יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה

מבט לאחור על האיש שניצח את ברית–המועצות

א

לפני ארבעים שנה, באביב 1964, הופיע בקמפוס של 'ישיבה יוניברסיטי' במנהטן גבר מרשים בסוף שנות השלושים לחייו — גבוה, בעל זקנקן מחודד, מבטא בריטי וכובע פרווה רוסי — והחל מתדפק על דלתות חדרי המעונות. במשך שבועות רבים עבר מחדר לחדר וניסה לגייס תמיכה למען מטרה שאך מעטים שמעו עליה באותה תקופה: שחרור יהודי ברית–המועצות.

האיש, יעקב בירנבאום, הגיע לניו יורק שנה קודם לכן ממנצ'סטר שבאנגליה, כדי לשכנע את יהודי ארצות–הברית להתקומם נגד מה שכינה "הג'נוסייד הרוחני" שבוצע ביהדות ברית–המועצות. רק ליהודי ארצות–הברית, התעקש, היו המשאבים והקשרים המתאימים כדי להשפיע בנושא. ברית–המועצות איננה אדישה לדעת הקהל העולמית, אמר לכל מי שהסכים לשמוע. עם קץ משטרו הבלתי רציונלי של סטאלין, אפשר היה לצפות שהסובייטים יזדקקו יותר ויותר לעזרת ארצות–הברית — אם מתוך חשש מפני עלייתה של סין ואם מתוך הצורך הנואש בסיוע טכנולוגי ומסחרי לכלכלתם השוקעת — דבר שיגדיל את פגיעותו של הקרמלין ללחצים כלכליים. אם יפעלו בנחישות מספקת, יוכלו יהודי אמריקה לכפות על ברית–המועצות ויתורים שימנעו את כיליונה התרבותי והדתי של היהדות הסובייטית. היהודים, אמר בירנבאום, צריכים להתחיל לזעוק געוואלד.

במבט ראשון נראתה מערכת התעמולה שהציע בירנבאום בלתי מתקבלת על הדעת. ברית–המועצות, שהייתה באותו זמן האימפריה החזקה בתולדות האנושות, הכריזה מלחמה על הזהות היהודית על כל צורותיה. כשלושה מיליון יהודים, רבע מן האוכלוסייה היהודית בעולם, יועדו ליטול חלק בניסוי ממוסד בשכחה כפויה. לבני דתות אחרות הותר להכשיר אנשי דת במדרשות משלהם, וקבוצות אתניות אחרות הורשו להפעיל תאטראות לאומיים בשפתן שלהן; אך על היהודים נאסר כמעט כל ביטוי של זהות קיבוצית. אפילו ההפשרה שחלה ביחסי ברית–המועצות והמערב בעקבות מות סטאלין בשנת 1953 לא מיתנה את התעמולה הממשלתית נגד היהודים. ארבע מאות וחמישים בתי כנסת אמנם שרדו בתקופת שלטונו, אך עד לשנת 1963 כבר נסגרו רובם, ורק תשעים ושישה נותרו עוד פעילים. היהודים הואשמו בערעור יסודות הכלכלה הסובייטית, ואחדים מהם הוצאו להורג בעקבות משפטי ראווה על "פשעים כלכליים". סוכני קג"ב נשתלו בבתי כנסת, ורוב המתפללים חששו אפילו לשוחח עם תיירים יהודים מן המערב; המעטים שעשו כן הרשו לעצמם לכל היותר לחלוף על פני המבקרים וללחוש בבהילות, "הם לא נותנים לנו לחיות", או "למה יהודי אמריקה שותקים?" לפני ששקעו חזרה בתהומות הנשייה הסובייטיות. דומה היה כי החנק האטי של התודעה היהודית יסתיים בהכרח בכלָיָה, וכי לא ניתן יהיה לעשות דבר למניעתה.

אך אם קשה היה לתלות תקוות רבות בהצלחת הרעיון לנהל תעמולת מחאה לשינוי מדיניותו של משטר נוקשה וטוטליטרי, הסיכוי לעורר את יהדות אמריקה לפעולה נראה אז בעייתי עוד יותר. יהודי אמריקה נטו להשקיף על הבעיה מתוך אותו שיתוק מרוחק שתקף אותם בשעות מבחן קודמות: למעשה, לא היה כל תקדים למערכת תעמולה יעילה נגד משטר אנטישמי.[1] רפיון הרוח שחוללה ההתבוללות והבושה שגרמה להם חוסר יכולתם להציל את קרבנות השואה, הפכו את יהודי ארצות–הברית לקהילה במגננה. ישראל הייתה מקור לגאווה, כמובן, אך עד למלחמת ששת הימים לא היה למופת הישראלי השפעה גדולה על דימויָם העצמי של יהודי התפוצות. מנהיגים יהודיים רבים דבקו באסטרטגיה הגלותית הקלסית — "דיפלומטיה שקטה" — ועסקו בשתדלנות אצל פקידי ממשל, אך במקביל התרחקו מן הזירה הציבורית. נחום גולדמן, נשיאו רב–ההשפעה של הקונגרס היהודי העולמי, דגל בגישה כזו בדיוק בנוגע לבעיית יהדות ברית–המועצות, והזהיר כי מחאות פומביות תגרומנה רק נזק.[2] מנהיגי הקהילה החרדית התריעו אף הם כי מחאות מערביות תחמרנה את מצב היהודים החיים תחת השלטון הסובייטי. ההתנגדות הקולנית ביותר באה מצד הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שנחשב בעיני רבים מומחה ליהדות ברית–המועצות כיוון שניהל שם רשת מחתרתית באמצעות תנועתו — חב"ד.[3] ההתנגדות למערכה ציבורית למען יהודי ברית–המועצות חלחלה גם לזרם המרכזי של הקהילה האורתודוקסית, ובייחוד למוסד החשוב ביותר שלה — הישיבה יוניברסיטי.

כנגד שני כוחות רבי–עוצמה אלו — הנחישות הסובייטית למחוק את זהותם התרבותית של יהודי ברית–המועצות מזה, והשיתוק הציבורי שאחז ביהדות אמריקה מזה — התייצב בירנבאום באביב 1964. בתוך שנים ספורות מיקד אליו המאבק הבלתי אפשרי לשחרור יהדות ברית–המועצות את עיקר תשומת לבם ומשאביהם של יהודי אמריקה. בתוך עשור הצטרפו למערכה הציבורית הן מדינת ישראל והן תנועה דיסידנטית ציונית–סובייטית (שהתחזקה, בין השאר, בזכות דוגמתם הממריצה של יהודי ארצות–הברית), ופנו במשותף אל מצפונה של הקהילה הבינלאומית בקריאה ללחוץ על המשטר הסובייטי. המאבק הצליח עד כדי כך, שבשנות השמונים כבר הפך הנשיא רונלד רייגן את הדרישה להתרת הגירתם של יהודי ברית–המועצות לאחד מראשי החץ של מערכת הלחצים שהפעיל על הסובייטים.

ההיסטוריונים יתווכחו מן הסתם בנוגע לתפקיד שמילאה יהדות ארצות–הברית בהבטחת שחרורם של מעל מיליון יהודים מברית–המועצות. ויחד עם זאת, התנועה העממית שנוסדה באמריקה בתחילת שנות השישים כבר הכילה בתוכה, בזעיר אנפין, את כל מאפייניה המרכזיים של המערכה שהייתה עתידה להקיף, ברבות הימים, את הזירה הבינלאומית.

ברם, מעטים בלבד יודעים שאותה תנועה אמריקנית חבה כמעט את כל חזונה הפוליטי ודרכה האסטרטגית לאדם אחד. הרעיון של התמודדות עם הסובייטים באמצעות מחאה עזה מן הסוג שאפיין את מאבקה של התנועה לזכויות האזרח למען השחורים בארצות–הברית; ההתעקשות שרק הגירה המונית של יהודי ברית–המועצות, ולא הקלה במגבלות שהוטלו עליהם, תביא לפתרון מצוקתם; האמונה בהפעלת לחץ על הממשל בוושינגטון כדי שיציב את נושא יהדות ברית–המועצות בין העניינים הראשונים שעל סדר יומו; התמקדות המערכה הציבורית במצוקתם של מסורבי העלייה — כל אלה היו פרי יזמתו של יעקב בירנבאום כבר בשנותיה הראשונות של התנועה. את כל הרעיונות הללו יישם לראשונה ארגונו דל התקציב 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית–המועצות', אשר סחף אחריו בשנות השישים את כל התנועה האמריקנית לשחרור יהודי ברית–המועצות.

ברי אפוא מדוע כינה ההיסטוריון מרטין גילברט את בירנבאום "אבי התנועה למען יהודי ברית–המועצות". באותה נימה אמר גם ריצ'רד מאס, היושב ראש הראשון של הוועידה הארצית למען יהדות ברית–המועצות, כי בירנבאום היה "המצפון שפעם למען יהודי ברית–המועצות", והוסיף שארגונו "הקדים בדרך כלל בכמה צעדים את הארגונים האחרים" של היהדות המאורגנת באמריקה, בכל הנוגע להבנת טבעו של המאבק.[4]

אבל מעבר לתרומתה לשחרור יהדות ברית–המועצות, לתנועה שייסד בירנבאום הייתה גם השפעה עמוקה על יהודי ארצות–הברית, שרכשו בהשראתה ביטחון עצמי רב יותר ומידה לא–מועטה של ניסיון פוליטי. עד לאמצע שנות השישים חששו היהודים האמריקנים מפעילות פומבית למען מטרות יהודיות, מכיוון שלא רצו לעורר את השד האנטישמי מרבצו ולסכן את הדרכים שסללו אל לב החברה האמריקנית. אך בדור האחרון הפך כבר האקטיביזם היהודי לדגל שהקהילה נושאת בגאון, והיא אינה מהססת עוד לקבל על עצמה אחריות רבה יותר לגורל היהודים בעולם כולו, כפי שמלמדים מאבקה הנחרץ באנטישמיות, מעורבותה במערכה להצלת יהודי אתיופיה בשנות השמונים ופעילותה הציבורית במסגרת קבוצות שדולה כדוגמת איפא"ק. לאקטיביזם ציבורי בהיקף כזה לא היה תקדים בתולדות יהדות התפוצות, ובמידה רבה יש לזקוף אותו לזכות התנועה למען יהדות ברית–המועצות; זו הכשירה דור שלם של יהודים אמריקנים צעירים להאמין שאין להם סיבה לחשוש מפני התמודדות עם כל איום שהוא על החיים היהודיים ועל הזיכרון היהודי.

