הטרנס ומעבר לו

Getting your Trinity Audio player ready...

מטרות התנועה הטרנסג'נדרית עברו לאורך השנים מעזרה לבעלי דיספוריה מגדרית לפיקוח על המחקר המדעי ולהכפפת החברה לתפיסותיהם של יחידים. בין שלטון הטרנס לביזוי הטרנסים יכולה להיות דרך שלישית

שנת 1998 הייתה שנה פורצת דרך לקהילה הגאה בישראל. לצד חגיגות שנת היובֵל למדינה, ערכה הקהילה את מצעד הגאווה הגדול הראשון בתל-אביב. את החגיגה כיבדה בנוכחותה לא אחרת מהמנצחת הגדולה של האירוויזיון באותה שנה – הזמרת דנה אינטרנשיונל, גאווה טרנסית ישראלית שהפכה בינלאומית.

מאז חלפו שנות דור. דנה אינטרנשיונל עברה מחוד החנית הליברלי למיינסטרים הישראלי – יחד עם הקהילה הגאה כולה. זה היה גם נושא סרטו של גל אוחובסקי, "המהפכה הגאה", שבו התראיינה דנה וסיפרה, בין היתר, על תהליך המעבר המגדרי שלה. היא סיפרה שמדובר בתהליך ממושך שדורש זהירות ושיקול דעת, ושרצוי לעבור כאדם בוגר. "אני, אישית, חושבת שלהתחיל את התהליכים האלה בגיל מאוד מאוד צעיר, לפני שהמוח … התגבש … קחו את הזמן, תחשבו טוב טוב, תבינו את עצמכם".[1] כמה משפטים קודם לכן אמרה דנה שהיא בכלל לא התכוונה להוביל שינויים ומהפכות, אלא פשוט חיה את חייה ועשתה את מה שהיא ראתה לנכון.

אפשר לומר שסיפור הזה מקפל בתוכו את התהליך שעברה הקהילה הגאה באופן כללי, וקהילת הטרנסג'נדרים בפרט, בשנים האחרונות. אנשים שעברו שינוי מין נכנסו לזרם המרכזי, פחות או יותר, ברוב המדינות הליברליות-דמוקרטיות המודרניות. הביקורת שהושמעה כלפיהם – אם הושמעה – הגיעה בעיקר מצידו של הממסד הדתי השמרני שהתריע בשער על סכנת ההתפוררות הערכית בעולם שבו כבר לא ברור מי הגבר ומי האישה, ובמידת מה מצידם של פסיכיאטרים ותיקים.[2]

אך בשנים האחרונות עברה התנועה הטרנסג'נדרית תמורות ניכרות. הגישה השקולה, המסויגת אפילו, הבאה לידי ביטוי בדבריה של דנה אינטרנשיונל, פינתה את מקומה לתפיסה רדיקלית ואקטיביסטית יותר. שינויים אלו השפיעו גם על הכיוונים שמהם מגיעה הביקורת נגד התנועה הטרנסית, וכעת בין המבקרים ניתן למצוא קולות פמיניסטיים, קולות מהעולם המחקרי והטיפולי, ואף קולות מתוך הקהילה הלהט"בית עצמה. המאמר שלפניכם מציע סקירה – אומנם לא ממצה, אך, בתקווה, מאירת עיניים – של תמורות אלו, של השלכותיהן השונות ושל תגובת הנגד אליהן.

המאמר נכתב מתוך עניין אינטלקטואלי ורצון להיות קשוב לתנועות המתרגשות בעולם – אך גם מתוך מעורבות אישית עמוקה. כותב שורות אלו הוא איש טיפול, חוקר ופעיל בקהילה הגאה מזה שנים. לאורך השנים ביקרתי בכתב ובעל פה, וגם מעל דפי 'השילוח', גישות שליליות וסטראוטיפיות כלפי אנשים הומולסבים וטרנסג'נדרים, טיפולי המרה ועוד. ברם, כשאני עוקב בזמן אחרון אחר המגמות הקיימות בחלקים מסוימים של קהילת הטרנס, אשר הולכות ומתעצמות במדינות המערב הליברליות ומחלחלות אט-אט גם אל החברה הישראלית, אני נעשה מודאג ומוטרד. סביר להניח כי בשנים הקרובות תלך ותגדל השפעתן של מגמות אלו על השיח, על התרבות ועל החברה שאנו חיים בה. חשיבותה של יכולתנו לקיים שיח מודע ושקול יותר בנושא, היא אפוא ברורה. אני מקווה שמאמרי יתרום ליכולתנו זו.

המאמר יסקור תחילה נקודות מפתח בהתפתחותה של תנועת הטרנס העכשווית, בגישות הטיפול ובמחקר האקדמי, ויציג את החיבור שנוצר בשלב מסוים בין התנועה לבין תפיסות מגדר אידיאולוגיות-פילוסופיות. לאחר מכן ייסקרו בו נושאים אקטואליים שנויים במחלוקת, ובהם ההתנגשות בין תפיסות מגדר סובייקטיביות בחברה שנמנעת מלהכתיב תפיסת מגדר אחידה, הרצון לשינוי מין בקרב בני נוער ובמיוחד בקרב נערות מתבגרות, הצנזורה על השיח והמחקר, וחילוקי דעות בתוך הקהילה הגאה. לסיום, אנסה לתת הצעות שיקדמו שיח פורה יותר.

איור: מנחם הלברשטט

תולדות הטיפולים

אתחיל במעט נתונים ופרטים טכניים. על פי ההגדרה המקובלת, טרנסג'נדרים – אנשים הסובלים מהתופעה הנקראת "דיספוריה מגדרית" – הם אנשים המרגישים שזהותם האישית אינה תואמת את המין הביולוגי שלהם. הסקירה המקיפה ביותר שהתפרסמה על אודות שיעור הטרנסג'נדרים באוכלוסייה הכללית מצביעה על כ-4.6 איש מתוך 100,000 (ובחלוקה מגדרית: מכל 100,000 גברים מלידה, 6.8 נשים טרנסיות – דהיינו מי שנולדו כגברים ומזדהים כנשים; ומכל 100,000 נשים מלידה, -2.6 גברים טרנסים – מי שנולדו כנשים ומזדהים כגברים).[3] מדובר באוכלוסייה הסובלת מכמות גדולה של מצוקות נפשיות.[4] שיעור האובדנות בקרב טרנסג'נדרים גבוה מאוד – יותר מאשר בקרב הומואים ולסביות, למשל – כמו גם שיעור חשיפתם לפגיעות אלימות.[5]

נכון להיום לא מוכר טיפול פסיכולוגי, הורמונלי או אחר הגורם להפסקת הרצון לשינוי מין (טיפול המרה לטרנסג'נדרים, אם תרצו). לעומת זאת, נדמה שהטיפולים שנועדו לסייע לאדם טרנסג'נדר להתאים את גופו לזהותו הפנימית, נושאים לרוב תוצאות חיוביות. טיפולי "התאמה מגדרית" אלו כוללים, בין השאר, סיוע בהסתגלות פסיכולוגית-חברתית לחיים ב"מין השני", טיפולים הורמונליים, ניתוחים קוסמטיים או התערבויות כירורגיות משמעותיות יותר. רוב האנשים שעברו את הטיפולים האלו, במינונים שמתאימים להם, מדווחים על רמת סיפוק גבוהה מהשינויים שעשו, אושר, שיפור בבריאות הנפשית ותפקוד משופר (הגם שמצוקות שונות בהחלט לא נעלמות).[6] נוסף על כך, ככל שהיכולת לבצע התאמה מגדרית נעשית נגישה ומשוכללת יותר, למשל דרך התקדמות בטכנולוגיה הכירורגית, בטיפולים ההורמונליים או במעטפת התמיכה הפסיכו-סוציאלית – כך אחוז הסיפוק עולה.[7] וכעת, סקירה היסטורית.

את סיפורה של הזהות הטרנסג'נדרית המודרנית נהוג להתחיל אי שם בראשית המאה ה-20 בקופנהגן, בביתם של אָיינַר וגרדה וגנר, זוג ציירים נשוי.[8] יום אחד ביקשה גרדה מבעלה, איינר, למלא את מקומה של אחותה, שהייתה אמורה לדגמן באחד מציוריה אך איחרה לבוא. איינר התבקש ללבוש שמלת אישה, וגילה להפתעתו שהוא חש מאוד בנוח. למעשה הוא חש כל כך בנוח עד שהחליט להמשיך לדגמן, ומאוחר יותר אף להגיע למסיבות, יחד עם אשתו, כשהוא מציג את עצמו בשם "לילי אלבּה" (השם לילי הוצע על ידי גיסתו, והשם אלבה נבחר בהשראת הנהר הגרמני), מבלי שאיש יזהה שמדובר למעשה בבעלה של גרדה, לבוש בבגדי נשים. החשש מחשיפה הוביל את השניים לטייל ברחבי אירופה עד שהתיישבו לבסוף בפריז ב-1912, כשאיינר-לילי החל להציג את עצמו כאישה וגרטה – כלסבית. אך חוסר הנוחות של איינר-לילי רק גבַר. הוא כבר לא רצה להציג את עצמו כ"גבר שנהנה ללבוש שמלות", אלא חש שהוא "אישה הלכודה בגוף של גבר". הרופאים שאיינר פגש אמרו לו שהוא מטורף – או הומוסקסואל. הוא, מצידו, החליט שברצונו להפוך ללילי לצמיתות; במילים אחרות – הוא בחר לחסל את איינר.

