הכרוניקה, מרץ 2021

הכרוניקה

אחד האירועים החוקתיים המרכזיים הצפויים ב-2021 הוא הכרעת בג"ץ בעתידו של חוק יסוד הלאום. // אבל עוד לפני הקרב הגדול מתנהלים מפעם לפעם קרבות משנה על החוק בערכאות נמוכות. לדוגמה, פסק דינו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה רון שפירא בערעור על פסק דינו של הרשם הבכיר יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות.

הסכסוך המקורי היה קטן ומקומי: משפחה ערבית המתגוררת בכרמיאל תבעה מהעירייה 25 אלף שקלים, החזר על הוצאותיה בגין הסעת ילדיה לבתי ספר ערביים מחוץ לעיר. // העירייה סירבה לשלם למשפחה וטענה שהחוק איננו חל במקרה זה מטעמים שונים: הסדר הסעות התלמידים חל רק על הלומדים במוסדות רשמיים ולא על מי שבוחרים במוסדות מוכרים שאינם רשמיים; בין כרמיאל לבין היישוב שבו נמצא בית הספר ישנה תחבורה ציבורית סדירה; וההורים יכלו לרשום את ילדיהם למוסדות רשמיים בכרמיאל או מחוצה לה ולחסוך את ההוצאה. // טענה נוספת הייתה פרוצדורלית: מקום בירורו של סכסוך מסוג זה הוא בעתירה מנהלית ולא בתביעה לסעד כספי.

הרשם מהקריות יכול היה לדחות את הבקשה על סמך טענות עיריית כרמיאל, אולם הוא בחר להוסיף הפניה לסעיף 7 בחוק הלאום וקבע כי פיתוח התיישבות יהודית וביסוסה הם ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד – ויש בו כדי לשמש שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית, כולל בהחלטות על הקמת בית ספר ומימון הסעות מחוץ לעיר. // הסעיף הזה הקפיץ את השופט שפירא. הוא הזכיר את העובדה שחוק הלאום כלל לא נכלל בטיעוניה של עיריית כרמיאל, והזכיר מקרה דומה שאליו התייחס השופט עמית במילים הבאות: "התקשיתי להבין מדוע נדרש בית המשפט להתבסס על חוק יסוד זה, באשר לשיטתו-שלו ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיע גם ללא שימוש בחוק יסוד… משבחר בית משפט קמא להשתמש בכלי של קודש על מנת לטפל בנושא של חולין, אני סבור כי שגגה יצאה תחת ידיו גם לעיצומם של דברים".

החלק הראשון הגיוני. שופט לא אמור להזדקק ל"עקרונות היסוד של השיטה" כאשר הוא יכול להגיע להכרעה באמצעות סעיפי חוק מפורשים המטפלים במקרה שהונח לפתחו. // אולם ההמשך מתחיל להיות חשוד: שימוש בחוק יסוד לשם הכרעה בסכסוך מקומי הוא "שימוש בכלי של קודש על מנת לטפל בנושא של חולין"? // מה בדיוק עשה אהרן ברק כשדחף את חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לעשרות הכרעות "מקומיות" תוך שהוא מייצר יש מאין חוקה פרוגרסיבית?

שפירא לא הסתפק בכך ועבר לכיסוח דשא כללי של חוק הלאום באמצעות הסתמכות נוספת על השופט עמית. "חוק יסוד: הלאום, שעניינו במאפיינים הזהותיים של המדינה, לא נועד לשמש את ראובן בריבו עם שמעון". // בתרגום לעברית מדוברת: חוק הלאום, גם אם לא יסורס בבג"ץ, הוא סמל מופשט, ארכיטיפ אבסטרקטי, לא עיקרון שרלבנטי למערכות יחסים בחיי היומיום. // שפירא הרחיב את דבריו של עמית והוסיף שתי קביעות משפטיות לא טריוויאליות. הראשונה, בין חוק הלאום לחוקי היסוד של 1992 ישנה היררכיה: "אין בהוראות חוק יסוד הלאום כדי לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק". // הקביעה השנייה כבר לא תירשם על שמו כי שפירא שאב אותה מהרצאותיו של אהרן ברק: חוק היסוד כפוף למגילת העצמאות, וזו קובעת עקרון-על חוקתי שלפיו "ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". // זוכרים את הוויכוח על סעיף השוויון שאין בחוק – ובכן, הנה זה בא.

הרשם מהקריות איננו האטרייה הכי ארוכה בסיר. // הוא בחר במקרה בעייתי במיוחד לתלות עליו התחלה של תיקון מהפכת האקטיביזם השיפוטי של ברק, שכן תבחיני הסעות לתלמידים אינם אמורים להיות מושפעים מזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. // אבל המניפסט של השופט שפירא מסוכן הרבה יותר. הוא מראה כיצד מתכננת מערכת המשפט למסמס ולרוקן מתוכן  אחת מההחלטות החשובות ביותר של כנסת ישראל בעשור האחרון.

**

ראשי חברת 'קרן אור', יחיאל (חיליק) טפירו ועו"ד אמיר בירמן, חטפו עונשי מאסר בני חמש שנים ושלוש שנים (בהתאמה), יחד עם קנסות גבוהים, בגין עבירות של אונאת משקיעים. // טפירו היה בעליה של סוכנות ביטוח משגשגת והציע ללקוחותיו להשקיע את חסכונותיהם במיזמי פינוי-בינוי ותמ"א 38. // בדרך הזו אסף, יחד עם שותפו, 80 מיליון שקלים מאנשים שהיו בטוחים שחסכונותיהם הולכים להשקעה בטוחה באופן יחסי.

מנהלי החברה אומנם התחייבו כי הכספים יושקעו בפרויקטים של תמ"א 38 ובאשראי חוץ-בנקאי, אולם בפועל, ככל הנראה עקב הסתבכויות עסקיות של הבעלים, חלק ניכר מהכספים שימש למטרות שונות לחלוטין. // "החברה השתמשה בכמחצית מכספי המשקיעים כדי לעמוד בהתחייבויותיה כלפי לקוחות קודמים – היינו להשיב למשקיעים קודמים את הקרן ואת הריבית מכספי משקיעים חדשים; לבצע העברות לחברות פרטיות בבעלות בעלי השליטה; לרכישת דירות על שם בעלי השליטה; להשקעת כספים בקרן גידור בבעלות אחד מבעלי השליטה", כתב השופט חאלד כבוב.

כבוב נתפס בעשור האחרון כאחד השופטים המובילים את התפתחות דיני התאגידים וניירות הערך, בדגש על ההיבטים הפליליים שבהם. // אחת הנקודות המעניינות בתיק האחרון היא שסעיפי האישום לא הצטמצמו ל"קבלת דבר במרמה" ו"גנֵבה בידי מורשה" אלא כללו גם אישומים בדיני ניירות ערך, וליתר דיוק: אישום ב"הצעה ומכירה לציבור של נירות ערך ללא תשקיף". // במובן זה, ההרשעה חשובה לא רק למקרה הספציפי אלא גם כהצבת רף לצורך הגנה על הציבור מהפיתויים המוצעים לו לא פעם מחברות פרטיות. // רשת האינטרנט ודפי העיתונים הרי מלאים בחברות המתמחות בהשקעות כאלו ואחרות, המציעות לציבור "השקעה בטוחה" עם תשואה גבוהה ושקט נפשי. // אלא שבניגוד לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה ומחויבת בשקיפות מוחלטת, הכוללת דיווחים שוטפים לבורסה על כל תנודה קלה במצבה הפיננסי, החברות הפרטיות מתנהלות הרחק מעיני הציבור. גם מי שיטרח – ישלם אגרה ויוציא נסח חברה מאתר רשות התאגידים – יֵדע מעט מאוד על מצבה הפיננסי הממשי של החברה. // חוסר השקיפות מאפשר לבעלי החברה לפזר הבטחות, בלי שהמשקיעים יכולים לבדוק אם יש לדברים כיסוי. // משקיעים חכמים לא ייכנסו להשקעות אלו, והנפגעים הם בעיקר משקיעים תמימים. אזרחים שחסכו כסף ליום סגריר והוקסמו מסיפור נוצץ שנמכר להם.

השופט כבוב קבע כי 'קרן אור' אומנם הציעה ללקוחותיה "הלוואה", אבל המהות העסקית הייתה הצעה להשקעה. // המהות הכלכלית הופכת את ההסכמים שחתמה 'קרן אור' מול הלקוחות ל"ניירות ערך", לפי ההגדרה הרחבה של החוק. ברגע שהסכמים אלה מוגדרים כניירות ערך, בעלי החברה נמצאים בסרט אחר לגמרי. // הם מחויבים בפרסום תשקיף, דהיינו להתנהל בשקיפות מלאה ומוחלטת מול הלקוחות.

הכרעות דין ממין זה אומנם חשובות מאוד להגנה על משקיעים, אולם ראוי לזכור שמבחינה כלכלית יש להן מחיר. עלויות פרסומם של תשקיפים מלאים גבוהות באופן יחסי, וחברות ללא איתנוּת פיננסית עשויות לצאת מהמשחק בשל חובת השקיפות המוגברת. // ועדיין, בשקלול רחב נדמה שאינטרס ההגנה על משקיעים תמימים חזק יותר מהמחיר שישלם השוק בסינון חברות השקעה שאינן מסוגלות לעמוד בחובות הדיווח של חברות ציבוריות.

**

רשות מקומית, כשמה כן היא: רשות שדואגת לבני המקום. כל עניינה ומהותה הוא "עניי עירך קודמים". היא מפנה זבל בתחומיה בלבד, מפעילה מוסדות חינוך ומתקנים ציבוריים ומעניקה שירותים בתחומי השיפוט שלה. // המחוקק, שחשש שחוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים יפגע ביכולתן של הרשויות לתעדף את תושביהן, קבע במפורש כי "לא יראו הפליה… הבחנה שנעשית על ידי רשות מקומית בין תושביה למי שאינם תושביה, במידה הנדרשת לביצוע תפקידיה או להפעלת סמכויותיה לטובת תושביה". // אל מול זה עומדים ערכים כמו שוויון, זכות תנועה ונגישות לשירותים ציבוריים – שלהם זכאי כל אזרח. האיזון צריך להיעשות תוך תשומת לב לפרטים הקטנים, מה שלשופטים קשה לעשות כאשר באוויר מרחפת המילה "גזענות" גם כאשר לא הוצגו ראיות.

משפחה ערבית מטירה ביקשה לרכוש מינוי לקאנטרי קלאב בכוכב יאיר – ונדחתה. // הנהלת הקאנטרי הסבירה שהיא מוכרת מינויים לתושבים מקומיים בלבד, וכן למשפחות מיישובים סמוכים שילדיהן לומדים בכוכב יאיר. // התיק מתגלגל בין הערכאות השונות במשך קרוב לשבע שנים, ונחתם בפסק דין של השופטת דפנה ברק-ארז בבג"ץ, שלפיו העדפתה של המועצה המקומית הייתה לא מידתית ולא סבירה. ברק-ארז שלחה את הרשות לבדוק מחדש את החלטתה. // "הפליה מטעמי לאום, לצד ההפליה מטעמי גזע ומוצא, היא הפליה מגונה ובזויה במיוחד, ואין כמו העם היהודי להבין זאת", כתבה ברק-ארז. "היא פוגעת לא רק בשוויון אלא גם בכבוד האדם, ואף ברקמה הדמוקרטית של המדינה". // השופטת אומנם לא קיבלה את טענת העותרים שהקאנטרי דחה אותם בשל מוצאם הלאומי, לאחר שהנהלת המתקן הוכיחה שגם יהודים מרשויות אחרות שביקשו לרכוש מינויים סורבו, אבל קיבלה את העתירה גם בלי הסעיף הזה.

היועץ המשפטי לממשלה, שהצטרף כצד להליך, הציג תקדימי פסיקה שעסקו בשאלת קו הגבול – באילו שירותים מותר לרשות המקומית להעדיף את תושביה ובאילו לא. // עיריית רעננה איננה יכולה למנוע מתושבים זרים להיכנס לפארקים ציבוריים בתחומה, אך יכולה לגבות מהם תשלום במידה שהפארקים כוללים שירותים מיוחדים שאינם מתקני משחקים וגינון; עיריית ירושלים קיבלה אישור להעניק פטור מדמי חניה לתושבי האזור בלבד אך לא למי שמפעילים עסק במקום אך אינם מתגוררים בו. // במסגרת השיקולים המותרים ציין היועץ את גודל הרשות ואת אופייה הקהילתי; את מידת הסבסוד של השירות ואת מידת הבסיסיות שלו. // בצעד נדיר דחתה ברק-ארז את רוב תבחיני היועמ"ש, בדגש על תבחין הקהילתיות. "האם קיימת סולידריות חברתית במדינת ישראל", תהתה, "או שמא כל קהילה וכל רשות מקומית יכולות להסתגר ולהתגדר לטובת עצמן?".