וכל זה החל, במידה רבה, באיש אחד שהתדפק על דלתותיהם של סטודנטים.

ב

יעקב בירנבאום נולד בהמבורג שבגרמניה בשנת 1926. סבו, נתן בירנבאום, טבע את המונח "ציונות" ושימש כמזכ"ל הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897. [5] נתן בירנבאום, שמאס בזהותו המערב אירופית המאומצת, נמשך עם הזמן ליהדות מזרח אירופה, ובסופו של דבר זנח את הלאומיות החילונית לטובת הדת, ונעשה המזכיר הכללי של אגודת ישראל החרדית. בנו של נתן ואביו של יעקב, שלמה אשר בירנבאום, היה חוקר יידיש חשוב, והוא עקר מגרמניה ללונדון בשנת 1933. במהלך המלחמה עבד במשרדי הצנזורה הבריטית, ב'מחלקת שפות נדירות'. "הוא קרא את המכתבים הנואשים מאירופה, ולכן ידע מה קורה ליהודים שם", נזכר בנו. "הוא ניסה לעשות כל שביכולתו, אבל חוסר האונים שלו הותיר צלקת בנשמתי".[6]

מסירותו של יעקב בירנבאום ליהדות ברית–המועצות נבעה במידה רבה מחיבתו של סבו ליהדות מזרח אירופה ומתסכולו של אביו לנוכח אי–יכולתו לסייע במניעת חורבנה. לנוכח הדוגמה של סבו, שחצה את התהומות האידיאולוגיים האדירים שפילגו את יהדות אירופה, למד בירנבאום לראות בעצמו "יהודי של כלל ישראל". אף שקיים מצוות, הסתייג מתוויות של השתייכות לזרם מסוים וחש בבית בכל המחנות היהודיים; ואולם, בחשבון הסופי, לא נמנה על אף אחד מהם.

מעבר לתחושה חזקה של זהות יהודית, ספג בירנבאום מאבותיו גם אמונה עזה בחשיבותה של הפעילות הציבורית למען עם ישראל. בשנות החמישים חיפש קבוצות של נערים ניצולי שואה שהובאו לאנגליה ולאירלנד, כדי לסייע בתהליך שיקומם. בשנת 1962 נסע לצרפת כדי לבחון את מצבם של המהגרים היהודים מאלג'יריה. בעניין זה הזהיר בירנבאום מפני קריסה חברתית כוללת, ובייחוד מפני "אבדן נורא, מנקודת מבט יהודית, המתרחש בקרב הנוער". הוא קרא להקמתה של תנועת סטודנטים יהודיים שתפעיל מתנדבים בקרב המהגרים ותעזור לחברם מחדש לקהילה היהודית. "גוף אחראי במדינה הזאת צריך לשלוח, באורח קבוע ושיטתי, קבוצות של צעירים לאזורי מצוקה". תנועה כזו, הוסיף, תועיל לא רק לקהילת יהודי אלג'יריה אלא גם ליהדות בריטניה, כיוון שתיצור "קאדר" של מנהיגים קהילתיים לעתיד.[7] אף שחזונו בנוגע ליהודי אלג'יריה מעולם לא התגשם, קריאתו לגיוס סטודנטים למען פעולה ציבורית שימשה בוודאי כחזרה גנרלית לקראת המאבק להצלת יהדות ברית–המועצות.

עוד לפני שהגיע בירנבאום לניו יורק התעוררו חששות ראשונים בציבור באשר לגורלם של יהודי ברית–המועצות. למן שלהי שנות החמישים החל הנושא לתפוס מקום גדל והולך בדיוני ההנהגה היהודית. משלחת של בני–ברית נסעה לברית–המועצות ופנתה לאו"ם בעניין היהודים; הוועד היהודי–אמריקני (אֵי–ג'יי–סי) ארגן הצהרה בין–דתית משותפת; כמה יהודים אמריקנים ידועי שם, ובהם שופט בית המשפט העליון ארתור גולדברג, דיווחו לנשיא קנדי על מצוקתם של יהודי ברית–המועצות.[8] אך כל הצעדים הללו נעשו בלא סדר ושיטה.[9] רק בתחילת אפריל 1964התעוררה תקווה לפעילות יהודית מתואמת יותר, כאשר ראשי עשרים וארבעה ארגונים מרכזיים החליטו — בדִרבּונה השקט של ממשלת ישראל — להיוועד בוושינגטון ולייסד את 'הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות'. בעצם הקמת הוועידה התנתק הממסד היהודי מאסכולת הדיפלומטיה השקטה של נחום גולדמן, וקיבל על עצמו, מבחינה תיאורטית לפחות, לקיים מערכת שתדלנות נמרצת. אלא שביטחונה העצמי הלקוי של הוועידה בכל הנוגע לפעילות פוליטית, והססנותה באשר לניהול מערכה ציבורית, נוצקו אל תוך מבנה הארגון, ובמהרה התחוור כי הגוף החדש קיים בעיקר על הנייר. בשל מחסור בתקציב וצוות קבוע קיימה הוועידה פעילות בלתי סדירה, ויזמותיה הסתכמו בפגישות עם פקידי ממשל ובארגון הפגנות מזדמנות.

בירנבאום, לעומת זאת, קרא למערכה יום–יומית בהולה שתגייס את משאביה של הקהילה היהודית האמריקנית ותמשוך באופן קבוע את תשומת לבה של התקשורת. הוא תיאר את הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהודי ברית–המועצות כ"גוף חסר שיניים המגשש בחשיכה", שלא יעשה הרבה לשינוי אמיתי במדיניות הסובייטית.[10] "איננו זקוקים לוועידה", אמר לעמיתיו הצעירים, "אלא למאבק".

וכך, שלושה שבועות לאחר הקמת הוועידה, ב–27 באפריל 1964, זימן בירנבאום את כנס היסוד של 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית–המועצות'. כמאתיים צעירים הגיעו לכנס, רובם סטודנטים מישיבה יוניברסיטי, מן הסמינר התיאולוגי היהודי, מאוניברסיטת קולומביה וממכללת קווינס. האסיפה נערכה במועדון הסטודנטים במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת קולומביה. בעלון שהכריז על כינוס האסיפה הציג בירנבאום את חזונו בהקשר היסטורי אמריקני ויהודי כאחד: "כפי שאנחנו, כבני–אנוש וכיהודים, מודעים לעוולות שמהן סובלים השחורים ונלחמים לתיקונן, כך עלינו להזדהות עם כאבם השקט, הכבוש, של רבים כל כך מאחינו הרוּסים… אנחנו, שהוקענו את השתיקה ואפס המעשה בימי השואה הנאצית, הנעז לשתוק עכשיו?"[11]

התנועה הוגדרה אפוא מראשיתה באמצעות שני המוטיבים הללו: השואה כתמרור אזהרה, והתנועה לזכויות האזרח כדוגמה ומופת. שני המסרים הדהדו בקרב הדור השני לשואה, שבדיוק אז הגיע לפרקו, דור שבירנבאום ראה בו חוד חנית של פזורה אחרת, מועצמת. רבים מן היהודים הצעירים האלה ראו בכישלונה של יהדות אמריקה לנקוט צעדים ממשיים להצלת יהודים בימי השואה סיבה לבושה מתמדת. חלקם היו שותפים להצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, וחוו את כוחה המשחרר של מחאה פומבית.

בירנבאום ביקש לתעל את התחושות האלה למערכה ציבורית יעילה. בכנס היסוד של הארגון חשף את ארבעת עמודי התווך האסטרטגיים שלו, שנעשו מאוחר יותר מאפיינים מרכזיים במאבק הכולל למען יהדות ברית–המועצות.

הראשון היה המרצתה של היהדות האמריקנית הרדומה באמצעות פעילות שטח, ובה בעת הפעלת לחץ על הממסד היהודי כדי שיהפוך את הוועידה למען יהדות ברית–המועצות לארגון יעיל. רק לממסד, טען, יש משאבים מספיקים לקיומם של מחאה ארצית ומסע הסברה שיוכלו לשנות את פני ההיסטוריה. שנית, ארגונו של בירנבאום ביקש להביך את ברית–המועצות באמצעות חשיפת יומרות השווא שלה להיות מופת חברתי. היעד השלישי היה ללחוץ על וושינגטון כדי שתיעשה מגִנתם של יהודי ברית–המועצות. היעד האחרון של התנועה היה להשפיע על הקהילה היהודית ברוסיה עצמה ולרומם את רוחם של בניה.

האווירה באולם, נזכר בירנבאום, הייתה "מחשמלת". סטודנטים גינו את שתיקתה של הקהילה היהודית–אמריקנית בימי השואה, ונשבעו כי תגובתם שלהם לסבל יהודי תהיה שונה. צעיר נרגש אחד שר שיר מחאה שחיבר במקום, בשם "ההיסטוריה לא תחזור על עצמה".[12] בתגובה לדרישתם של כמה סטודנטים לפעול באופן מיידי, הרהר בירנבאום בקול רם שאולי יהיה זה מתאים לפתוח במערכה בתוך ימים ספורים, באחד במאי, יום חג מרכזי בברית–המועצות. לבירנבאום לא הייתה תכנית מוכנה מראש להפגנה באחד במאי, והוא גם לא היה בטוח שאפשר יהיה לארגן עצרת מוצלחת במהירות כזאת. ובכל זאת הוא נסחף אחר קוצר רוחם של הסטודנטים. להט הנעורים האמריקני הזה הוא בדיוק הדבר שחיפש כשהגיע לניו יורק.

עצרת האחד במאי אורגנה מדירתו של בירנבאום — למעשה, מן החדר שהשכיר לו הספרן הראשי של הישיבה יוניברסיטי. כרזות צוירו, הודעות לעיתונות הוכנו, סניפי 'הלל' וארגוני נוער יהודיים נקראו לדגל, והכל מתוך אותו חלל צפוף. באחד במאי התייצבו כאלף סטודנטים בסמוך למשרדיה של המשלחת הסובייטית לאו"ם במנהטן, וקיימו במשך ארבע שעות משמרת מחאה במעגל מסודר. למרות מספרם הגדול שמרו המפגינים על שקט מוחלט, סמל לשתיקתם הכפויה של יהודי ברית–המועצות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיימו יהודי אמריקה עצרת מחאה למען יהדות ברית–המועצות. בתחילת שנות החמישים אורגנו כמה הפגנות נגד האנטישמיות הסטאליניסטית, בשנת 1962 הפגינו כמה עשרות תלמידי ישיבה תיכונית במנהטן מול המשלחת הסובייטית לאו"ם, במחאה על האיסור שהטיל הקרמלין על אפיית מצות. אך בניגוד לאותן הפגנות בודדות, שלא הייתה להן המשכיות, הפגנת האחד במאי 1964 סימנה את ראשיתה של מערכה ציבורית מפוארת בת חצי יובל, שהשיגה בסופו של דבר את כל יעדיה האסטרטגיים והסתיימה עם שחרורם של יהודי ברית–המועצות.

ג

בשנים 1964-1971 היה מאבק הסטודנטים הארגון היחיד בארצות–הברית שהתמסר בצורה מתמדת למערכה למען יהדות ברית–המועצות. הוא עקב אחר השינויים בהתנהלות השלטון הסובייטי, הפיץ מידע מעודכן, יצר תאי פעילים וארגן מחאה מתמשכת. עוצמתה ועקביותה של הפעילות שיזם בירנבאום, פעילות שניהל בצוותא עם גלן ריכטר, המתאם הארצי של הארגון, היו חסרות תקדים.

מיד לאחר הפגנת האחד במאי פתח הארגון במערכה האמתית. בחודשים הראשונים ארגנה הקבוצה שבוע תענית בהשתתפות אנשי דת יהודים ונוצרים, הפגינה מול להקת מחול סובייטית, דחקה בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית באטלנטיק סיטי לכלול במצעה התייחסות למצבם של היהודים מעבר למסך הברזל, והפיצה חוברת שכללה דפי מידע, עדויות ראייה של תיירים שביקרו בברית–המועצות והצעות לקיום תכניות בנושא היהדות הסובייטית במחנות קיץ יהודיים. אפשר שההישג המרשים ביותר של מאבק הסטודנטים בשלב מוקדם זה היה העצרת שקיים באוקטובר 1964 בלואר–איסט–סייד במנהטן. לעצרת הגיעו שני הסנאטורים של מדינת ניו יורק ונציג הבית הלבן — מאיר פלדמן, היועץ המיוחד ללינדון ג'ונסון — שהעביר מסר של תמיכה מן הנשיא. הארגון אף חיבר שירי מחאה בעניין יהדות ברית–המועצות, שהזכירו את שירי הפולְק של התנועה לזכויות האזרח למען השחורים בארצות–הברית. פעילותו של הארגון הייתה מראשיתה מעין גרסה יהודית של תרבות המחאה הצעירה באמריקה. עבור פעיליו, ההעצמה הפוליטית והתרבותית היו בבחינת היינו הך.

על המחסור במשאבים ובכוח פיצה מאבק הסטודנטים במחויבות אישית ובלהט. לארגון לא היה תקציב קבוע, והוא נאלץ להסתמך על דמי חבר בסך שלושה דולר, על מכירה של סיכות כפתור וחומרי תעמולה אחרים, ועל המחאות מזדמנות שתרמו חברי מועדונים יהודים. צוות הארגון, שכלל את בירנבאום וריכטר — סטודנט ממכללת קווינס שהיה מעורב לפני כן בתנועה לזכויות האזרח — לא קיבל כל שכר על עמלו. עקב בעיות בריאות עבד בירנבאום בדרך כלל מביתו, ואילו ריכטר ניהל את המשרד "במשרה חלקית" — כך כינה את עשר השעות שהשקיע מדי יום בפעילות בארגון. גורלה של התנועה למען יהדות ברית–המועצות באותם ימים מכריעים תלוי היה במידת מחויבותם של שני מנהיגיה. בירנבאום גיבש את החזון ואת הטקטיקה וקיים קשרים עם מנהיגי קהילה ופוליטיקאים; ריכטר ארגן הפגנות, הדפיס חומרי תעמולה, גייס מתנדבים ועדכן את אמצעי התקשורת בנוגע להתפתחויות בתוך ברית–המועצות.

המעגל הפנימי של מאבק הסטודנטים מעולם לא מנה יותר מכמה עשרות פעילים. חלק גדול מהם — אולי רובם — השתייכו לזרם האורתודוקסי–מודרני, כמו רוב המשתתפים באותה עצרת ראשונה באחד במאי. פעילים אחרים הגיעו מתנועות הנוער הציוניות. והיו גם אלה שבירנבאום כינה "פרילנסרים" — סטודנטים נטולי רקע יהודי מובהק שנמשכו למאבק בשל ההתעוררות של תודעתם היהודית ומחויבותם לזכויות האדם. כרבע מפעילי מאבק הסטודנטים היו מעורבים, כמו ריכטר, בתנועה לזכויות האזרח.[13] בירנבאום העריך במיוחד את הפרילנסרים, כיוון שאלה הוכיחו אחת מהנחות היסוד שלו: שמאבק הסטודנטים יציל לא רק את יהדות ברית–המועצות אלא גם את יהדות אמריקה — באמצעות ליבוי מחודש של אש היהדות בבני–הנוער שלה. רבים מחברי הקהילה קוננו על מעורבותם של בני–נוער יהודים רבים כל כך במאבקים אזרחיים לא–יהודיים דווקא; אך בירנבאום טען כי הקהילה היא האשמה האמתית, כיוון שלא הציעה לצעיריה חלופה אידיאליסטית יהודית. תרופת הנגד שלו הייתה הפעילות למען יהדות ברית–המועצות.

בירנבאום צפה שהפעילות בתנועה תכשיר את מנהיגי העתיד של יהדות אמריקה. הוא אסף סביבו קבוצה יוצאת דופן של רבנים צעירים, שרובם מילאו מאוחר יותר תפקידי מפתח בהתעוררות היהודית באמריקה. ביניהם היו יצחק גרינברג, מן התיאולוגים היהודים הבולטים בדור שלאחר השואה; הזמר והמורה הניאו–חסידי שלמה קרליבך, שהשתתף בקביעות בעצרות של מאבק הסטודנטים והלחין את הפזמון "עם ישראל חי" לבקשתו של בירנבאום; ארתור גרין, הוגה דעות יהודי–ליברלי; שלמה ריסקין, שבית הכנסת שלו בכיכר לינקולן נעשה מופת להתחדשות אורתודוקסית מודרנית; אבי וייס, אבטיפוס לרב אקטיביסט, וכעבור זמן אחד התומכים הבולטים בתנועה הפמיניסטית האורתודוקסית; וגם מאיר כהנא, שבעקבות הקרע בינו ובין מאבק הסטודנטים הקים את 'הליגה להגנה יהודית'. כל אחד מהם תרם בדרכו להמרצתה של יהדות אמריקה לפעולה, לטוב ולעתים גם לרע; וכולם הוכשרו לאקטיביזם במסגרת התנועה למען יהדות ברית–המועצות.

ד

בסתיו 1965 הצטרפתי למאבק הסטודנטים. כרבים מפעילי הארגון, הייתי גם אני בן למשפחה של ניצולי שואה. לגביי, הצלת יהדות ברית–המועצות הייתה לא רק הצלת התפוצה היהודית הגדולה האחרונה במזרח אירופה, אלא גם הצלת הכבוד האבוד של יהדות אמריקה, שאותה האשמתי בכך שלא הצילה את משפחתי שלי במהלך השואה. מאבק הסטודנטים הציע לי הזדמנות לפתור את הסתירה הפנימית שלי כיהודי אמריקני שהתבייש ביהודֵי אמריקה. סיסמאות הקבוצה, שהתמקדו בנחישותנו שלא לחזור על חטא השתיקה מימי השואה, כיוונו היישר אל לבי. אך עצם העמידה על ההתנסחות הזאת דווקא חשפה את חרדתנו: האם באמת תנהג יהדות אמריקה אחרת? אחת מסיכּות הדש של הארגון ספק שאלה ספק האשימה: "האם אנחנו יהודי הדממה?" ברמיזה מכוונת לספרו של אלי ויזל משנת 1966, "יהדות הדממה", שעסק ביהדות ברית–המועצות.

במהרה גיליתי כי בירנבאום לא היה אדם כריזמטי במובן המקובל. אחרי החודשים הראשונים לפעילות הארגון מיעט בירנבאום לדבר בעצרות, והעדיף את תפקיד המורה הרוחני ואיש הקשר עם הממסד היהודי, ומאוחר יותר גם עם הממשל האמריקני בוושינגטון. קסמו של בירנבאום נבע מאמונתו בנצחיות העם היהודי ובניצחונו המובטח על הרע. כל העת חזר ואמר "אתה רואה, אתה רואה" — כשהוא מזמין את בני–שיחו להשתתף עמו בחזונו. בירנבאום שכנע אותי שיהדות אמריקה אמנם תתגייס, שלבו של העולם אכן ינקוף אותו ושיהדות ברית–המועצות תרכוש מחדש את זהותה ואת גאוותה הלאומית ותשוב אל חיקו של העם היהודי. כמו בראשית ימיה של התנועה לזכויות האזרח, הדלק של מאבק הסטודנטים לא היה זעם אלא להט קנאי. התקווה הגנה עלינו מפני המרירות: במהרה יגיב העולם כולו לכאבנו. שטחנו את תחינתנו בפני הצדק — בפני "דעת הקהל". בירנבאום חזר על שתי המילים האלה לעתים קרובות כל כך, עד שעוררו בי דימוי חזותי מוחשי: כוח ממושמע ומאורגן הממתין ש"ידרבנו" אותו.

הרטוריקה של בירנבאום נועדה לעורר רוח מהפכנית. ארגוננו לא ניסה רק להשפיע על וושינגטון ומוסקבה, אלא "לחדור" למוקדי הכוח האלה. חברי הארגון לא היו פעילים סתם, אלא "קאדר" שנועד "לדרבן את השטח". ההפגנות לא היו רק אירועים תקשורתיים אלא "גילויים פומביים כבירים" של אחריות כלפי אחינו היהודים; ולא פחות מכך — מחוות של עולם בלי גבולות, שבו הפגיעה בזכויות אדם לא תוכל עוד לחסות מאחורי מסך בלתי חדיר של ריבונות לאומית. למעשה לא היינו כלל ארגון מחאה, אלא תנועת גאולה.

למן תחילת דרכו, מטרתו המוצהרת של מאבק הסטודנטים לא הייתה להקל את סבלם של יהודי ברית–המועצות — כפי שרצה הממסד היהודי — אלא "להציל" אותם. בירנבאום השתמש בדימויים מקראיים, ועיטר את ההפגנות שארגן בשמות כמו "מצעד יריחו", "מצעד הגאולה" ו"מצעד יציאת מצרים". בראש "מצעד הגאולה" הוצב ציור ענק שהראה ים נבקע, ועליו התנוססו המילים "כפי שנבקע ים סוף בפני בני ישראל, כך ייבָּקע מסך הברזל בפני יהודי ברית–המועצות". בשעה שהוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות דיברה רק על איחוד משפחות, תבע מאבק הסטודנטים הגירה חופשית, והתעלם מחששות הממסד כי הדרישה האוטופית לפתיחת השערים תסכן את המטרה המציאותית יותר, כביכול, של צמצום המגבלות הסובייטיות על החיים היהודיים. החל בהפגנת האחד במאי 1964 התעקש בירנבאום שבעצרות הארגון תונפנה כרזות ועליהן הסיסמה "שלח את עמי". הוא טען כי יש לזמֵן למאבק את הכוח הגואל בהיסטוריה היהודית — כוח המבטא את הדאגה ואת האחריות ההדדית שחשו היהודים זה כלפי זה. בלא חזון נועז, טען בירנבאום, תיכשל האסטרטגיה של מאבק הסטודנטים להרמת קומתם של יהודי הגולה.

עד שהצטרפתי אני לארגון הסתיים כבר השלב התזזיתי והשברירי בתולדותיו. הארגון שמצאתי כבר יצא את חדרו של בירנבאום ופעל מתוך משרד ממש, שנתרם בידי הסמינר התיאולוגי היהודי. העצרות שקיימה התנועה הפכו אותה לחלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים בניו יורק. אברהם יהושע השל, מן הראשונים באנשי הרוח היהודים–אמריקנים שקראו למסע מחאה, נאם באחת העצרות של מאבק הסטודנטים וביטא תמיכה במאמציו של בירנבאום, ובכך הוסיף לתנועה לגיטימציה נחוצה.[14] בשלב זה כבר לא תכנן מאבק הסטודנטים את הפגנותיו לבדו, כפי שעשה בחודשים הראשונים לקיומו. בירנבאום יזם את הקמתה של 'מועצת הנוער היהודי של ניו יורק למען יהדות ברית–המועצות' — תנועה שאיחדה בתוכה כמה קבוצות נוער יהודיות גדולות; מאמציהם המשותפים של מאבק הסטודנטים ומועצת הנוער הניעו 15,000 בני אדם להשתתף במצעד הגאולה בפסח 1966 — הקהל הגדול ביותר שהשתתף עד אז באירוע כלשהו למען יהדות ברית–המועצות.[15] לפתע נדמה היה שחלומו של מאבק הסטודנטים לארגן הפגנה שתמשוך 100,000 יהודים — מספר הקסם שאמור היה להפוך אותנו לתנועה גדולה באמת — לא היה הזוי כל כך.

ובכל זאת, הפער בין המציאות הפוליטית לחזון הגאולה שלנו היה גדול כל כך, שרק סטודנטים וחולמים יכולים היו לקרוא עליו תיגר. צריך לזכור, שבאותן שנים אפילו העובדות הבסיסיות ביותר בנוגע לדיכּוּיָם של יהודי ברית–המועצות טרם נקלטו בתודעה הציבורית. הדיווחים הנדירים בתקשורת דיברו על דיכוי "לכאורה"; ואפילו רבים מאלה שהכירו בנכונות טענותינו לא שוכנעו כי רדיפת היהודים בברית–המועצות הייתה גרועה מן הטיפול שהעניק הקרמלין לדתות ולקבוצות אתניות אחרות. גם התנועה הציונית בתוך ברית–המועצות טרם קמה, ולפיכך נדמה היה לעתים כי מאבק הסטודנטים פועל בחלל הריק, בלא כל תגובה נראית לעין מצד אלו שלהצלתם פעל.

ומה שכאב יותר מכל הייתה הספקנות העיקשת של יהודי ארצות–הברית. איזה הוכחה יש לכם, נשאלנו שוב ושוב, שברית–המועצות קשובה למחאותינו? ואפילו אם באורח פלא ייכנעו הסובייטים, איזו סיבה יש להניח שיהודי הגוש הסובייטי, ובפרט הדור הצעיר החי שם, בכלל רוצים להיות יהודים, אחרי עשרות שנים של התבוללות כפויה?

העלונים של מאבק הסטודנטים הכינו אותנו לשאלות כאלה בדיוק, וכך סיפקתי בצייתנות ראיות לכך שהסובייטים אכן התכופפו בפני לחץ, כאשר השעו את המשפטים על "פשעים כלכליים" ועצרו את הפצתה של מסה אנטישמית בוטה בשם יהדות נקייה מיִיפּוּיים, שפורסמה בשנת1963 על ידי האקדמיה האוקראינית למדעים. ניצחונות צנועים, אמנם, אך די היה בהם כדי לשכנע את פעילי מאבק הסטודנטים שנמצאה הנוסחה לגאולה: ככל שתרבינה המחאות, כן ירבו הוויתורים הסובייטיים. ובתשובה לשאלה אם יהודי ברית–המועצות עדיין רוצים להיות יהודים הזכרנו את ההתכנסויות שהחלו בראשית שנות השישים, תחילה בהשתתפות מאות צעירים יהודים ואחר כך בהשתתפות אלפים, שרקדו ושרו ביידיש מחוץ לבית הכנסת האחרון שנותר במוסקבה, במהלך חג שמחת תורה. התופעה הייתה חידה גדולה: כיצד ידעו המשתתפים שעליהם להתאסף באותו ערב? מי העז לארגן את ההתכנסויות, בחברה שבה כל ארגון שמחוץ למפלגה הקומוניסטית היה בלתי חוקי? מדוע התיר הקרמלין את קיומן? ומדוע נאספו בשמחת תורה דווקא — שוודאי אינו החשוב בחגי ישראל? דומה היה שהחגיגות מאשרות את תחושתו של בירנבאום, שמתחת לדיכוי תוסס רגש של תחייה יהודית.

בתגובה להאשמות בדבר "פזיזותנו", שהשמיעו מבקרים מן הממסד היהודי ומן הקהילה האורתודוקסית, הדגשנו את התנהגותנו האחראית דווקא. מאבק הסטודנטים התגאה ביחסיו הטובים עם המשטרה ואפילו עם פקידי ממשל סובייטים.[16] לפני כל עצרת נהג ריכטר להכין רשימה של "סיסמאות מאושרות", ופקחים החרימו כל שלט שעלול היה לשלהב את היצרים. באחד העלונים הראשונים שהופצו לקראת אחת מישיבות הארגון הדגיש בירנבאום את הקו שלו: "נדאג שהתנועה תמשיך לפעול באופן אחראי ביותר", נאמר שם. "מן התסיסה הסטודנטיאלית הזאת עולה נחשול של פעילות בונה, דינמית — ואחראית".[17] פירושה של פעילות "אחראית" היה לא רק הימנעות מאלימות אלא גם הקפדה על חוקיות. אפילו מרי אזרחי לא–אלים, שזכה ללגיטימציה בפעולותיהן של התנועה לזכויות האזרח ותנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, נחשב מחוץ לתחום. בירנבאום הבין שהקהילה היהודית–אמריקנית מסוגלת אך בקושי לסבול את רמת המחאה הנוכחית של מאבק הסטודנטים, ושמרי אזרחי של ממש רק ירחיק את הממסד היהודי וימנע את הפיכתו לכוח פעיל. שינוי פניה של יהדות אמריקה דרש לא רק חזון ותכנית, אלא גם סבלנות.

מחויבותו של הארגון למחאה "אחראית" הגבילה את יכולתו למשוך סיקור תקשורתי תכוף, ומשאביו המצומצמים מנעו ממנו לגייס המוני מפגינים; אך הוא פיצה על כך בדרכים אחרות. ריכטר שכר אולמות קטנים לעצרות ואז פרסם הודעות לעיתונות על "עודף" משתתפים. הוא שידר תעמולה מרכב שחנה בשעת צהריים באזור חנויות האפנה של מנהטן, והשיג דיווח עיתונאי על עצרת בהשתתפות אלפי בני אדם, אף שרוב ה"מפגינים" היו רק עוברי אורח שעצרו מתוך סקרנות. מאבק הסטודנטים משך את תשומת לבה של התקשורת גם באמצעות שימוש יצירתי בחגים ובסמלים דתיים. בראש מצעד יריחו, שנערך בפסח 1965, הלכו שבעה גברים עטופים בטליתות, שהקיפו את בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם כשהם תוקעים בשופר, במטרה "להפיל את חומות האיבה"; בחנוכה שלאחר מכן צעדו מפגינים מאחורי מנורה בגובה חמישה מטרים. לא היו אלה גימיקים בלבד. האמנו שהשימוש בטקסים דתיים לא רק משרת מטרות פוליטיות, אלא גם חושף את משמעותם הגואלת.

שאיפתו של מאבק הסטודנטים להביך את המשטר הסובייטי באה לידי ביטוי בנכונותו "לחגוג" חגים סובייטיים, ולנכסם לעצמו במטרה לחשוף את הצביעות הקומוניסטית. הפגנת הבכורה של מאבק הסטודנטים באחד במאי הייתה דוגמה קלסית לשימוש בסמלים הסובייטיים נגד עצמם. יום השנה למהפכה הבולשביקית, 7 בנובמבר, היה גם הוא מועד פופולרי לקיום הפגנות. בשנה אחת הפרענו לחגיגה פרו–סובייטית במלון ניו יורקי, שרוב משתתפיה היו יהודים קומוניסטים קשישים; ובשנה אחרת ניסינו להעביר אל המשלחת הסובייטית לאו"ם עוגת יום הולדת ענקית ועליה הכתובת "שלח את עמי". הלעג היה כלי הנשק המספק ביותר שבו יכול היה מאבק הסטודנטים להשתמש כדי לפגוע בנקודות הרגישות של הסובייטים.

