פולמוס הטרנס

בתגובה ל"הטרנס ומעבר לו", מאת זאב שביידל, גיליון 32

טל קרויטורו

במלכודת המגדריזם

כתיבה עניינית על נושא הטרנסג'נדר דורשת בימינו אומץ רב. במאמרו של זאב שביידל ניכרות הרצינות, השקעת הזמן בסקירת הספרות ובכתיבה, והכוונה הטובה. המאמר עוסק בנושאים שלמיטב ידיעתי טרם נבחנו לעומק במסגרת כתב עת עברי, כגון הזינוק בשכיחות הדיספוריה המגדרית ובפניות למרפאות מגדר בקרב ילדים וצעירים; שינוי האוכלוסייה העיקרית הסובלת מדיספוריה מגדרית, מבנים בילדותם המוקדמת, לבנות בגיל ההתבגרות; העלייה בשיעור ה"מתחרטים"; הפגיעה בנשים כתוצאה מחדירתם של גברים עם טענות מגדר למרחבים נשיים פרטיים; ההתנכלויות לקהילה הלסבית בשל התנגדותה לגישות המגדר הפרוגרסיביות ועוד.

ובכל זאת, המאמר מאמץ במידת מה את ההמשׂגה הפוליטית של אידיאולוגיית המגדר באופן המגביל את תפיסתו של הכותב וממילא גם את תפיסת הקוראים, ולוקה בכמה אי-דיוקים. אציין דוגמאות חשובות לכך.

• הכותב בחר להתייחס לניסיונות לסייע לצעירים להחלים מדיספוריה מגדרית – דהיינו לקבל את גופם כפי שהוא ולא לחוש עוד מצוקה סביב מינם הביולוגי – כאל "טיפולי המרה לזהות המגדרית" (עמ' 77). בכך הוא מאמץ את הגדרותיה של אידיאולוגיית המגדר. אידאולוגיה זו רואה כ"גילוי האני האותנטי" הסללה של צעירים לסירוס כימי ופיזי ולכריתה והשחתה של איבריהם (שהרי איש מעולם לא "שינה את מינו". יונקים אינם מסוגלים לשנות את מינם הביולוגי, אלא רק לעבור הליכים רפואיים, שאגב נמצא קשר ביניהם לבין קיצור תוחלת החיים אצל טרנסג'נדרים[1] ולגידול של פי 19 בשיעור ההתאבדויות בפועל, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית).[2]
• הטענה ש"נכון להיום לא מוכר טיפול פסיכולוגי, הורמונלי או אחר הגורם להפסקת הרצון לשינוי מין" (עמ' 68) איננה מדויקת. ראשית, כפי שציין הכותב עצמו, הכתיבה המחקרית מראה כי רוב (כ-80%) הסובלים מדיספוריה מגדרית בילדות מחלימים ללא התערבות[3] – זאת בתנאי שלא נוקטים אחד משני צעדים המאיינים את סיכויי ההחלמה. הצעד הראשון הוא נטילת מעכבי התבגרות מינית, הידועים כ"בלוקרים". נמצא כי 98% ממי שנוטלים מעכבים, ממשיכים אחר כך לטיפול הורמונלי לשינוי מין;[4] כך שהטענה שנטילת מעכבים אינה אלא "הפסקה למחשבה", שאינה מובילה לתוצאות בלתי-הפיכות, איננה נתמכת במחקר. הצעד השני המאיין את סיכויי ההחלמה הוא "שינוי מגדר חברתי", דהיינו שינוי כינויי גוף, השם, הלבוש ושאר הסממנים החברתיים לסממנים המאפיינים את המין השני. מחקר אחד מצא כי רק 2.5% מהילדים שעברו שינוי מגדר חברתי החלימו מהדיספוריה במעקב של חמש שנים; שאר הילדים היו בדרכם לטיפול הורמונלי או כבר החלו בו בשל הימשכות הדיספוריה המגדרית.[5] עדויות לכך ששינוי מגדר חברתי בקרב ילדים מקבע דיספוריה מגדרית ופוגע בסיכויי ההחלמה ממנה נמצאו גם במחקרים קודמים.[6]

שנית, בשנים האחרונות, שבהן עקבתי מקרוב אחר הנושא, נחשפתי למאות סיפורי החלמה מדיספוריה מגדרית בעקבות טיפול. את הסיפורים שמעתי מפיהם של הורים ומטפלים, ומפי המחלימים עצמם. דיספוריה מגדרית אינה אלא סימפטום. לעיתים היא סימפטום של הומופוביה חיצונית או מופנמת; לעיתים סימפטום של דיכאון, חרדה, טראומה, דיסוציאציה, הפרעות דיסמורפיות ועוד. לדיספוריה מגדרית אין "טיפול אחיד", כי לדיספוריה מגדרית אין סיבה אחידה. אך אין זה אומר שאין לה טיפול, ובוודאי אין זה אומר שהטיפול הראוי הוא סירוס והשחתת הגוף.

• טענת הכותב ש"נדמה שהטיפולים שנועדו לסייע לאדם טרנסג'נדר להתאים את גופו לזהותו הפנימית, נושאים לרוב תוצאות חיוביות" (עמ' 68–69) אינה נתמכת במחקר. הממצאים הנוגעים למצב הנפשי של המטופלים אינם אחידים, והם מצביעים לסירוגין על שיפור, על היעדר שינוי או על החמרה. נוסף על כך, חלק מהנתונים הללו נצפים בשלבים הראשונים של הטיפול, המאופיינים בתחושת אופוריה קצרת מועד (זמן החציון להתפתחות תחושת החרטה עומד על כשמונה שנים).[7] המחקר ארוך הטווח היחיד שנערך ופורסם מצא ירידה חדה בבריאות הנפש כמה שנים לאחר הטיפולים.[8] אין זה פלא, אם כן, שהולכים ומתרבים הקולות המפקפקים ביעילות הטיפולים. [9]

הקשר בין הטיפולים לבין קיצור תוחלת החיים ושלל סיבוכים רפואיים שונים, לעומת זאת, זוכה לגיבוי מחקרי עקבי. אין הדבר מפתיע, שכן אותם "ניתוחים קוסמטיים" – כדברי הכותב – הם למעשה פרוצדורות להשחתת איברים בריאים, ומשום שהגוף האנושי אינו נועד להתמודד עם הורמונים של המין השני. כך למשל נשים הנוטלות טסטוסטרון מגבירות את סיכוייהן להתקפי לב בכ-400 עד 500 אחוזים ומועדות להתנוונות במערכת הרביה;[10] בעוד שעשרות אחוזים מהגברים הנוטלים הורמונים נשיים אובחנו עם דלדול עצם.[11] האומנם אלו "תוצאות חיוביות"?

