שלוש שנים ללא שם / יוליה שקודובה

שלוש שנים ללא שם

אושוויץ 1942–1945

יוליה שקודובה

מסלובקית: אברי פישר

יד ושם וידיעות ספרים, 2022 | 230 עמ'

תיעוד השואה אינו יודע רוויה. אין סיפור דומה לחברו. השוני הרב בנסיבות ובדרכי הדיכוי וההשמדה בכל ארץ ומקום – מוכפל ומועלה בחזקה כשהדברים מגיעים לשוני בין צירופי גלגוליו של כל אדם, בפרט אלה שיצאו משם חיים. הוצאת הספרים של יד ושם ממחישה זאת במגוון ספרי הזיכרונות שהיא מוציאה לאור, תמיד בליווי קפדני של היסטוריונים. הספר שלפנינו הוא אחד מרבים וטובים, וכמו כולם אפשר להצביע בו על חד-פעמיות משלו, שיש בה, בדרכה הייחודית, ללמד עוד משהו על הכלל.

יוליה פולדי (לימים יוליה שקודובה) שהתה במחנה אושוויץ כשלוש שנים. היא הייתה בו, בעצם, כל ימי קיומו כמחנה הקולט משלוחים מאורגנים גדולים של יהודים לצורך השמדתם. המשלוחים הראשונים, במרס 1942, היו של צעירים יהודים מסלובקיה. בזכות ידע בשפות, חברויות מוצלחות, ושרשרת מקרים שהיו יכולים להיגמר אחרת, היא שימשה רוב הזמן הזה בעבודות משרדיות במנהלת המחנה. וכך, לצד היותה עדה, כאסירה מעונה בעצמה, לזוועות שהתחוללו במקום, ולצד הרעב וההשפלה והפחד שידעה בגופה, היא גם הייתה חשופה למשהו מ"מאחורי הקלעים" של ניהול מפעל המוות: להתנהלות השוטפת של המשלוחים, המיונים, המתים מיתות משונות, הסטטיסטיקות ומאמצי הטיוח וההסתרה.

שקודובה החזיקה מעמד עד לפינוי המחנה במצעד המוות בינואר 1945. במצעדים הללו, שהפכו גם לטלטולים ברכבות ממחנה למחנה בהתאם להצטמצמות השטח שבשליטת גרמניה, היא חלתה בטיפוס, ונותרה בחיים רק בזכות מסירות רבה מצד חברותיה. את זיכרונותיה כתבה כעבור כ-15 שנה, כאזרחית צ'כוסלובקית. טריותם היחסית של הזיכרונות ניכרת בריבוי הפרטים הנמסרים, ובעוצמת החוויה והביטוי; כעבור כעשור נוסף גאתה בה הטראומה עד לבלי שאת והיא שמה קץ לחייה.

בזכות המשך הרב והתפקידים המסוימים שמילאה שקודובה באושוויץ, הספר מספר תיעוד שמעטים דומים לו בהיקפו ובנקודת המבט שלו: של אחד הקורבנות, המתחכך תדיר עם הטורפים. זאת, כמובן, תוך איום מתמיד של העברה למחנה בירקנאו שפירושה ייסורים מועצמים ומוות מהיר, והכול בתנאי חיים פיזיים ורגשיים מזעזעים. לצד זאת, מתייחדת נקודת מבטה של המספרת גם ברגישויות שאפשר לכנותן נשיות. מקום רב מאוד מוקדש בזיכרונותיה ליחסים עם הסובבים אותה. זה היה עניין של חיים ומוות, ועדיין. ועוד, נדיר למצוא זיכרונות מן השואה שנושא ההיגיינה, הצורך במקלחת, הסבל בלעדיו, מודגש בו כל כך. שוב, גם זה היה עניין של חיים ומוות, שכן האסירות שעבדו בקרבת הסגל הגרמני של המחנה ידעו שאם תימצאנה בראשן כינים הן יסולקו מייד לבירקנאו.

כפי שמציינת העורכת חנה יבלונקה בדברי המבוא שלה, היותה של שקודובה, ככותבת, לכודה במדינה קומוניסטית משפיעה על כתיבתה: אפשר להבין כאילו הסוציאליזם ואהדת ברית המועצות היו הנתון הזהותי היקר ביותר לליבה בימיה כאסירה באושוויץ, לצד ההשתייכות הסלובקית ואהבת המשפחה. יהדותה, לעומת זאת, קיימת רק כנתון מקרי שגרם לה להכיר אנשים אלה ואחרים, וכמובן כסיבת מאסרה; לעולם לא כעניין בעל משמעות רוחנית, למרות רגישותה הרוחנית הגבוהה.

למרות ייחודו של הספר הזה בין זיכרונות ניצולי השואה, הוא מתורגם לראשונה לשפה כלשהי מאז הופיע בצ'כוסלובקיה ב-1962. אפשר שגרמה לכך נדירותם של מתרגמים מהשפה הסלובקית מעוטת-הדוברים. טוב שזה קרה סוף סוף.