ה

אחד המרכיבים העיקריים בחזונו של בירנבאום היה יצירת יחסים סימביוטיים בין החלק החופשי ביותר בתפוצה היהודית לחלק המדוכא ביותר שלה. בירנבאום קיווה שבבטאם בפומבי את דאגתם ליהודי ברית–המועצות ילמדו יהודי ארצות–הברית להתגבר על עכבותיהם ולתפוס את מקומם כקהילה בטוחה בעצמה בתוך החברה האמריקנית. במובנים רבים, התעוררותה של יהדות אמריקה נכרכה בגאולתה של יהדות ברית–המועצות.

בהקשר זה הייתה מלחמת ששת הימים נקודת מפנה הן ליהודי אמריקה והן ליהודי ברית–המועצות. היהודים האמריקנים חגגו כעת בפומבי את מפגן העוצמה היהודית והשתוקקו לפתע להשתתף, ולו מרחוק, בסיפור ההצלחה הציוני. על יהדות ברית–המועצות השפיעה המלחמה השפעה עמוקה עוד יותר. אצל רבים מ"יהודי הדממה" עורר הניצחון הישראלי לא רק גאווה יהודית אלא גם נכונות לצאת בגלוי נגד הקרמלין. אף שניצנים ראשונים של תודעה ציונית הופיעו אצל כמה צעירים יהודים בברית–המועצות עוד לפני 1967, ולמרות שחומר ציוני מחתרתי כבר הופץ בשטח, המלחמה היא שיצרה לראשונה גל של הזדהות עם ישראל. צעירים יהודים ממוסקבה החלו לברך זה את זה באמצעות כיסוי עין אחת — במעין חיקוי של משה דיין. ולראשונה מאז חיסולה של התנועה הציונית בידי הבולשביקים בשנות העשרים, החלו חוגים ציוניים לפעול בגלוי בערים הסובייטיות הגדולות.

ההתקוממות הציונית הסובייטית החלה במעשה אמיץ להדהים שעשה סטודנט באוניברסיטת מוסקבה ושמו יאשה קזאקוב. מעט אחרי מלחמת ששת הימים כתב קזאקוב מכתב גלוי לקרמלין: "אני רואה את עצמי כאזרח של מדינת ישראל. אני דורש להשתחרר מן ההשפלה הכרוכה באזרחות סובייטית".[18]

פתאום שמענו קול ממשי, היה בידינו שֵם; "יהדות ברית–המועצות" חדלה לפתע להיות ישות ערטילאית ודוממת. מכתבו של קזאקוב, שתעוזתו רוממה את הרוח, הוברח למערב ופורסם בוושינגטון פוסט. כעבור ימים אחדים קיבל הצעיר אשרת יציאה לישראל. בזכות מקרה אחד ויחיד אושרו טענותיו האינטואיטיביות העיקריות של בירנבאום. האספות היהודיות בשמחת תורה לא היו צירוף מקרים מוצלח אלא סימן לעתיד. לפחות חלק מיהודי ברית–המועצות השתוקקו בבירור להיות יהודים, והיו מוכנים לשלם מחיר תמורת זהותם זו. אלפי יהודים סובייטים סיכנו את חירותם באמצעות הגשת בקשות הגירה. התעקשותו של בירנבאום על הדגשת התביעה "שלח את עמי" הוכיחה את עצמה סוף–סוף. התחייה הציונית בברית–המועצות סימנה את קץ השנים החלוציות של מאבק הסטודנטים, כפי שכינה אותן בירנבאום. הארגון לא ניזון עוד מאמונה ומתקווה בלבד, והחל לפעול גם על סמך עובדות מוכחות. כל שנותר עוד להוכיח היה נחישותנו.

כותב המכתב הבא שעורר תשומת לב במערב היה בוריס קוצ'ובייבסקי, מהנדס מקייב. "כל עוד מסוגל אני להרגיש", כתב לממשל הסובייטי, "אעשה כל שביכולתי כדי לעזוב את רוסיה ולצאת לישראל. ואם תחפצו לשפוט אותי על כך, יהי כן. אם עדיין אהיה בחיים במועד שחרורי, אהיה נכון להגיע אל מולדת אבותיי, אפילו אם אצטרך ללכת ברגל".[19] קוצ'ובייבסקי נידון לשלוש שנות מאסר. לאחר משפטו הוברח עותק ממכתבו לעיתונות המערבית. במאבק הסטודנטים רווחה אז התחושה שאילו התפרסם המכתב לפני מעצרו, היה קוצ'ובייבסקי מגיע לישראל במקום לכלא — בדיוק כמו קזאקוב. ההבדל בגורלם של שני הפעילים הציוניים האלה חיזק את אמונתו של הארגון בכוחה של דעת הקהל. עם מעצרו של קוצ'ובייבסקי היה לנו כעת אסיר פוליטי משלנו — אסיר ציון. במקום למחות על הפרות מופשטות של זכויות אדם, כמו סגירתם של בתי כנסת או הטלת איסור על אפיית מצות, עמד לרשותנו עתה סמל חי למשטר הדיכוי הסובייטי.

כעת נכנסה התנועה לשלב המסוכן ביותר בתולדותיה. קריאת התיגר של הפעילים היהודים בברית–המועצות על מדיניותו הפרו–ערבית של הקרמלין ועל פעולותיו האנטי–ציוניות סימנה אותם כגייס חמישי בעיני המשטר. יהודי ברית–המועצות עברו מהפצה של ספרות מחתרתית למחאה גלויה: כותבי מכתבים חברו לשליחת בקשות הגירה משותפות; מורה אחד לעברית פרסם מודעה על ה"אולפן" הלא–חוקי שלו ברכבת התחתית במוסקבה. איש לא יכול אז לצפות את התוצאות. האם ייכנעו הסובייטים להתקוממות ההולכת וגוברת, ירסקו אותה או ינסו להתעלם ממנה? למעשה, שלוש הגישות ננקטו בעת ובעונה אחת — חלק מן היהודים קיבלו אשרות יציאה, חלקם נשלחו למאסר, ואילו רובם שוגרו אל לימבּו של אבטלה והטרדה. האי–יכולת לצפות מראש את התוצאה היה כנראה תוצר של מדיניות מכוונת. יהודי שביקש אשרת יציאה לא ידע אם יגיע לישראל או לסיביר.

העובדה שאת המאבק על גורלה של יהדות ברית–המועצות לא ניהלו עוד באופן בלעדי הפעילים במערב, אלא גם קרבנות הדיכוי עצמם, תבעה שיטות פעולה חדשות ורעיונות שונים. בניגוד לקריאתו של הממסד היהודי לחידוש החיים היהודיים בברית–המועצות עמד בירנבאום על הצבת ההגירה החופשית במוקד תביעותיה של התנועה. זאת ועוד — מאבק הסטודנטים היה הארגון הראשון שהבין כי התנועה צריכה להעביר את המערכה לפסים אישיים. לצד כמה קבוצות אנטי–ממסדיות בוגרות, מאבק הסטודנטים נאחז בהזדמנויות החדשות שנפתחו בפניו להפוך את המערכה ממאבק למען הישות המופשטת "יהדות ברית–המועצות" למאבק קונקרטי למען היהודים בברית–המועצות — אנשים שיש להם שמות וסיפורים אישיים. הארגון פרסם מכתבי מחאה של יהודים סובייטים וארגן הפגנות תמיכה במסורבי עלייה ובאסירי ציון. עם השנים הפך מסע המחאה הקשור בדמויות מסוימות למאפיין מהותי של התנועה כולה, מאפיין שמשך מתגייסים חדשים והמריץ פעילים ותיקים. העלייה לרגל אל הסירובניקים הפכה לטקס החניכה של הפעילים היהודים–אמריקניים; שמותיהם של מתנגדי משטר כמו אנטולי שרנסקי ואידה נודל נעשו מוכרים לכל משפחה יהודית בארצות–הברית. בני–עשרה החלו לענוד צמידים עם שמות אלו ושמותיהם של מסורבי עלייה אחרים; ובתי כנסת ברחבי אמריקה החלו לחגוג בר–מצווה ובת–מצווה לילדים יהודים מברית–המועצות באמצעות הוספת כיסא ריק לחגיגות של בני קהילתם שלהם. חזונו של בירנבאום בדבר קשר סימביוטי שיעודד תחייה יהודית הן באמריקה והן בברית–המועצות נעשה סממן מרכזי של החיים היהודיים.

בהתחשב בהצלחה הציבורית שנחל מסע המחאה הקשור בדמויות מסוימות מפתיע להיזכר בהתנגדות מצד הממסד היהודי שבה נתקל בתחילה. הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות דחתה את טענת הפעילים כי שמותיהם של היהודים שחשפו את עצמם בפני המשטר הסובייטי צריכים להתפרסם גם במערב. על הוועידה השפיעה בעניין זה 'לשכת הקשר הממשלתית ליהודי ברית–המועצות' — הארגון החשאי שהופקד על קיום הקשר בין ישראל ליהדות הגוש הסובייטי. לשכת הקשר, שנוסדה בשנת 1952, הקימה מרכזי מידע על יהדות ברית–המועצות בניו יורק, בלונדון ובפריס, ושיגרה שליחים לפגישות חשאיות עם יהודים סובייטים כדי לספק להם חומר על ישראל ועל היהדות, אך היא התנגדה בתוקף לפרסום שמותיהם של מסורבי העלייה, מחשש לתגובת נגד סובייטית. התנגדותה לבשה צביון מכוער בשנת 1969, כאשר יאשה קזאקוב, לצד עוד סירובניק לשעבר בשם דב שפרלינג, הגיעו למסע הרצאות בארצות–הברית. למרבה התדהמה, לשכת הקשר הזהירה את הארגונים היהודיים באמריקה כי קזאקוב ושפרלינג הם פרובוקטורים מטעם הקג"ב. מאבק הסטודנטים וארגונים לא–ממסדיים אחרים התעלמו מן האזהרה ואימצו את שניהם בהתלהבות. כעבור שנה קיים קזאקוב באו"ם שביתת רעב בת תשעה ימים, בדרישה לקבל אשרת יציאה מברית–המועצות עבור הוריו, ופעילי מאבק הסטודנטים עמדו לצדו גם במאבק זה.[20]

בסופו של דבר הכירה לשכת הקשר בכוחה של המערכה האישית, ושינתה את מדיניותה; בעקבותיה שינתה גם הוועידה למען יהודי ברית–המועצות את דרכי פעולתה. המפנה קיבל ביטוי פומבי בנובמבר 1969, כאשר ראש הממשלה גולדה מאיר קראה מעל דוכן הכנסת את מכתבם המפורסם של "שמונה–עשר הגרוזינים" — ראשיהן של שמונה–עשרה משפחות יהודיות מגרוזיה — אשר כתבו: "נחכה חודשים ושנים. נחכה כל חיינו אם יהיה צורך בכך, אך לעולם לא נוותר על אמונתנו או על תקוותנו".[21]

אך יחסי הממסד היהודי עם מאבק הסטודנטים נותרו דו–ערכיים, ונעו לסירוגין בין שיתוף פעולה לחשדנות.[22] אפשר היה להבין את התמרמרותו של הממסד לנוכח סירובה של תנועת הסטודנטים לסור למרותו. במובן מסוים התקומם מאבק הסטודנטים לא רק נגד הפסיביות ואסטרטגיית הדיפלומטיה השקטה, אלא גם נגד עצם זכותו של הממסד היהודי לדבר בשם הקהילה בנושאים פוליטיים. ארגונו של בירנבאום בז בגלוי למאמציו המזדמנים של הממסד, והתייחס אליהם בביטול כ"חוסר עשייה". זו הייתה הגזמה, כמובן: הליגה נגד השמצה, למשל, נתנה את חסותה לקבוצה אקדמית שפרסמה מודעות בעניין בניו יורק טיימס, ואילו הוועידה למען יהודי ברית–המועצות ארגנה, החל בשנת 1964, סדרה של הפגנות מחאה — צנועות, אמנם — שהעלו את מצוקתה של יהדות הגוש הסובייטי על סדר יומה של הקהילה היהודית בכל רחבי ארצות–הברית, כפי שרק הממסד יכול היה לעשות.

ובכל זאת, עד שלהי שנות השישים, יהדות אמריקה טרם רתמה את מלוא משאביה להצלת יהדות ברית–המועצות. צעדיו של הממסד סבלו מהעדר מימון, מתיאום גרוע, ומעל הכל — מחוסר שיטתיות. למעשה, פעולותיו של מאבק הסטודנטים להבאת סבלה של יהדות ברית–המועצות לידיעת הציבור היו בדרך כלל יעילות מאלה של כל הארגונים הגדולים גם יחד. אפילו לאחר התעוררותה של התנועה הציונית בגוש הסובייטי עמדו הארגונים היהודיים–אמריקניים בסירובם לתת לוועידה למען יהודי ברית–המועצות תקציב מסודר וצוות קבוע.[23] "יהדות אמריקה המאורגנת שמה דגש חזק על מקצועיות", כתב בירנבאום בשנת 1969, "אך מטפלת במשבר יהודי רוסיה בצורה חובבנית לחלוטין. אין לה, למשל, אפילו עובד במשרה חלקית שיעמוד בקשר יום–יומי עם התקשורת, וזאת בחברה שיש לה מוּדעות תקשורתית חזקה כל כך… מטרידה לא–פחות היא העובדה שאין אף גוף מרכזי הפועל להפצת מידע ולכתיבת חומר מקורי".[24]

אך אם נראה היה שעתידו של המאבק עדיין בסכנה בשל הפסיביות של הממסד, במהרה הופיעה סכנה חדשה מכיוון אחר. בשנת 1968 הקים מאיר כהנא את 'הליגה להגנה יהודית'. בשנתיים הראשונות לקיומו התמקד הארגון החדש באופן בלעדי כמעט בסוגיות פנים–אמריקניות, ובפרט בתהום שהלכה ונפערה בין שחורים ליהודים. ואז, בשעות האחרונות של 1969, ארגנה הליגה את "משמרת מאה השעות" מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם. כמה מאות מפגינים התפרעו, ואחרים קשרו עצמם בשלשלאות למטוס נוסעים סובייטי בנמל התעופה קנדי. שום דבר דומה לזה לא נעשה לפני כן בשמה של יהדות ברית–המועצות. אל המערכה שהתנהלה עד אז באחריות ובריסון הצטרפה כך לפתע המקבילה היהודית של הפנתרים השחורים. שנות השישים האלימות מצאו סוף–סוף גם את התנועה למען יהדות ברית–המועצות.

לדידו של כהנא, משמעות הריסון הייתה בגידה. "הוא צעק עליי, 'איך אתה מעז לנהוג באחריות כאשר יהודים נתונים בסכנה?'" נזכר בירנבאום. "אני טענתי שכל עוד הם לא הורגים יהודים, אסור לנו לפעול באלימות, כיוון שזה רק יגרום לקהילה היהודית–אמריקנית להתנכר למאבק".[25]בשנת 1966 קרא כהנא בג'וּאיש פְּרֶס להקמתה של "חזית לשחרור יהדות ברית–המועצות", שתתעמת עם הסובייטים באמצעות מרי אזרחי רחב היקף.[26] רעיון זה לא הוליד דבר. רק לאחר שהקים את הליגה להגנה יהודית מצא כהנא את הפעילים שיתגייסו למערכה המיליטנטית שלו, שכללה, פה ושם, גם מעשי אלימות וטרור, כמו מתקפת צלפים על בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם, בד בבד עם שביתות שבת ופעולות דומות של מרי אזרחי.[27] להשקפתו של כהנא, ככל שהמחאה הייתה מכוערת יותר, כך הובטחה לה חשיפה תקשורתית רחבה יותר.

למן הקמתו ביקש מאבק הסטודנטים לחבור לארגונים לא–יהודיים, ליברליים בעיקר, שיכולים היו להזדהות עם מטרותיו. כהנא, לעומת זאת, טען שאין ליהודים ידידים אמתיים; במקרה הטוב יש באפשרותם ליצור בריתות אינטרסנטיות זמניות עם לא–יהודים. ביטוי טיפוסי לטקטיקה הזאת היה הקשר המשונה שקשר כהנא בשנת 1971 עם הליגה האיטלקית–אמריקנית לזכויות האזרח, שהוקמה בידי המאפיונר הידוע ג'ו קולומבו. חברי הארגון של קולומבו השתתפו בהפגנות של הליגה להגנה יהודית; וכאשר נורה המאפיונר ונפצע, ביוני 1971, היה כהנא היחיד מחוץ לחוג הפנימי של מקורביו שהורשה להיכנס לחדרו בבית החולים. בירנבאום רתח על כהנא בשל הכתם שהטיל, לדעתו, על התנועה למען יהדות ברית–המועצות. אך לתפיסת כהנא היו הבריתות הללו רק ביטוי לגורלו של העם היהודי, ולבדידות המאפיינת את שליחותו ההיסטורית (כהנא המשיך בפיתוח התיאולוגיה הבדלנית הקיצונית שלו לאחר שעלה לישראל בהמשך אותה שנה, והיא נעשתה בבוא הזמן בסיס לאידיאולוגיה הגזענית של תנועת 'כך').[28]

כהנא כילה את כוחותיו באלימות וביזמות אחרות שהזיקו למטרה, כמו ההתחברות לקולומבו. שיטותיה של הליגה להגנה יהודית הביאו לבסוף לאבדן חיים: בקבוק תבערה שהושלך בינואר 1972 אל משרדי האמרגן סול יוּרוק — מי שארגן חילופי תרבות בין ברית–המועצות לארצות–הברית — גרם למותה של מזכירה. פעילות ארגונו של כהנא למען יהדות ברית–המועצות נמשכה פחות משנתיים, והסתיימה במשפטים, במאסרים ובבזבוז משאבים. בסופו של דבר אמנם עלה בידי כהנא, למשך זמן קצר, להעלות לכותרות את בעיית יהדות ברית–המועצות, באופן שאחרים לא הצליחו להעלותו; אך המחיר היה החרפת הפילוג הפנימי בתנועה למען שחרור יהודי ברית–המועצות, ופגיעה חמורה בתרבות הדיון בתוך הקהילה היהודית.

השנים שבין 1967 ל–1970 היו, אם כן, תקופה של אי–ודאות דינמית עבור התנועה למען יהדות ברית–המועצות. יהודי הגוש הסובייטי, שנתמלאו גאווה בעקבות ניצחונה של ישראל ושאבו עידוד מן האקטיביזם היהודי בתפוצות, החלו להתעמת פומבית עם ממשלתם. האסטרטגיה האישית של מאבק הסטודנטים, שהבליטה את מצוקתם של הפעילים, אוּמצה הן בידי ישראל והן בידי הממסד היהודי–אמריקני. אך התעוררותה של יהדות ארצות–הברית והמערכה העולמית שבאה בעקבותיה לא הובטחו עדיין: הממסד המשיך לפסוח על שתי הסעיפים ונמנע עדיין מלהשקיע את המשאבים הדרושים במערכה ציבורית רחבת היקף, ובה בעת איימו קיצונים אלימים להכתים את המאבק כולו. התנועה הגדולה והחזקה שהתפתחה מאוחר יותר נותרה בשלב זה בגדר חלום בלתי ממומש.

ו

בדצמבר 1970 הפך החזון למציאות. הקרמלין העמיד למשפט אחד–עשר אזרחים סובייטים, תשעה מהם יהודים, שניסו לחטוף מטוס לישראל, אך נעצרו לפני שהגיעו אליו. שניים מן הנאשמים בהליך, שנודע לימים בשם "משפט לנינגרד", נידונו למוות — בערב חג המולד דווקא — והמחאה הבינלאומית שהתעוררה הייתה מדהימה ממש. יותר מעשרים ממשלות, לצד מפלגות קומוניסטיות ברחבי המערב, נזעקו ואילצו את הסובייטים להמתיק את העונשים. לראשונה מאז הקמת התנועה כיכבה יהדות ברית–המועצות בכותרות העיתונים. ומה שחשוב יותר — הכְּניעה הסובייטית הוכיחה לאחרוני הספקנים את יעילותה של המחאה הציבורית.

יהודי ברית–המועצות הסלימו את מאבקם ועברו מכתיבת מכתבים לשביתות שבת בבנייני ממשל. הקרמלין הגיב במשפטים נוספים של פעילים, אך במקביל הגדיל במידה ניכרת את מספרן של אשרות ההגירה. בשנת 1970 הורשו אלף יהודים לצאת את ברית–המועצות ובשנת1971 עלה מספרם לשלושה–עשר אלף.[29] שינוי העמדה הפתאומי של הקרמלין בנושא ההגירה נועד ככל הנראה לדלל את שורות התנועה הציונית באמצעות שליחת פעיליה המרכזיים מחוץ למדינה; אך בפועל היה הצעד הזה טעות חמורה מצדם. הופעתם של ראשי הסירובניקים בישראל המריצה את התנועה והחדירה בה תחושת הצלחה, שעודדה תסיסה יהודית משני עברי מסך הברזל.

הדאגה לגורלה של יהדות ברית–המועצות הועמדה כעת בראש סדר היום הפוליטי של יהדות אמריקה — מיד לאחר הדאגה לשלומה של מדינת ישראל. היזמות העצמאיות התרבו ושגשגו. רשת של קבוצות הסברה קטנות אך יעילות להפליא יצרו את 'איחוד המועצות למען היהודים הסובייטים'. זו הייתה התפתחות מכרעת: איחוד המועצות נעשה כוח של ממש בשנות השבעים והשמונים. הוא ייצג שלושים ושניים ארגונים ברחבי ארצות–הברית, ניהל משרד בוושינגטון וחבַר לארגוני פעילים מעבר לים, ובכלל זה לקבוצות של מסורבי עלייה בברית–המועצות. חברי איחוד המועצות התמחו בפרובוקציות יצירתיות — כמו ציור סיסמאות על ספינה סובייטית שעגנה בלוס אנג'לס, או שכירת מטוס קל שטס מעל משחק הסופרבול כשהוא גורר כרזה למען יהדות ברית–המועצות. בדומה למאבק הסטודנטים, שאתו פעל בשיתוף פעולה הדוק, גם 'איחוד המועצות' עסק בפעילות יום יומית ושיטתית, ומילא תפקיד חשוב בחיבור בין יהודי ארצות–הברית לסירובניקים.

בחודשים שלאחר משפט לנינגרד הגיעו לשיאן גם פעולותיה של הליגה להגנה יהודית. לצד הטמנת מטעני חבלה במשרדים סובייטיים בניו יורק ובוושינגטון שלחה הליגה צוותים להטרדת דיפלומטים סובייטים במנהטן, יזמה שגרמה משבר ביחסי ברית–המועצות עם ארצות–הברית. ב–21 במרץ 1971 נעצרו יותר מאלף צעירים יהודים במהלך שביתת שבת של הליגה ברחובות וושינגטון — מספר העצורים הגדול ביותר, עד אז, בהפגנה כלשהי בארצות–הברית.

משפט לנינגרד הפיח חיוניות מחודשת אפילו בפעילות הוועידה למען יהדות ברית–המועצות, שלא ניהלה עד אז מערכה ציבורית רצינית. הממסד היהודי גילה מבוכה אל מול האקטיביזם של איחוד המועצות, של מאבק הסטודנטים ושל הליגה להגנה יהודית, והבין, סוף–סוף, כי ארגון פעולות הקהילה למען יהדות ברית–המועצות לא יוכל להישאר בידי הוועידה הבלתי יעילה. הצורך ליצור משקל נגד אמין לליגה להגנה יהודית, עידודה של ממשלת ישראל, שתמכה כעת באופן חד–משמעי בקמפיין של מחאה פומבית, לחצם של הפעילים היהודים בגוש הסובייטי ושתדלנותו הנמרצת והממושכת של בירנבאום — כל אלה כפו על מרכיביה השונים של הוועידה למען יהדות ברית–המועצות להפוך לארגון שיוכל לגייס את הקהילה היהודית באופן יום יומי.

בשלהי 1971 קיבלה הוועידה, בשמה החדש — 'הוועידה הארצית למען יהדות ברית–המועצות' — צוות קבוע ותקציב צנוע. במקביל הוקמה 'הוועידה למען יהדות ברית–המועצות של ניו יורק רבתי', ששימשה כארגון גג לקבוצות הממסדיות באזור. בהנהגתו של מלקולם הונליין — תומך ותיק במאבק הסטודנטים וכיום מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים — פעלה הוועידה של ניו יורק רבתי ליישום חזונו של בירנבאום בדבר מערכה המונעת על ידי השטח. האקטיביזם הקהילתי, שבירנבאום קרא להפעילו בעת שהקים את מאבק הסטודנטים, הפך לבסוף לנורמה בשנות השבעים והשמונים — החל בוועדים שפעלו מבתי כנסת וכלה בעצרות הגדולות של ימי ההזדהות (השם "יום הזדהות" הוצע כבר בעלונים הראשונים של מאבק הסטודנטים).[30] בעיקרו של דבר, היישום המוצלח שלו זכו רעיונותיו העיקריים של בירנבאום באזור ניו יורק נעשה לדגם שהשפיע על המערכה הכלל–ארצית.

שלושה גורמים בתכנית ארבע הנקודות המקורית של בירנבאום התקדמו כעת כברת דרך גדולה לקראת מימוש: הממסד החל לקבל על עצמו אחריות לטיפוחה של תנועת מחאה עממית; יהודי ארצות–הברית פעלו לעידוד יהודי הגוש הסובייטי; לחצים עצומים אילצו את ברית–המועצות לפתוח את שעריה — גם אם במידה מוגבלת. כל שנשאר כעת היה הגורם הרביעי: ה"חדירה" לוושינגטון. עם הצגתו של תיקון ג'קסון–וניק בשנת 1972 — הצעת חוק שנועדה לקשור את הטבות הסחר האמריקניות לברית–המועצות בוויתורים סובייטיים בסוגיית ההגירה היהודית — נעשה הקונגרס מגִנם של יהודי ברית–המועצות. ואולם, כאשר החל הבית הלבן — שזעם על ערעור מדיניות הדטנט שלו — ללחוץ על מנהיגים יהודים לחזור בהם מתמיכתם בתיקון לחוק הסחר, ולהזהירם מפני פגיעה אפשרית בגיבוי האמריקני לישראל, גברו בהם ההיסוסים. מאבק הסטודנטים ואיחוד המועצות הגיבו בלחץ משלהם, הן בתוך הממסד היהודי והן בוושינגטון. "בתוך עשור אחד", נזכר בירנבאום, "עברתי מהתדפקות על דלתות במעונות הסטודנטים בישיבה יוניברסיטי להתדפקות על דלתותיהם של חברי קונגרס".[31] שני הארגונים היהודיים גייסו מסורבי עלייה למאמץ השתדלנות, במטרה להביך את המנהיגים היהודים–אמריקנים ולשכנעם לתמוך בתיקון. באפריל 1973 חתמו מעל מאה סירובניקים ידועים על קריאה פומבית למנהיגי הקהילה היהודית בארצות–הברית שלא לבטל את תמיכתם בתיקון ג'קסון–וניק. שיתוף הפעולה בין מסורבי העלייה לפעילים האמריקנים בסוגיה היה לאבן דרך ביחסים בין שתי הקהילות היהודיות — זו של ארצות–הברית וזו של ברית–המועצות. המאמץ המשותף הזה אִפשר לממסד להציג עמדה נחושה — והתיקון אמנם התקבל בקונגרס בינואר 1975.

בעקבות קבלת תיקון ג'קסון–וניק הגיעה התנועה למען יהדות ברית–המועצות לבגרות פוליטית. ליהודי ארצות–הברית הייתה זו דוגמה מדהימה ליכולתם להשפיע על הפוליטיקה הבינלאומית לטובת עמם — היפוך מרשים בהשוואה לכישלונם בתקופת השואה.[32] לפעילים היהודים הייתה זו הגשמת החזון בדבר גיוס הממסד היהודי והממשל האמריקני כאחד להצלת יהדות ברית–המועצות.

הממסד היהודי–אמריקני המשיך להתייחס אל מאבק הסטודנטים כאל בן חורג נסבל ולא יותר. ובכל זאת, הוא קיבל על עצמו את המחויבות להנהיג את התנועה למען יהדות ברית–המועצות — בדיוק כפי שהתעקש בירנבאום. במהלך שנות השמונים הפעילו 'הוועידה הארצית' ו'הוועידה של ניו יורק רבתי' מערכת הסברה יום יומית שכוונה לקהילות יהודיות מקומיות, לכלי התקשורת ולפוליטיקאים של וושינגטון. רגע השיא של התנועה למען יהדות ברית–המועצות הגיע ב–6 בדצמבר 1987, כאשר רבע מיליון בני אדם נאספו בוושינגטון כדי למחות על ביקורו הצפוי של נשיא ברית–המועצות מיכאיל גורבצ'וב. היה זה הקהל הגדול ביותר שהשתתף אי פעם בהפגנה למען יהדות ברית–המועצות — הישג שרק הממסד יכול היה להשיג. יעקב בירנבאום, שנחישותו וחזונו יצרו את הרגע הזה, ישב בין הנכבדים בשורה האחורית על הבמה.

ז

ביום 27 באפריל 2004 מלאו ארבעים שנה לייסודם של מאבק הסטודנטים והתנועה העממית למען יהדות ברית–המועצות. יעקב בירנבאום הוא כיום בן 77, אך פעילותו לא פסקה, והוא מוסיף לעבוד מביתו בשכונת וושינגטון הייטס שבניו יורק, ומשתמש באותו קו טלפון שמספרו הופיע על נייר המכתבים של מאבק הסטודנטים עוד בימיה הראשונים של התנועה. בירנבאום מייעץ לאגודה האמריקנית למען יהודים יוצאי ברית–המועצות ומקדם פרויקטים של חינוך יהודי בישראל לעולים מחבר העמים. ואולם, רוב היהודים שיצאו מברית–המועצות אינם מכירים את שמו של האיש שהשיק את המאבק הציבורי לשחרורם. רוב יהודי ארצות–הברית אף הם אינם זוכרים את האיש שחולל שינוי כה חשוב בקהילה היהודית האמריקנית. גם אחרים, כמובן, רשאים לזקוף חלק מן ההישג לזכותם — מסורבי העלייה, הפעילים והמנהיגים הפוליטיים בארצות–הברית, 'הוועידה' של הממסד היהודי, וממשלת ישראל ולשכת הקשר שלה. אך יעקב בירנבאום הוא הראשון שזעק "שלח את עמי" ותרגם את הקריאה הזאת למערכה שיטתית.

למרות כל המחלוקות הפנימיות שהתעוררו בתוכה, התנועה למען יהודי ברית–המועצות השיגה בדיוק את שביקשה להשיג. יותר ממיליון עולים הגיעו לישראל בשני גלים — כמאתיים אלף בשנות השבעים, והשאר משנת 1989 ואילך. אין ספק כי העלייה ההמונית לארץ במהלך שנות התשעים חבה חוב גדול לפועלה של התנועה למען יהדות ברית–המועצות. אף שפתיחת שערי ברית–המועצות בשנת 1989 נבעה מתהליך פנימי שהתחולל בתוך חברה זו, העלייה לישראל לא הייתה מחויבת המציאות. רוב הפעילים הציוניים בברית–המועצות כבר עזבו בגל העלייה הראשון בשנות השבעים, והיהודים שנותרו מאחור לא ניחנו בדרך כלל בתחושת לאומיות יהודית חזקה במיוחד. אך העובדה שבישראל חיו כבר קרובי משפחה וחברים, שעלו שני עשורים לפני כן, שכנעה יהודים רבים במדינות חבר העמים לשקול את המדינה היהודית כיעד אפשרי להגירה. ואותו גל עלייה ראשון מברית–המועצות, בתחילת שנות השבעים, היה במידה רבה תוצאה ישירה של המערכה שבה פתחו הפעילים האמריקנים בשנות השישים.

מבקריו של מאבק הסטודנטים בראשית ימיו, אלה שהזהירו כי לעולם לא יצליח במאבקו, צדקו במובן מסוים: ברי שהארגון היה נותר גורם שולי אלמלא בחרו יהודי ברית–המועצות עצמם להתקומם. הארגון היה מצליח, אולי, לסחוט כמה ויתורים קטנים מן הקרמלין, אך ספק אם היה מצליח לשנות את מדיניות ההתבוללות הכפויה. הצלחת המערכה בכללותה הייתה מותנית בצמיחתה של תנועה ציונית ברוסיה, תנועה שתיצור לחץ פנימי על המשטר הקומוניסטי. ויחד עם זאת, מאבק הסטודנטים היה הארגון הראשון שהכיר בחשיבותם של הפעילים כפרטים, והראשון שהשמיע את קולם במערב. בעשותו כן הכין את יהדות ארצות–הברית לרגע שבו נזקקה ההתעוררות היהודית בגוש הסובייטי להגנת המערב — ובכך הבטיח את הצלחתה.

עלייתם ההמונית של יהודים דוברי רוסית שינתה את פני החברה בישראל, והזריקה לה כישרון וחיוניות במינון מרשים; אך דומה ששינוי גדול לא–פחות התחולל אצל יהודי ארצות–הברית. התנועה למען יהדות ברית–המועצות העירה אותם מתרדמתם ולימדה אותם כיצד יכולה קהילה יהודית בתפוצות לנהל מאבק ולנצח בו — לא בעקיפין, כצופים מריעים מן היציע לגבורה הישראלית, אלא כשותפים פעילים בעיצוב גורל עמם. יהודי ארצות–הברית החלו לראות בעצמם כוח של ממש במערכה להבטחת החירות והביטחון של בני–עמם, כוח המסוגל להגן על יהודים אחרים באמצעים פוליטיים — בדיוק כפי שעשתה ישראל באמצעים צבאיים. במאבקם למען שחרורם של יהודי ברית–המועצות שחררו יהודי ארצות–הברית גם את עצמם.

יוסי קליין הלוי הוא עמית חבר במרכז שלם ועורך עמית בתכלת ובניו ריפבליק.

[1] למרבה האירוניה, בתחילת שנות השישים גילו יהודים אמריקנים רבים מעורבות פוליטית פעילה — אך לאו דווקא למען מטרות יהודיות: כארבעים אחוזים מפעילי זכויות האזרח הלבנים שנסעו למיסיסיפי (יחד עם פעילים שחורים) כדי לבטא התנגדות להפרדה הגזעית באוטובוסים, היו יהודים. ראה PaulBerman,A Tale of Two Utopias: The Political Journey of the Generation of 1968 (New York: W.W. Norton, 1996).

ואולם, בעיני מרבית יהודי ארצות–הברית היה משהו מוזר, ואפילו מאיים, בעצם הרעיון לנהל מסע מחאה מתמשך למען מטרה יהודית. ההבלטה הקולנית של סוגיות יהודיות עמדה בסתירה לתחושות הבטן של יהודי התפוצות כי עליהם לשמור על פרופיל נמוך — תחושה שהשתרשה בהם במשך מאות שנים.

[2] William W. Orbach, The American Movement to Aid Soviet Jews (Amherst, Mass.: University of Massachusetts, 1979), p. 34 (להלן התנועה האמריקנית).

[3] Sue Fishkoff, The Rebbe’s Army: Inside the World of Chabad Lubavitch (New York: .Schocken, 2003), p. 248

[4] "האמת על יעקב" — נאומים בערב לציון ארבעים שנות שירותו של יעקב בירנבאום למען העם היהודי, דצמבר 1986.

[5] Hillel Seidman, “Fifty Years After the Passing of Nathan Birnbaum: The Father of the Teshuva Movement,” Jewish Press, April 24, 1987, p. 56A.

[6] ריאיון עם יעקב בירנבאום, יולי 1972.

[7] Jacob Birnbaum, “Algerian Tragedy,” Jewish Review 13:407 (July 1962), pp. 1, 8.

[8] אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 20.

[9] ­באותה תקופה הושקו יזמות עצמאיות גם בידי יהודים אמריקנים שחשו תסכול לנוכח אדישותו של הממסד. קבוצה של יהודים רפורמים הקימה את 'המועצה של קליבלנד נגד האנטישמיות הסובייטית', ארגון שהשפיע על הקמתן של קבוצות אנטי–ממסדיות נוספות אשר נאבקו למען יהדות ברית–המועצות בכל רחבי ארצות–הברית. בניו יורק הקים איש עסקים רביזיוניסט ציוני בשם מוריס ברפמן את 'הליגה האמריקנית למען יהודי רוסיה', ששאיפותיה ליצור מערכת פעילים מסועפת מעולם לא מומשו. משה דקטר, שניהל מוסד בשם 'סקר מיעוטים יהודיים' (אשר הוקם באופן בלתי רשמי בידי ממשלת ישראל) סיפק תיעוד חיוני בנוגע לאפליה שממנה סבלו יהודי ברית–המועצות, וארגן דיונים פומביים שמשכו אינטלקטואלים ידועים ופעילים מרכזיים בתנועה לזכויות האזרח.

[10] הביקורת לא הייתה לגמרי הוגנת. הוועידה נתנה את חסותה להפגנות, ובכלל זה למצעד בוושינגטון שהשתתפו בו עשרת אלפים צועדים, וכן להפגנת מחאה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק — אף היא בהשתתפות מספר דומה של מפגינים. להגנה נמרצת על פעילות הוועידה, ראה Albert D. Chernin, “Making Soviet Jews an Issue: A History,” in Murray Friedman and Albert D. Chernin, eds., A second Exodus: The American Movement t Free Soviet Jews (Hanover, N.H.: Brandeis, 1999), pp. 15-69.(להלן אקסודוס שני).

[11] עלון 'מאבק הסטודנטים' שהופץ באוניברסיטת קולומביה ב–2 באפריל 1964, בשם “Collegetruggle for Soviet Jewry”SStudents.

[12] ­ריאיון עם יעקב בירנבאום, דצמבר 2003.

[13] יותר מחמישים אחוז מפעילי 'מאבק הסטודנטים' השתתפו מאוחר יותר בתנועה נגד מלחמת וייטנם. על פי מחקר של ג'ים שוורץ שהוגש למנהיגי 'מאבק הסטודנטים' במאי 1973 בשם “A Studyof Student Struggle for Soviet Jewry”.

[14] השווה: אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 30-31.

[15] אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 29.

[16] ארכיוני יעקב בירנבאום. בדיווח שניתן לחברי התנועה בשנת 1965 בנוגע לפגישה בין ראשי 'מאבק הסטודנטים' לפקיד בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, צוין כי "הדיון היה מתוח אך תרבותי".

[17] ארכיוני בירנבאום.

[18] מצוטט בתוך: Yossi Klein Halevi, Memoirs of a Jewish Extremist: An American Story (Boston: Little, Brown and Company, 1995), p. 69 (להלן זיכרונות).

[19] קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 70.

[20] ­צחוק הגורל הוא שקזאקוב, אשר עִברֵת את שמו ליעקב קדמי, התמנה לבסוף לראשות לשכת הקשר ונעשה אחד הפקידים הישראלים הבכירים שפעלו למען יהדות ברית–המועצות.

[21] קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 80.

[22] פקיד ישראלי אחד שתמך בעקביות בבירנבאום היה מאיר רוזן, נציג לשכת הקשר בניו יורק באמצע שנות השישים, שהתמנה כעבור זמן לשגריר ישראל בוושינגטון.

[23] ארכיוני בירנבאום.

[24] ארכיוני בירנבאום.

[25] ריאיון עם בירנבאום, דצמבר 2003.

[26] ארכיוני המחבר.

[27] שיחה עם מאיר כהנא, אוגוסט 1973.

[28] Janet L. Dolgin, Jewish Identity and the JDL (Princeton: Princeton, 1977),pp. 40-42.

[29] אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 159.

[30]   2 (1966), pp. 5,7“SaveSoviet Jewry”. מצוטט אצל אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 27.

[31] ריאיון עם בירנבאום, דצמבר 2003.

[32] ראה, למשל, מארי פרידמן, בהקדמה לאקסודוס שני, עמ' 1-14.

תמונה ראשית: מתוך: bigstock