כמו כן, המחקר שאליו הפנה הכותב במאמרו,[12] הטוען לירידה בפנייה לטיפולים נפשיים לאחר ניתוחים ל"שינוי מין", נמשך על ידי כתב העת ועבר שינויים בשל אי התאמה בין הנתונים לבין מסקנתו.[13]

• הכותב מאמץ את המושג "סיסג'נדרים", שעצם השימוש בו מהדהד את הטענה שלכלל האנשים יש תחושת מגדר סובייקטיבית. עד לאחרונה המושג "מגדר" היה מושג סוציולוגי בר חשיבות, המתייחס למשמעויות, הציפיות והתפקידים החברתיים המוקצים על פי מין. עתה משמשת המילה לתיאור תחושות פנימיות, שלכאורה יש לכולנו. על מה נשענת טענה זו? אני, באופן אישי, מעולם לא הרגשתי אישה, כי להיות אישה זו לא הרגשה אלא תיאור של מציאות ביולוגית המתקיימת אצלי, מציאות שאצל גברים מעולם לא התקיימה ולעולם לא תתקיים אצל גברים. נשים הרי אינן גברים כרותי איברים או מסורסים כימית. הנרטיב על היכולת לשנות את המין מטעה את הצעירים ואת הפגיעים. לא פלא ששיעור ההתאבדויות בפועל מזנק מספר שנים לאחר תהליך "שינוי המין", כשהאדם מבין שמינו לא השתנה, אך בריאותו מידרדרת.
• בסיכום המאמר נכתב ש"נדמה כי עבור הרוב הסיסג'נדרי, הדבר הראוי הוא להשלים עם העובדה שמספר קטן של אנשים טרנסג'נדרים הם פשוט חלק מהחברה האנושית" (עמ' 83). יש לציין שמשחר ההיסטוריה היו נשים גבריות וגברים נשיים בתרבויות שונות. בזה אין חידוש. החידוש טמון בהמשגה שאינה רואה בזה מגוון אנושי מבורך, אלא אי התאמה בין הגוף ל"זהות המגדרית" – מצב שיש לתקנו באמצעות התאמת-השחתת הגוף. למותר לציין שהכרה וקבלה של המגוון האנושי הרחב, הכולל חריגות של תכונות אופי ומראה מהחלוקה המינית הרווחת, אינן מחייבות טיפול זה.

הדברים האמורים מעלים תהייה לגבי האמירה שעל הטיפולים להיות "נגישים לכל בגיר המעוניין בהם, בדומה לכל שירות רפואי אחר" (עמ' 83). ראשית, הטיפולים אינם דומים לשירותים רפואיים אחרים, שכן יכולתם לרפא מוטלת בספק, בעוד שפוטנציאל הנזק שלהם מתועד כהלכה. כן ראוי לשאול: האם היה אותו בגיר מעוניין בטיפולים לו היה מודע להשלכותיהם? האם היה מעוניין בקיצור תוחלת חייו? בתלות תמידית בנטילת הורמונים? באובדן היכולת לקיים יחסי מין? מתחרט ישראלי שאיבריו הוסרו טען בפניי שאף אחת מההשלכות הללו לא הודגשה בפניו לפני הניתוח, ושלו היה מודע אפילו לאחת מהן, לא היה עובר אותו.

ישנם הטוענים שלמרות הכול יש הצדקה לטיפולים, והיא בעיית האובדנות הקשה בקרב הסובלים מדיספוריה מגדרית. הצדקה זו אינה נשענת על הנתונים. רבים מצטטים תוצאות של סקר אינטרנטי משנת 2011, שאינו בעל דגימה מייצגת, המצביע על 41% אובדנות בקרב הסובלים מדיספוריה מגדרית.^[14] אך שני מחקרים שבדקו אובדנות בפועל – דהיינו מקרי התאבדויות – ולא דיווחים עצמיים על תחושת אובדנות, גרסו אחרת. מחקר אחד מצא שיעור התאבדות נמוך בהרבה, של 0.03% בקרב צעירים עם דיספוריה מגדרית שפנו למרפאות מגדר;^[15] המחקר השני בדק את מי שכבר עברו את הטיפולים, ומצא שיעור התאבדות גבוה משמעותית (פי 19) מזה של האוכלוסייה הכללית, שנים מספר לאחר המדיקליזציה.^[16] הנתונים הקשיחים אינם תומכים אפוא בנרטיב השכיח של אובדנות גבוהה החולפת לאחר הטיפולים, אלא בקיומו של זינוק בשיעור ההתאבדויות כמה שנים לאחריהם.

בחינה מפוכחת של המציאות, והנכונות להבחין בינה לבין רגשות ותחושות, מעלה כי דרך הפעולה הראויה אינה עידוד הטיפולים "משני המגדר" כביכול, אך משחיתי הגוף בפועל – אלא הכלה וקבלה של אנשים מגוונים מגדרית, לצד דחיית אידיאולוגיות הטוענות שאנשים אלה לכודים ב"גוף הלא נכון".

שי לעדן

במלכודת הטרנספוביה

מאמרו של זאב שביידל כולל טעויות עובדתיות, בחירות היסטוריות תמוהות והסתמכות רחבה על מקורות אנטי-טרנסיים מובהקים, לצד דלות מקורות הנוגעים לגוף המחקר המבוסס ומקורות המקושרים לקהילה הטרנסית, ארגוניה ונציגיה.  במקום להציג תמונה מאוזנת, כפי ששביידל ביקש לעשות ואני מאמינה בכנות כוונתו, מאמרו עלול להטעות ולתרום לרתיעה מאנשים מגווני מגדר.

שביידל פותח בטענה שעל פי ההגדרה המקובלת טרנסים הם אנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית. בכך הוא מציג תפיסה מיושנת של ההגדרה הבסיסית ביותר במאמרו, ומצייר את האנשים הנמצאים על הקשת הטרנסית כסובלים מהפרעה קלינית מעצם היותם. בפועל, דיוק ההגדרות שנעשה ב-DSM (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) משנת 2013 מבחין בין הזהות הטרנסית, המבטאת שיוך מגדרי שונה מזה שנקבע בעת הלידה, לבין הדיספוריה המגדרית, הדורשת את קיומה של מצוקה נפשית או פגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי וכדומה, בשל תחושת חוסר ההלימה לשיוך המגדרי החיצוני.[1] כלומר, אומנם דיספוריה מגדרית היא מצב נפוץ בקשת הטרנסית, אך אין היא מה שמגדיר אותה; והפחתת הדיספוריה אין משמעותה בהכרח שינוי בזהות הטרנסית – אלא הפחתה במצוקה הנלווית, המקושרת במיוחד לאי-קבלה חברתית.[2] שביידל עושה שגיאה דומה כשהוא מציג את שכיחות הטרנסיוּת באוכלוסייה. הסקירה שעליה הוא נשען, "המקיפה ביותר שהתפרסמה", כדבריו, יצאה ב-2015 וכוללת 21 מחקרים בלבד – רובם יצאו לפני שינוי הקריטריונים ב-2013. בחירה זו תמוהה במיוחד היות שבשנה העוקבת יצאה סקירה מקיפה יותר הכוללת 27 מחקרים,[3] ומאז יוצאות תדיר סקירות מפורטות יותר שמצאו נתונים גבוהים יותר – בין חצי אחוז למספר אחוזים.[4]

טעויות והשמטות של פרטים חיוניים ניתן לראות גם בשלב הסקירה ההיסטורית. בניגוד לכתוב במאמר, הניתוחים הראשונים לשינוי איברי מין בעת המודרנית לא נעשו במטרה להתאים את האיברים לזהות המנותחים, אלא נעשו באנשים אינטרסקס (בעלי סימני מין זכריים ונקביים) בהיותם פעוטות, על מנת להכפיף את גופם לתפיסת המיניוּת הבינארית. בהרבה מקרים הוסתרה האמת מהמנותחים לאורך חייהם, והטיפול הוביל לתוצאות טראגיות במקרים שבהם לא נבחרה הזהות המתאימה.[5] באותה תקופה המונח טרנסג'נדר לא היה קיים. המטופלת הראשונה של הירשפלד שעברה הליכי התאמה כירורגית הייתה דורה רייצר, שפרסומים על ההליך שעברה הם שמשכו את לילי אלבה. בניגוד לניסיון השתלת הרחם שכשל ולא נחשב חלק מרפואה טרנסית מקובלת, ההליך שעברה רייצר נחשב להצלחה והיא המשיכה לחיות כמה שנים תחת הגנת המכון למדעי המיניות בברלין – עד הפשיטה הנאצית עליו ושריפת הספרים במאי 1933, אז נעלמו עקבותיה.[6]

כעת אתייחס לשאלת מסגור השיחה. במאמרו מתאר שביידל את התנועה הטרנסית המודרנית כתנועה אחידה יחסית שנפלה שבי ל"אידיאולוגיית המגדר", אשר לה הכוח לצנזר מחקרים, להשתיק מתנגדים ולכפות את רצונותיה על כלל החברה, כאשר מנגד ניצבות תנועות כמו זו המתכנה "ג'נדר קריטיקל", "ביקורת המגדר" (להלן ב"מ), המבקשות להתגונן מפני אותה הקצנה. כאן מקבל שביידל כברורה מאליה את הטענה שביקורת המגדר פועלת לטובת נשים, בעוד שנושא זה שנוי במחלוקת בקרב פמיניסטיות. כדי לבחון עד כמה שונים הדיונים בתאוריות פמיניסטיות או קוויריות מהתמונה של "אידיאולוגיית מגדר" אחידה שמציירות פעילות ב"מ ואחרים, אני ממליצה לקוראים, כמו גם לכותב המאמר, לבחון מקראות שיצאו סביב תאוריות פמיניסטיות וקוויריות.[7] בדומה, סביב נושאים כמו ספורט, הן ארגונים טרנסים והן פמיניסטיות הסבירו כמה מגוחכים ומקטינים טיעונים כמו זה של ג'ויס (עמ' 77 במאמר של שביידל). דאגה אמיתית לספורט נשים תכלול, בין השאר, דרישה להשקעה השווה לזו הניתנת לספורט גברים.[8]

יש לציין שפעילוֹת ב"מ נוטות לעבור בין טיעונים שונים. לעיתים הן קוראות לסירוס מי שעל הקשת הטרנסית ולעיתים מזהירות מכך שטרנסיוּת היא הסללה לסירוס וכריתת איברים, תוך התעלמות מתעשיית הניתוחים הפלסטיים הגדולה בהרבה, ותוך שימוש בשפה שמטרתה לעורר סלידה וזעזוע. ניתוח תמטי של השיח הנהוג באתר ב"מ מוכר הצביע על פרקטיקות של הפחדה מפני "זכרים המעמידים פני נשים", ומאפיינים אחרים של שיח שאפשר להגדירו כשיח מסית.[9] שימוש בשיח כזה על ידי ארגוני ב"מ כבר הוביל לאיומים של ממש.[10]

המאמר סובל מהטיה לטובת זווית הראיה של הב"מ, ולא רק מבחינת המינוחים, אלא בעיקר מבחינת ההפניות ותיאור תולדות המחקר. לפחות רבע מההפניות במאמר הן לאתרים או כותבות המצהירים על עצמם במובהק כמבקרי מגדר. כך לדוגמה מפנה שביידל, בנוגע לסיפורה של ג'סיקה יניב, לאתר חדשות אנטי-טרנסי קיצוני. בנוסף, עצם הסימון של מקרי קצה, שהם יותר אנקדוטה מסטטיסטיקה, באופן המגביר את הרתיעה מקבוצת מיעוט הסובלת מאפליה, עלול לחולל נזק רב. דמיינו לעצמכם אתר שהיה אוסף ומדווח על פשעים אלימים של יהודים מרחבי העולם, כדי לנסות להראות כך שיהודים הם אלימים באופן מיוחד. גם השימוש שעושה שביידל עצמו בסיפור של יניב לוקה בחוסר הגינות, שכן ארגוני להט"ב – כפי שצוין במאמר – יצאו נגד אותה פעולה. לא ברור אפוא מדוע הפעולה מייצגת את האידיאולוגיה המגדרית שבה דוגלים כביכול אקטיביסטים טרנסים.

ההטיה בולטת במיוחד בהצגת המחקר. בכל הנוגע לאוטוגניפיליה ודיספוריה מגדרית המתפרצת בפתאומיות (ROGD), מרחיב שביידל על תאוריות שבשוליים של הקהילה המדעית ונחשבות פגומות מחקרית, ומציג אותן כ"רווחות", במקום לבחור בתיאוריות המקובלות יותר. מטעה גם הצגת אותם מחקרים ככאלו שספגו צנזורה, בזמן שהמאמרים שנכתבו עליהם עודם זמינים ברשת, ועיקר הביקורת עליהם ממוקדת בפגמים מדעיים.[11] דוגמה בולטת מהווה המחקר של ליטמן סביב ROGD, שנערך כסקר אינטרנטי, עם מדגם לא אקראי, הלקוח מאתרים בעלי עמדות שיש שיתארו כאנטי-טרנסיות. המחקר המדובר עשה כל מאמץ לירות את חיציו אל המטרה שסימן מראש, למשל בבחירה לבחון את התופעה לא אצל מי שלכאורה סובלים ממנה, אלא אצל הוריהם, ובמיוחד אצל הורים שנבחרו מתוך אתרים בעלי אג'נדה, שכבר החזיקו בתפיסה שהממסד הרפואי לא רוצה את טובת ילדיהם. הממצאים היו אפוא ידועים מראש, וממילא חסרי תוקף. במילים אחרות, לפעמים חוקרים זוכים לביקורת מוצדקת, ולא משום שאמרו משהו שטרנסים לא אהבו.

בעקבות כל אלו – השימוש ברטוריקה בעייתית המשחקת לידי הקיצונים בתנועה האנטי-טרנסית; אימוץ טענות של מחנה הב"מ והצגתן כאמת מוסכמת – ובשל בחירות נוספות שקצרה היריעה מלפרט, מאמרו של שביידל נפל למלכודת שלדעתי מאפשרת לכנותו טרנספובי, גם אם זה קורה בשל חוסר היכרות מספקת שלו עם הנושא ועם הטיעונים הטרנספוביים המתיימרים להגן על נשים. הקוראים מוזמנים לגשת לאתרים של הקהילה הטרנסית המקומית, כגון "פרויקט גילה" או ארגון "מעברים", המקפידים על הנגשת חומרים מקצועיים ומהימנים ותכנים לבניית והעצמת הקהילה הטרנסית. התמונה שיקבלו שם תהיה דומה יותר למה ששביידל טען שמאפיין את הקהילה המעוניינת במקום ליד השולחן, ביחס מכבד ובחיים ראויים.

לסיום אבקש לציין שלאורך ההיסטוריה, מי שיצאו באופן מובהק נגד גיוון מיני ומגדרי שחרג מדגם האדם ה"רצוי" בחברה, וראו בגיוון זה הידרדרות מוסרית והשחתה חברתית, אלו התנועות הפשיסטיות השונות. השיח הרואה בשוליים החברתיים איום על נשים, על ילדים ועל כלל החברה משמש רבים מהמתנגדים למגדר וללהט"ב. אבהיר שאין בכוונתי לטעון שכותב המאמר עצמו הוא טרנספוב, שכל ביקורת נגד טרנסיות היא טרנספובית, או שכל טרנספוביה מקושרת לתנועות פשיסטיות – אלא לסמן את האחרונות כתנועות שבין השאר התאפיינו ברטוריקה שיש דמיון בינה לבין זו שבה משתמשות רבות מהתנועות המודרניות המתנגדות למגדר ולזהויות טרנסיות. האלגוריתם באפליקציות כמו טיק-טוק למד להזדרז ולתת למשתמשים המסמנים לחיוב סרטונים טרנספוביים המלצות על סרטונים של האלט-רייט, הנגועים בין השאר באנטישמיות.[12] על הדמיון הרטורי הצביע לאחרונה בדאגה גם מכון למקין לחקר רצח עם בנייר עמדה שפרסם.[13]

ישנם אומנם דיונים שניתן לנהל במישור האינטלקטואלי המגוון ומרובה הזוויות, ויש לקוות לשיח מאוזן וחומל, אך עלינו לזכור שהנושא הנידון עוסק באחת האוכלוסיות הפגיעות בחברה, ונוגע בנגישות שלה לבריאות, רווחה ועצם היכולת לשרוד. האוכלוסייה המרכזית הדורשת אפוא את החמלה שלנו היא האוכלוסייה הטרנסית, הנמצאת תחת מתקפה אמיתית.

זאב שביידל משיב למגיבות

אני מבקש להודות לד"ר טל קרויטורו ולשי לעדן על התגובות שלהן, שעוזרות לי לדייק את עצמי ולבחון את הכתיבה שלי פעם נוספת.[1] מכיוון שחלק מההערות "תוקפות" אותם נושאים משני כיוונים שונים, אתייחס אל התגובות במשולב.

אתחיל דווקא בשימוש במונח "אידיאולוגיית המגדר". כוונתי הייתה לדבר-מה מסוים ומוגדר: התפיסה של זהות מגדרית כעניין סובייקטיבי, והדרישה להכיר בה כאובייקטיבית, בכל מקום ובכל הקשר (תפיסה הבאה לידי ביטוי, לדוגמה, בסיסמה Trans women are women). כפי שציינתי, גישה זו מובילה לסתירות לוגיות ולהתנגשויות בעולם המעשה. עם זאת, בקוראי חומרים נוספים, לאחר פרסום המאמר, התוודעתי לשימוש בעייתי במושג "אידיאולוגיית המגדר", שימוש המסמן אותה כמעין כת שכביכול מנסה להחיל את "הפולחן האידיאולוגי שלה" על החברה באמצעות מנגנונים של שטיפת מוח, וכך לפגוע באוכלוסיות חלשות.[2] שימוש זה נפוץ בקרב מבקרים בעלי דעות אנטי טרנסג'נדריות קיצוניות, כמו גם אצל חלק מהפמיניסטיות המכונות "ג'נדר קריטיקל", שאותן הזכרתי, ושלעדן מבקרת בחריפות. סיבה נוספת לוותר על המונח היא שרוב הטרנסג'נדרים אינם מונחים על ידי אידיאולוגיה, אלא על ידי הרצון לחיות חיים בטוחים ומוגנים בזהותם המגדרית הנבחרת. גם בקרב האקטיביסטים והתיאורטיקנים של המגדר לא קיימת "אידיאולוגיה מגדרית" אחידה, אלא מספר רב של תפיסות שמתקיים ביניהן דיון תוסס. אכן, מן הראוי לוותר כליל על המושג הזה ולקבוע במקומו מונח ניטרלי יותר, דוגמת "סובייקטיביות מגדרית רדיקלית".

יצוין גם שטרם פרסום המאמר לא הייתי מודע להיקף הטיעונים של נשות "ג'נדר קריטיקל" כלפי הקהילה הטרנסית ולצורות המחאה שלהן, לעתים בשיתוף עם גורמים קיצוניים ביותר.[3] תנועת "ג'נדר קריטיקל", המשמיעה קשת רחבה של ביקורות כלפי אלמנטים מסוימים בתנועה הטרנסית, היא רק זרם אחד בתנועה הפמיניסטית. לצידה קיימים זרמים אחרים הרואים חשיבות בשילוב של נשים טרנסיות במאבק הפמיניסטי. מאידך גיסא, גם הביקורות וטיעוני הנגד של חלק מחברי הקהילה הטרנסית כלפי נשות "ג'נדר קריטיקל" גולשים לעיתים לביטויי שנאה ואיומי אלימות. לעיתים כל אישה שמסתייגת מהיבט כלשהו בתפיסות של התנועה הטרנסית זוכה לכינוי הגנאי TERF. למותר לציין שאין כל מקום לגישה כזאת במסגרת שיח מתון ומכבד.

כעת אתייחס לכמה הערות נקודתיות יותר.

זהות מגדרית: הטענה של ד"ר קרויטורו על כך שהיא אישה, אך מעולם לא "הרגישה אישה", היא בה בעת מדויקת ולא-מדויקת. ההבדל בינינו לבין בעלי חיים הוא עובדת היותנו בעלי תודעה. לכן, מלבד היותנו זכרים ביולוגיים או נקבות ביולוגיות, כבר מגיל צעיר מאוד אנחנו מודעים להיותנו "בנים" או "בנות". ללא תיווך חברתי, לא היינו יודעים שמבנה גניטלי מסוים ממקם אותנו באחת משתי האפשרויות. "סיסג'נדר" הוא אפוא מושג לגיטימי, המתאר אדם שתודעתו תואמת את המבנה הביולוגי שלו וגם את הציפיות החברתיות ממנו; ו"טרנסג'נדר", מושג לגיטימי אף הוא, מתאר אדם שתודעתו אינה תואמת את המבנה הביולוגי שלו או את הציפיות החברתיות ממנו. לדעתי, כל הגדרה הנוגעת לבני אדם חייבת לכלול את ההתייחסות לביולוגי ולחברתי גם יחד; וכפי שאני מתנגד לרדוקציה של הזהות המגדרית שלנו לסובייקטיביות מוחלטת – כך אני מתנגד ל"אובייקטיביזציה מוחלטת" של הזהות המגדרית, דוגמת ההגדרה "אישה היא נקבה בבני אדם", שד"ר קרויטורו מרבה להשתמש בה. אוסיף כי אני מאמין שניתן להגיע להגדרה קוהרנטית של המושג "אישה", שאינה מצטמצמת רק לביולוגיה, לא משתמשת במילה "מגדר", וכוללת נשים טרנסג'נדריות.[4]

היסטוריה: ד"ר קרויטורו מציינת, בצדק, שתמיד היו גברים נשיים ונשים גבריות, במובן של חוסר התאמה לסטראוטיפ מגדרי. אך היא אינה ממצה בכך את התיאור ההיסטורי, כיוון שבתרבויות רבות ידוע לנו גם על קיומם של פרטים ואף קבוצות ששאפו להציג את עצמם כבני ובנות המין השני, שאיפה שכללה לעיתים לבישת בגדים האופייניים למין השני והסתרת סימני מין משניים (הסרת שיער הפנים והגוף אצל גברים; תחבושות להשטחת חזה ומחוכים מסוגים שונים אצל נשים). לא מדובר אפוא בתופעה היסטורית חדשה ולא מוכרת.[5] אעיר גם על סיום דבריה של ד"ר קרויטורו, ש"הכלה וקבלה של אנשים מגוונים מגדרית" היא מטרה טובה וראויה בפני עצמה, אך אינה יכולה להוות פתרון לרצונם של חלק מאותם אנשים שלא לחיות כמגוונים מגדרית, אלא לעשות מעבר מגדרי מלא. כפי שכתב אנדרו סלומון בספרו המצוין, רחוק מהעץ, בפרק שמוקדש לטרנסג'נדרים: "אולי [אנשים החיים בא-בינריות מגדרית] זאת תופעה חשובה מבחינה תרבותית, אך מעט המשותף בינה לבין אנשים שחשים שאינם יכולים להיות הם-עצמם, להיות מי שהם באמת, במגדר שיוחס להם מלידתם".[6]

מעבר מגדרי וטיפולי המרה: לגבי השימוש במושג "טיפולי המרה". כפי שהסברתי ברשימה אחרת,[7] הכוונה אינה לטיפול העוסק בעולם הרגשי של המטופל, אלא במקרים שבהם המטפל מחיל את תפיסתו האידיאולוגית על המטופל. תפיסה רווחת אצל מטפלי המרה בנטייה מינית היא שנטייה הומוסקסואלית לעולם אינה "דבר בזכות עצמו", אלא שתמיד עומד מאחוריה משהו אחר (פתרון כושל של תסביך אדיפלי, פוסט טראומה מינית, דימוי עצמי נמוך וכו'). זו בדיוק התפיסה שד"ר קרויטורו מציעה – דיספוריה מגדרית "היא סימפטום", לדבריה, פועל יוצא של הפרעת אכילה, פוסט טראומה וכדומה, אבל לעולם לא פשוט "דיספוריה מגדרית". הנתון שגם אני מזכיר, ושמדבר על אחוז גבוה (60–90 אחוז) בקרב ילדים ובני נוער החווים דיספוריה בילדות החדלים מכך לקראת ההתבגרות ואחריה, שנוי כיום במחלוקת (שרק מעידה שמבחינה מחקרית, אנו יודעים על דיספוריה מגדרית הרבה פחות מכפי שהיינו רוצים).[8] אבל גם אם היה נתון זה נכון ועדכני, היינו נשארים עם 10–40 אחוז של ילדים ובני נוער שהדיספוריה שלהם תמשיך גם בגיל ההתבגרות. לפסיכותרפיה העכשווית אין מה להציע להם מלבד טיפול בטראומות נלוות. אני שותף לדאגה של ד"ר קרויטורו מהסללה מהירה וחסרת אחריות של ילדים ונוער למעבר מגדרי, וגם פירטתי על כך במאמר; אך עלינו לדאוג גם לילדים שהדיספוריה תלווה אותם בהמשך חייהם, ושללא הליך התאמה מגדרית קשוב ומותאם יהיו חשופים לחוליים רבים של הגוף והנפש. המחקר המדעי טרם פתר את שאלת ההבחנה בין סוגי הדיספוריה השונים. זהו אכן כאב ראש רציני. אך אני סבור שתרופה יעילה לכאב ראש היא אופטלגין ולא גיליוטינה (דהיינו מניעה מוחלטת של מעבר מגדרי לקטינים).

מחקרים: מחקרה של ליטמן, שאליו מתייחסת לעדן בדבריה, הוחזר לבדיקת נתונים לאחר פרסומו, ואז התפרסם שוב, כשכל הממצאים העיקריים נותרו במקומם – תופעה שאינה שכיחה כלל בתחום המחקר. ניתן אומנם למסגר זאת כ"היעדר צנזורה", שכן המאמר זמין במרשתת לכל דורש; ניתן גם למסגר זאת כאמצעי לחץ חריג המאותת לקהילה המחקרית שישנן מסקנות מסוימות שעדיף לא להגיע אליהן, ונושאים שעדיף לא לנגוע בהם. אכן היו טענות מתודולוגיות כלפי ליטמן והיא אף התייחסה אליהן, הן במסגרת הגרסה המעודכנת של מאמרה הן במאמר נפרד שהוקדש לנושא.[9]

שינוי מגדר אצל בגירים: שינוי מגדר אצל קטינים דורש זהירות כפולה ומכופלת, אך כשמדובר במבוגרים עלינו לזכור שבהיעדר תחלואה פסיכיאטרית מובהקת, מדובר בבגירים אוטונומיים שזכותם לעבור כל תהליך חברתי, הורמונלי, כירורגי או אחר הנכון בעיניהם. ד"ר קרויטורו מצביעה על השלכות בריאותיות שונות של טיפולים הורמונליים, אך לא מדברת על ההשלכות הבריאותיות של החיים בצל דיספוריה מגדרית מתמשכת. אם אדם בגיר ושפוי בדעתו מחליט לקחת סיכון מחושב כדי לא לחיות עם דיספוריה, קשה לי לראות כיצד ניתן שלא לכבד את האוטונומיה שלו. בהקשר הזה, אני מודה לד"ר קרויטורו שהפנתה את תשומת ליבי למשיכתו של אחד המקורות שעליהם הסתמכתי.[10] עם זאת, קיימים מחקרים איכותיים אחרים המצביעים על שיפור באיכות החיים אצל רובם המוחלט של מי שעברו שינוי מגדר בבגרותם.[11]

סיפורה של ג'סיקה יניב: אין לי ולא הייתה לי כוונה להעמיד את יניב כמייצגת אותנטית של הקהילה הטרנסית, ובטח שלא כאקטיביסטית מרכזית. אך אין להתעלם מכך שמה שאפשר לכל הפרשה להתרחש הוא שימוש בזהות מגדרית אישית למטרות הטרדה.

אבקש לסיים בנימה אופטימית. במהלך הכתיבה חששתי שאני מתאר תופעה שתלך ותקצין בזמן הקרוב עד שעורר תגובת-נגד טרנספובית אלימה, שרק בעקבותיה נגיע לאיזון כלשהו. ואולם, כבר לקראת סיום כתיבת המאמר נחשפתי לכמה התפתחויות מעוררות תקווה ברחבי העולם (והדברים מתכתבים, אולי, עם דבריו של יובל סימן טוב על "סיבות לאופטימיות שמרנית" בגיליון 31 של השילוח), המעידות על נכונות לקבלה חברתית של טרנסג'נדרים תוך הימנעות מההשלכות השליליות שעליהן הרחבתי במאמר. מדובר בין היתר בנכונוּת למציאת מסלולים לשילוב טרנסג'נדריות בספורט נשי מקצועי, תוך הכרה בצורך להגן על הנשים מפני היתרון הבלתי-הוגן של מי שעברו התבגרות מינים כזכרים;[12] נכונות מצד עיתונים מובילים כגון הניו יורק טיימס לעסוק בשאלות הנוקבות הנוגעות לשינוי מגדר בקרב קטינים, תוך עמידה נחרצת בפני התנגדותם של ארגונים גאים רדיקליים לכך;[13] נכונות מצד חוקרים להמשיך לחקור נושאים כמו דיספוריה מגדרית המתפרצת בפתאומיות, או הבעת חרטה על מעבר מגדרי, חרף המאמצים לדכא את המחקר בתחום;[14] ועוד.

טל קרויטורו היא ד"ר לעבודה סוציאלית ומטפלת בטראומה. שי לעדן היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. זאב שביידל הוא עובד סוציאלי, איש טיפול ופעיל בקהילה הגאה.

הערות לתגובתה של טל קרויטורו

[1]Christel JM de Blok, et al., "Mortality trends over five decades in adult transgender people receiving hormone treatment: a report from the Amsterdam cohort of gender dysphoria," The Lancet Diabetes & Endocrinology 9.10 (2021): 663-670.

^[2]Cecilia Dhejne, et al., "Long-term follow-up of transsexual persons undergoing sex reassignment surgery: cohort study in Sweden," PloS one 6.2 (2011): e16885.

[3] לסקירת המחקרים שבוצעו בין השנים 1972–2013 ראו “Do trans-kids stay trans- when they grow up?”, Sexology Today!, January 11, 2016. ב-2021 נוסף מחקר שהצביע על 88% החלמה מדיספוריה מגדרית בילדות, ראו Singh, Devita, Susan J. Bradley, and Kenneth J. Zucker, "A follow-up study of boys with gender identity disorder", Frontiers in Psychiatry (2021): 287.

[4]Polly Carmichael, et al., "Short-term outcomes of pubertal suppression in a selected cohort of 12 to 15 year old young people with persistent gender dysphoria in the UK," PloS one 16.2 (2021): e0243894; Chantal M. Wiepjes, et al., "The Amsterdam cohort of gender dysphoria study (1972–2015): trends in prevalence, treatment, and regrets", The journal of sexual medicine 15.4 (2018): 582-590.

^[5]Kristina R. Olson, et al. "Gender identity 5 years after social  transition", Pediatrics 150.2 (2022).

^[6]Annelou LC De Vries, et al., "Clinical management of gender dysphoria in children and adolescents: the Dutch approach," Journal of homosexuality 59.3 (2012): 301-320; Thomas D. Steensma, et al., "Factors associated with desistence and persistence of childhood gender dysphoria: a quantitative follow-up study," Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 52.6 (2013): 582-590; Kenneth J. Zucker, "Debate: Different strokes for different folks", Child and adolescent mental health 25.1 (2020): 36-37.

[7]Pablo Expósito-Campos and Roberto D’Angelo, "Regret after Gender-affirmation Surgery: A Systematic Review and Meta-analysis of Prevalence," Plastic and Reconstructive Surgery–Global Open 9.11 (2021): e3951.

[8] ראו הערה 2 לעיל.

^[9]Roberto D’Angelo, “Psychiatry’s ethical involvement in gender-affirming care, Australasian Psychiatry 26.5 (2018): 460-463; “Gonadotrophin releasing hormone analogues for children and adolescents with gender dysphoria”, National Institute for Health and Care Excellence (NICE); Michael Biggs, “The Tavistock’s Experiment with Puberty Blockers”, In Michele Moore & Heather Brunskell-Evans (eds.), Inventing Transgender Children and Young People, Cambridge Scholars Publishing.

^[10]Talal Alzahrani, et al., "Cardiovascular disease risk factors and myocardial infarction in the transgender population", Circulation: Cardiovascular Quality and Outcomes 12.4 (2019): e005597; Nienke M. Nota, et al., "Occurrence of acute cardiovascular events in transgender individuals receiving hormone therapy: results from a large cohort study," Circulation 139.11 (2019): 1461-1462; Maurizio Baldassarre, et al., "Effects of long-term high dose testosterone administration on vaginal epithelium structure and estrogen receptor-α and-β expression of young women", International journal of impotence research 25.5 (2013): 172-177.

[11]Katrien Wierckx, et al., "Long-term evaluation of cross-sex hormone treatment in transsexual persons", The journal of sexual medicine 9.10 (2012): 2641-2651.

[12]Richard Bränström and John E. Pachankis, "Reduction in Mental Health Treatment Utilization Among Transgender Individuals After Gender-Affirming Surgeries: A Total Population Study", American Journal of Psychiatry 177.8 (2020): 727-734.

[13]Richard Bränström and John E. Pachankis, "Toward rigorous methodologies for strengthening causal inference in the association between gender-affirming care and transgender individuals’ mental health: response to letters", American Journal of Psychiatry 177.8 (2020): 769-772; Ned H. Kalin, "Reassessing mental health treatment utilization reduction in transgender individuals after gender-affirming surgeries: a comment by the editor on the process", American Journal of Psychiatry 177.8 (2020): 764-764.

^[14] Jaime M. Grant, Lisa A. Motter, and Justin Tanis, "Injustice at every turn: A report of the national transgender discrimination survey," (2011).

[15]Michael Biggs, "Suicide by clinic-referred transgender adolescents in the United Kingdom," Archives of sexual behavior 51.2 (2022): 685-690.

[16] Cecilia Dhejne, et al., "Long-term follow-up of transsexual persons undergoing sex reassignment surgery: cohort study in Sweden," PloS one 6.2 (2011): e16885.

הערות לתגובתה של שי לעדן

[1]American Psychological Association, “Guidelines for psychological practice with transgender and gender nonconforming people”, American Psychologist, 70.9 (2015): 832–864; “Standards of Care Version 8”, WPATH.

[2]S. Murjan, W.P. Bouman, “Transgender—living in a gender different from that assigned at birth”, The Palgrave handbook of the psychology of sexuality and gender, 2015, pp. 198-215.

[3] Collin, Lindsay, et al., "Prevalence of transgender depends on the `case` definition: a systematic review," The journal of sexual medicine 13.4 (2016): 613-626.

[4] ראו מבחר דוגמאות בתוך ברית הלביאות, בואו ננפץ מיתוסים,  https://online.flippingbook.com/view/721186029/

[5] Alison Redick, American history XY: the medical treatment of intersex, 1916–1955, New York University, 2004.‏

[6] Will Stroude, “The incredible story of the first known trans woman to undergo gender confirmation surgery”, Attitude, November 16, 2021.

[7] דלית באום ואחרים (עורכים), ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006; יאיר קדר ואחרים (עורכים), מעבר למיניות – מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006.

[8] Michael Burke, "Trans women participation in sport: a commentary on the conservatism of gender critical feminism," International Journal of Sport Policy and Politics 14.4 (2022): 689-696; ראו גם "מעברים – מדריך בנושא טרנסימות בספורט", זמין במרשתת.

[9] Emily Vajjala, "Gender-Critical/Genderless? A Critical Discourse Analysis of Trans-Exclusionary Radical Feminism (TERF) in Feminist Current", Southern Illinois University Carbondale: 2020. את הטיעונים הקוהרנטיים ביותר של קהילת הג"ק ניתן למצוא בכתבים של הפילוסופית קטלין סטוק. ראו Deborah Shaw, "A tale of two feminisms: gender critical feminism, trans inclusive feminism and the case of Kathleen Stock," Women's History Review (2022), 1-13.

[10] John Knefel, “Right-wing media is targeting Boston children’s hospital for providing care to trans youth”, Media Matters, August 19, 2022.

[11] להצהרות של אוניברסיטת בראון, שאחראית על המחקר, ראו Brown University, “Updated: Brown statements on gender dysphoria study The academic journal PLOS ONE”.

[12] Olivia Little & Abbie Richards, “TikTok's algorithm leads users from transphobic videos to far-right rabbit holes”, Media Matters, October 5, 2021.

[13] Lemkin Institute for Genocidal Prevention, “Statement on the Genocidal Nature of the Gender Critical Movement’s Ideology and Practice”, November 29, 2022.

הערות לתגובתו של זאב שביידל

[1] אבקש להוסיף תיקון טכני. בהערה האחרונה במאמר, כתבתי כי ד"ר קרויטורו עובדת עם הקהילה הטרנסית בהווה – זו טעות. קרויטורו עבדה עם הקהילה בעברה, אך כיום אינה עושה זאת.

[2] “The myth of trans and gender ideology”, Steph’s Place.

[3] Esther Wang, “Of Course TERFs Have Found Common Cause With White Nationalists [UPDATED]”, Jezebel, October 17, 2019.

[4] הפילוסוף מט לוץ מזכיר בהקשר הזה כי ישנן מילים עם כמה משמעויות (תופעה המכונה "פוליסמיות"), ולכן, בתוך הקשר מתאים, אפשר להבין כי "אישה" פירושה 1. אישה ביולוגית; 2. (גם) אישה טרנסג'נדרית. ראו Matt Lutz, “What Is A Woman”, Persuasion, Jun 22, 2022.

[5] Kit Heyam, Before We Were Trans: A New History of Gender, Hachette UK, 2022.

[6] אנדרו סלומון, רחוק מהעץ: הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות, מאנגלית: עפר קובר, תל-אביב: מטר, 2019, עמ' 731.

[7] זאב שביידל, "כשהכנות נדרשת והמטפלים אלמונים" השילוח 30, עמ' 27–30.

[8] Kristina Olson et al., “Gender Cognition in Transgender Children”, Psychological Science, 26.4 (2015), 467-474.

[9] Lisa Littman, “The use of methodologies in Littman (2018) is consistent with the use of methodologies in other studies contributing to the field of gender dysphoria research: Response to Restar”, Archives of Sexual Behavior, 49.1 (2019): 67–77.

[10] Richard Bränström and John E. Pachankis, "Reduction in Mental Health Treatment Utilization Among Transgender Individuals After Gender-Affirming Surgeries: A Total Population Study", American Journal of Psychiatry 177.8 (2020): 727-734.

[11] לסקירה של כמה מחקרים המודדים את רמת הסיפוק של טרנסג'נדרים מהחיים שלאחר המעבר, ראו Ruut Veenhoven and Jos Veenhoven, "Happiness in transgender people: a research-synthesis using an on-line findings-archive". עוד ראו Antonio Prunas et al., "Eudaimonic well-being in transsexual people, before and after gender confirming surgery", Journal of Happiness Studies 18 (2017): 1305-1317.

[12] Ben Morse, “World Athletics tightens rules on transgender women athletes”, CNN, March 24, 2023.

[13] David Folkenflik, “The New York Times' coverage of transgender people sparks newsroom divide”, npr, February 25, 2023.

[14] שתי דוגמאות ראויות לציון הן מחקרה של ליסה ליטמן על מתחרטי מעבר, ומאמרו של מייקל ביילי על דיספוריה מגדרית המתפרצת בפתאומיות. ראו Lisa Littman, "Individuals treated for gender dysphoria with medical and/or surgical transition who subsequently detransitioned: A survey of 100 detransitioners", Archives of Sexual Behavior 50.8 (2021): 3353-3369; Suzanna Diaz and Michael J. Bailey, "Rapid Onset Gender Dysphoria: Parent Reports on 1655 Possible Cases", Archives of Sexual Behavior 52.3 (2023): 1031-1043.