עקב החלטה זו פנתה לילי ל"מכון למדעי המיניות" בברלין, מוסד יחיד מסוגו בעולם באותה תקופה, שפעל לחקר היבטיה השונים של המיניות האנושית ולא היה כפוף לדוֹגמות של הכנסייה וגם לא לתפיסות הפסיכו-אנליטיות שכבר החלו להיות נפוצות באירופה. בראש המכון עמד ד"ר מגנוס הירשפלד – מדען גרמני ממוצא יהודי והומוסקסואל מוצהר. המכון שם לעצמו למטרה לחקור את כל הסוגים של ההתנהגויות המיניות – כולל אלה שנחשבו אז "לא מוסריים" ואף "לא חוקיים" – וגם להשפיע בעקיפין על מדיניות במגוון נושאים: שוויון לנשים, זכות להפלה, יחס להומוסקסואלים ועוד. לילי פנתה אפוא להירשפלד ב-1930, כמפלט אחרון. הירשפלד תפס את המיניות האנושית לא כחלוקה דיכוטומית בין שתי קטגוריות – זכר ונקבה – אלא כרצף רחב וגמיש יותר. תפיסה זו הובילה את לילי לחשוב שביכולתה לזוז על הרצף מספיק רחוק כדי להיחשב אישה. הירשפלד תמך ברעיון. אומנם למכון שלו כבר היה ניסיון עם מקרה דומה, שבו גבר אחר עבר סירוס וניתוחים נוספים תוך כדי אימוץ זהות נשית, אך יעדו הסופי של הירשפלד היה שאפתני הרבה יותר: להפוך את לילי לאישה במלוא המובן הביולוגי, עם רחם מושתל ויכולת הולדה. ניתוח השתלת הרחם אכן בוצע ב-1931, אך תאי גופה של לילי דחו את ההשתלה. היא נפטרה מהתקף לב מאוחר יותר באותה שנה, בגיל 48.

אפשר לומר שהבכורה לא עלתה יפה. סיפורה של לילי אלבה, "הטרנסג'נדרית הראשונה בהיסטוריה", עורר התעניינות עיתונאית, אך נשכח מהר יחסית בעקבות מלחמת העולם השנייה. סיפורה של כריסטין יורגנסן האמריקאית, לעומת זאת, זכה לחשיפה רחבה הרבה יותר. קריסטין (לשעבר ג'ורג') יורגנסן נחשפה לראשונה בעיתונות האמריקנית בדצמבר 1952, בתור "הלוחם שהפך לבלונדינית". היא עברה טיפול הורמונלי ולאחר מכן מספר ניתוחים פלסטיים. הרופא שאיתו עברה את התהליך, האנדוקרינולוג ד"ר כריסטיאן המבורגר (יורגנסן בחרה את שמה הפרטי החדש, כריסטין, כדי להוקיר לו תודה), לא עסק שוב בתחום שינויי המין לאחר מכן. האנדוקרינולוג הבא שלה, לעומת זאת, ד"ר הארי בנג'מין, הפך את העיסוק בתחום לייעוד חייו. בנג'מין פגש את יורגנסן ב-1953 והשתמש בחשיפה הציבורית שלה כדי להפיץ את משנתו בנושא, שתמציתה הייתה כי יש אנשים ש"איזון הזכר-נקבה" שלהם שונה משל אחרים ויש לטפל בהם בעזרת ניתוחים ומתן הורמונים של המין השני. בכך נבדל בנג'מין מרוב הרופאים, שביקשו לטפל בגברים הרוצים לשנות את מינם בשיטות שהיו נהוגות אז, וכללו מכות חשמל ומינונים עצומים של הורמונים גבריים.

בנג'מין ברר את מטופליו על פי קריטריונים קשיחים למדי: טיפול הורמונלי ניתן רק למטופלים יציבים מבחינה רגשית, שהזדהו עם המין השני במשך כמה שנים. אם הרופאים לא התרשמו שהמטופל מתכוון לאמץ באופן ברור ומוחלט את הזהות של המין השני ולנהל את חייו כאישה הטרוסקסואלית לכל דבר ועניין, המטופל נדחה. ב-30 החודשים הראשונים לקיומה קיבלה אפוא מרפאתו של בנג'מין 24 מטופלים בלבד, מתוך מעל לאלפיים פניות. המרפאה נסגרה בשנת 1979, אבל אז כבר היו בארה"ב 16 מרפאות לשינוי מין, ויותר מאלף איש שעברו ניתוח לשינוי מין. בעזרתם של כריסטין יורגנסן והארי בנג'מין הפך המקרה החד-פעמי של לילי אלבה לתופעה שהלכה והתרחבה במערב בשנות השמונים והתשעים.[9]

בתקופה זו, הטיפול בדיספוריה המגדרית ניתן לבגירים בלבד. הסיבה העיקרית לכך (שעל חשיבותה ארחיב בהמשך) היא שהדיספוריה אומנם מופיעה בילדוּת, אך ברוב המקרים עוברת מאליה במהלך גיל ההתבגרות או סמוך לאחריו, ללא כל התערבות טיפולית.[10] עם זאת, בשלב מסוים החלו החוקרים ואנשי הטיפול לתהות כיצד ניתן לסייע בעוד מועד לאותו מיעוט שממשיך לחוות את הדיספוריה גם בבגרותו. אנשים אלו חווים שינויים עמוקים בתקופת ההתבגרות ההורמונלית, שאת חלקם קשה לבטל בהמשך גם עם מיטב ההתערבויות ההורמונליות והכירורגיות. כך, בתחילת שנות ה-2000, החליטה קבוצת רופאים הולנדים לערוך ניסוי חסר תקדים שמטרתו להשהות את תהליך ההתבגרות ההורמונלית אצל בני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית, באמצעות טיפול הורמונלי הפיך. החוקרים סברו שרוב המשתתפים בניסוי יבחרו להפסיק את הטיפול אחרי זמן מה, בעוד שהמעטים שאכן ירצו להמשיך יחסכו לעצמם את הטראומה של ההתבגרות ההורמונלית, ויוכלו להמשיך בטיפול בלתי הפיך כשיגיעו לגיל המתאים.

אולם בפועל התנהלו הדברים בצורה שונה מאוד, שהפתיעה וגם הלהיבה את החוקרים ההולנדים. כל שבעים בני הנוער שהשתתפו בניסוי – שנערך בין השנים 2000–2007 והתפרסם מאוחר יותר תחת השם "הפרוטוקול ההולנדי" – החליטו להמשיך הלאה לטיפול הורמונלי בלתי הפיך, ובהמשך אף להתערבויות כירורגיות.[11] רופאים ומטפלים במדינות נוספות כגון קנדה, ארה"ב ובריטניה התלהבו מהממצאים והחלו ליישם פרקטיקות זהות במרפאות שלהם. כך הפך טיפול של עיכוב התבגרות מגדרית, שלא נשמע כמותו עד תחילת שנות ה-2000, למקובל ונגיש במספר הולך וגדל של מרפאות.

לא מדובר כאן בשינוי ארגוני בלבד, אלא בשינוי תפיסתי. אם הנתונים מעידים על כך שדיספוריה מגדרית היא תהליך ליניארי עם תוצאה ידועה מראש – מעבר מגדרי מלא ושלם – אזי מן הראוי להתחיל את הטיפול בהקדם ולחסוך לבן או בת הנוער שנים כואבות ומתישות של התבגרות ב"גוף הלא נכון". התערבות מוקדמת היא אפוא שם המשחק. הדבר הוביל לגידול בכמות הפניות למרפאות, לצד צמצום הדרישה להערכה פסיכיאטרית מקיפה וירידה בגיל המטופלים, שגולש יותר ויותר אל תוך הילדות המוקדמת.

 

תולדות המחקר

נעבור כעת לסקירה קצרה של ההתפתחויות המרכזיות בחקר הדיספוריה המגדרית. מה ידוע לנו כיום על הדיספוריה ועל סיבותיה? שתי שאלות מרכזיות להבנת התופעה הן מתי הדיספוריה מופיעה לראשונה, וכיצד היא נמשכת אחרי גיל ההתבגרות. אחד החוקרים שהתעניין בשתי השאלות הללו הוא הפסיכיאטר ריצ'רד גרין, שמחקרו עקב במשך 15 שנה אחרי כמה עשרות בני נוער (זכרים, שכן מבחינה היסטורית דיספוריה מגדרית הייתה תופעה גברית ברובה המוחלט) שהתמודדו עם דיספוריה מגדרית.[12] בתום המחקר הגיע גרין לשתי מסקנות ברורות: יש באוכלוסייה אחוז קטן של נערים המזדהים בבירור עם המין השני לאורך ילדותם ובגיל ההתבגרות. נשיותם של בנים אלו מקנה להם לרוב יחס מבזה מצד בני גילם. עם זאת, אצל רובם המוחלט הדיספוריה המגדרית נמוגה לאורך גיל ההתבגרות והם גדלים להיות גברים המזדהים עם המין שלהם, הגם שרובם גדלים להיות גברים הומוסקסואלים. חשוב לציין שהדבר לא קרה כתוצאה מ"טיפולי המרה" כאלה או אחרים, שעל פי רוב רק גרמו סבל ותסכול למטופלים, שמצידם המשיכו בהתנהגויות הנשיות שלהם בסתר עד שלמדו להרגיש בנוח עם זהותם המגדרית ונטייתם ההומוסקסואלית.

מחקרו החדשני של גרין השפיע על גלי המחקרים שבאו אחריו ובחנו את הקשר בין השוֹנוּת המגדרית בילדות לבין התפתחות נטייה מינית הומוסקסואלית בבגרות. רבים מצאו שהקשר הזה חוצה תרבויות, עמים ודתות. מחקרים עדכניים יותר שעקבו אחרי התפתחותם של ילדים עם דיספוריה מגדרית, גילו גם הם שאצל רובם היא מפסיקה מאליה בגיל ההתבגרות ולעתים קרובות, אותם ילדים אף משלימים עם נטייתם המינית ההומוסקסואלית.[13] מבחינת אנשי הטיפול בילדים ובני נוער עם דיספוריה מגדרית, נוצרו כאן מספר שאלות חשובות: האם תקופת ההתבגרות היא שמעלימה את הדיספוריה המגדרית של רוב הילדים ובני הנוער? האם השינוי ביולוגי או פסיכולוגי באופיו? וכיצד נוכל לנבא מי שייך למיעוט שימשיך לחוש דיספוריה מגדרית גם בבגרותו? לשאלות אלו טרם ניתן מענה מחקרי המניח את הדעת.

חוקרים אחרים ניסו להעמיק בעולמם של טרנסג'נדרים מבוגרים בשל הנרטיב החוזר בסיפוריהם, שעל פיו הם תמיד הרגישו "תקועים בגוף הלא נכון". לאורך ההיסטוריה, כאמור, דיספוריה מגדרית הופיעה בעיקר אצל מי שנולדו זכרים, וכאן מצא חוקר קנדי, ריי בלנשרד, דבר מעניין.[14] בלנשרד הבחין כי ילדים שתמיד הרגישו שהם נמצאים בגוף הלא נכון, דוגמת אלו שגרין חקר, הם למעשה מיעוט מקרב מי שמבקשים לעשות שינוי מין. בכלל, מאז ומעולם היה קל להבחין בשתי "קבוצות" בתוך אוכלוסיית הטרסנג'נדרים: לקבוצה הראשונה משתייכים מי שעוד מילדוּתם דמיינו את עצמם כנשים ונמשכו מינית לגברים. בקבוצה השנייה נמצאים מי שלא הפגינו כל דיספוריה מגדרית בילדותם, נמשכו לנשים ובדרך כלל אף התחתנו איתן והקימו משפחות הטרוסקסואליות מן המניין – ולצד זאת תמיד היו להם פנטזיות מיניות על עצמם בבגדי נשים, או ממש כבעלי גוף נשי בעל איברי מין נשיים. רובם של אלה חשקו לא רק בנשים, אלא גם בגברים, ככל הנראה בשל הצורך באישוש תחושת הנשיות שלהם. בלנשרד הגדיר את הקבוצה הראשונה כ"טרנסג'נדרים הומוסקסואלים", ואת השנייה – שמתוכה מגיעים רוב מי שמבקשים לעשות שינוי מין –  כ"טרנסג'נדרים אוטוגינפילים".

הבחנתו של בלנשרד בין שתי הקטגוריות של גברים טרנסים הפכה רווחת בתחילת שנות האלפיים. עזר להפיץ את משנתו של בלאנשרד מייקל ביילי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן – מהחוקרים החשובים של נטייה מינית וזהות מגדרית בעולם. בשנת 2003 פרסם ביילי את הספר "הגבר שיהיה למלכה",[15] שבו הוא עוסק בהרחבה בטרנסג'נדרים ההומוסקסואלים ובנשיות הגברית של האוטוגינפילים. ספרו של ביילי זכה להצלחה רבה וליחס חם אף בקרב הקהילה הטרנסית – עד שפרצה סביבו מהומה, שאליה נתייחס בהמשך המאמר. למהומה גרמו בעיקר תיאורטיקנים מהתחום של תיאוריית המגדר הביקורתית, שאליה נגיע כעת.

 

תיאוריית המגדר: לקחת את הגלולה האדומה

ובכן, מהי אותה תיאוריית מגדר? בספרות המחקרית של השנים האחרונות אפשר למצוא לה כמה הגדרות, אבל אני מבקש לגשת אליה בצורה מעט שונה, על דרך המשל.

עשרות ספרים ומאות מאמרים נכתבו על הסרט 'המטריקס'. חלקם פירשו אותו כמטאפורה ל"מצב הפוסט-מודרני", אחרים גרסו כי הוא עוסק למעשה בבדידות של גיל ההתבגרות. אך דווקא יוצרי הסרט, האחים לארי ואנדרו ואשובסקי, סיפקו לו לפני כמה שנים כיוון פרשני מפתיע כשעשו שניהם מעבר מגדרי (שמותיהן כיום הן לאנה ולילי, בהתאמה). ב-2019 הצהירה לילי ש'המטריקס' אינו אלא מטאפורה למעבר מגדרי.[16] הרשו לי לרענן את זיכרונכם לגבי העלילה, ולהראות כיצד היא מתפרשת לאור נרטיב זה.[17]  תומס אנדרסון הוא מתכנת מחשבים ביום והאקר בלילה, הפועל בכינוי "ניאו". אזכורים ברשת של דבר מה המכונה "המטריקס" מושכים את תשומת ליבו. סוכן מרושע בשם סמית מנסה להרתיע אותו מלחקור עוד. אבל כשהגיבור הטוב מורפיאוס מציע לו בחירה בין גלולה כחולה שתשאיר את חייו כפי שהם, לבין גלולה אדומה שתגלה לו את האמת, ניאו בוחר באדומה. הוא מגלה שכל חייו מתנהלים למעשה בתוך תוכנת מחשב בשם המטריקס, המהנדסת את תפיסת המציאות של כל בני האדם. ספינתו של מורפיאוס, ה'נבוכדנצר', מחלצת את ניאו מהמטריקס, ועל סיפונה מסביר מורפיאוס לניאו שהחיים במטריקס הם הבניה וירטואלית שנוצרה על ידי מכונות ששעבדו את בני אדם. מורפיאוס מאמין שניאו הוא "האחד" שיילחם נגד המכונות. הוא לוקח את ניאו אל חוזת עתידות, ה"אורקל". זו מבשרת לו ש"להיות 'האחד' זה בדיוק כמו להיות מאוהב. איש לא יכול לומר לך שאתה מאוהב – אתה פשוט יודע את זה". טריניטי היא בת הזוג של ניאו שנשיקה שלה מחזירה אותו לחיים לאחר שהוא נרצח על ידי הסוכן סמית. דמות נוספת היא קיד, שמתעורר מהמטריקס ללא הגלולה האדומה.

ומן המשל אל הנמשל. עולם המטריקס הוא "עולם הסיסג'נדרים", דהיינו עולם שבו אנשים מרגישים התאמה עם הגוף המגדרי שלהם. אדם שמתעורר מההבניה הווירטואלית ומכיר בפער בין זהותו האמיתית לקיומו ה"פיזי", הוא טרנסג'נדר. הגלולה האדומה מסמלת הורמונים לשינוי מין. מורפיאוס הוא דמות של חבר ותיק יותר שכבר עשה מעבר מגדרי. האורקל מייצגת רופא או מטפל שמחזק את הכוונה לשינוי מין, והסוכן הרשע, סמית, הוא טרנספוב הזומם להשמיד טרנסים. טריניטי מסמלת את חשיבות האישוש החיצוני לזהות המגדרית החדשה. לבסוף, דמותו של קיד מסמלת את הדור הצעיר שעושה את המעבר המגדרי בלי צורך בהורמונים, אלא פשוט בהכרה והכרזה על זהותו.

זו אינה מטאפורה מושלמת, כמובן, אבל היא מהווה כלי עזר יעיל להבנת התיאוריה המגדרית. ישנה כאן אפוא גישה שלפיה קיימת בנו "מהות פנימית", ה"אני האמיתי" שלנו, שעומדת בניגוד למעטפת החיצונית שאינה אלא חלק מהמטריקס. בבסיסה של פרשנות זו נמצאת תפיסה דיכוטומית של הגוף והנפש האנושיים שאפיינה את המדע הקדם מודרני – ודווקא תפיסה זו היא שמצאה את דרכה אל תיאוריית המגדר העכשווית. תיאוריה זו, המהווה פיתוח של התיאוריה הביקורתית והמחשבה הפוסט-מודרנית הכללית, רואה לא רק את המגדר, אלא גם את המין עצמו כתפיסה מובנית ולא כמציאות אובייקטיבית.[18] כלומר, כשמיילדת בחדר היולדות מבשרת להורים על הולדת הבן או הבת, היא לא מתארת מציאות אובייקטיבית כלשהי, אלא עושה מעשה דומה לזה של "מצנפת המיון" מסדרת ספרי הארי פוטר, אשר ממיינת את התלמידים לארבעת הבתים של בית הספר "הוגוורטס" בהתאם לשיקול דעתה הלא-לגמרי-אובייקטיבי.

שימו לב: טענה זו מאוד שונה מהטענה הקלסית ביחס לטרנסג'נדרים, שעל פיה ישנם גברים, ישנן נשים, וישנו מיעוט של אנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית ונמצאים על התווך שבין שתי הקבוצות. הטענה החדשה היא שאין גברים ואין נשים. ישנו רק "פרפורמנס מגדרי" והבניה חברתית של תפקידים מוכתבים. לאור זאת, המעבר המגדרי מסמל לא רק פתרון פרטי למצוקתו של הפרט, אלא גם ערעור על אחת ההבניות הבסיסיות של החברה שלנו – הבדלים מיניים בין גברים לנשים. כשהאורקל אומרת לניאו שאיש מלבדו אינו יכול לגלות לו האם הוא "האחד" – כוונתה לומר שהוא היחיד שיודע מהי זהותו האמיתית.

מהדברים הללו ניתן לזקק שתי הנחות הנובעות מהתיאוריה המגדרית ומובילות היום חלקים נרחבים בקהילה הטרנסית, באקטיביזם ובאקדמיה:

  1. זהותו המינית והמגדרית של הפרט היא הגדרה סובייקטיבית שלו עצמו, שאינה צריכה להתכתב עם מציאות אובייקטיבית כלשהי או להיבחן לאורה. כל אדם יכול לבחור, בכל רגע נתון, אם הוא סיסג'נדר, טרנסג'נדר, א-בינארי או כל דבר אחר.
  2. הסביבה חייבת לקבל את זהותו הנבחרת של האדם. היעדר קבלה זו, יהיה ביטויה אשר יהיה, היא בגדר טרנספוביה.

 

התנגשויות בחיי המעשה

ערבוב זה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי מייצר סתירות לוגיות, דילמות מוסריות ומבוכות בעולם המציאות. להלן כמה דוגמאות מהעת האחרונה.

בשנת 2018 פתחה הקוסמטיקאית הקנדית שלה פויר מכון יופי בביתה כאמצעי להשלמת הכנסה, והחליטה שהיא מקבלת לטיפול רק נשים, מסיבות של ביטחון אישי וגם בשל העובדה שטיפולים קוסמטיים בגברים מצריכים טיפול שונה בשל הבדלים בעובי העור וכיוצא בזה. לכן היא הופתעה מאוד כשפנה אליה אדם ושמו יונתן יניב (בן לישראלית שהיגרה לקנדה),[19] שנראה בתמונותיו כגבר, בבקשה לפרוצדורה קוסמטית של הסרת שיער ערווה. פויר ענתה לו שאינה מטפלת בגברים, ויניב השיב לה: "אני אישה. עשיתי מעבר מגדרי השנה". פויר מצאה את עצמה במבוכה. גבר המזדהה כאישה לא היה שונה מבחינתה מכל גבר אחר, מה גם שהיא לא חשה בנוח לשאול אדם שאינה מכירה על המבנה הגניטלי שלו. היא סירבה להעניק ליניב טיפול, חסמה אותו ברשתות החברתיות ולא השיבה לשיחות הטלפון ממנו.

כעבור שלושה חודשים הוגשה לפויר דרישה: התנצלי ושלמי פיצויים על סך 2,500 דולר, או שתוגש נגדך תלונה על אפליה על רקע מגדרי. פויר, מצדה, פנתה לארגון עורכי דין ליברטריאני שהסכים לייצג אותה ללא עלות. עורך דינה טען שתי טענות: ראשית, פויר לא מתמחה במתן השירות המבוקש לגברים ולכן מניעת השירות אינה אפליה; שנית, לנשים עומדת הזכות לקבוע את גבולות פרטיותן ולתחום את המרחבים שלהן. בית המשפט אף שמע עד מומחה שהעיד על כך שגברים רבים חשים עוררות במהלך הטיפול המדובר, ועל כן ישנה המלצה גורפת שלא לערוך את הטיפולים בקליניקה ביתית. כן כפרה ההגנה בזכותו של יניב לפרטיות, בשל העובדה שהוא מזדהה בגלוי כטרנסג'נדר ברשת.

בלחץ הראיות משך יניב את התלונה ופויר נשמה לרווחה. אך מאוחר יותר הגיש יניב (שכבר הזדהה תחת השם "ג'סיקה") כתריסר תלונות דומות נגד קוסמטיקאיות אחרות. בסופו של דבר כולן נדחו ויניב חויב לשלם פיצויים לכל הנתבעות (שכלפי חלקן אף התבטא בבית המשפט בצורה גזענית). בית המשפט קבע שמה שהניע אותו לא היה הרצון לקבל סיוע במעבר המגדרי, אלא הרצון בפיצויים. גם אחר כך המשיך יניב לתבוע קוסמטיקאיות, רובן בנות מיעוטים.

ארגוני להט"ב בקנדה הביעו אומנם הסתייגות מהמקרה של יניב, אך התביעות שהגיש מייצגות בדיוק את הבעייתיות שעליה אני מבקש להצביע: יניב מתעקש לקבל הכרה גורפת במציאות הסובייקטיבית שלו. הוא לא רק מבקש שיפנו אליו בלשון נקבה, מתוך נימוס; הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל אישה ביולוגית, יהא אשר יהא חוסר הנוחות הנגרם מכך למאן דהוא. מבחינה זו אפשר לראות ביניב נציגה (הקיצוני והפרובוקטיבי) של אידיאולוגיה מגדרית. בסופו של דבר, אם לא יסכימו בתי המשפט להכיר במציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בתפיסתו הסובייקטיבית של האינדיבידואל, לא תהיה להם ברירה אלא להחליט איזו אמונה תקפה יותר: אמונתם של אנשים כמו יניב בנוגע לעצמם, או אמונתם של מי שרואים את הדברים אחרת.[20]

כפי שממחישה הדוגמה האחרונה, במקרים רבים עשויה האידיאולוגיה המגדרית, המבקשת להתעלם מהשוני הפיזי הממשי בין המינים, להתנגש עם תחושת הביטחון של נשים במרחביהן הפרטיים. אחת מאוכלוסיות הנשים החלשות והפגיעות ביותר היא אוכלוסיית האסירות בבתי הסוהר, ואכן, כמה ממקרי האלימות הקשים ביותר בשנים האחרונות, שהתאפשרו, בין השאר, בגלל התנגשות זו בין אידיאולוגיית המגדר לבין המציאות האובייקטיבית, התרחשו בקרב אוכלוסייה זו. בשנת 2012, גבר שהורשע בעבר בעבירות מין חמורות קיבל גישה לשני מעונות נשים בטורונטו על סמך הזדהותו כאישה טרנסג'נדרית. הוא ביצע שם עוד שתי עבירות מין לפני שהועבר למאסר.[21] מקרה דומה התרחש בבריטניה ב-2018, שם אסיר בעל רקע של עבירות מין ואלימות הזדהה כאישה, הועבר לכלא נשים ותקף מינית שתי אסירות.[22] כן דווח בבריטניה כי מתוך 125 טרנסג'נדרים שהוחזקו בבתי הסוהר הבריטיים בשנת 2017, כמעט חצי הורשעו בפגיעות מיניות – סטטיסטיקה חריגה ביחס לאסירים, ובוודאי לאסירות.[23] ההסבר לכך אינו מורכב: האפשרות לקבל כרטיס כניסה למרחביהן הפרטיים של הנשים באמצעות הצהרה בלבד על זהות טרנסג'נדרית קוסמת מאוד לעברייני מין – בייחוד כאשר מביאים בחשבון את היחס האלים שהם זוכים לו לעיתים קרובות בבתי הסוהר המיועדים לגברים בלבד. ושוב, בהיעדר קנה מידה אובייקטיבי, למקבלי ההחלטות לא נותר אלא לשאול: חווייתו של מי חשובה יותר, של אסיר החווה את עצמו כאישה, או של האסירות החוות אותו כגבר?[24]

תחום נוסף שבו נוכחותן של נשים טרנסג'נדריות מעוררת חילוקי דעות עזים הוא הספורט התחרותי, אחד התחומים הבודדים שבו קיימת חשיבות עקרונית להפרדה בין המינים, בשל הפערים ביכולות הפיזיות והצורך בהבטחת תחרות הוגנת.[25] ברוב ענפי הספורט, הפער ביכולות האתלטיות בין המינים כל כך גדול, עד כי גם אישה שתהיה ה"מייקל פלפס הנשי" – במילותיה של העיתונאית הלן ג'ויס[26] – תפסיד בתחרות לשחיין ממוצע. בשנים האחרונות, נוכחותן של ספורטאיות טרנסג'נדריות בקטגוריות נשים עוררה ביקורת מצד ספורטאיות אחרות, כולל אגדת הטניס הלסבית מרטינה נברטילוֹבה. נברטילובה, אחת הספורטאיות התחרותיות הראשונות בעולם שיצאו מהארון, סבורה שאין לאפשר לזכר ביולוגי להתמודד מול נשים ללא גיבוש של קריטריונים ברורים, אולי עבור כל ענף ספורט בנפרד.[27]

 

לה(ט)"ב

אוכלוסיית הטרנסג'נדרים נתפסת כחלק מהקהילה הגאה, ואכן, במשך שנים רבות פעלו הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים בשיתוף פעולה במאבקם נגד אפליה חוקית, נגד טיפולי המרה לנטייה המינית או לזהות המגדרית ה"נכונה", ובעד קיום מצעדי גאווה. אך בשנים האחרונות החלו להתעורר מתחים בתוך קהילת הלהט"ב, כאשר מתוך אוכלוסיית הטרנס צפו קולות אשר פוסלים את עצם ההצהרה על הנטייה המינית, או לפחות דורשים להגדיר אותה מחדש.

אחד הקולות הבולטים בעד גישה זו שייך לוורוניקה אַייבִי, פעילה טרנסית קנדית ורוכבת אופניים שוברת שיאים בקטגוריית הנשים (ורוניקה עצמה, כמובן, נולדה כגבר).[28] אייבי סבורה כי הגדרותיהן של הנטיות המיניות השונות – "סטרייט", "הומוסקסואל", "לסבית" – צריכות להצביע על משיכה לזהות המוצהרת של מושא המשיכה, ולא למבנה ביולוגי, חרף העובדה שאדם שאומר שהוא נמשך לגבר או לאישה, בדרך כלל מתכוון לכך שבמקרה של משיכה לגבר הוא מצפה למצוא מבנה גניטלי זכרי, ובמקרה של אישה – מבנה נקבי. לפי הגישה המגדרית של אייבי, משיכה מוצהרת למין מסוים, על מבנהו הביולוגי, היא בגדר "טרנספוביה פסולה", גם כשהיא באה לידי ביטוי בפרטיות של חדר המיטות. הנפגעות העיקריות של התפיסה הזו הן, שוב, נשים, והפעם נשים לסביות, החשופות כעת לקשרים עם נשים בעלות מבנה גניטלי גברי, כאשר בקשתן להימנע מכך מגונה כ"טרנספוביה".

מתח נוסף בין קהילת הטרנס לקהילה ההומולסבית הוא הקשר, שאותו כבר הזכרתי, בין הזהות המגדרית והנטייה המינית. דיספוריה מגדרית, כאמור, שוככת מאליה במקרים רבים במהלך גיל ההתבגרות, אולם רוב מי שחשו בילדותם צורך להזדהות עם המין השני יוצאים בסופו של דבר מהארון עם זהות הומולסבית. אחרים הופכים למה שנקרא Desisters ("חודלים"), כלומר מי שעוצרים את התהליך של המעבר המגדרי וחוזרים לזהותם המגדרית הקודמת, או מאמצים זהות מגדרית א-בינארית.[29] בקרב אנשי טיפול וחוקרים מתגברת התהייה האם ועד כמה העלייה במספר בני הנוער המבקשים לבצע מעבר מגדרי, נובעת למעשה מקושי לקבל את זהותם ההומולסבית ואולי אף מהומופוביה מופנמת. במקרים אלו, מעבר מגדרי מהווה למעשה זן חדש של "טיפול המרה" להומוסקסואליות שלהם.[30] בהקשר זה מעניין לציין שבאיראן, מדינה שבה הומוסקסואליות עלולה להוביל לעונש מוות, קיימת פרקטיקה לגיטימית של ניתוחים לשינוי מין שאף זוכה לתמיכת מומחי החוק האסלאמי, ושאליה פונים הומוסקסואלים מוסלמים רבים המבקשים לחמוק מהעונש הצפוי להם.[31]

 

האיסורים על המחקר

בראשית דרכה של קהילת הטרנס היו חוקרי מיניות כמו הירשפלד ובנג'מין בין בעלי הברית הבולטים שלה. כיום אנו עדים למציאות שונה, שבה קוראת הקהילה לגינוי, פסילה וצנזורה של אנשי מחקר שממצאיהם אינם מתיישבים עם תפיסת עולמה. כדי לשפוך מעט אור על מצב עניינים זה, אקדים כמה מילים על חקר המיניות.

במאה ה-20 הפך חקר המיניות לדיסציפלינה מדעית שמטרתה להעמיד גוף ידע מדעי מבוסס תצפיות והסקת מסקנות וחשוף לבדיקה ולביקורת עמיתים במסגרת השיח האקדמי. זו המסגרת שבה פעל מיודענו מגנוס הירשפלד, כמו גם חוקר המיניות הדגול אלפרד קינסי, שמחקריו ערערו על הרבה הנחות דתיות או "מחקריות" שהיו מקובלות אז לגבי אוננות, חיי המין של נשים, הומוסקסואליות ועוד, ועוררו מהומה גדולה בארה"ב בתחילת המחצית השנייה של המאה. קינסי והבאים אחריו עשו כמיטב יכולתם כדי לנסות להבין את המיניות האנושית על היבטיה השונים, על סמך הנתונים שהעלו מחקריהם – ואחת היא אם נתונים אלו סתרו הנחות דתיות או אידיאולוגיות של מישהו.

לימודי המגדר והלימודים הקוויריים הפושים באקדמיה בימינו, לעומת זאת, אינם חלק מחקר המיניות המודרני. תחומים אלו אינם עוסקים בשאלות כגון מהו אחוז ההומוסקסואלים, הלסביות או הטרנסג'נדרים באוכלוסייה, האם טיפולי ההמרה יעילים, או האם ועד כמה מסייעים מעברים מגדריים לרווחה נפשית. במקום זאת, הם חוקרים את ה"ייצוגים" השונים של הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'נדרים בתחומי אומנות ותקשורת שונים, ומנסים לבדוק כיצד ייצוגים אלו מחזקים או מחלישים את ההגמוניה השלטת בתחום. למעשה, הם מתייחסים בחשדנות, שלא לומר בעויינות גלויה, לחקר המיניות האנושית כדיסציפלינה מדעית אחידה, זאת עקב תפיסת המחקר בתחום כעוד מנגנון מתוחכם של דיכוי פטריארכלי המחיל על הומואים, לסביות וטרנסג'דרים את התפיסות שנועדו לדכא אותם מלכתחילה.

וכך, אם הומוסקסואלים שפגשו את קינסי בשנות הארבעים במועדוני הגייז המחתרתיים בשיקגו התחננו אליו – חוקר, גבר וסטרייט – שייתן ביטוי לקולם האותנטי ולחוויות חייהם, מתוך תקווה שכך החברה תפסיק לרדוף ולדכא אותם, הרי היום המיעוט המדוכא עשוי לדרוש לאסור על גבר סטרייט סיסג'נדר לכתוב ולפרסם בנושא כלל, או לכל הפחות לא לאפשר לו לטעון דבר מה הנוגד את כללי האידיאולוגיה המגדרית. מי שלא יישמע לכללים עלול לספוג לא רק ביקורת, אלא למצוא עצמו קורבן להסתה ונידוי אלימים. להלן כמה דוגמאות.

בשנת 2003 פרסם מייקל ביילי – שכבר הוזכר במאמר – ספר שחשף לציבור הרחב בפעם הראשונה את ההבחנה בין טרנסג'נדרים הומוסקסואלים לאוטוגינפילים. בתחילה התקבל הספר בהתלהבות בקהילת הטרנס, ואף היה מועמד לפרס ספר השנה בתחום הספרות הטרנסית מטעם ארגון "למדא" – ארגון מוכר וחשוב ללימודי להט"ב; אולם הצלחתו נפסקה כאשר שלוש מרצות טרנסג'נדריות מאוניברסיטאות שונות בארה"ב תקפו את הספר במילים קשות. אחת מהן טענה ש"להעניק לספר כזה את פרס ספר השנה בתחום הלהט"ב, זה כמו להעניק את פרס הספר היהודי של השנה ל'מיין קאמפף'". ביילי כבר לא זכה בפרס, ואף מצא עצמו קורבן לקמפיין אישי אלים שכלל שיימינג ברשתות החברתיות ושלל טענות מכוערות. בין השאר נטען שביילי קיים יחסים לא ראויים עם נחקריו ואף פגע מינית בילדיו. כל הטענות התגלו בהמשך כמשוללות יסוד.[32]

קנת צוקר נחשב לאחד מגדולי חוקרי המיניות בעולם, עם דגש על מומחיות בתחום של דיספוריה מגדרית, בייחוד בקרב ילדים ומתבגרים, והוא העורך של אחד מכתבי העת החשובים בעולם לחקר המיניות, Archives of Sexual Behavior, הביטאון הרשמי של האקדמיה הבינלאומית לסקסולוגיה. צוקר דוגל בגישת ביניים ביחס לדיספוריה מגדרית אצל ילדים, ומחפש את שביל הזהב בין הגישה ה"מאששת", המכתיבה קבלה מיידית ובלתי מסויגת של זהותו המגדרית של הקטין כפי שהוא חווה אותה, לבין הגישה המבקשת להתאים את זהותו המגדרית של הקטין לגופו הביולוגי. הוא מתנגד לגישה המענישה את הקטינים על שוֹנוּתם המגדרית, אך מצדד בהצבת גבולות ברורים מצד ההורים על התנהגות האופיינית למגדר השני, תוך כדי בדיקה מקיפה ויסודית של צרכיו הרגשיים של הילד. במקרים מסוימים הוא אף ממליץ על טיפול מעכב התבגרות הורמונלית בילדוּת – שוב, רק לאחר הערכת מצב מקיפה וזהירה. את הגישה הזו הוא יישם במשך שנים רבות במרפאה שלו בבית החולים בטורונטו. בשנת 2015 יצאו פעילי טרנס בקמפיין נגד צוקר בטענה שמרפאתו נקטה "טיפולי המרה". כמו כן הוטחו בו האשמות על התנהלות פוגענית כלפי המטופלים – שהוכחו בהמשך כשקריות. הקמפיין הוביל בסופו של דבר לפיטוריו של צוקר, ולאחר מכן לסגירת המרפאה על ידי בית החולים. בהמשך תבע צוקר את בית החולים, ניצח וזכה ביותר מחצי מיליון דולר – אך לא הוחזר לתפקידו, והדו"ח שהוביל לסגירת המרפאה נעלם מאתר בית החולים בזמן עבודות התחזוקה של האתר.[33]

בשנת 2017 הבחינה האפידמיולוגית ליסה ליטמן בדבר מעניין. בשנים האחרונות החלו להתקבל דיווחים על עלייה חדה, של אלפי אחוזים, בשיעור הדיספוריה המגדרית בקרב בנות נוער במדינות המערב. הרקע לנסיקה – החריגה במיוחד בעיקר לאור העובדה, שכבר הוזכרה במאמר, שהיסטורית, דיספוריה מגדרית הייתה תופעה גברית בעיקרה – לא היה ברור, אולם לרוב הנערות המתבגרות שדיווחו כעת על דיספוריה מגדרית היה מכנה משותף: הן לא גילו כל סימן ממשי של חריגוּת מגדרית בילדותן המוקדמת. ליטמן החליטה לחקור את העניין והגיעה למסקנה שמדובר במעין "נגיף חברתי", טרנד זהוּתי שעוצמתו גדֵלה באמצעות הרשתות החברתיות ומשפיעני אינטרנט. ליטמן אף טבעה מונח נפרד לתופעה: דיספוריה מגדרית המתפרצת בפתאומיות (Rapid Onset Gender Dysphoria).[34] מחקרה של ליטמן עורר הדים עם פרסומו. היא עצמה ספגה מתקפות אישיות, והמאמר זכה לביקורת נוקבת מצד גורמים רבים בקהילת הטרנס, שחלקם טענו שהוא מהווה מתקפה נגד הקהילה. מערכת כתב העת שפרסמה את המחקר כרעה תחת הלחץ והחזירה את המחקר לליטמן לבדיקת נתונים חוזרת. הבדיקה אכן נערכה והמאמר פורסם שנית – אך הממצאים העיקריים נותרו ללא שינוי.[35]

 

תחילתה של מחאה

אפשר להביא עוד שורה ארוכה של מקרים, מהשנים האחרונות ממש, שבהן אנשי אקדמיה הותקפו או הושתקו עקב התבטאות כזו או אחרת שלא תאמה את התפיסה המגדרית. אך ככל שהזמן עובר נראה שבציבור, בחברה ובאקדמיה הולכת ומתגברת המחאה נגד התופעה. אחד המקרים המפורסמים של התנגדות לאידיאולוגיית המגדר הוא זה של מחברת סדרת ספרי 'הארי פוטר', ג'יי-קיי רולינג, שהביעה ביקורת ברשת נגד השימוש בביטוי "אנשים עם וסת"[36] לתיאור נשים ביולוגיות – שימוש שנובע מתוך תפיסה שהמילה "נשים" צריכה לכלול גם את מי שמזדהים כנשים, אך אינם בעלי ביולוגיה נקבית. דבריה של רולינג עוררו תרעומת, היו אף מי שקראו להחרים את ספריה, אך רולינג המשיכה להחזיק בעמדתה ופרסמה טקסט ארוך יותר שבו ביקשה להסביר לעומק וביתר רגישות את הצורך של נשים במרחבים פרטיים.[37]

רולינג לא הייתה היחידה שהחזיקה בעמדות הללו. למעשה, הביקורת שנשמעה מכיוונן של רולינג ונשים בעלות עמדות דומות לשלה עוררה מספיק הדים כדי לזכות אותן בכינוי TERFs – Trans Exclusive Radical Feminists, דהיינו "פמיניסטיות רדיקליות מדירות טרנסים". בתחילה התייחס הביטוי לאותן נשים שהתנגדו, בשם הפמיניזם, להכרה בנשים טרנסיות כנשים ממש, אך עד מהרה הוא הפך לכינוי גנאי לכל מי שמותחת ביקורת על היבט מסוים של תפיסת המגדר הרדיקלית. אותן פמיניסטיות עצמן, אגב, אינן מקבלות את הכינוי, ומעדיפות להציג את עצמן כ"פמיניסטיות מבקרות מגדר".[38]

מקרה בולט נוסף של יציאה נגד השפעותיה של האידיאולוגיה המגדרית על התפיסות החברתיות, ובמיוחד על עולם הטיפול והרפואה, הוא המקרה של קיירה בֵּל,[39]  בריטית צעירה שהגישה תלונה נגד "מרכז טאוויסטוֹק", אחת המרפאות הגדולות בבריטניה המציעות טיפולי מגדר לבני ובנות נוער. סיפורה של בל הוא סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בקרב נערות מתבגרות שמצאו את דרכן אל העולם הטרנסג'נדרי: נערה ממשפחה קשת יום, עם הורים גרושים, אב מרוחק ואם מתמודדת נפש ומכורה לאלכוהול; "טומבוי" שהתקשתה להתחבר לנשיותה בילדות, החלה לתהות לגבי נטייתה המינית בגיל ההתבגרות, פיתחה קשיים נפשיים, ובסופו של דבר, בעידודם של פסיכולוגים ומטפלים, גילתה את אידיאולוגיית המגדר ומצאה מפלט בהזדהות כגבר טרנסג'נדר. לאחר אבחונה כסובלת מ"דיספוריה מגדרית" במרפאת טאוויסטוק, ומתוך תקווה ש"התאמת" מגדרה תביא מזור לקשייה הנפשיים, החלה בל בטיפול הורמונלי מעכב התבגרות מינית (ללא הסכמת הוריה) בגיל 16, ומאוחר יותר, כשכבר הייתה בגירה, עברה כריתת שד כפולה.

אך מצבה הנפשי של בל לא השתפר. בהדרגה, היא החלה לחזור בה מזהותה הטרנסג'נדרית ולאמץ בחזרה את זהותה כאישה – אך לאחר תהליך שינוי המגדר הרפואי, בל הייתה כעת אישה ללא שדיים, ככל הנראה עקרה, בעלת איבר מין שסובל מניוון, קול גברי ושיער פנים. בל הרגישה שמבוגרים חסרי אחריות עודדו אותה לעשות בגופה שינויים בשלב בחיים שבו היא לא הייתה מסוגלת להבין את עומק משמעותם. היא הגישה תביעה נגד מרפאת טאוויסטוק בטענה שהטיפולים שניתנו לה היו למעשה ניסויים הורמונליים בבני ובנות נוער. ב-2021 פסק בית המשפט בבריטניה לטובתה של בל, וגרס כי בני נוער מתחת לגיל 16 "ייתקלו בקשיים עצומים" בניסיון להבין את משמעות הטיפול ההורמונלי הניתן לסובלים מדיספוריה מגדרית.

פעילי קהילת הטרנס הביעו חוסר שביעות רצון מהפסיקה והגישו ערעור. הערעור אומנם התקבל, ובערכאה הגבוהה יותר נקבע כי אנשי המקצוע הם בני הסמכא בשאלה מי ראוי ומי אינו ראוי לעבור טיפול הורמונלי לעיכוב ההתבגרות המינית. למשך זמן מה נדמה היה שמדובר בניצחון לאידיאולוגיה המגדרית, אך סיפורה של בל זכה לכיסוי נרחב בתקשורת הבריטית והעולמית וחשף את הציבור לצדדים שנויים במחלוקת של אידיאולוגיית המגדר, ובפרט של סוגיית שינוי המגדר בקרב בני ובנות נוער. חשיפה זו עשתה את שלה, וביולי 2022, לאחר ביקורות ופניות חוזרות ונשנות, החליט שירות הבריאות הלאומי באנגליה (NHS) על סגירת המרפאה והקמת מרכזים אזוריים חדשים שיידרשו ל"צורכיהם ההוליסטיים" של המטופלים.[40]

הביקורת נשמעת גם מכיוונם של אנשי מקצוע בכירים שבעבר תמכו בשינוי מגדר בקרב ילדים ובני נוער. אנשי הטיפול ובני הזוג מרכוס וסוזן אוונס, לדוגמה, שעבדו במרפאת טאוויסטוק ופרשו ממנה ב-2019, פרסמו בשנת 2021 ספר ושמו "דיספוריה מגדרית: מודל טיפולי לעבודה עם ילדים, מתבגרים ואנשים צעירים".[41] בספרם הציגו בני הזוג גישה שאינה מנסה בשום אופן "להעלים" את הדיספוריה, "ליישר" או "להמיר" את הילדים ובני הנוער החריגים מגדרית. עם זאת, הגישה כוללת תהליך טיפולי ארוך ומקיף שמטרתו לימוד יסודי של הצרכים הרגשיים של הצעירים הסובלים מדיספוריה מגדרית. המחברים מציעים בין היתר לשים לב להימצאות של תחלואות פסיכיאטריות נלוות, כגון נטייה לדיכאונות, או להימצאות על הרצף האוטיסטי – קשיים שמהם סובלים, כאמור, רבים מבני הנוער המאובחנים כיום כבעלי דיספוריה מגדרית. הם מציעים גם לקיים דיון עם הצעירים על תפיסות המגדר שלהם. גישה זו מוצעת על ידי בני הזוג כחלופה מאוזנת לגישה הדוגלת ב"אישוש" בלתי-מתפשר של תחושותיהם של הצעירים, המובילה באופן בלעדי כמעט לטיפול הורמונלי לעיכוב ההתבגרות המינית, ובסופו של דבר לשינוי המגדר.

סביר להניח שהביקורת הנשמעת בשנים האחרונות מכיוונם של מטפלים ואנשי מקצוע כמו בני הזוג אוונס, תרמה, באופן חלקי לפחות, לשינויי מדיניות במגוון מרכזי טיפול ברחבי העולם. מכון קָרוֹלינסקָה בשוודיה, למשל, ששימש כמרכז הרפואי המוביל במדינה לשינויי מגדר, החליט ב-2021 להפסיק את השימוש בהורמונים משני מין ומעכבי התבגרות מינית בקטינים, חוץ מאשר במסגרת מחקרים רפואיים. חלק מהסתייגויותיו של מכון קרולינסקה אף אומצו על ידי מועצת הבריאות והרווחה הלאומית של שוודיה.[42] המלצות דומות, הקוראות למשנה זהירות ולבחינה מחודשת של השימוש בהורמונים בטיפול בקטינים, פורסמו לאחרונה בפינלנד[43] ובניו-זילנד.[44] גם בישראל החלו אנשי טיפול מתוך הקהילה הגאה, או בעלי קשרי ידידות עימה, להציב סימני שאלה על הגישה המאששת בטיפול בקטינים הסובלים מדיספוריה מגדרית.[45]

 

לאן הולכים מכאן

הקהילה הטרנסג'נדרית החלה את דרכה עם כמה יחידים שפעלו על מנת שקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים תזכה לטיפול רפואי שייתן מענה למצוקתם, ובהמשך, ליחס ראוי מצד החברה והמדינה. היחס לטרנסג'נדרים אכן השתפר במידה לא מבוטלת, ובמקומות רבים ברחבי העולם החוק אוסר כיום על אפליה תעסוקתית על רקע מגדרי. אך בד בבד עם השינויים הללו חוותה הקהילה שינוי משמעותי במטרותיה ובדרכי פעולתה. האקטיביזם הטרנסי בימינו כבר אינו מסתפק בקבלה ושילוב של טרנסג'נדרים בחברה, אלא מבקש לבטל את החלוקה המגדרית המסורתית עצמה; ודרכי הפעולה שלו, הלוקחות השראה מהתיאוריה המגדרית הביקורתית, כוללות "תרבות ביטול", מתקפות אד-הומינם והטלת צנזורה על השיח המחקרי. כן חל שינוי מדיניות נרחב, מהיר וחסר ביסוס אמפירי ביחס לטיפול המקובל בילדים ובני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית. אין להתעלם מהעובדה שעל רקע שינוי מדיניות זה אנו עדים הן לעלייה חדה במספר הילדים ובני נוער המזדהים כבעלי דיספוריה מגדרית, הן לעלייה בשיעור "המתחרטים", המבקשים לחזור בהם מהמעבר המגדרי.

תמורות אלו מותירות ליברלים רבים, ביניהם לא מעט פעילים גאים, במבוכה. חברה שהייתה צריכה להפוך לרחבה ומקבלת יותר, הופכת בהדרגה לשדה קרב בין מחנות מנוגדים, שכל אחד מהם רואה במשנהו כוח דמוני שיש להוביל נגדו מלחמת חורמה. כיצד אמורים אפוא לפעול מי שמעוניינים לחיות בחברה ליברלית המכילה את השוני ואת הגיוון, ויחד עם זאת מעוניינת לשמר את מוסדותיה החברתיים ואת מושגי היסוד הבסיסיים שלה, כולל ההבחנה המקובלת בין גבר לאישה? ברצוני להציע כמה כיווני מחשבה ופעולה שיסייעו, בתקווה, להרגיע את הרוחות ולאפשר שיח פורה יותר.

נדמה כי עבור הרוב הסיסג'נדרי, הדבר הראוי הוא להשלים עם העובדה שמספר קטן של אנשים טרנסג'נדרים הם פשוט חלק מהחברה האנושית. אדם בגיר ושפוי בדעתו, שעבר תהליך חברתי, הורמונלי, כירורגי או אחר של התאמה מגדרית, מן הראוי שיקבל יחס הוגן ומנומס ולא יהיה חשוף לאפליה מכל סוג שהוא. טיפולי מעבר מגדרי צריכים גם הם להיות נגישים לכל בגיר המעוניין בהם, בדומה לכל שירות רפואי אחר. דחיית הקהילה הטרנסית על ידי המדינה ומוסדותיה לא תעלים את הטרנסים, אלא תדחק אותם לשוליים ותאלץ אותם לבצע שינויי מגדר בדרכים ובמקומות שיסכנו את שלומם הפיזי והרגשי. כמו בכל התמודדות עם סטיגמה חברתית, ככל שיותר אנשים יכירו טרנסג'נדרים, בסביבת העבודה או במעגלים החברתיים, הדבר ימנע את הריחוק ויעודד קבלה. ילדים עם תהיות ולבטים בנוגע לזהותם המגדרית יהיו אף הם חלק מהנוף. כמו בכל התמודדות עם סטיגמה חברתית, ככל שיותר אנשים יכירו טרנסג'נדרים, בסביבת העבודה או במעגלים החברתיים, הדבר ימנע את הריחוק ויעודד קבלה.

גם פעילי הטרנס צריכים למתן את דרישותיהם, שהקצינו עד כדי מתקפה של ממש נגד גישת הבינאריות המגדרית שעדיין מאפיינת את רובה המוחלט של האנושות. חינוך והסברה שקולים ומאוזנים על אודות גמישותם של התפקידים המגדריים וחשיבותה של התחושה המגדרית העצמית יכולים לעשות שירות גדול לטרנסים ולחברה כולה. אך דרישות רדיקליות כגון הדרישה להכרה גורפת במציאות סובייקטיבית-אישית; התעקשות על נוכחות במרחבים נשיים נפרדים; וכמובן תרבות הביטול וצנזורה של המחקר המדעי – כל אלו יעוררו (וכבר מעוררים) תגובת נגד מובֶנֶת בהחלט, ואת הרוח הגבית הזאת יוכלו בקלות לרתום גופים וארגונים שאכן מעוניינים להתנכל לאוכלוסיית הטרנסג'נדרים ו"להכניס אותה לארון" מחדש.

קהילת הטרנס ומבקשי שלומה יכולים וצריכים להמשיך לפעול למען קבלה חברתית רחבה, תוך חשיבה על פתרונות יצירתיים ומתונים יותר בכל הסוגיות שעליהן הרחבתי במאמר: קביעת הסדרים מתאימים במרחבים ממוגדרים כמו חדרי שירותים ובתי סוהר; הצגת נורמות חדשות שיאפשרו תחרות הוגנת בספורט הנשי; וקיום דיון מחקרי מקיף ומעמיק בכל התחומים הקשורים לקהילת הטרנס – כולל ההשפעות ארוכות הטווח של המעבר המגדרי על בריאות הנפש, הצורך בהערכה פסיכיאטרית ופסיכולוגית מקיפה של ילדים ובני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית, מצבם הייחודי של "המתחרטים" החוזרים בהם מהמעבר המגדרי, צורכיהן של "אלמנות המעבר", כלומר בנות הזוג לשעבר של הגברים שהפכו לנשים טרנסיות, ועוד.

סוגיית המעבר המגדרי נוגעת למעשה לקבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, ועם זאת היא הפכה  לנושא נפיץ ומדובר במיוחד. ההסבר טמון אולי בכך שעובדת היותנו נשים או גברים היא אחת העובדות המוקדמות והיסודיות ביותר המתגלות לנו, שמתוך כך הופכת לאחת מהעובדות היסודיות ביותר שעליהן מושתתת החברה. קל להבין אפוא מדוע שינוי תודעתי מקיף בסוגיה זו נתפס כמערער במיוחד, ואדם מעורער, אך טבעי שיילחם בלהט כדי להגן על תפיסות עולמו הבסיסיות ביותר. אדם הבטוח בעצמו ובזהותו, לעומת זאת, יוכל להכיל שוני וחריגות ביתר קלות; אך לשם כך, גם הצד המבקש לקדם את השינוי צריך לגלות מתינות, שיקול דעת, ואולי אף מידת מה של שמרנות.

בפאנל שנערך בשנות התשעים ועסק בקהילה הגאה – אז טרנסג'נדרים עוד לא נחשבו חלק ממנה – הגדיר מבקר התרבות הגאה ברוס באוור את תמציתו של האקטיביזם הלהט"בי כ"דרישה למקום ליד השולחן", בעוד שהפעילה הלסבית, דונה מינקוביץ, הגדירה אותו כרצון "להפוך את השולחן".[46] כיום אפשר לומר שאנשים הרואים בכל מסגרת ומערכת – כולל המערכת המגדרית עצמה – מקום כולא ומדכא, רוצים לא רק "להפוך את השולחן", אלא לנפץ אותו לרסיסים. השאלה שמולה אפוא אנו ניצבים היא, באיזה עולם אנו רוצים לחיות? בעולם שבו מיעוט קטן נאלץ לחיות בשולי החברה? בעולם של שולחנות מנופצים ומלחמת זהויות? או שמא ישנה אפשרות שלישית, שבה הרוב יגלה גמישות מספקת כדי להכיל מיעוט שחורג גם מהמוסכמות היסודיות ביותר של החברה, ושבה המיעוט לא ינסה למשטר את השיח ולרסק את הסדר הקיים? לשאלה זו נצטרך להידרש כולנו.


 

 

תמונה ראשית:  Natalia Hanin/BigStock.


[1] "'אצלי לא היה ארון': דנה אינטרנשיונל על הדרך לקבלה | המהפכה הגאה שלי", זמין ביוטיוב.

[2] ראו לדוגמהPaul R. McHugh, “Surgical Sex: Why We Stopped Doing Sex Change Operations”, First Things, November 2004.

[3]Jon Arcelus et al., "Systematic review and meta-analysis of prevalence studies in transsexualism", European Psychiatry 30.6 (2015): 807-815.

[4] Douglas H. Russell et al., "Prevalence of Mental Health Problems in Transgender Children Aged 9 to 10 Years in the US, 2018", JAMA Network Open 5.7 (2022): e2223389-e2223389.

[5] Sari L. Reisner et al., "Global health burden and needs of transgender populations: a review", The Lancet 388.10042 (2016): 412-436; Cecilia Dhejne et al., "Mental health and gender dysphoria: A review of the literature", International Review of Psychiatry 28.1 (2016): 44-57.

[6] Richard Bränström and John E. Pachankis, "Reduction in Mental Health Treatment Utilization Among Transgender Individuals After Gender-Affirming Surgeries: A Total Population Study," American Journal of Psychiatry 177.8 (2020): 727-734.

[7] Christienne Javier et al., “Surgical satisfaction and quality of life outcomes reported by transgender men and women at least one year post gender-affirming surgery: A systematic literature review”, International Journal of Transgender Health, 18;23.3 (2022): 255-273.

[8] להרחבה ראו Niels Hoyer, Lili: A Portrait of the First Sex Change, Canelo, 2015. 

[9] Joanne Meyerowitz, How Sex Changed: A History of Transsexuality in the United States, Harvard University Press, 2004.

[10] Kenneth J. Zucker, “The myth of persistence: Response to “A critical commentary on follow-up studies and ‘desistance’ theories about transgender and gender non-conforming children” by Temple Newhook et al. (2018)”, International Journal of Transgenderism, 19.2 (2018): 231-245.

[11] Annelou L C de Vries et al., "Puberty suppression in adolescents with gender identity disorder: A prospective follow‐up study", The Journal of Sexual Medicine 8.8 (2011): 2276-2283.

[12]Richard Green, The Sissy Boy Syndrome: The Development of Homosexuality, New Haven: Yale University Press, 1987.

[13] Devita Singh, Susan J. Bradley and Kenneth J. Zucker, "A Follow-Up Study of Boys With Gender Identity Disorder", Frontiers in Psychiatry (2021).

[14]Ray Blanchard, "Clinical Observations and Systematic Studies of Autogynephilia", Journal of Sex & Marital Therapy 17.4 (1991): 235-251.

[15] J. Michael Bailey, The Man Who Would be queen: The science of Gender-Bending and Transsexualism, Washington, DC: Joseph Henry Press, 2003.

[16] “The Matrix is a 'trans metaphor', Lilly Wachowski says”, BBC, August 7, 2020.

[17] להרחבה על פרשנות זו של הסרט ראוJoseph M. Currin et al., "Taking The Red Pill: Using The Matrix to Explore Transgender Identity Development", Journal of Creativity in Mental Health 12.3 (2017): 402-409. ראו גם Helen Joyce, Trans: When Ideology Meets Reality, London: Oneworld Publications, 2021, chapter 3.

[18] ראו לדוגמה ג'ודית בטלר, קוויר באופן ביקורתי, מאנגלית: דפנה רז, תל אביב: רסלינג, 2001. סיכום טוב בנושא ניתן למצוא גם אצל הלן פלקרוז וג'יימס ליזדי, תיאוריות ציניות, מאנגלית: אלחנן שפייזר, גבעתיים: שיבולת, תשפ"ב.

[19] Diana Shaw, “Transgender-Identifying Activist Called Out for Years of Sexual Predation Against Young Girls”, Women Are Human, April 26, 2019.

[20] להרחבה על המקרה של יונתן יניב ראו Joyce, Trans, pp. 154-158.

[21] Sam Pazzano, “Predator who claimed to be transgender declared dangerous offender”, Toronto Sun, February 26, 2014.

[22] Nazia Parveen, “Karen White: how 'manipulative' transgender inmate attacked again”, The Guardian, October 11, 2018.

[23] “Half of all transgender prisoners are sex offenders or dangerous category A inmates”, Fair Play For Women, November 9, 2017.

[24] Joyce, Trans, pp. 164-172.

[25] שם, עמ' 203-179.

[26] שם, עמ' 183.

[27] Rob Goldberg, “Martina Navratilova: Transgender Athletes in Women's Sport Is Insane, Cheating”, Bleacher Report, February 18, 2019.

[28] ראו Joyce, Trans, p. 148.

[29] לעומת "מתחרטים", שכבר עברו את תהליך שינוי המגדר. כזה הוא סיפורו של הקולנוען אלון רטר, נכדו של הסופר עמוס עוז. ראו תחיה ברק, "נכדו של עמוס עוז על תהליך שינוי המין שהפסיק, והקשר עם אמו גליה: 'יש בינינו ברית'", Ynet, 25.4.2021.

[30] ראו Terry Patterson, "Unconscious homophobia and the rise of the transgender movement," Psychodynamic Practice 24.1 (2018): 56-59.

[31] ד"ר תמר עילם גינדין, "ארון עמוק", Ynet, 7.1.2019.

[32] לתיאור מפורט של "פרשת ביילי", הכולל דיון והפרכה שיטתית של ההאשמות נגדו, ראוAlice Dreger, Galileo's Middle Finger: Heretics, Activists, and One Scholar’s Search for Justice, New York: Penguin Books, 2016. להשוואה בין ספרו של ביילי ל"מיין קאמפף" ראו שם, עמ' 86, בהערות.

[33] לעיסוק נרחב במקרה זה ראו Dreger, Galileo's Middle Finger, p. 85. עוד ראו Abigail Shrier, Irreversible Damage: The Transgender Craze Seducing Our Daughters, Washington DC: Regnery Publishing, 2020, p. 123-126, ספרה של שרייר יראה אור בקרוב בעברית, בכותרת נזק בלתי הפיך, בהוצאת סלע מאיר.

[34] Lisa Littman, "Parent reports of adolescents and young adults perceived to show signs of a rapid onset of gender dysphoria”, PLoS One, 13(8), 2018.

[35] לעיסוק נרחב במקרה של ליסה ליטמן ראו Shrier, Irreversible Damage, chapter 2.

[36] לציוץ של רולינג בטוויטר, מתאריך 7.6.2020, ראו http://tiny.cc/rowling.

[37] “J.K. Rowling Writes about Her Reasons for Speaking out on Sex and Gender Issues”, jkrowling, June 10, 2020.

[38] לאתר של קהילת ביקורת המגדר הישראלית, חפשו בעברית "ג'נדר קריטיקל".

[39] Keira Bell, “Keira Bell: My Story”, Persuasion, April 7, 2021. להרחבה על הנסיקה הדרמטית בשיעורי ההזדהות הטרנסית בקרב בנות נוער במערב, ראו Shrier, Irreversible Damage.

[40] “NHS to close Tavistock child gender identity clinic”, BBC, July 28, 2022.

[41] Susan Evans and Marcus Evans, Gender Dysphoria: A Therapeutic Model for Working with Children, Adolescents and Young Adults, Oxfordshire: Phoenix Publishing House, 2021.

[42] “Sweden’s Karolinska Ends All Use of Puberty Blockers and Cross-Sex Hormones for Minors Outside of Clinical Studies”, SEGM, May 5, 2021.

[43] “What Happened in Finland and Sweden?”, Lisa Selin Davis, Substack, https://lisaselindavis.substack.com/p/letter-from-finland-and-sweden.

[44] Ruth Hill, “Puberty blocker use jumps as expert backs results”, RNZ, September 29, 2022.

[45] ראו לדוגמה טל קרויטרו, אשת טיפול ותיקה שעובדת במשך שנים עם קהילת הטרנס, בשיחה עם גלי בת-חורין, יוטיוב, 5.7.2022, פורום קפה שפירא FCS, https://www.youtube.com/watch?v=eU9H4Q9w7NA&t=1759s

[46] בריאיון בתוכנית הראיונות "צ'ארלי רוז", דקה 03:35. ראו “A discussion about the LGBT movement with writers Andrew Sullivan, Donna Minkowitz, Bruce Bawer, and Tony Kushner”, Charlie Rose, 24.6.1994, https://charlierose.com/videos/1545.

 

עוד ב'השילוח'

ממלכתיות בעת הזאת
אני ואתה נשפר את העולם
משטרה ראויה אינה מותרות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *