בלי חופש דעה אין מדע

ההתגייסות המוסדית של אוניברסיטאות בישראל למאבק פוליטי פוגעת במטרת קיומן: חיפוש האמת, חקירתה והפצתה. חיפוש כזה יכול להיעשות רק באווירה של חופש מחשבה

דמיינו את המצב הבא. אלוף פיקוד הדרום שולח הודעת דוא"ל לכל הקצינים, הנגדים והחיילים בפיקוד, ובה הוא מעודד אותם לצאת להפגנות נגד "ההפיכה המשטרית" או לחילופין בעד "הרפורמה המשפטית". לאחר מכן מארגן אלוף הפיקוד יום עוצר-אימונים ובו תהלוכה בהשתתפות קציני המטה שלו ופקודיו. בתשובה לשאלה מפי אחד הקצינים הבכירים שלו, האם זה בכלל במנדט של אלוף הפיקוד לארגן פעילות פוליטית, עונה האלוף מניה וביה: "אם לא אפעל, אחטא לתפקידי בהובלת החברה הישראלית".

נשמע מופרך, הלא כן? ברור לכולנו שמצב כזה יגרור בין היתר מחאה ציבורית רחבה, סערה תקשורתית ופוליטית, וכנראה העמדה לדין משמעתי פיקודי. אחרי הכול, הכוח והסמכות שניתנו לאלוף הפיקוד לא ניתנו לו כדי שישתמש בהם כראות עיניו, אלא רק כדי שיגשים את מטרות הצבא; ואלו אינן כוללות את "הובלת החברה בישראל", בוודאי לא כשמתלווה לכך פרשנות פוליטית מובהקת.

אבל ישנם גופים ציבוריים, ממומנים (כמעט באופן מוחלט) על ידי הציבור, שבהם נעשה בדיוק הדבר הזה. כוונתי כמובן לאוניברסיטאות שהתגייסו כמוסדות בצורה כמעט גורפת להתנגדות לחבילת החקיקה בעניין מערכת המשפט. בהתגייסות מוסדית אין כוונתי כלל לפעילות של תאי סטודנטים או של חברי סגל. כל פעילות פוליטית מסוג זה היא מבורכת בהחלט, מקובלת ונחוצה כל עוד היא נעשית שלא במסגרת הלימודים הרשמית. התגייסות מוסדית, לעומת זאת, היא כל פעולה של בעלי תפקידים רשמיים – כגון נשיאים, רקטורים ודיקנים, והסנאטים – במסגרת תפקידם הרשמי נגד חבילת החקיקה (ישים הקורא ליבו כי אני מקפיד שלא לקרוא לחבילת החוקים המשפטיים בשם "רפורמה" או "הפיכה", כי גם אם יש לי דעה באשר לטיבה של חבילה זו, אין היא רלוונטית לדיון).

באוניברסיטת בן-גוריון, שבה אני משמש חבר סגל, הסנאט יצא בהכרזה רשמית נגד חבילת החקיקה, והכריח את הסטודנטים והסגל לעצור את הלימודים לשעתיים שבהן היו טקסים ואירועים נגד החקיקה. משרד הרקטור השתמש בדוא"ל הרשמי שלו כדי להאיץ בחברי סגל וסטודנטים לצאת להפגנות נגד החקיקה. אורגנה תהלוכה רשמית של האוניברסיטה שבראשה עמדו בגאון נשיא האוניברסיטה והרקטור.[1] המשמעות ברורה: האוניברסיטה, כמוסד, מתנגדת לחקיקה. אגב, את התשובה הדמיונית של האלוף למעלה ("אם לא אפעל וגו'") ענה הרקטור של אחת האוניברסיטאות לשאילתה כזו בדיוק מחבר סגל בתכתובת אישית.

מובן שישנם הבדלים רבים בין הדוגמה ההיפותטית שהבאתי לבין תגובת האוניברסיטאות. אין דין אלוף (שמילתו היא פקודה) לבין רקטור (שאינו "מפקד" על חברי הסגל). הסנאט הוא גוף נבחר, ולכן זו החלטה "דמוקרטית". ויש עוד הבדלים רבים. ובכל זאת, יש באנלוגיה הזו הרבה מאוד. גם באוניברסיטה מופקד כוח רב בידי הנשיא והרקטור (למשל הכוח לשלוח מיילים רשמיים בתפוצה כללית, הכוח להשפיע על חברי סגל, הכוח לארגן הפסקת לימודים); וגם בדוגמת האוניברסיטאות, ראשי המוסד השתמשו בכוח שניתן להם למטרה שאינה המטרה הרשמית של המוסד.

ייתכן שמי מן הקוראים יחלוק עליי בנקודה זו: תפקיד הצבא מוגדר היטב, לשמור על ביטחון המדינה, ואילו האוניברסיטאות הן גופי מחקר והוראה, וככאלו – תפקידן דווקא לצאת למאבקים פוליטיים. ובכן, רבים וטובים חלקו על קו חשיבה זה בטענה כי הוא הרסני לחופש האקדמי ולמחקר. כדי להבין זאת יש לחזור למושכלות היסוד: מהי מטרתן של האוניברסיטאות? מהי מהות האוניברסיטה, מהי תכליתה היסודית? לצורך דיון זה, נפנה מבטנו מערבה, אל ארצות הברית.

קהילה, לא שדולה

האוניברסיטה של שיקגו נחשבת, כמעט מאז היווסדה, למעוז של חשיבה חופשית ולמגדלור של חופש ביטוי. בימים שבהם אחיותיה בחוף המזרחי והמערבי הקפידו על הנומרוס קלאוזוס ואנטישמיות הייתה הבון-טון בליגת הקיסוס, אוניברסיטת שיקגו רתמה לשורותיה מדענים יהודים מן השורה הראשונה (רבים מהם יזכו בפרסי נובל בהמשך הדרך), גם היום, כשמחלוקת פוליטית מחלקת את הקמפוסים בארה"ב, אוניברסיטת שיקגו מקפידה להיות מחוץ למשחק הפוליטי.

כיצד היא עושה זאת? אחת הדרכים היא היצמדות למסמך הידוע בשם "דו"ח קלבֶן". בשנות השישים ארצות הברית סערה: סוגיות פוליטיות ובראשן מלחמת וייטנאם הבעירו את השטח, הפגנות בהשתתפות מיליונים סחפו את הארץ מניו-יורק, דרך וושינגטון הבירה ועד קליפורניה, והאוניברסיטאות היו מרכז חשוב לפעילות פוליטית. לנוכח ההתעוררות הפוליטית באוניברסיטאות זימן נשיא האוניברסיטה דאז ועדה מיוחדת שתחווה את דעתה על "תפקיד האוניברסיטה בפעילות חברתית ופוליטית". בראש הוועדה עמד פרופ' הארי קַלְבֶן (Kalven), מומחה למשפט חוקתי. דו"ח הוועדה הוא מסמך המסכם בעיניי בצורה בהירה ועניינית מדוע אל לה לאוניברסיטה כמוסד להביע "דעה מוסדית" בעניינים פוליטיים. הינה קטע נרחב מהדו"ח, בתרגומי.[2]

לְאוניברסיטה יש תפקיד גדול וייחודי בפיתוח ערכים חברתיים ופוליטיים בחברה. התפקיד מוגדר על ידי המשימה הייחודית של האוניברסיטה ועל ידי המאפיינים הייחודיים של האוניברסיטה כקהילה. זהו תפקיד לטווח ארוך.

משימתה של האוניברסיטה היא גילוי ידע, שיפורו והפצתו. תחומי החקר שלה כוללים את כל ההיבטים והערכים בחברה. אוניברסיטה הנאמנה למשימתה תעמיד אתגרים מתמשכים בפני ערכים חברתיים, מדיניות, מנהגים ומוסדות. בייעודה כמו גם בתפקודה, האוניברסיטה היא המוסד שיוצר אי-נחת כלפי ההסדרים החברתיים הקיימים ומציעה חדשים. בקצרה, אוניברסיטה טובה, כמו סוקרטס, תהיה מטרידה.

כלי הפעולה לביקורת ולתנגודת זו הוא חבר הסגל הבודד או הסטודנט הבודד. האוניברסיטה היא בית ותמיכה למבקרים – אך היא בעצמה אינה המבקר. היא, אם לחזור למקורות הקלאסיים, קהילת מלומדים. כדי לבצע את המשימה שלה בחברה, האוניברסיטה חייבת לשמר סביבה ייחודית של חופש מחקרי, ולשמור על עצמאותה מאופנות פוליטיות, מתשוקות פוליטיות ומלחץ פוליטי. אוניברסיטה, אם ברצונה להיות נאמנה לאמונתה בחקר האינטלקטואלי, חייבת לאמץ ולהכיל את מגוון הדעות הרחב ביותר בתוך קהילתה, לתמוך בו ולעודדו. היא קהילה; אך רק בכל הנוגע למטרה – הגדולה אך המוגבלת – של מחקר והוראה. היא אינה מועדון, היא אינה איגוד מקצועי, היא אינה שדוּלה.

ומכיוון שהאוניברסיטה היא קהילה רק למטרות מוגבלות ומדויקות אלו, היא קהילה שאינה יכולה לנקוט פעולה קולקטיבית בנושאי היום מבלי לסכן את התנאים לקיומה וליעילותה. אין בנמצא מנגנון שבעזרתו האוניברסיטה תוכל לנקוט פעולה קולקטיבית בלי לפגוע בחופש הדעות המלא שעליו היא מבוססת. אל לה להתעקש שכל חבריה יתמכו בעמדה נתונה אחת לגבי מדיניות חברתית; אם היא נוקטת עמדה קולקטיבית, היא משלמת על כך מחיר של צִנזור כל מיעוט שאינו מסכים עם העמדה שננקטה. בקצרה – האוניברסיטה היא קהילה שאינה יכולה לפנות להכרעת רוב בתוכה לצורך הבעת עמדות בנושאים ציבוריים פוליטיים.

הניטרליות של האוניברסיטה כמוסד עולה לא מתוך היעדר אומץ או מתוך אדישות או אי-רגישות. היא עולה מתוך כבוד לחקירה חופשית ומחויבות למגוון דעות. לניטרליות זו, כמוסד, נלווה החופש המלא ביותר של חברי הסגל והסטודנטים כפרטים לפעול במסגרות פוליטיות ובפעולות מחאה. עוד נלווית אליה המחויבות של האוניברסיטה לשמש זירה לדיון עמוק ובועט בנושאים ציבוריים.

מתוקף נקודות אלו, אנו רואים כי עולה טענה כבדת משקל נגד נקיטת פעולה קולקטיבית או הבעת דעות קולקטיביות על עניינים פוליטיים או חברתיים על ידי האוניברסיטה, או נגד שינוי פעילויות האוניברסיטה באופן מערכתי על מנת ליישם ערכים פוליטיים או חברתיים, טובים ככל שייראו.

אנו משוכנעים כי אוניברסיטה גדולה יכולה לפעול גדולות ונצורות למען החברה, לפיכך, אל לה להרשות לעצמה להיות מוטה ממשימה זו לטובת לקיחת חלק כשחקן עם כוח או השפעה פוליטיים משניים.

עד כאן דו"ח קלבן, וכעת נחזור אלינו לישראל. גם לאוניברסיטאות בארץ יש מסמכים רשמיים המגדירים את מטרתן. המטרה של אוניברסיטת בן-גוריון, למשל, כתובה בצורה מפורשת בקוד האתי של האוניברסיטה (שאושרר על ידי הסנאט וחבר הנאמנים). וכך כתוב, בשורה הראשונה של הפסקה העוסקת בעניין –

תכליתה היסודית של האוניברסיטה הינה חיפוש האמת, חקירתה והוראתה.

זהו.

לא "להוביל את החברה", לא "לחנך", או "לשפר". חיפוש האמת, חקירתה והוראתה. יש בפשטות הזאת יופי נאצל ובהירות מדהימה, וגם אמת פשוטה נוספת: כשחוקר נבחר להיות חבר סגל באוניברסיטה, הוא לא נבחר (או לפחות לא אמור להיבחר) כי הוא מוביל חברתי, או בעל הדעות ה"נכונות". הוא נבחר כדי לחקור בתחומו, לחפש את האמת ולהורות אותה לדורות הבאים. גם רקטור האוניברסיטה שלי, שהוא היסטוריון משכמו ומעלה, המנדט שיש לו בתור חוקר אינו "להוביל את החברה בישראל", אלא לעסוק במחקר היסטורי ובהוראתו. ובתור רקטור, תפקידו לאפשר זאת לשאר החוקרים באוניברסיטה בצורה הטובה ביותר. לזאת הוא נבחר, וזה המנדט שלו. ישנם אנשים אחרים שנבחרו להוביל את החברה בישראל, והם נקראים פוליטיקאים. אם הרקטור מעוניין להוביל את החברה בישראל על ידי פעילות ציבורית, הוא מוזמן לקבל מהציבור מנדט ישיר לעשות זאת, על ידי מעבר לפוליטיקה וריצה לבחירות.

אבל מדוע לא לעשות גם וגם? מדוע לא לשאוף גם לחקר האמת והוראתה, וגם לשיפור פני החברה בישראל? ובכן, מפני שהשאיפה לחקר האמת היא אובייקטיבית, ואילו "שיפור פני החברה" הוא מושג סובייקטיבי לחלוטין: פעולה שהיא שיפור פני החברה לאדם אחד, עשויה להראות כהרסנית במיוחד בעיני אדם אחד (ויכול להיות אפילו ששניהם יהיו פרופסורים באותה אוניברסיטה!). הבנה זו, שהדרך האמיתית – וכנראה היחידה – שבה אוניברסיטה יכולה לשפר את החברה היא על ידי שאיפה לגילוי האמת המחקרית (בכל תחום שהוא), היא בסיסו של רעיון "החופש האקדמי". על פי תפיסה זו, אסור למחקר אקדמי להיות מוטה או נתון ללחצים פוליטיים חיצוניים. קל וחומר שאל לו להיות נתון ללחצים פוליטיים פנימיים.

מתי בכל זאת

עשויים המקשים לשאול: האם יש גבול, שבו האוניברסיטאות חייבות להביע עמדה כמוסד? זו כמובן שאלה טובה. רובנו היינו רוצים שהאוניברסיטאות יעמדו איתן מול, למשל, דרישה גזענית או אנטי-מגדרית בחוק – למשל שלא להרשות לשחורים, נשים או להט"בים להתמנות לחברי סגל, או חקיקה קיצונית אחרת בסגנון זה. כיצד נדע מה הגבול? אין כאן תשובה נכונה מוחלטת, אבל אני מציע חוק-אצבע פשוט לבחינת העניין: אם חקיקה פוגעת בצורה ישירה ביכולת של האוניברסיטה להגשים את מטרתה, הרי על האוניברסיטה להביע דעה כמוסד.

מילת המפתח כאן היא "ישירה" – לא פגיעה עקיפה (מפני שאז האוניברסיטאות יתחילו להפגין, למשל, על כל הצעת תקציב המדינה שלא נותנת להן מספיק כסף לדעתן), אלא פגיעה ישירה, מיידית ומובהקת ביכולת התפקוד החופשי של האוניברסיטה. למשל, איסור על מינוי יהודים או ערבים, או כל אפליה ברורה אחרת למשרות חברי סגל, פוגע ביכולת של האוניברסיטה לגייס את מיטב החוקרים לעסוק במחקר. לפי מפתח זה, ברור שחבילת החקיקה המשפטית אינה עילה מספיק טובה לגיוס פוליטי של האוניברסיטאות (בין אם היא טובה ובין אם לאו).

למעשה, האוניברסיטאות פגעו ביכולתן לקיים את תכליתן בעצם ההתגייסות הפוליטית דרך פגיעה באווירה האוניברסיטאית – אווירת החופש המחקרי, חופש המחשבה, החופש לקיים דיון בועט, ושיתוף הפעולה בתוך קהילת החוקרים. אווירה זו הידרדרה בצורה דרמטית עם ההתגייסות הפוליטית של האקדמיה. כפי שמתואר בדו"ח קלבן, אין לאוניברסיטאות דרך להשתמש ברוב זה או אחר על מנת להביע דעה פוליטית מוסדית מבלי לפגוע בחופש האקדמי ולצנזר דה-פקטו דעות שאינן עומדות בקנה אחד עם הדעה המוסדית.

חשבו על חבר סגל צעיר, שבמקרה אולי תומך בחבילת החקיקה המשפטית, המקבל מיילים ישירים המביעים התנגדות נחרצת לחקיקה מראש המחלקה שלו, מהרקטור שלו ומסנאט האוניברסיטה – אותם אנשים בדיוק האחראים על קידומים, על מתן פרסי מחקר, על הוועדות השונות ועל תקציבים שונים בתוך האוניברסיטה. האם חוקר זה באמת ירגיש חופשי להביע את דעותיו השונות? חשבו על סטודנט לתואר מתקדם, שחושב אחרת אולי מהמנחה שלו בנושא זה – האם הוא ירגיש בנוח להתבטא אל מול ההטיה המובהקת של בעלי המרות האקדמית?

האם זוהי הקהילה החופשית שאליה שואפות האוניברסיטאות? ברור שלא – ויש בידי עדויות יד ראשונה מחוקרים צעירים שהביעו (בפניי כמובן, ולא בפני הרקטור) תחושות ורגשות אלו. יהיו כאלו שיטענו שלמרות הפעילות הפוליטית המוסדית, עדיין ועדות האוניברסיטה הן "נקיות מפוליטיקה" – ובכן, זו היתממות, כי ההטיה הפוליטית קיימת בהחלט.

חברי הסגל של האוניברסיטאות, חברי הסנאט ובעלי התפקידים הבכירים, כל אלה לא נבחרו כדי לקדם סוגיות פוליטיות, אלא בשל יכולתם המוכחת לחקור ולחפש את האמת. האוניברסיטה כמוסד קיימת לא כדי "לקדם את החברה", אלא כדי לחקור ולהגיע לאמת. ההיסטוריה מלמדת ששחרור פוליטי של האוניברסיטאות הוא הדרך הטובה ביותר שבה ניתן להשתמש באוניברסיטאות כדי שאכן חברה תשתפר – ולעומת זאת יש בנמצא דוגמאות רבות ביותר שבהן פוליטיזציה של האקדמיה הביאה לנזק גדול.[3]

כמובן, חברי סגל יכולים – ואף רצוי שכך ינהגו – לקדם סוגיות פוליטיות כרצונם כיחידים. אולם בגייסם את מנגנוני האוניברסיטה, את סמכותם ואת כוחם המוֹסדי, ובהישענם על איזשהו "רוב מזדמן" בקרב חברי הסנאט כדי להביא להתגייסות מוסדית פוליטית, הם חוטאים לקוד האתי של האוניברסיטאות, מעוותים את המנדט הציבורי שניתן להם ומקטינים את אמון הציבור באקדמיה. בימים סוערים כאלה, שבהם האמון הציבורי במוסדות (כולל מוסדות אקדמיים) יורד בהתמדה, ראוי היה שהאוניברסיטאות יישארו עוגן של אמת מדעית-מחקרית, ויתמקדו במטרה שלשמה נועדו: ייצור והוראה של ידע חדש תוך חיפוש מתמיד אחר האמת. זוהי משימה קשה ושוחקת – אבל היא, ורק היא, תאפשר לאקדמיה להיות חופשית באמת לקדם את החברה, לטובת כולם.

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת בן-גוריון.

תמונה ראשית: Kittipong Ch/BigStock.

[1] למשל כאן: ארנולד נטייב, "אוניברסיטת בן גוריון תוקפת את הרפורמה המשפטית: 'סכנה אמיתית לאקדמיה'", אתר מעריב, 26.2.23; וכאן: דור יחזקאלי, "שברו דיסטנס: הנשיא והרקטור של אוניברסיטת בן גוריון הובילו את הצעדה נגד הרפורמה המשפטית", רדיו דרום, 23.3.23 (זמין במרשתת).

[2] Report on the University's Role in Political and Social Action (11.1967) , הדו"ח כולו ניתן לקריאה כאן: https://provost.uchicago.edu/reports/report-universitys-role-political-and-social-action

[3] הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן ההשתלטות הסובייטית על האוניברסיטאות, ובמיוחד הליסנקואיזם. ראו אהרן צ'חנובר, "על חופש המחקר וההתערבות ביצירה המדעית", מפעילות האקדמיה, האקדמיה הישראלית  הלאומית למדעים, גיליון 32, דצמבר 2010. זמין כאן: https://www.academy.ac.il/SystemFiles/21442.pdf