הפוסט-מודרנה כתשתית לתחייה

ההגות הדתית רואה בפוסט-מודרנה אתגר מאיים וממעטת להתמודד עמה. בספרו של דניאל שליט משורטט מודל ייחודי של הכלתה, על מצע המבנה המטא-היסטורי שפיתח לאורך השנים

כריכה ארץ ושמיים ג השילוח 16
ארץ ושמיים – א. פרקי טבע; ב. פרקי אדם; ג. פרקי ישראל

דניאל שליט
תוואי, תשס"ט-תשע"ט


בתי המדרש והישיבות עמוסים בצעירים המשקיעים מרצם בלימוד כתבים בני אלפי שנים. אך בימי החופש, "בין הזמנים", מתהלכים אותם צעירים עצמם בעולם מתחדש כמראה הבזק, שרגליו נטועות בהלכי רוח מרדניים, מפרקים, המכונים פוסט-מודרניזם. הדיאלוג בין בית המדרש המסורתי ובין הרוחות הנושבות בחוץ אינו חדש, כמובן, כפי שמעידים הכתבים שהפכו לנכסי צאן ברזל של היהדות, מחיבורו של הרב סעדיה גאון ועד לכתביו של הרב קוק; אך נראה שיש בפוסט-מודרניזם אתגר מיוחד. יותר משמדובר בפילוסופיה תיאורטית, המחייבת התמודדות אינטלקטואלית, מדובר במציאות קיומית שאינה ממתינה לאישור תודעתי. לאחר הצלחתו של המפעל המודרני לכונן אדם עצמאי, חושב ויוצר, המצליח ליצור את הווייתו בלא עזרתו של האל, הגיע הייאוש הגדול מתוצאות פרויקט זה – שתי מלחמות עולם זרועות הרס והרג.[1] לצד ייאוש זה, העולם כפי שהוכר עד כה הלך והתערער – החל בתפיסות המדעיות שגילו במציאות יחסיות, אי-ודאות וכאוס (כפי שגילו אינשטיין, הייזנברג ופואנקרה), ועד להתפתחות הטכנולוגית שהובילה להצפת העולם במידע, לתחושת ניכור ולטשטוש היכולת להבחין בין אמת לשקר.

אם נרצה לציין נקודת זמן שנדמה כי בה בקע מתוך ביצת המודרניות האפרוח הפוסט-מודרני, נצביע על סוף שנות השישים. מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968 השפיע עמוקות על אנשי האקדמיה הצרפתים, אותם אקדמאים שספריהם יהוו מצע מחשבתי לַפירוק הפוסט-מודרני – רולן בארת, מישל פוקו, ז'אק דרידה שספרו 'על הגרמטולוגיה' ראה אור כשנה לפני המרד והביא לעולם את המושג דה-קונסטרוקציה[2] – ואחרים. בארה"ב היה פסטיבל וודסטוק שיאה של תרבות הנגד של ילדי הפרחים במחאתם נגד מלחמת ארה"ב בוייטנאם. ובארץ, אם יותר להכניס את ארצנו הקטנטונת למשוואה, החלו סימני השאלה לאחר ההצלחה הגדולה של מלחמת ששת הימים, סימני שאלה המלווים את מדינת ישראל עד היום.

כיצד התמודדה היהדות הדתית עם המצב הפוסט-מודרני? העולם החרדי העדיף, לעת עתה, להתעטף בשתיקת התעלמות והסתגרות; בעוד חלק מהוגי ורבני הציונות-הדתית ניסו לגעת באתגר. חלקם נענו לו בשלילה מוחלטת, חלקם באמביוולנטיות וחלק באימוץ עמדות הבסיס. ספרו החדש של ד"ר דניאל שליט, החלק השלישי בטרילוגיית הספרים שלו 'ארץ ושמיים', מהווה מבחינה זו סגירת מעגל מחשבתי. זהו ניסיון להניח מצע הגותי לביסוס מחודש של תפיסת האדם והעולם – אחרי הערעור הפוסט-מודרני. כדי לעשות זאת הוא מתחיל מהחלקיקים הכי קטנים, המולקולריים, של הקיום, ומתרחב עד להיבטים המקיפים של ההכרה האנושית, ההיסטוריה והמטא-היסטוריה של האנושות. שליט מבקש לתת לתפיסת העולם המערבית את מקומה מבלי לאיין אותה; להתבונן באדם מתוך הכרה בגדלותו, ולא מתוך ביטולו. כל זה באמצעות מושגים ותכנים הלקוחים מתורת הסוד היהודית, בשאיפה לנסח תורת הכרה חדשה ולחשוף את הנוכחות האלוהית שבקיום.

בהקדמה לספר הראשון בסדרה מציין שליט כי ההתמודדות המחשבתית של הציונות הדתית עם אתגרי הפוסט-מודרניזם אינה מספקת. הוא טוען שמלבד הוספת כמה ספרי מחשבה כמו 'הכוזרי' וכתבי מהר"ל ללימוד הישיבתי הקלאסי, לא חידשו בתי מדרש אלה תפיסת עולם משמעותית המסוגלת להתמודד עם אתגרי השעה. עם זאת, בטרם נציג את דברי שליט, נציין לצורך ההשוואה כמה ניסיונות קודמים, מתוך ההגות הדתית, להתמודד עם הפוסט-מודרנה.

תגובות ציונות-דתיות לאתגר הפוסט-מודרני

האפשרות הראשונה להתמודדות עם התופעה היא שלילתה באמצעות חשיפת הפגמים העמוקים המצויים בבסיסה. עבודה זו ניסו לעשות שני רבנים משני קצוות רחוקים של המפה הדתית-לאומית: הרב חיים נבון, שלמד בישיבת הר עציון ("הגוש"), ההולך בדרכו של הרב יוסף דב סולבייצ'יק; והרב יוסף קלנר, מחוגי ישיבת הר המור, תלמידו של הרב צבי טאו, המלמד את תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כל אחד בדרכו מבקש להציג את הכשלים המהותיים הניצבים בסיס התפיסה הפוסט-מודרנית.

על עטיפת ספרו של נבון, 'מכים שורשים',[3] דמות של אדם צללים מניף גרזן אל עבר עץ ברוש ושורשיו השלוחים מטה. שם הספר אם כן דו משמעי – מצד אחד היהדות המבקש להכות שורש באדמה, ומצד שני התרבות הפוסט-מודרנית המבקשת להכות בה, לעקור אותה מהשורש. באמצעות שלל סיפורים, אנקדוטות ודיונים פילוסופיים ערכּיים נלחם נבון במה שהוא מזהה כתפיסות היסוד הפוסט-מודרניות: חירות רדיקלית, רדיפה אחר שוויון ופירוק ההגמוניה. כנגד אלה מעמיד נבון את ברית הגורל וברית הייעוד, מושגים הלקוחים ממשנתו של הרב סולובייצ'יק. ברית הגורל נכרתה במצרים, והיא מהווה את הרובד היסודי של ההזדהות הלאומית. לעומתה, ברית הייעוד נכרתה בהר סיני, והיא נובעת מבחירה אישית, מלקיחת חלק בהתמסרות לקומה של קדושה ושל התחייבות לייעוד נשגב: להיות עם נבחר. מלבד הרב סולובייצ'יק, עיקר דיונו היהודי של הרב נבון הוא במקורות חז"ל, בניסיון להשוות בין רעיונות פוסט-מודרניים להלכי רוח המצויים בסוגיות מהגמרא ולעמוד על ההבדלים ביניהם.

אך נראה שעיקר פועלו של הרב נבון הוא להציג את מה שמכונה 'שכל ישר', ההיגיון הפשוט שאינו כפוף לרעיונות של פירוק. מבחינה זו דומה ניסיונו של הרב נבון למגמה של הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון, הזוכה לפופולריות רבה בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות הצגת עמדה ערכית שבעבר לא נתפסה כחידוש אך כיום עבור רבים היא כמו מים לצמא. הוא מבקש לעצור את תהליך פירוק הזהות הטוען שאדם יכול להחליף מגדר, גזע ואומה, שההבדלים בין כל אלה נזילים. הוא מבקש להחזיר לאדם את מה שההגות החדשה נטלה ממנו: את הזיקה הטבעית לאומה שאליה נולד, את החשיבות של המשפחה ושל המסורת המועברת מדור לדור, ואת התביעה המוסרית לאחריות ולחיים של משמעות.

ספרו של הרב נבון קולח, הדוגמאות לא רק מעניינות אלא גם מעלות חיוך, ורוב הטיעונים משכנעים. אלא שחולשתו של הטקסט של הרב נבון היא בשמרנות הכמעט נאיבית שבו. הכמיהה העומדת מאחורי חשיפת הכשלים הפוסט-מודרניים היא חזרה אל 'נורמליות' מודרנית, אל העולם הישן והטוב שהכרנו. בעמדה זו יש מן הוויתור על קומה חדשה, המבוססת על השבר שיצרה קומת הפירוק הקודמת. קל לאמץ את הטענות של הרב נבון, אך קשה להיוותר עם המסקנות שלו ותו לא. יש לחפש אחר קומה חדשה שתופיע לאחר הפירוק הפוסט-מודרני.

גם ספרו של הרב יוסף קלנר, 'הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר',[4] מבקש להציג את הכשלים הרעיוניים של הפוסט-מודרניזם. הוא נכתב בתגובה למפגשיו עם נוער מבולבל, לדבריו, שהתייאש מאמת ומוודאות, שמוכן לשמוע הכול ולא להתחייב לשום דבר. קלנר מכנה תופעה זו 'מחלה', הסתאבות חברתית, טירוף. הספר, שנערך מתוך שיחות שהעביר הרב קלנר בעל פה, מבאר את מאמרו של הרב קוק "למלחמת האמונות והדעות" מתוך הספר 'אורות'. הוא מציג את הפלורליזם כאבסורד. זאת משום שהוא טוען לקבלת כל ה"אמיתות" כשוות בלא יכולת להכריע בין אחת לאחרת, אך בו בזמן מתנגד בנחרצות לכל תפיסה שהיא פנאטית. זוהי פנאטיות בפני עצמה, טוען הרב קלנר. אם כך דווקא הפלורליזם הוא זה שמקדם את עלייתן של תפיסות פנאטיות דורסניות. הרב קלנר מציע, בעקבות הרב קוק,  את 'הגישה הכללית', המבקשת למדוד מערך של אמיתות באמצעות הכלל "ככל ששיטה כללית יותר כך היא נכונה יותר". הדרך להגיע אל אמת המוחלטת הוא בעזרת הרצון: השאיפה הפנימית לאמת היא האחיזה באמת עצמה. מתוך כך כל פרט ועמדה יקבלו את מקומם הראוי במארג השלם.

הרב שג"ר
"פוסט מודרניזם: הזדמנות מלהיבה, או ניסיון בריחה?" הרב שג"ר. // צילום: מרים צחי / יו גורדון

אלא שחיבורו של הרב קלנר אינו עומד בסטנדרטים של ספר עיון רציני. מדובר בתמלול של שיחות שנאמרו בעל פה, דבר המקנה לספר אווירה של סיכום שיעור שמועבר בין תלמידים. התמודדות רצינית עם תופעה תרבותית רחבה כמו הפוסט-מודרניזם זקוקה לאורך הרוח שבכתיבה – היכולה והמחויבת להעמיק במקום שבו המסר בעל-פה מרדד. החיבור רווי קביעות שנראות שרירותיות, ללא ביסוס, סימוכין או הסברים, ולמעשה אינו עומד בקריטריונים של חיבור עיוני של ממש.

לצד השוללים, ישנה גם תופעה הפוכה, גם אם מוגבלת יותר, של אימוץ המחשבה הפוסט-מודרנית לחיק היהדות. מייצגה הבולט של גישה זו הוא הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל – שג"ר – מייסד ישיבת שיח יצחק. שג"ר ראה בתיאוריות החדשות אפשרות מלהיבה לחידוש תודעה מיסטית. בחייו פרסם את הספר 'כלים שבורים',[5] ניסיון פורץ דרך לאמץ חלקים מהפוסט- מודרניזם, ספר שעורר דיון נרחב עם פרסומו. לאחר מותו פורסמו ספרים שנערכו על ידי תלמידיו הממשיכים להציג את עמדותיו החדשניות. הרב שג"ר משווה את העמדות הפוסט-מודרניות למושגים קבליים: בעיניו מסקנת הפוסט-מודרניזם שאין אמת אחת שניתן להיאחז בה מקבילה למושג ה'אין' הקבלי, המיסטי, ושניהם מקור לאקסטזה ופנטזיה.[6] עניין זה מושווה גם למושג הקבלי 'סובב כל עלמין' המתייחס לאלוקות הנוכחת ללא גבולות ומאירה בכל המקומות בהארה שווה  – אין שם מטה ומעלה, טוב ורע, הכול אחד. אך הפוסט-מודרניזם מבחינתו יכול ליפול גם אל מה שמכונה 'החלל הפנוי', המקום הריק לכאורה מנוכחות אלוהית, כאשר הוא מציג ייאוש ופירוק מוחלט. על כן הרב שג"ר מבדיל בין שני סוגי פוסט-מודרניזם: רך וקשה. הקשה מתבצר בעמדת השלילה וסופו ניהיליזם, בעוד הרך מתרגם את האין לשוויון ולחירות.

הרב שג"ר לא עוצר שם. "אפשרות נוספת לטבעיות פלאית-מיסטית אני מוצא בשבר הפוטסמודרני והפוסט-ציוני המאפיינים חלקים בחברה הישראלית בימינו", הוא כותב ומשווה זאת למושג הקבלי 'שבירת הכלים'.[7] מתוך 'שבירה' זו נוצרת מציאות מרובת רבדים שונים, המתגלמת בריבוי התרבותי בישראל. בניגוד לרוב המוחלט של הציבור הדתי-לאומי, הרב שג"ר מוצא במדינה רב-תרבותית תיקון לשבירת הכלים: "המעבר המתבקש בישראל לדמוקרטיה רב-תרבותית, האופיינית לעולם פוסטמודרני, הוא גם המעבר מארץ ישראל הציונית, של הרב קוק, המבוססת על הנרטיב המודרני, לארץ ישראל הפוסט-ציונית, שהיא ארץ ישראל המיסטית". נדמה שבאמצעות המחשבה הפוסט-מודרנית מבקש הרב שג"ר לפרק את המבנים הקיימים של המציאות, ומתוך שבר זה לחוות התעלות רוחנית-מיסטית שתפתח ממד חדש במציאות. תפיסה זו כוללת תופעות כמו 'נשף זהויות', פירוק ההומוגניות של המציאות, זניחת החתירה להרמוניה ואימוץ יכולת לחיות בריבוי עולמות, ואף חזרה לעמדה 'גלותית' בחינוך – תפיסה המנוגדת באופן משמעותי לאתוס הדתי-לאומי.

דרשותיו של הרב שג"ר מסעירות במקוריות ובתעוזה שלהן, ולא פלא שהן סוחפות קהל תלמידים לא קטן. החיסרון של השיטה, לדעתי, נעוץ בפער בין המונחים הקבליים לעמדה הבסיסית של הקבלה. 'אחדות ההפכים' שהרב שג"ר מבקש להתנער ממנה – ואשר בשיטתו של דניאל שליט מהווה מונח מפתח – היא ממושגי היסוד של הקבלה. היכולת לחבר בין חסד לגבורה, בין צד ימין לצד שמאל, ולמזגם לכדי עמדה אחדותית  יהיה לעד חלק מהמבנה הקבלי. במובן זה, הפירוק השג"רי הוא הרבה יותר פוסט-מודרני מכפי שהוא קבלי – והוא לובש פנים קיצוניות עוד יותר אצל אחד מתלמידיו, ישי מבורך.[8] בעיני הרב שג"ר על הכלים באמת להישבר, התפיסות הבסיסיות והיציבות – לאום, מדינה, קהילה – צריכות להתפרק, ורק מתוך פירוק זה יכולה לצמוח תקווה חדשה, כיוון שמכל מה שהכרנו עד כה נואשנו.

מעניין לעמוד על העובדה שהרב שג"ר והרב חיים נבון גם יחד, למרות גישותיהם ההפוכות כלפי הפוסט-מודרניזם, משיבים שניהם באותה תשובה על השאלה 'מדוע להיות דווקא יהודי'?. שניהם משיבים – ככה. ככה נולדת, ככה גודלת, זוהי המסורת שהועברה אליך מדור לדור. בעיני הרב נבון המשכיות המסורת היא ערך עליון, ובעבור הרב שג"ר קבלת האדם את עצמו היא הבסיס לכל חוויה קיומית.

התמודדות שיטתית ועמוקה עם אתגרי השעה מציב הרב ד"ר מיכאל אברהם, ד"ר לפיזיקה עיונית וכיום רב במכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר-אילן. לאורך השנים פרסם אברהם ספרים רבים והעמיד תפיסה עצמאית, שיטתית ומורכבת. יסוד שיטתו, שפותח ברבים מספריו, הוא האבחנה בין חשיבה אנליטית – חשיבה המבוססת על ניתוח והיקשים – לבין חשיבה סינתטית, חשיבה שלא מבוססת רק על תצפיות ישירות, וכוללת מרחבים של חשיבה יוצרת ואינטואיציות. בעיניו, הפוסט-מודרניזם הוא תוצאה של החשיבה האנליטית, שהגיעה למשבר משניצבה בפני שאלות שאין למצוא להן תשובה חד-משמעית. בספרו הראשון שהוקדש ליחס בין יהדות לפוסט-מודרניזם,  'שתי עגלות וכדור פורח',[9] הוא מתייחס אל הפוסט-מודרניזם כאל כדור פורח, המסמל אמירה שאין לה שום משמעות, שהיא ריקה מתוכן. ספר זה הוא הראשון ברביעיית ספרים העוסקת ביחסים בין החשיבה האנליטית לחשיבה סינתטית שפרסם הרב אברהם בעשור הראשון של שנות האלפיים. ספר חמישי, שפרסם בשנת 2016, 'אמת ולא יציב',[10] הוא סיכום של קוורטט הספרים הנזכרים. בספר זה הוא דן בשתי תופעות של העת האחרונה – פונדמנטליזם ופלורליזם פוסט-מודרני. הוא מבקש להציע דרך אמצע בין שניהם, המבדילה בין המושגים 'אמת' ו'ודאות'. העובדה שאיננו יכולים לזכות בוודאות מוחלטת בנוגע לכל אמת שהיא, אין משמעה שהאמת איננה רלוונטית עוד ושהיא יחסית.

לדידו של הרב ד"ר אברהם הפוסט-מודרניזם הוא לא יותר מ'נונסנס', שיח של טיעונים חסרי היגיון.  לטענתו, ניתן היה לנסח את כל טענות הפוסט-מודרניסטים גם באופן מודרני, מבלי לגלוש לערפול מושגי רדיקלי שכזה. בעיניו, כדי להתמודד עם מציאות המורכבת מכמה טענות סותרות לא צריך את הפוסט-מודרניזם. הפוסט-מודרניזם מופיע רק כאשר מנסים לאחוז בשתי טענות שאינן יכולות להתקיים יחד – למשל, שאפשר לאכול שוקולד ולא לאכול שוקולד באותה העת. זהו נונסנס, מסביר אברהם, וזה סוג הטענות שהפוסט-מודרניסטים מבקשים לטעון.

מעניין לציין שבעיני אברהם, הנהירה הדתית אחר הפוסט-מודרניזם נובעת מחיפוש אחר כלי לשחרור מחסומים אישיים וחברתיים. כאשר הדתי-לאומי מאמץ גישות של פירוק הוא בעצם מבקש להתנער מהנורמות החברתיות השגורות בחברתו.

ההיסטוריה על פי שליט

דניאל שליט לא צמח בסביבה דתית. הוא למד מוזיקולוגיה ופילוסופיה, וכאדם בוגר עבר תהליך של חזרה בתשובה, לפני כקרוב ליובל שנים. שליט מציג מבט ייחודי על ההיסטוריה האנושית מתוך עמדה יהודית-קבלית, המנהלת שיח משמעותי עם התפיסה המערבית הפילוסופית-מדעית. שליט מבקש להתמודד עם הלך הרוח הפוסט-מודרני, ולשקם מתוכו את דמותו של האדם והכרתו. זהו האדם שלאחר שעזב את אלוקיו זכה לבסס את עצמו כסובייקט אוטונומי, וכונן דמות של יוצר, ממציא, מגלה, המסוגל לשלוט בטבע ולפתח אותו – סובייקט שנפל בהמשך הדרך לתהומות הייאוש והאכזבה.

כתשתית לשיקום ששליט מאמין שאנו נמצאים בפתחו, הוא משרטט את מהלך ההיסטוריה האנושית ולאחר מכן את זו היהודית. לשיטתו, ההיסטוריה האנושית והיהודית מתחלקות לארבע תקופות, שבסופו של דבר נמצאת ביניהן הקבלה. כדי להבין את התזה של שליט ננסה להציג בזעיר אנפין את המהלך שהוא משרטט בטרילוגיה כולה. חשוב להבין שההיסטוריה של שליט איננה אסופה של נקודות ציון בזמן ובחלל, של תאריכים ושמות, אלא שורה של נקודות מבט מטא-היסטוריות, היסטוריוסופיות, המבקשת לחשוף את 'תוכנית העל' המתגלמת בתהליכים העוברים על האנושות.

נקודת המוצא של האדם היא בעת העתיקה, התקופה המיתולוגית, שבה תפס האדם את עצמו כחלק מהטבע וחווה קשר בלתי-אמצעי עמו. בטבע זה טבועים כוחות אימתניים המנהלים אותו; כוחות על-טבעיים המתגלמים בטבע עצמו. מכאן נובעת עבודת האלילים: השאיפה להחדיר בטבע סדר באמצעות עבודת הכוחות הגדולים ממנו. מבחינת האדם, התודעה המיתולוגית טבועה בטרגיות, שכן זהו עולם של מאבק קיומי. מאבקים בין אלים ומאבקים בין האלים לאדם.

עולם אלילי-מיתי זה הוא הרקע להופעת ההתגלות האלוהית בסיני. התגלות זו מהווה בלשונו של שליט 'דילוג', הבלחה של יסוד שהיה מצוי מעבר לאדם אל תוך חייו; דילוג המשַנה את התבנית האלילית ומכניס לחיים האנושיים את התורה, את החוקים והמשפטים. במקום הערבוביה של אלוהים, אדם וטבע, מציאות ודמיון – נוצרים כעת גבולות והגדרות. בעולמה של התורה, של ההתגלות, האדם נתגלה לא כבעל חיים אלא כבעל מעמד מיוחד, בן ברית של האל הטרנסצנדנטי. כך גם הטבע מתרוקן מקדושה עצמית, סקראלית, אלא נעשה מצע, משכן, לנוכחות טרנסצנדטית.[11]

זוהי התקופה המיתולוגית, שבה פעלו דמויות מקראיות כמו אברהם, יצחק ויעקב, ועל גביה ניתנה התורה. והנה, העידן הזה מסתיים ונפתח עידן חדש – מעבר המתרחש, כמו בכל השלבים האחרים, על ידי דילוג היסטורי. זהו המעבר מן המיתוס אל הלוגוס; מתרבות של סיפורים, דמיון ונבואה המוכרת לנו כ'עת העתיקה' אל תרבות לוגית, פילוסופית והיקשית המוכרת לנו כ'תקופה הקלאסית', של יוון ורומא. תהליך ההיפרדות של האדם מהטבע עובר כאן קפיצה נוספת: מנוכחות מלאה בתוכו עובר האדם למבט חיצוני בוחן. האדם חוקר את הטבע, מתרגם אותו לסדרת מושגים מדעיים ודן בהם. אצל עם ישראל, התפוררות של התקופה המיתית נגמרת בחורבן בית ראשון וסילוק הנבואה ובעלייתה של תרבות חז"ל – תרבות היקשית ולוגית, של חוכמה והתבוננות אנושית, ששיאה ביצירת המשנה והתלמוד. שינוי זה מתבטא גם בשפה: מהשפה המקראית-נבואית שכולה שירה, עוברים חז"ל לשפה 'פרוזאית', מדויקת ו'אנושית' יותר.

התקופה הבאה, ימי הביניים, מתחילה עם נפילת האימפריה הרומית ומייצגת מצד אחד נסיגה אחורה, תקופת נחשלות, 'חשוכה', אך יחד עם זאת גם חזרה של האדם אל האמונה הדתית. לאחר הנטייה ההומניסטית המבליטה את עליונות האדם בתקופה הקלאסית שב האדם לחיק הדת, אך הפעם דת מונותאיסטית. זוהי השפעה בולטת של האמונה היהודית על המרחב התרבותי. שליט מגדיר זאת כיצירת טיפוס אנושי חדש – האדם המאמין. שלב האמונה הזה העצים את המהפך בשלב שבא אחריו: התקופה המודרנית, שבה האדם השיל מעליו את אלוהיו וביקש לצעוד בדרך ספקנית, מדעית, אינדיבידואליסטית ודמוקרטית.

כמו הטבע, שהתפתח מהדומם אל הצומח, החי והמדבר, שליט משרטט גם את מהלך הדילוגים של ארבע התקופות ההיסטוריות. אלא שמבנה זה אינו מבנה דמוי בניין קומות, אלא התפתחות המבוססת על שתי כפולות של התפתחות ה'אני' האוטונומי. התקופה הפותחת בכל זוג מאופיינת בתודעה מיתית-דתית, ושתי התקופות הסוגרות כל זוג מתאפיינות ברציונליות ותודעה חדה ובהירה. זוהי אם כן התפתחותו של הסובייקט האנושי: בתקופה המיתולוגית היה ה'אני' האנושי כלול בסביבה שלו. בתקופה הקלאסית נובט ה'אני' כמרכז הקיום. בימי הביניים יורד ערכו של ה'אני', ישנה תקופת התכנסות, אך גוברת אחריותו האישית של האדם הדתי, ובעת המודרנית מתקיימת התעוררות מחדש, יציאה לעצמאות עד לתפיסת ה'אני' כיוצר-כול. זהו אם כן מבנה תקופות ההיסטוריה האנושית.

שליט משווה את המהלך ההיסטורי הזה לשורה של מושגים מתורת הסוד של האר"י הקדוש, המתארים תהליך של לידה, ומבוסס על רביעיית המושגים עיבור, יניקה, מוחין ונסירה. סופו של התהליך הוא העת המודרנית שבה האדם זוכה ל"מוחין דגדלות" וננסר, כלומר נפרד, מן התודעה האלוקית. הנסירה מתגלה כתכליתו של התהליך: גידול האדם והיפרדו מן האלוקות, על מנת לשוב אליה מתוך עמדה עצמאית, מודעת ויוצרת.

תפקידו של עם ישראל בתהליך זה הוא נשיאת שיווי המשקל בין ההתגלות שמעבר לאדם לבין עמדתו העצמאית. עם ישראל נושא את זכר ההתגלות, את תודעת הנבואה, והוא המסוגל להשיב לאדם את אמונו בעצמו, בשותפתו במעשה בראשית. על פי המודל של שליט, כל תקופה היסטורית מוארת ב"תְאוּרה היסטורית" משל עצמה, שאינה נולדת בהתגלגלות מקרית של נסיבות אלא נובעת מדילוג המוכתב מלמעלה, התגלות חדשה בתקופה חדשה. כך מוסברים הגילויים השונים של התורה – המקרא, כתבי חז"ל, התורה שבעל פה לאורך הדורות וכתבי הקבלה, וכן של המחשבה האנושית-מערבית: כולם התחדשו מתוך גילוי תאורה אלוקית חדשה, וכך גם התקופות ההיסטוריות השונות.[12]

זהו אם כן מבנה-העל שמשרטט שליט בשני ספרי הטרילוגיה המוקדשים להיסטוריה האנושית. שליט מתבונן בהיסטוריה ומוצא בה התגלגלות של תבנית מסוימת, המבוססת על תורת הסוד, אך בהיותה רק תבנית כללית אין היא נוקשה ומקובעת. לאורך כל סדרת הספרים שליט בוחן את הכיוונים שהוא הולך בהם, מציע הסתייגויות ודן בדברים מכמה זוויות שונות. כפי שראינו, שליט מוצא בין כל דרגת התפתחות בעולם לבאה אחריה, מן האין אל הדומם ומן הדומם אל הצומח וכן הלאה, וכן בין כל תקופה היסטורית אחת לחברתה, תופעה של 'דילוג': קפיצה היוצרת מציאות שלא ניתן להכיל במונחי המדרגה הקודמת, תובנה שקטגורית החשיבה הקודמת אינה מסוגלת לתפוס. בגישה המדעית הרציונלית הדילוג אינו יכול לבוא בחשבון כמושג המסביר תופעה מדעית, כיוון שהוא מעיד על פער ביכולת ההבנה, על מרחב שאינו נתפס בשכל הרציונלי. אך בעבור המחשבה היהודית, מסביר שליט, הדילוג מופיע כבר במושג הבריאה, בקפיצה מן האין אל היש. שליט מוצא מקור למושג זה במשנת חב"ד, השואלת אותו ממחשבת חז"ל.

"להבין את סוד התקופה ההיסטורית הרביעית". דניאל שליט // צילום: יוסי זליגר
"להבין את סוד התקופה ההיסטורית הרביעית". דניאל שליט // צילום: יוסי זליגר

ידיעתו רחבת האופקים של שליט מתבלטת בספרים אלה. יכולתו המרשימה לדון במדעי הטבע ומדעי הרוח כאחד, למצוא את המשותף להם ואת נקודות העומק הטמונות בהם, ניכרת גם מנושאי ספריו המגוונים – מוזיקה בספרו 'יודע נגן', מעמד האישה בספרו 'אור שבעת הימים', ביקורת תרבות ב'ספר הקניון' ופוליטיקה ב'שיחות פנים'.[13] כיאה לצעיר בן שמונים, שהקדיש את חייו ללימוד המצוי תמיד בדיאלוג עם החוויה האישית, ניכרים בספר מורי הדרך של שליט, ממורו באקדמיה פרופ' שמואל הוגו ברגמן, המשך בהוגים שאת משנתם הוא לומד: הראי"ה קוק והרב דוד כהן ("הנזיר"), הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו") – ועד תורת חב"ד ובתוכה הרב יצחק גינזבורג, שפתח בפניו את עולם הניגון והקבלה היהודי. כולם מנהלים בספרים דיאלוג חי עם הפילוסופים והמדענים החשובים ויצירותיהם.

מרתק הניסיון של שליט לבחון את התוצרים של העולם המערבי בכלים של עולם הסוד היהודי. זהו ניסיון מוצלח מכיוון שהוא איננו מבטל את הישגי המדע והתפיסה המערבית כי אם להפך: מדענים והוגים מערביים נידונים בספר בכל עמוד ועמוד, מתוך עיון מעמיק המעריך את תרומתם. כמו כן, שליט איננו כופה את המושגים היהודיים על המבנה המדעי, אלא מתנהל איתם בזהירות ובמתינות ומחיל אותם רק במקום שבו הנסתר כבר הפך לנגלה, כלומר שהמדע כבר חשף את נוכחותו. "הפנייה אל הנסתר תיעשה רק במקום שהיא נחוצה ונדרשת", הוא מסביר, "במקום שאי הבנת משמעויותיהם של ממצאי המדע גורמת נזק – כגון כאשר היא מביאה לרדוקציה של האדם למישור הפיסי, וכך לשיבוש תפיסת-עצמו של האדם ותפיסת מקומו בבריאה". לפי דבריו, ישנם עוד מושגים רבים מתורת הסוד היהודית המחכים להתגלות במציאות הפיזיקלית. "עוד יישאר הרבה בתורת הנסתר שטרם זמנו להיגלות, כשם שיישאר עוד הרבה בתורת הנגלה שטרם הגיע זמנו לבטא עקרונות ומשמעויות שמעבר לנגלה". היתרון של המדע הוא העושר והדיוק בתחום הפרטים המוחשיים. היתרון של הנסתר הוא העושר והדיוק בתחום המשמעויות הרוחניות של ההוויה.

המבול החדש

ראינו אם כן את מהלך ההיסטוריה עד העת המודרנית והמסגרת ששליט בוחן אותה דרכה. אך מהי עמדתו כלפי תקופתנו, הפוסט-מודרנית?

מאפייני הפירוק הפוסט-מודרני – התפשטות האדם מהישגיו, הפיכת האמת לרלטיבית והוויתור על מטא-נרטיבים (סיפֵּרי-על) – מדאיגים את שליט. הלך הרוח של האדם האוטונומי המבקש לבשר את מותו שלו, את מות הסובייקט, הוא לשליט מעין "מבול", תקופה של כאוס ואיבוד ערכים. הוא מזהה אותה כתקופת מעבר בלבד, בין שקיעת העולם הרציונלי המערבי לבין זריחתו של עולם חדש בעל תודעה חדשה. במהלך ארוך של שלושה ספרים מבסס שליט אפשרות לתורת הכרה חדשה, המשלימה בין ירושת העבר היהודי לבין מורשת התרבות המערבית, ששיאה קפיצה אל תודעה נבואית מתחדשת. כבר בספר הראשון בסדרה, העוסק במדעי הטבע, מניח שליט מצע לאופני דעת והכרה שונים, החל בזו המדעית ועד זו הדתית והמוסרית. ייחודה של ההכרה הישראלית היא היכולת לחבר בין הטרנסצנדנטי לאימננטי. הסופי נעשה כלי לאינסופי; האדם מנכיח את ההארה האלוקית בעולם, ובכך מתקן אותו. גישה זו מפותחת בספר השלישי, המכונֶה "פרקי ישראל", שם מוצג מבנה היחסים בין שתי המגמות, האלוהית והאנושית.

ניתן לראות את הלך הרוח הפוסט-מודרני כתנועה של שחרור, חירות, קבלת כל אדם באשר הוא; אלא שבמקום להוביל לשם מובילה תקופה זו את האנושות לאבדון. היא מובילה לפערים חברתיים גדולים, לאלימות ולאובדן הקריטריונים לאמת, לטוב וליפה, לשולי ומרכזי ולהבדלים בין עמוק לשטחי. שליט מדבר על 'אובדן הקואורדינטות' ביחס ליכולתו של האדם הפוסט-מודרני לשפוט את עולמו. "פתיחות היא דבר נכון וטוב, כאשר היא נעשית ממקום תודעתי יציב. אבל כאשר יש רק פתיחות, כלומר חוסר כל קואורדינטות – זהו הרס האדם", הוא כותב. "לדבּר היום על שטחי מול עמוק, על מעולה מול נחות… נחשב כיום לפיגור, לאליטיזם נפסד, להתנשאות, שכן – מי שׂמך לקבוע מהו טוב, יפה מרכזי, מעולה, עמוק?". כך גם הדיבור על האדם כמרכז המציאות מוכחש: ייחודיותו של האדם היא כעת רק עוד נרטיב אחד מני רבים, שמטרתו אינה אלא לאפשר לאדם לכבוש את סביבתו בכוח. בעיני שליט "זמננו הפוסט-מודרני למעשה מתנפל על אותו 'סובייקט' לכלותו נפש ולרמסו לעפר. ואין הוא עושה זאת מתוך כוונה רעה חלילה". שליט לא מציג את המחשבה הפוסט-מודרנית כבעלת כוונת זדון הרסנית, אלא כמסקנה מתבקשת של המודרניזם – "מחקר נוסף, נתונים נוספים, מידע נוסף – המשך ישיר של תהליך החקירה והדעת של האדם האוטונומי – הם שהדיחו את האדם האוטונומי מכיסאו".

אומנם, שליט סבור כי ניתן לראות בגישה זו גם עמדה ענוותנית, המכירה בחלקיות האדם; הוא אף מגדיר זאת כגישה שיש בה מן הגאולה. התפיסה המערבית המבקשת לבטל את כל קניינו המדעי-אמוני של האדם ולגלות את קטנותו פותחת את הדרך אל עמידה מחודשת אל מול גדולת הבריאה והבורא. אלא שהתפתחותו של האדם אינה חסרת ערך, והשלכתה אל פח האשפה ההיסטורי היא איוולת שאין לה שיעור. לכן, יש לראות תקופה זו כהכנת מצע להתחדשות מן היסוד.

בעיני שליט, מי שעתיד להציל את אוצרות התרבות המערבית הוא דווקא העם היהודי, המתחדש בארץ ישראל עם חזרתו אליה. עליו מוטלת מלאכת בירור ההכרחי והראוי, החיוני, הבריא והבונה, תוך דחיית המעוות והמפרק. בעזרת מלאכת בירור זו, הפרויקט הגדול של האדם המערבי לא ירד במצולות כמו אבן, אלא יהווה בסיס לצמיחה אנושית אל עבר קומה הכרתית חדשה. לא בכדי במקביל להתפוררות הערכית של התרבות המערבית משתחרר עם ישראל מחיי הגלות ושב לארצו. אומנם הפרויקט הציוני הוא תוצר של מבנה חשיבה מודרני, המכיר בקומתו של 'אדם חדש', אוטונומי, אך החשיבות של חזרת עם ישראל לארצו והקמת המדינה ארוכות טווח הרבה יותר. שליט מסביר כי היהדות ניצבת כולה בעמדה של התחדשות, ובכלל זה גם אותם כוחות בקרבה המבקשים להימנע מחידוש. בין ירצו או לא, טוען שליט, אפילו הישיבות הליטאיות והחסידיות אינן כשהיו בגלות, וכך גם ההוויה המזרחית-ספרדית. תורת ארץ-ישראל הולכת וצומחת, ולא רק מתוך בית מדרשו של הרב קוק וממשיכיו. בין אם זה בתנועות רוחניות ניו-אייג'יות, בין אם זה החיבור המחודש לאדמה ולגוף ובין אם זה המחשבה על התחדשות הנבואה – כולן מעידות על החזרה של עם ישראל לשיעור קומתו המלא לאחר הגלות. נקודה זו קשורה, לדעת שליט, בקשר הדוק למשבר שחווה התרבות המערבית: ההתחדשות הישראלית יכולה, וצריכה, להוות מענה למצוקות הערכיות והתרבותיות שהמשבר הזה משקף, ולהציל את התרבות הכללית מכיליון.

אחת הסיבות למשבר שחווה ההכרה המערבית, לפי שליט, היא ניסיונה לתפוס את המציאות רק בכלי הניתוח המדעיים, כלומר כמתנהגת בסיבתיות קשוחה ואימפרסונלית. הוא עומד על תופעה מעניינת: ככל שהתרחבו והתפתחו אופני ההכרה המערביים בתקופה המודרנית, הם הובילו לפרויקט הכחשת האדם ופועלו. עם התפתחות הפסיכולוגיה גילה פרויד שהאדם מונע ממערכת דחפים וכוחות תת-מודעים, והם – ולא הרציונליות שההומניזם העלה על נס – אלה אשר שולטים באדם. גם התפתחות הסוציולוגיה נעצה סכין ברציונליות כאשר תיארה את היחיד כמי שנגרר על ידי מעגלים חברתיים, וכמי שהתפתחותו אינה אלא תוצאה בלתי נמנעת של 'סוציאליזציה'. ההתפתחות הטכנולוגית מחליפה את ידי האדם בידי מכונה והופכת אותו למיותר. כך נעשים היחסים בין בני האדם מנוכרים, טכניים ומכניים. גם ההתפתחויות בתחום המסחר – הפרסום, השיווק והגלובליזציה – "מחקו" את התשתית הערכית של היחסים החברתיים ושכנעו אותנו שאנו בעולם המבוסס על יחסי כוחות וכסף. שלל התפתחויות חברתיות ומחשבתיות אלו מותירים את האדם מיואש ממעשיו ומובילות להכרזה על מות הסובייקט, מות האנוש כפי שהכרנו עד כה.

אך אין זה כורח המציאות ששלל התפתחויות אלה יובילו לשלילת הפרויקט האנושי. מציאות זו מופיעה כיוון שלהכרה המערבית חסרים כלי הכרה "פנימיים" יותר, המסוגלים לתפוס רמות הוויה וסיבתיות פנימיות וגבוהות יותר – אותם כלים המאפיינים את ההכרה הלא-מערבית כיום, ואת ההכרה הקדם-מודרנית.

התרבות העברית-ישראלית מסוגלת לתפוס את שני אופני ההכרה השונים. המורשת היהודית מצויה בשני העולמות גם יחד: מחד גיסא, לא מעט מאבני היסוד של התרבות המערבית מבוססים על רעיונותיה, ולמעשה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות המערבית; אין זה מקרה שבתרבות זו יש מקום מרכזי ליהודים כמו מרקס, פרויד, איינשטיין, מהלר, גרשווין, וולטר רתנאו או ליאון בלום. מאידך גיסא, המורשת היהודית מושתתת על רעיונות של נבואה והוויה, של השגחה ואמונה; כלומר היא אינה מוגבלת להיגיון המדעי המערבי. היהדות מסוגלת להכיל את כל אוצרות הפילוסופיה, המדע והתרבות המערבית, ולראות אותם מתוך פרספקטיבת ההתגלות היהודית.

