הכרוניקה, פברואר 2020

מה קורה כאן

סרטוני התעמולה האוטו-אנטישמיים של ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו) נתפסו בתחילה כיוזמה נקודתית, עד שהתברר שהם הופקו כחלק מאסטרטגיה סדורה שנועדה לגייס למפלגה תומכים מקרב יוצאי ברית המועצות. בסרטון אחד זעק קושניר ברוסית "יותר ממיליון נציגים של הקהילה האורתודוקסית מתקיימים על חשבוננו", והוסיף "המדינה מסבסדת אותם על חשבון המיסים שלנו, על חשבון העבודה שלנו. מספיק". זאת על רקע תמונה של המון חרדי. הסרטון זכה לשיתופים רבים ולשיח ער ברשתות החברתיות. // בסרטון שני תקף קושניר את שיתוף הפעולה של קופות החולים עם בודקות טהרה. מדובר בשירות וולונטרי הניתן לנשים המבקשות לברר אם מקורו של דימום נרתיקי הוא מהמחזור החודשי או מפציעה. "זה קורה על חשבון תקציבי הבריאות", התריס קושניר. "זה קורה על חשבון אותם אנשים שמחכים במסדרון בבית החולים, זה קורה על חשבון אלה שמחכים לחיסון לשפעת". קודם להופעת הסרטון פרסם ב'מקור ראשון' העיתונאי ישי פרידמן את דבריו של סגן ראש עיריית חיפה מטעם ישראל ביתנו, לזר קפלון, שלפיהם הדתיים "זוללים ושותים" ו"אונסים קטינים".

 

מתגובותיה של מפלגת ישראל ביתנו עולה כי הסערה שחוללו הסרטונים ודברי הבלע עושה לה רק טוב. דוברות המפלגה הסיטה את האש לעבר מתנגדיה הפוליטיים והגיבה בסגנון "לא ישתיקו אותנו". // מי שתרגם לעברית את ההתבטאויות של קושניר בשפה הרוסית והפיץ אותם ברשתות הייתה קבוצת עולים ותיקים מחבר העמים, שהקימה אתר אינטרנט תחת הכותרת "סכנה מביתנו – קמפיין הבחירות של ישראל ביתנו ברוסית: השלכות חברתיות". מפעילי האתר טוענים כי מדובר בתופעה רחבה המזכירה להם את דפוסי הפעולה האלימים שרווחו בארצות מוצאם. עוד טענו שמפלגת ישראל ביתנו מנהלת קמפיין כפול, הכולל מסרים נורמטיביים בעברית לצד מסרים בעייתיים הכוללים תוכני איומים והפחדה בשפה הרוסית. // חברי ההתארגנות פרסמו מסמך המסביר מה הניע אותם לקום ולעשות מעשה: "אנו, יהודי בריה"מ לשעבר, שעלינו למדינת ישראל בתקופות שונות ומצאנו כאן את הבית היהודי במולדת, נחשפנו בשנה האחרונה, ולמעשה לאורך כל תקופת הבחירות, לקמפיין בחירות של מפלגת ישראל ביתנו בשפה הרוסית, וברצוננו להביע את שאט הנפש מתוכן הקמפיין שהינו שונה לחלוטין מהקמפיין של מפלגה זו בעברית. הקמפיין ברוסית הינו שקרי, מגמתי, ולמעשה אנטישמי. הוא מסית נגד הציבור הדתי והחרדי, מלא בהכפשות נגד אנשים דתיים, מכנה אותם 'טפילים' המנצלים כביכול את תקציבי המדינה על חשבון המגזר הרוסי, ומעביר מסר כי המגזר הרוסי נושא בעול המימון של חיי המגזר החרדי".  // "חברי הכנסת המופיעים בסרטוני התעמולה מסיתים רגשית את ציבור הבוחרים וזורעים אימה מפני 'מדינת הלכה' בדיונית", הוסיפו הכותבים. "קמפיין כזה עורר אצל חלקים מסוימים של המגזר הרוסי גלי אנטישמיות אמיתית, עם קריאות לאלימות נגד חרדים וציונים־דתיים. הקמפיינרים של ישראל ביתנו מנסים ליצור אווירה בקרב הבוחרים דוברי הרוסית כי בכוונת הדתיים והחרדים לרדוף, להפלות ולמעשה להשתלט על חייהם של הישראלים החילונים. כמה מפּעילי מפלגת ישראל ביתנו מאשימים את המגזר החרדי כולו במעורבות בעבירות פדופיליה. כל זה מזכיר מדי את עלילת הדם ורדיפת יהודים לאורך ההיסטוריה, ומעורר אצל הבוחרים של ישראל ביתנו רגשות שנאה עזים כנגד הציבור הדתי והחרדי כולו".

ההערכה היא כי ליברמן בחר באסטרטגיה מסכסכת ומפלגת כחלק משינוי מיצובו מראש מפלגה המזוהה עם גוש הימין – למתחרה על הובלת מחנה "רק לא ביבי". // הוא הגיע למסקנה שמתקפה ממוקדת על "השותפות הטבעיות" של נתניהו תגבש סביבו קהל בוחרים של יוצאי ברית המועצות חסרי זיקה דתית, על בסיס אסטרטגיית 'זיהוי אויב משותף'. התוצאה הסמי-אנטישמית מעוררת את החשש כי ההשלכות השליליות על המארג החברתי בישראל יותירו חותם שיחרוג מתעלול בחירות נקודתי.

**

תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, המכונה "חוק קמיניץ", יצר קואליציה מוזרה בין חברי הכנסת אחמד טיבי ומשה גפני ולוביסטים של קיבוצים ומושבים. הסערה החלה בדצמבר, במהלך ההצבעה הלילית על תיקון לחוק, שנועד לאפשר להקדים בשבוע את מועד הבחירות השלישיות מיום חג הפורים. טיבי וגפני התנו את העברת החוק בביטול חוק קמיניץ. התערבותם של אנשי תנועת 'רגבים' הצליחה למנוע את המחטף אולם בכך לא היה די. סמוך לאחר מכן איים ח"כ טיבי במניעת העברת כספים למשרד המשפטים. // "ההליך שמתקיים כאן הוא ניסיון לסחיטה באיומים של משרד המשפטים", הגיב שר המשפטים אמיר אוחנה בדיון בוועדת הכספים. מאיימים, הסביר, "שאם לא נקפא את חוק קמיניץ לא יועברו למשרדי כספים. טיבי אמר לי בשיחה טלפונית שזה כלי פרלמנטרי בידיו, להקפיא כספים. אחת מהבטחות הבחירות שלי היו שבשנת התקציב אקח פחות כסף מהציבור ולא יותר. אם החרב מעל צווארי מאיימת בקיצוצים במשרד המשפטים, אז תודה לכם. יהיו קיצוצים. אני רוצה לקחת פחות כסף מהציבור. זה לא יביא אותי לתקן או לבטל חוק שהוא לטובת הציבור". אותו דיון הביא לחילופי נאצות קשים בין טיבי לח"כית קטי שטרית.

 

החוק, שעבר בכנסת באפריל 2017, התבסס על אסטרטגיה שהוכחה כיעילה במיוחד נגד ארגוני פשיעה שהצליחו לחמוק מרשת האכיפה הפלילית: מכה מנהלית כואבת בכיס של עברייני הבנייה הבלתי חוקית. // החוק הסמיך את פקחי היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר להטיל קנסות מנהליים בגובה של עד 600 אלף שקל, בלי לעבור דרך בתי המשפט בהליכים ארוכים ומייגעים. במקביל שִכלל החוק את הכלים המנהליים המאפשרים הריסה של בנייה בלתי חוקית. זאת באמצעות שיפור ההליך של הוצאת הצווים, הענקת סמכויות לרשויות האכיפה לבצע צווים, וצמצום האפשרות להותיר על כנה בנייה בלתי חוקית לתקופות ממושכות. // הנתונים שהציג ראש היחידה הארצית לאכיפה, אבי כהן, מרשימים. 1,264 דרישות לתשלום קנס מנהלי הוצאו ב-2019, והאיום המופיע בהן עשה את שלו. לא פחות מ-496 מבנים בלתי חוקיים נהרסו על ידי הבעלים באופן עצמאי, ועוד 182 מבנים קיבלו ארכה לפינוי מרצון בפרק זמן נקוב. 37 ממקבלי הדרישות החליטו לערער. חברה אחת שביצעה עבירת בנייה שילמה את הקנס; וכל היתר שלא הרסו ולא שילמו – 549 עבריינים – נכנסו אל בין גלגלי השיניים של ההוצאה לפועל. // הפער בנתונים לעומת המצב ששרר לפני חקיקת החוק דרמטי: לפני חקיקת החוק, פחות מ-20 אחוזים מצווי ההריסה או הפסקת העבודה מומשו בפועל.

אולם ההישג הגדול ביותר של חוק קמיניץ הוא אפקט ההרתעה, בדמות ירידה בהתחלות בנייה בלתי חוקית. הפקחים מדווחים כי בשנים 2017–2019 חלה ירידה של 41 אחוז בעבירות הבנייה הנפוצות, ושל 75 אחוז בעבירות הבנייה החמורות. // הבעיה המרכזית עם החוק הוא מדיניות ההפעלה שלו. סוד גלוי הוא שרוב עבירות התכנון והבנייה הקשות מתבצעות במגזר הערבי, אולם במשרד המשפטים חששו שהחוק יצטייר כגזעני ולכן השקיעו חלק ניכר ממאמצי האכיפה במגזר החקלאי היהודי בקיבוצים ובמושבים. התוצאה היא אי שוויון זועק באכיפה: בעוד במגזר הערבי עיקר המאמצים כוונו נגד ההפרות החמורות ביותר, כמו בנייה מסחרית על קרקעות חקלאיות או בנייה על שטחים שיועדו למבני ציבור, במגזר היהודי האצבע על הדק הקנסות קלה הרבה יותר.

את שיקולי המדיניות באכיפה חובה להשוות כדי לעשות דין אחד לכול, אולם החוק עצמו חשוב מאין כמוהו. לא רק כסכר האחרון להצלת העתודות האחרונות של מקרקעי ישראל, אלא גם לטובת החברה הערבית. מכת הבנייה הפיראטית פוגעת בראש ובראשונה ברשויות הערביות. הן אינן יכולות לתכנן תשתיות ציבוריות כל עוד איש הישר בעיניו יעשה ואין להן שליטה אפקטיבית בשטחים הציבוריים. השוט המנהלי יאפשר לרשויות לקדם הליכי פיתוח בצורה יעילה, לקבל תקציבים מהממשלה ולהעניק שירותים חיוניים לתושביהן.

**

 

ההתמודדות הפוליטית של נתניהו בסבב הבחירות השלישי בחודש הבא מורכבת במיוחד בגלל מסלול המכשולים המשפטי שעומד בפניו. משוכה משפטית אחת מאיימת למנוע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה, גם אם גוש הימין יזכה לרוב בבחירות במרץ: העתירה שהגישה לבג"ץ גברת ששמה ארנה ברי דרשה מבית המשפט להחיל את "הלכת דרעי פנחסי" (האוסרת על מינוי שר שתלוי נגדו כתב אישום) גם על ראש הממשלה עצמו, ולתת פסק דין הצהרתי שלפיו נאשם בפלילים מנוע מלהרכיב ממשלה.

הדיון בסוגיה יצר מתח בין בג"ץ ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. עוד קודם לדיון ביקש השופט התורן עופר גרוסקופף ממנדלבליט להגיש חוות דעת בנושא. מנדלבליט סבר שמדובר בסוגיה פוליטית שהתערבות בה באמצעות הכרעה משפטית עשויה לפגוע במעמד היועץ המשפטי, והודיע שהוא יחווה דעתו רק אם בג"ץ יחליט לקבל החלטה לגופה של עתירה. בסביבתו רמזו שגם אם השופטים יחליטו לקבל הכרעה לגופה של עתירה, עמדתו של היועץ תהיה נאמנה ללשון החוק והוא יקבע שאין מניעה משפטית שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. // הסיבה היא ההבדל הבסיסי בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד שופטי בית המשפט העליון. בעוד העליון מרשה לעצמו לחדש הלכות משפטיות ולהשלים לקונות משפטיות באמצעות פסיקה, תפקידו של היועמ"ש מצומצם הרבה יותר – שיקוף הדין הקיים בעבור הרשות המבצעת. לדעת מנדבליט אין ולא צריכה להיות ציפייה מהיועץ לחדש הלכות שאינן מפורשות בחוק ואשר נועדו "לחנך" את המערכת. // שופטי בית המשפט העליון אסתר חיות, חנן מלצר ועוזי פוגלמן דנו בעתירה ופרסמו את החלטתם לאחר כמה ימים. הם דחו את טענת פרקליטי נתניהו שלפיה הנושא כולו פוליטי ואיננו שפיט, אך קבעו שהעתירה מוקדמת ותיאורטית ולכן יש למחוק אותה.

מבחינה משפטית טהורה לא ברור מהו הבסיס להתערבותו של בית המשפט בבחירות. הלכת דרעי פנחסי שקבעה שנאשם לא יכול לכהן כשר התבססה על עילת הסבירות: לא סביר, טען השופט אהרן ברק, שראש ממשלה ימנה שר או ימנע מלפטר שר שהואשם בפלילים, מאחר שבכך הוא פוגע באמון הציבור. // אלא שהנימוק הזה איננו רלוונטי לסוגיה הנוכחית. הבחירות בחודש אדר ייערכו על הנושא הזה בדיוק: כן או לא נתניהו. אם הציבור יבחר בנתניהו הרי הוא נותן בו אמון למרות כתב האישום נגדו, וממילא אין כאן פגיעה באמון הציבור. // בניגוד לעמדה הפטרנליסטית הרווחת בשמאל, הציבור איננו מושג מדומיין. הוא לא "הציבור הסביר" האידיאי מבית המדרש של האקטיביזם השיפוטי, אלא עם ישראל הממשי שילך אל הקלפי.

**

היכולות הטכנולוגיות המתפתחות בתחום שימור תאי הביצית והזרע וההפריות המלאכותיות פותחות מגוון אפשרויות למימוש כמיהות ופנטזיות שלא היו אפשריות בעבר. הצעצוע החוקתי החדש שבוחנים בתי המשפט בישראל, במסגרת המאמץ השיפוטי השיטתי והמתמשך להרחבת גבולות מושג המשפחה, הוא "הזכות לסבוּת". הטכנולוגיות החדשות מעוררת את הרצון, הרצון תובע זכות, ובמדינה המנהלית כל "זכות" יוצרת "חובה" של המדינה לאפשר לבעל הזכות לממש את זכותו. // על פי השופט שאול שוחט, המרבה להוציא פסקי דין חדשניים בתחום דיני המשפחה, זכות מוכרת לסבות היא רק עניין של זמן. ומעשה שהיה כך היה: גבר נהרג בנסיבות טרגיות בגיל 36, והוריו ביקשו מבית החולים לשאוב זרע מגופו, ובהמשך עתרו לבית המשפט כדי שיאפשר להם להפרות אישה פונדקאית מהזרע ולקבל נכד. בפסק הדין טוען שוחט שכבר היום קיימת 'זכות לסבות' אם ההורים מצליחים להוכיח שהבן שלהם הסכים להעניק להם את הזכות לבחור אישה אשר תהרה מזרעו. // אליבא דשוחט, ההורים צריכים להוכיח רצון ברור של המנוח בשלוש נקודות: רצון כללי להביא ילדים לעולם, רצון להוליד ילדים גם לאחר מותו, קרי ילדים שהוא לא יכיר ולא יגדל, ורצון לממש זאת באמצעות אישה שלא הייתה בת זוגו והוא לא בחר. אם אדם רווק משאיר אחריו צוואה כזו, הוריו יכולים כבר עכשיו לקבל לחזקתם את הזרע הקפוא שלו ולהתקשר בהסכם עם אם פונדקאית.

במקרה אחר שנדון בבית המשפט העליון נדחתה עתירת ההורים, שכן למנוח הייתה בת זוג. זו לא הסכימה להרות מזרעו שנותר אחריו, ואף התנגדה למסירת הזרע של בעלה המת לאישה אחרת בטענה שבעלה לא היה חפץ להוליד ילדים בדרך זו. // באותו עניין נפסק שעמדת אשת המנוח גוברת על עמדת ההורים, אלא שכבר אז הביעו חלק מהשופטים תמיכה עקרונית ב'זכות להורות': "יש מקום להרהר בפיתוח זכותם של הורי הנפטר לסבות, אשר בשנים האחרונות זוכה להכרה מסוימת כזכות ראויה", כתבה שם השופטת חיות. החרה החזיק אחריה השופט יורם דנציגר: "שמא יהיו מקרים קונקרטיים בעתיד אשר יובילו את שיטת המשפט בישראל להכיר בזכות לסבות כשיקול נוסף שיש בו כדי להטות את הכף לטובת השימוש בזרעו של הנפטר". // ה'שמרן' היחידי באותו פסק דין היה לא אחר מאשר השופט הליברלי מזוז שקבע כי "כל הרחבה מעבר להיתר לבת הזוג יש בה… משום חריגה מגבולות הדין המצוי והיא עניין למחוקק לענות בו".

 

בתיק הנוכחי עתירת ההורים נדחתה, שכן הם לא עמדו בנטל הוכחת הרצון המשוער של בנם, אולם הפתח העקרוני כבר נפתח. הבעיה הקשה במדיניות המתפתחת בפסיקה היא המשקל הנמוך הניתן לטובת הילד. הסבים המבקשים להביא לעולם נכד מזרעו של בנם הם אנשים בעומק שנות השישים לחייהם, הרבה אחרי הגיל הטבעי להורות ולגידול ילדים קטנים. עד שהילד הזה יתבגר הם יעברו את ממוצע תוחלת החיים בישראל. // הרצון של שיח הזכויות לאפשר כל פנטזיה ולמלא כל גחמה, תוך הרחבה אינפלציוניות של מוסד המשפחה המסורתי, מציע אולי תחושת חירות מדומה, אולם עלול לגבות מחירים חברתיים כואבים בעתיד.

**

העיניים הגדולות מדי של עסקני הקדש 'הוועד הכללי' הפילו אותם. המלחמה שניהלו העסקנים להשתלטות על בית הרב קוק התבררה כבומרנג וחשפה את ההתנהלות הפנימית של "הוועד הכללי" – אשכול הקדשות מהגדולים בישראל ובעל נכסים בעלי שווי עתק בטבורה של ירושלים.

'הוועד הכללי כנסת ישראל' הוא הוותיק שבמוסדות החסד בארץ ישראל. הוא נוסד כהקדש בשנת תרמ"ו (1886) על ידי רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט, ונוהל במהלך השנים על ידי הרבנים הראשיים ואבות בתי הדין של הקהילות האשכנזיות. // לאחר שנבחר הרב קוק לרב הראשי האשכנזי הראשון הזדעזע הנציב הבריטי הרברט סמואל לגלות שהרב הראשי לארץ ישראל חי בדירת חדר עלובה ברחוב הנביאים. הוא פנה לנדבן הארי פישל, ובקיץ 1921 הונחה אבן פינה לבניית בית חדש לרב קוק. פישל תרם את הכסף ל"ועד הכללי כנסת ישראל", כדי שזה יקים קומה שנייה מעל מבנה בשכונת בית דוד שבבעלותו, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות. שנתיים מאוחר יותר הושלמה בניית הבית, ומאז הוא שימש כבית מגורים לרב קוק ולמשפחתו, וכן שימש לפעילות ישיבת מרכז הרב.

הבלגן התחיל הרבה שנים לאחר מכן, בתחילת העשור הקודם. נאמני 'הוועד הכללי' פנו לעמותת 'בית הרב' ולרב יוחנן פריד שניהל אותה ודרשו מהם לפנות את בית הרב קוק. // טענתם הייתה שבית הרב כולו הינו נכס של 'הוועד הכללי' שהוקצה למטרה ספציפית מאוד – בית מגורים לרב קוק בתפקידו כרב הראשי האשכנזי. משנפטר הרב יש להחזיר את הנכס להקדש, שכן מוזיאון למורשת הרב קוק איננו חלק ממטרות ההקדש, ולכן יש להסב את הנכס לישיבה או כולל לאחת הקהילות החרדיות-אשכנזיות בירושלים. // עוד דרשו תשלום רטרואקטיבי של שכר דירה בגין השנים שבהן השתמשו אנשי בית הרב קוק במקום ללא היתר.

 

התיק הגיע לבית הדין הרבני האזורי, וזה תמך באנשי בית הרב. הנאמנים ערערו לבית הדין הגדול, ושם התרחש מהפך. הרב אברהם שרמן, נאמנו של הרב יוסף שלום אלישיב, קיבל חלקית את הערעור. הוא קבע שהבעלות בבית הרב קוק תעבור לידי הקדש הוועד הכללי, אך הוסיף שהחזקה במתחם בית הרב תישאר בידי העמותה הציונית, וזו תשלם שכר דירה ראוי בגין השימוש במקום. // נאמני הוועד הכללי קיבלו בדיוק את מה שהם רצו: הכנסה כספית מפנקת לאורך זמן. לבית הרב מדובר היה בכמעט מכת מוות, שכן עלויות השכירות במתחם גדול במרכז העיר הן מרקיעות שחקים. // אלא שזמן קצר לאחר מכן התברר שהרב שרמן נתן את פסק הדין בחוסר סמכות לאחר שכבר פרש מכס השיפוט.

התיק נגרר במשך שנים עד שהגיע לדיון בבית הדין הרבני הגדול. הדיינים גילו שמי שמייצג את הקדש הוועד הכללי אינם אנשים בשר ודם המוגדרים כנאמני ההקדש ומאושרים על ידי בית הדין, אלא עמותה פרטית, דבר שלכאורה מנוגד לחוק ולהלכה. // עוד זיהו ששניים מתוך הנאמנים המוצהרים הם תלמידי חכמים קשישים נטולי כל מעורבות והשפעה, ובפועל מי ששולט ביד רמה בכלל הנכסים של ההקדש הם עסקני העמותה הפועלים במחשכים ואינם מגישים דוחות על השכר שהם נוטלים לעצמם. // כך תיארו הדיינים את תגובתו של אחד הנאמנים לשאלות שהופנו אליו: "התנהלות שהתאפיינה בהתחמקות ממילוי הוראות בית הדין ובמתקפות בוטות, לא מכובדות ולא ענייניות כלפי הצד שכנגד, כלפי אישים שונים הקשורים בו וכלפי בית הדין עצמו".

בית הדין קיבל הכרעה מסוג מאוד לא שכיח כלפי עסקנים בעלי עוצמה ומעמד ברחוב החרדי: הוא ביטל את כל הזכויות שלהם בהקדש והקפיא את כל הפעולות המשפטיות עד למינוים של נאמנים חדשים. האכיפה של עקרונות מנהל תקין והתנהלות חוקית נראית בסיסית ואלמנטרית, אבל אצל המנגנונים החרדיים הוותיקים מדובר לא פעם בהזזת גבינה שהם מתקשים להתמודד איתה. הדרך להטמעת נורמות מוסריות והתנהלות שקופה וישרה דורשת שידוד מערכות עמוק.

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *