ודאות מסוג אחר
Getting your Trinity Audio player ready... |
בתגובה ל"ראוי ומצוי: ערעור יהודי על שורשי הליברליזם" מאת חיים נבון
הרב חיים נבון מציג במאמרו את חידושו הפילוסופי של דיוויד יוּם, כי יש להבחין בין עובדות לערכים – ולכן גם אם יוּכח, לדוגמה, שרצח ושוד גורמים סבל רב מבחינה עובדתית, לא נוכל להסיק מכך שלא ראוי או אסור לגרום סבל. העובדות מובנות בשכל, אך ערכים אפשר להסיק לא מהן אלא מהרגש בלבד. מסקנתם של הבאים אחרי יוּם הייתה שאי-אפשר ליצור קנה מידה אחיד של מוסר. כל תורות המוסר שוות ערך, אם כן, ואם טיעון מוסרי הוא טיעון רגשי כי אז האמירה המוסרית "זה טוב" שקולה פחות או יותר לאמירה "זה מוצא חן בעיניי, עשה כך גם אתה". גישה זו הצמיחה גישה ליברלית שלפיה נורמות הן עניין של החלטה פרטית ורגש אישי, ולכן אין הצדקה לכפיית ערך כלשהו על הציבור בידי המדינה או אפילו להדגשת ערך כלשהו ברשות הרבים.
הרב נבון ביקש במאמרו להתמודד עם גישה זו דרך חידוש החיבור בין עולם העובדות לבין המוסר, ומתוך כך יצירת קנה מידה מוסרי אחד שיכול להיבחן לאור השאלה "נכון או לא נכון?". לשם כך שב אל ההוגים שקדמו ליוּם, לאריסטו ולהבדיל לרמב"ם, שראו קשר ישיר בין המציאות למוסר, וכן הציג דרכים של התאמה בין העולם העובדתי לבין הערכי, אומנם מבלי להצביע על מה שיוצר התאמה זו. אני מזדהה עם המגמה שאליה חותר הרב נבון, אך סבורני שניסיונו לחבר שנית בין העובדות לבין המוסר לוקה בשלושה כשלים.
ראשית, כל חידושו של יוּם היה בהפקעת ההנחה האינטואיטיבית שיש קשר רציונלי בין שני העולמות, העובדות והערכים. אלא שגם נבון במאמרו לא הציע כל חיבור רציונלי ביניהם, אלא רק ויתור על הרציונל שהפריד ביניהם וחזרה לאינטואיציה הבסיסית (על ידי דוגמאות שמטרתן לגרות את האינטואיציה) – וממילא ויתור על ההיגיון הכרוך בהפרדה שעשה יוּם.
שנית, טענת המאמר כי יש מתאם בין מצב עובדתי לבין מוסר, שהודגמה עלי ידי הצגת הקשר בין התפתחות חברתית מבחינה עובדתית לבין התפתחות מוסרית – טענה זו עצמה היא טענה ערכית בלתי מבוססת, שכן בטרם הציע הרב נבון את החלופה לקביעה מה נחשב לערכי, אי אפשר לקבוע שחברה כלשהי היא מפותחת מבחינה מוסרית יותר מחברתה.
בעיה נוספת בחיבור בין עובדות לערכים היא שלפי החיבור שעושה הכותב אין אפשרות להגיד על שום דבר עובדתי שהוא לא מוסרי, משום שהמוסר מוגדר על ידי המציאות. אם חברה תתפתח מאוד מבחינה עובדתית, היא גם תוגדר כמוסרית בשל התפתחות זו, גם אם תהיה מושחתת מבחינה עמדה מוסרית על פי הגדרה מקובלת כלשהי.
לאור זאת, אני סבור שהחלופה המוצעת במאמר אינה עומדת ביעדה.
ועוד: התוצאה שאליה שואף הרב נבון היא יצירת קנה מידה מוסרי שהמדינה תוכל לכפות אותו על החברה. כאמור, על פי הטיעון הרלטיביסטי, אין אפשרות להגיע לקנה מידה כזה – ולכן גם לא לאכיפה שלו. טיעון רלטיביסטי זה כורת את הענף שעליו הוא יושב, משום שבעוד הוא סבור שאסור לכפות ערכים בלתי מוחלטים, הוא מתבסס על ערך החירות כעובדה מציאותית שממנה נובע איסור הכפייה. אך מכיוון שגם החירות אינה עובדה שנגזרת באופן ישיר מהמציאות, אלא ערך בלבד, גם היא לא הכרחית. מתובנה זו יוצא כי אין לחברה או למדינה כל מניעה לכפות ערכים על הפרט, גם אם הערכים הללו אינם מוחלטים ואובייקטיביים כעובדות. כעת, אם יש למדינה אמַת מוסר שהיא רוצה לכפות (בין אם היא התקבלה על ידי דיקטטור ובין אם התקבלה באופן דמוקרטי), אין כל מניעה שייעשה כן מבחינה פילוסופית או מוסרית.
חלופה מוסרית
משכך, עולה השאלה מהי החלופה שתאפשר יצירת מוסר אחיד ואכיף שאינו משקף רק תחושה סובייקטיבית. איך מקבל ההחלטות יבחר גישה מוסרית שאותה יכפה? תשובה לשאלה זו דורשת מאמר נפרד, וכאן אציע ראשי פרקים.
כדי לענות על השאלה יש, ראשית דבר, לפקפק בַּוודאות המיוחסת לעובדות האובייקטיביות. ודאות זו שלנו נובעת מהחושים. אם אנו רואים לפנינו שולחן אנו מניחים כעובדה שהשולחן שלפנינו אכן ישנו, וזוהי עובדה ודאית מבחינתנו. ומה מבסס את ודאותנו לגבי החושים? אולי החושים טועים? התשובה לכך היא שיש לנו תחושה אינטואיטיבית כה חזקה לגבי נכונות החושים, שאנו מתייחסים אל הנקלט בהם כעובדות ודאיות.
כשלב שני יש לומר כי אף כי יש אולי צדק בקישור המוסר לרגש יותר מאשר לשכל, עלינו לחדד את ההבדל בין קביעה אובייקטיבית לקביעה סובייקטיבית. כאשר אנו מתבוננים באובייקט מסוים אנו יכולים לקבוע שהאובייקט נוכח, וזו תהיה קביעה אובייקטיבית. היא אומנם מתבססת על התבוננות סובייקטיבית, כלומר תלויה בקליטת החושים שלנו, אך היא עצמה עוסקת באובייקט ובדבר קיומו. זאת, להבדיל מאמירה סובייקטיבית, אמירה לגבי הסובייקט: כאשר אדם אומר "אני רואה את השולחן במטושטש" אין הוא מתכוון לומר שהשולחן עצמו מטושטש, אלא לתאר איך הוא רואה אותו.
בניגוד לאמירה לגבי עצמים, הנשענת לרוב על החושים, אפשר להציע אמירה אובייקטיבית אחרת לגבי המוסר המתבססת על הרגש, או באופן יותר מדויק, על האינטואיציה. אדם יכול לשער באופן אינטואיטיבי למשל שיש מישהו מאחורי הדלת. הקביעה היא קביעה אובייקטיבית, אבל היא לא נשענת על החושים (משום שלא ניתן לראות או לשמוע את מה שמאחורי הדלת), אלא על רגש אינטואיטיבי, והקביעה הזאת אינה אומרת דבר לגבי הסובייקט הדובר. כך גם לגבי מוסר: אפשר לקבוע קביעה אובייקטיבית לגבי המוסר באמצעות הרגש האינטואיטיבי לגבי המוסר – לא רק "זה מוצא חן בעיניי, עשה כך גם אתה", אלא "אני חושב שכך נכון ומוסרי לעשות, לכן עשה כך".
שוב תחזור השאלה, איך אפשר לקבוע מהו המוסר האחד שאפשר להאמין בו כמו בעובדה, אם לכל אחד אינטואיציה משלו? התשובה דומה גם לגבי עובדות. גם העובדות לא תמיד ברורות, בשל מגבלות הקליטה החושית של האדם או בשל הטיות קוגניטיביות למיניהן. חוסר ודאות לגבי העובדות עצמן מתעורר לפעמים כאשר מחקרים שונים או תצפיות שונות מעלים ספקות לגבי המציאות עצמה כפי שהובנה עד אותו מחקר או תצפית. בדרך כלל אנו מכריעים על פי מה שאומרת האינטואיציה החזקה ביותר. לפעמים היא אומרת לנו להיסמך על החושים, ולפעמים היא אומרת להיסמך על השכל לבדו לבל ניפול בטעויות החושים. כך גם לגבי המוסר: מקבל-ההחלטות שמתווה מדיניות צריך לבחון באופן אינטואיטיבי מה נראה לו מוסרי.
איתן דל הוא תלמיד לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בר-אילן.
תמונה ראשית: Claude Monet – Nymphéas W1852 – Musée Marmottan-Monet, באדיבות ויקימדיה, public domain