אומנם, שליט ער לכך שבדרך כלל, עד לא מכבר, אותם יהודים שהשתתפו בבניין הפרויקט המערבי לא היו אלה שנצרו את מורשתם הדתית, ואילו אלה שנצרו את המורשת הדתית לא השתתפו בניין התרבות המערבית. בנקודה זו הוא מדגיש את החשיבות של מהלכי שיבה של יהודים המעורים בזרמי החיים והיצירה של התרבות המערבית אל חיק מורשתם. הם אלה המוכשרים לסגל אותה לעצמם מחדש ולחבר אותה בצורה ייחודית עם התרבות שהם מגיעים ממנה. שליט מונה יהודים רבים שעשו מהלך שכזה – בהגות המדינית היה זה תיאודור הרצל, כמובן; בפילוסופיה אישים כמו הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר; ומהלכים דומים נרשמו גם במוזיקה ובספרות, ואפילו בעולם התורה, שכמה ממאורותיו הם "חוזרים בתשובה". מהעבר השני ניצבים אנשי דת ואמונה שהיו לבני בית בתרבות המערבית – רש"ר הירש, הרב ד"ר יצחק ברויאר, הגרי"ד סולובייצ'יק והרב אשכנזי, "מניטו". היהדות מסוגלת אם כן להצמיח חיבורים בין שתי התרבויות שיאפשרו התחדשות אנושית משמעותית ומניעת מחיקתו של המפעל המערבי.

אך לא זהו ייחודה החשוב ביותר של התרבות היהודית, לפי שליט, אלא הכישרון שלה להכרת האלוהות. עם ישראל כרוך מהיווצרו בתודעת ההתגלות האלוהית, והיא נותרת חלק בלתי נפרד מקיומו. שלא כבדתות אחרות, התגלות זו אינה מוחקת את האדם אלא מטילה עליו אחריות ומאפשרות לו להצמיח את מלוא כוחותיו.

היהדות מציעה אם כן לעולם את עצם העמידה היציבה של האדם לצד הבורא: לא אדם המשותק מפני אימתו של האל, וגם לא אדם המבקש להתעלם מקיומו. תפיסת האלוהות היהודית מבוססת על הרעיון שהבורא מצמצם עצמו כדי לפנות מקום לבריאה ולאדם. כפי שמודגש עוד במקורותיה העתיקים ביותר של היהדות, יכולת היצירה של האדם, החופש והבחירה שלו הם חלק בלתי נפרד מההוויה והם נתונים לאדם על ידי בוראו. את אלה יכולה היהדות להחזיר לעולם כעת, כשהיא שבה לארצה, למקומה הטבעי, המאפשר לה חירות, יצירתיות ושליחות אוניברסלית, מתוך אמון באדם הפועל עם אל ברחבות אופקים ובהכרה פנימית יצירתית ועמוקה.

זהו המהלך הגדול שמשרטט דניאל שליט בשלישיית הספרים 'ארץ ושמים'. כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו כיחידה עצמאית העוסקת בנושא מסוים – מדע (כרך א), היסטוריה כללית (כרך ב) ומטא-היסטוריה ישראלית (כרך ג) – אך הם משיקים זה לזה ויחד מרכיבים מבנה מגובש. אין אלה ספרי מבוא והיכרות עם היהדות, אלא פרקי העמקה והתבוננות בסוגיות משמעותיות להכרה היהודית. שליטתו של שליט בעולמות התוכן הרבים והשונים ייחודית, ומסקנותיו העמוקות הופכות את הקריאה בספרים לחוויה משמעותית. אומנם כריכות הספרים רכות מדי ונוטות להתפרק לאחר התנודדויות רבות בתיקים, אך ראויים ספריו של שליט להיכנס לכל תיק שספרי יהדות, פילוסופיה, מדע והיסטוריה ממלאים אותו תדיר.


אלעד נבו הוא מחנך בישיבה התיכונית 'טל חרמון' ברמת הגולן ובעל תואר מוסמך במדעי היהדות.


[1] אמנם ייאוש זה מהפרויקט המודרני החל להופיע כבר בימי מלחמת העולם הראשונה עם תנועת הדאדא, ולאחר מכן בסוריאליזם האמנותי ולבסוף בזרם המחשבה האקזיסטנציאלי המדגיש את האבסורדיות שבקיום. תנועות אלו אכן הקדימו את המחשבה הפוסט-מודרנית, אך אלה היו תנועות מחאה כלפי המציאות שצמחו בה, וזו נשענה על אדני המחשבה המודרנית.

[2] ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה, מצרפתית: משה רון, תל-אביב: רסלינג, 2015.

[3] חיים נבון, מכים שורשים, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2018.

[4] יוסף קלנר, הקריטריון לאמת הקריטריון למוסר: פלורליזם פנטיזם וכלליות בראיית שיטת הרב ראי"ה קוק זצ"ל, נתיבות אמונה, 2007.

[5] הרב שג"ר, כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה פוסטמודרנית, אפרת: ישיבת שיח יצחק, 2003.

[6] הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2013, עמ' 39–40.

[7] הרב שג"ר, ביום ההוא: דרשות ומאמרים למועדי אייר, מכון כתבי הרב שג"ר, 2012, עמ' 181.

[8] מבורך, עורך ספרי הרב שג"ר על המועדים, מאמץ בספריו שלו תפיסות עולם ומושגים פוסט-מודרניים, בוחן את היהדות בעדשתם ומגיע למסקנות מרחיקות לכת. בספריו תיאולוגיה של חסר (2016) והיהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי הלימה (2018), שראו אור בהוצאת רסלינג, מתאר ישי מבורך את היהדות במושגים של פתולוגיה, מחלה דתית, נוירוזה אלוקית וכדומה.

[9] מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח – על יהדות ופוסטמודרניזם, ירושלים: ספריית בית-אל, 2002.

[10] מיכאל אברהם, אמת ולא יציב: על פונדמנטליזם, ספקנות, והתבגרות פילוסופית, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2016.

[11] וכך גם, מוסיף שליט, הופך הדמיון הנבואי לתיקון לדמיון המיתולוגי.

[12] להרחבה על מושג זה ראו רבקה אביב, "'תאורה היסטורית' – פרשנות דתית למושג 'רוח הזמן' בהגותו של דניאל שליט",  חמדעת, כרך י, 2018, עמ' 113–144.  

 [13] דניאל שליט, יודע נגן, קדומים: תוואי, תשס"ב; אור שבעת הימים, קדומים: תוואי, תשנ"ח; ספר הקניון: המדריך השלם לקניון העולמי, קדומים: תוואי, תשס"ה;  שיחות פנים, קדומים: תוואי, תשנ"ח.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *