספיר, שמעון אדף

פרדס, תשפ"ג | 531 עמ' בארבעה ספרונים

מתי לאחרונה הייתם בתערוכה של אומנות מודרנית במוזיאון? ובכן, אני הייתי לא מזמן. אחד המאפיינים הבולטים בתערוכה שראיתי היה היחס ההפוך בין מידת המינימליזם של המוצג לבין כמות המילים שהופיעו על הלוחית הממוקמת לצידו. נדמה שככל שהמוצג היה קרוב יותר להיות לא-כלום – דמיינו, לדוגמה, מלבן כחול מונח על הרצפה; עיגול אדום מצויר על קיר; או אולי, פשוט, קיר – כך נדרשו יותר מילים כדי להסביר לצופים את מגוון הרגשות והמשמעויות שהוא בעצם מביע. אולי זה נעשה כדי להחביא את העובדה שמלבן כחול לא באמת אומר שום דבר, ואולי הסיבה היא שכאשר משהו באמת ריק מתוכן, אפשר להמציא עליו כל מה שרק רוצים, להלביש עליו אינספור פרשנויות, בקלות ובהנאה, כמו שעושים כשצופים בעננים מרחפים בשמיים – רק שכאן העננים מלאכותיים; אולי זה יותר כמו לחפש צורות בעננים של מכונת עשן.

סדרת הנובלות העתידניות של הוצאת פרדס ומכון ון-ליר נחווית – בחלקיה הפחות טובים – קצת כמו תערוכה שכזאת. אין זה מקרה, כמובן. תקצירי הנובלות, המופיעים באתר ההוצאה, מתארים אותן כיצירה "חדשנית", "עדכנית"; אחת מהן היא סיפור "משוכלל", אחרת היא דרמה "משוכללת". איני בטוח מהו סיפור "משוכלל", אבל לחברים במכון ון-ליר היה חשוב שנבין דבר אחד: אלו טקסטים מתקדמים, חדישים ומחודשים. סדרה זו אינה רק פוסט-קפיטליסטית, היא פוסט, נקודה.

בחלקיה הטובים יותר, לעומת זאת, הסדרה מצליחה לנגוע – גם אם לא לממש – בפוטנציאל של ספרות עתידנית מוצלחת.

בסדרה ארבע נובלות: 'מאבק מתמשך' מאת מיכל ספיר, 'המֶלֶט' מאת אסף גברון, 'מקשה אחת' מאת תהילה חכימי ו'כשל זיכרון' מאת שמעון אדף (במסגרת ביקורת זו נקראו רק שלוש הנובלות הראשונות, והיא אינה מתייחסת לתוכנה של 'כשל זיכרון'). ארבעתן מתרחשות בשנות השישים של המאה ה-21, אחרי החלפת הסדר הקפיטליסטי בסדר הפוסט-קפיטליסטי – המכונה, לרוב בחיבה, "פוסטקפ". בעולם החדש הזה, עבודה אינה נדרשת עוד, אזרחי העולם זכאים כולם להכנסה אוניברסלית, הקניין הפרטי עובר מיגור הדרגתי, ונדמה שסכסוכים אתניים ולאומיים, ואפילו גבולות או פערי תרבות, גם הם נחלת העבר.

הנובלות מציגות את העולם החדש, האתגרים והדילמות שהוא מציב, ברמות שונות של הצלחה ואמינות. סוגיית פערי הלאומים והתרבויות השונים זוכה לטיפול בלתי משכנע במיוחד. הרמוניה יהודית-ערבית בישראל של 2066, לדוגמה, מוצגת כמצב נתון, ולסכסוך הישראלי-פלסטיני בן מאה השנים אין זכר במחשבות ובמערכות היחסים של הדמויות. נדמה שחזונו האוטופי של ג'ון לנון התגשם מתישהו בעתיד, והתקבל בכזו הבנה, עד שאיש אינו זוכר עוד עולם שבו שיוך לאומי או גבולות היו מושגים בעלי משמעות. אומנם מטרת הסדרה היא לדמיין את עתידנו הכלכלי, ויש גבול לכמות הנושאים שאפשר לטפל בהם בפורמט של נובלות קצרצרות. אבל פתרון עצל – ויש לומר, לא לגמרי הגון – זה, יש בו כדי לפגוע באיכות הנובלות כתוצרים של כתיבה עתידנית אמינה.

'מאבק מתמשך' של מיכל ספיר הוא הדומה ביותר לאותה תערוכת אומנות שתיארתי בפתיחה. למעשה אין זו נובלה, אלא שרשור הודעות מתוך שיחה אינטרנטית מדומיינת בפורום אקטיביסטים עתידני. סיפור אין פה ממש, גם לא דמויות. השיחה האינטרנטית גם היא חסרת כיוון ברור, וההודעות השונות מנוסחות כמעט ככתיבה אסוציאטיבית, לרוב טרחניות, לעיתים חסרות פשר (ותמיד בלשון רב-מגדרית, כמובן). אין ספק שנעשה כאן ניסיון לשבור את גבולות הפורמט; ובכן, הם נשברו, אבל בשבירה זו מסתכם ערכו של הטקסט.

'המֶלט' ו'מקשה אחת' מהווים ניסיונות ראויים יותר לעסוק בחייהם הממשיים של בני האדם במציאות הפוסט-קפיטליסטית. 'המֶלט' עוסק בעיקר בקושי של מציאת משמעות בחיים בעתיד ללא עבודה; 'מקשה אחת' עוסק במשמעותה של משפחה בעתיד שבו קשרים זוגיים פינו את מקומם למשפחות של ארבעה הורים או של אימהות יחידניות, ולידה רחמית גם היא יוצאת מהאופנה. הפוטנציאל רב, ובניגוד לציפייה אפשרית הסופרים אינם מרגישים מחויבים להציג את העתיד הפוסט-קפיטליסטי כעתיד ורוד. למעשה, תחושת הבדידות והניכור בולטת בשתי הנובלות, והקריאה בהן מעוררת אצל הקורא חשש, יותר מאשר ציפייה, כלפי אותו עתיד – אבל אולי זו רק תחושתו של הקורא המסוים החתום מטה.

למרבה הצער, שתי הנובלות הנזכרות מצליחות להציע עיסוק שטחי למדי בסוגיות הללו, ונדמה שבפרויקט כולו היה חסר רכיב כלשהו שיאפשר העמקה. אולי זו מגבלת האורך. קשה לי להמליץ אפוא על קריאת הנובלות, אבל בדבר אחד השתכנעתי: הניסיון לדמיין סדר פוסט-קפיטליסטי הוא מאתגר – הרי אנחנו כה רגילים לחיינו כפי שהם כיום – ועצם הקושי שבאתגר מצביע על הפוטנציאל הספרותי וההגותי הטמון בו. מדע בדיוני מוצלח עוזר לנו להבין את המציאות שאנחנו חיים בה, כיצד היא עשויה להתפתח, ומה בכל זאת אנחנו רוצים לשמר בה. המתעניינים במחשבה פוסט-קפיטליסטית יכולים לראות בנובלות של חכימי וגברון צעד ראשון, לא חף מבעיות, אך ראוי, בכיוון זה.