השופטת בחרה להשתית את פסק דינה על "עקרונות החירות היושר והשלום של מורשת ישראל", בשל העובדה שמדובר בתיק המשליך על "דמותה של ישראל כמדינה וכחברה". // ברק-ארז, ובעקבותיה השופט מינץ, צללו לסוגיית עשרת התנאים שהתקין יהושע בן-נון (המתוארים במסכת בבא קמא): "מדובר בשורה של תקנות שקבע יהושע בעת כניסת בני ישראל לארץ שאִפשרו לעם לסגת את גבול זולתם, כדי שישרה שלום ורעות ביניהם". // אחת התקנות עוסקת בהיתר של כל השבטים לדוג "בימה של טבריה" אף שהיא מצויה בתחומו של שבט נפתלי בלבד. תקנה אחרת עוסקת בחלוקת מימי מעיין המצוי בצלע הר – בין יושבי כיפת ההר ליושבי העמק. // השופט מינץ הסתייג מהאנלוגיה, שכן תקנות יהושע עוסקות במשאבים חיוניים ולא במותרות כמו קאנטרי, והעדיף ללמוד מסוגיית "כופין על מידת סדום".

מלבד השאלה הכבדה של גבולות הסמכות של הרשות המקומית, זוהי הזדמנות להעלות שאלה על השימוש במשפט העברי. // מצד אחד, הסתמכותם של שופטים על מקורות המשפט הלאומי שלנו היא ברכה גדולה; מצד שני, לא פעם השימוש במשפט העברי נעשה בטכניקה מתוחכמת, השופט שולה זרע הלכתי ושותל אותו על מצע שונה לחלוטין בהקשרים ובזיקות הרחבות. האם זו חשיפת "עומק הפשט" או אולי דווקא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה?

**

והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום – זו ביר-הדאג'. // המאחז הבלתי-חוקי הענק הזה מסמל יותר מכול את הכאוס והחידלון במשילות הגוועת בדרום. תוך שנים ספורות השתלט המאחז על 20 אלף דונם, אף שמספר תושביו עומד על כ-8,000 תושבים (כלומר יותר משני דונם לנפש). // המאחז הבדווי הבלתי-חוקי איננו רק בולען של קרקעות, אלא גם סטארט-אפ ניישן, מקור השראה רוחני ותרבותי לרעיון של חלל פנוי מן החוק. כנופיות המבריחים המיומנות המשטות בלוחמי צה"ל בגבול הדרומי ובחיילי המילואים בצאלים, מגדלי מטעי הסמים התת-הקרקעיים הגדולים, ואפילו האנס שפרץ לבית ביישוב בדרום ותקף מינית ילדה בת עשר – כל אלה יצאו מהמקום.

בניגוד ליהודה ושומרון, שם צווי "שימוש מפריע" מעיפים חקלאים יהודים מאדמתם גם אם אין לתובע בדל ראיה לבעלות על הקרקע, הפולשים מביר-הדאג' יושבים על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות מובהקות שנגזלו מבעליהם החוקיים. // העובדה שלמשטרה לא אכפת – איננה עניין חדש ואיננה מעניינת; השאלה היא מדוע בג"ץ, שרוממות קדושת הקניין הפרטי בוקעת מכל פסק דין שלו שעוסק באיו"ש, נתקף צניעות פתאומית כשמדובר בבדווים מהנגב. // תביעה שהגישו בעלי הקרקע נגד תושבי ביר-הדאג' שפלשו לאדמותיהם לא זכתה לסעד הראוי, והתובעים ערערו על כך לבית המשפט העליון. // הערעור נדחה, תוך שהשופטים חושפים את גישתם ביחס להבדל בין עמונה לבין הנגב. "המערערים מבקשים להקיש מפסיקה שעסקה בפינוי יישובים יהודיים מקרקע בבעלות פרטית של פלסטינים ביהודה ושומרון לנסיבות המקרה דנן", כתב השופט גרוסקופף. // אך המשיך וקבע כי "טענות מסוג זה כבר הועלו בעבר ונדחו על ידי בית משפט זה בהיותן פשטניות ומשוללות בסיס משפטי".

הנה כי כן, זכות הקניין היא "פשטנית ומשוללת בסיס משפטי". // השופטת וילנר הסבירה כי "ההגנה על הזכות לקניין אינה ניצבת לבדה, ולצידה נדרשים גורמי המדינה לתת דעתם על שיקולים רבים נוספים, כדוגמת סדרי עדיפויות תקציביים, מדיניות ממשלתית וכיוצא באלה. // על רקע זה, השתרש בפסיקה הכלל כי בית משפט זה יימנע, ככלל, מהתערבות בשיקוליהן של רשויות האכיפה בכל הנוגע לפעילות המתבצעת כלפי בנייה בלתי חוקית, אלא כאשר הרשויות מתנערות במובהק מחובת האכיפה המוטלת עליהן". // והשופט מזוז? הוא אפילו לא טרח להתייחס.

**

2 במארס הוא יום הולדתו של תיאודור סוס גייזל, הסופר והמאייר האמריקני המוכר בשם העט שלו "דוקטור סוס" – וכמובן בעולמו הצבעוני, עתיר הדמיון ומשחקי המילים, שכבש לעצמו מיליוני אוהדים במולדתו האמריקנית ובעולם כולו. // מעמדו של ד"ר סוס בספרות הילדים באמריקה כה חזק עד שיום הולדתו נקבע כבר ב-1998 כ"יום הקריאה הלאומי" לילדים, בשיתוף פעולה עם חברת ההוצאה לאור של יצירותיו. // אך לקראת יום הקריאה של השנה הכריזה החברה על הפסקת ההפצה וההדפסה של שישה מן הספרים הוותיקים של ד"ר סוס, כיוון שהללו "מתארים בני אדם בדרך שגויה ומכאיבה", בעוד החברה מבקשת "לתמוך בכל הקהילות ובכל המשפחות". // בין הספרים נכלל ספר הילדים הראשון שפרסם גיזל, שתורגם לעברית כ"רחוב תות, סיפור לא פשוט", שעתיד להיגנז משום שמוזכר בו איש סיני האוכל בסיוע מקלות (!), וספר אחר שבו מופיעים זוג אפריקנים, כשלגופם חצאית קש.

במקביל, הכרזת עידוד הקריאה השנתית של נשיא ארצות הברית, הנערכת ביום זה, לא כללה הפעם את אזכור שמו של ד"ר סוס. // זהו חידוש של הנשיא ג'ו ביידן, שלדברי דובר הבית הלבן היה תוצאה של ניסוח שהוכן בדקדקנות במשרד החינוך האמריקני.

ספריו של ד"ר סוס לא נתפסו מעולם כמשמיצים או פוגעניים, אך כעת נראה שעצם העובדה שמופיעות בו דמויות לא-לבנות בצורה סטריאוטיפית הפכה לבעייתית. // אין ספק שהסופר כתב את חיבוריו מנקודת מבט אמריקנית-לבנה מובהקת, כפי שנראות כל הדמויות של גיבורי (או אנטי-גיבורי) ספריו המשעשעים; אך צנזוּר רטרואקטיבי של ספריו נראה כניסיון להתכחש לאופן שבו עוצבה התרבות האמריקנית והמערבית בכלל. // זהו ניסיון הכרוך בצורה עמוקה בפוליטיקת הזהויות ובהעצמה המלאכותית שהיא מבקשת להעניק לחברות "מדוכאות" ולכל הטוען לקורבּנוּת.

הפניית העורף לתרבות האמריקנית בשל הדומיננטיות הלבנה שבה לא התחילה עכשיו. // בקיץ 2018 הסירה אגודת הספריות האמריקנית את שמה של לורה אינגלס וילדר, מחברת סדרת הספרים הקלאסית 'בית קטן בערבה' שעסקה בחיי החלוצים הפוריטנים, מן הפרס שהייתה רגילה להעניק (שקיבל מעתה את השם הכללי "פרס מורשת ספרות הילדים"). // זאת, כיוון שספריה של וילדר כוללים "גישות סטריאוטיפיות לילידים אמריקנים ולשחורים". // הקלאסיקה, לפחות באמריקה, הופכת לאיום על התקינות הפוליטית הנוכחית.