משפט במקום צדק

חורבן עמונה הוא פרי באושים של מסכת התחמקויות ארוכה מצד הממשלה והיבריס מצד בית המשפט

הגיליון הקודם שלנו ראה אור בחנוכה, וזה רואה אור לקראת ט"ו בשבט. אמנם אנו עוסקים בשאלות של הטווח הבינוני והארוך, אבל קשה וגם לא נכון להתעלם מן העובדה שבין שני הגיליונות הללו נמחק יישוב בישראל, קטן אמנם אך מלא חיים. מקום שבו אנשים התמודדו עם מזג אוויר מאתגר, וכמעט ללא תשתיות הפריחו שממה, טיפחו קהילה וגידלו ילדים – מהם בני נוער רבים שמיום לידתם לא הכירו בית אחר. עד לחורבן.

עמונה לא חרבה בשל רעידת אדמה או אסון טבע, וגם לא בשל איזה עוול מוסרי שהפך את קיומה לבלתי ראוי ואת חורבנה לפתח של תיקון. עמונה חרבה בשל צירוף עגום של כשל שלטוני ועריצות משפטית, ששירתו יחדיו – מי מתוך רצון ומי מתוך חולשה – את סדר היום של מי שסבורים שיישוב הארץ על ידי יהודים הוא פשע, גם כאשר מדובר בגאולתם ובפיתוחם של הרים שוממים. הכשל הזה הביא לכך שרקמת חיים שלמה נקרעה ונהרסה, כשאיש אינו מפיק מכך כל תועלת מלבד שמחה לאיד. בשעה שהמשפחות ינסו להשתקם ויחפשו לעצמם ולילדיהן פשר כלשהו לחורבן, הסירה הקוצנית תשוב ותכסה את ההר ואת האדמות שלאיש אין בהם עניין – למעט אלו שגורשו ממנו.

בשיח הציבורי הצליחו דוחפי הפינוי לבסס נראטיב לפיו עניינה של העתירה היה מוסרי, ושהיא נסובה על גזלת קרקע מ'מקומיים' תמימים, שעיבדו את אדמתם בשלווה עד בוא המתנחלים הציונים. אלא שכל מי שמכיר את העובדות – או את פסקי הדין – יודע שמדובר בתרמית. חלוצי עמונה התיישבו בהר ריק שאדמותיו בתוליות או נטושות, ועניינה של העתירה היה מנהלי ולא מוסרי, שלטוני ולא אזרחי: העתירה דרשה את מימוש התחייבותה של הממשלה להרוס בנייה שהוגדרה כבלתי חוקית, כיוון שלא נעשתה על אדמות מדינה – אלא באדמות שממעמדן המשפטי הוא "פרטיות", אף שאין להן תובע ממשי שנפגע או שהתובע הממשי אוחז באחוזים מזעריים מהן. העובדה שהאדמות הוגדרו כ"פלסטיניות" באופן כללי, והעובדה שהפלסטינים נחשבים "תושבים מוגנים", הן שיצרו את הקדושה של הבעלות כך שבית המשפט "נאלץ" להורות על החרבת יישוב שלם, על כל המשתמע מכך, במקום לחתור לשיפוי בעלי הקרקע אם ישנם כאלה – כפי
שהיה נעשה בכל מקרה דומה בתחומיה הריבוניים של ישראל – וכפי שפוסק אותו בית משפט עצמו בכמה מקרים מקבילים, כאשר הנתבעים על פגיעה בזכויות פרטיות בקרקע הם בעצמם פלסטינים. בפרשת עמונה העמיד בית המשפט את דבריו על החוק והפרוצדורה, וקבע כי "השלכות קשות וכואבות" אינן יכולות "לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית". אותיותיו המתות של החוק איכלו את רקמתה החיה של קהילה.

סיבה נוספת שגררה את בית המשפט להחלטתו הייתה המדיניות של מושא התביעה, הלא הוא המנהל האזרחי, שלא להגן על זכויות הקניין של המתיישבים הישראלים אלא לדחות את בית המשפט בטיעונים פרוצדורליים ובמשיכת זמן לאורך שנים. אך הכשל השלטוני הזועק לשמיים אינו רק במדיניות התמוהה של המנהל – שבמובן מסוים היא שיקוף של מדיניות העמימות הישראלית בכלל, המעדיפה לא להכריע ולהותיר את השטח ב"תפיסה לוחמתית" – אלא גם בעובדה שממשלת ישראל שהתנגדה להרס לא מצאה כל דרך לבלום את מימוש פסק הדין. למעשה, היא שלחה בעצמה את כוחות הביטחון כדי לממש אותו, במבצע מורכב ויקר שמוצדק לקיים רק כדי לממש אינטרס לאומי רב ערך.

אפשר לראות בכך אצילות של ממשלת ישראל, בנוסח "יש שופטים בירושלים", אבל נראה שזו הערכה נדיבה מדי; סביר יותר להניח שהממשלה והעומד בראשה לא היו בעלי אומץ מספיק כדי לערער את עליונותו של בית המשפט. כשל המשילות אינו נוגע רק ליחסים שבין הרשויות, אלא גם לנעשה בתוך הרשות המבצעת עצמה: כישלונו של מתווה עמונה, שיכול היה להותיר את הכפר במקומו גם אחרי מימוש פסק הדין האכזרי, היה כמעט ידוע מראש לאור ההתנהלות של המנהל האזרחי – זרוע של משרד הביטחון – שביד אחת פעל להכשרת המתווה וביד השנייה הזמין את פסילתו.

סופה של הפרשה מעיד כי מרחב התמרון ומרחב האומץ של המנהיגות הפוליטית בישראל מוגבלים מאוד. הוא גם מוכיח שוב כי הנתיב המשפטי משמש ביעילות את המתנגדים למדיניות הממשלה ולהכרעת הבוחר הישראלי, כמין מבצר אחרון ורב כוח של התנגדות. אך יעילות זו היא חרב פיפיות: כל עוד ימשיך בית המשפט להכריע כדרכו בשאלות שהן פוליטיות מיסודן, אמון הציבור במערכת זו ימשיך ויישחק. זו בשורה לא טובה לא רק למי שבעיניהם בית המשפט הוא המעוז האחרון של הערכים ה"נכונים", אלא לכל מי שזקוקים לדמוקרטיה בריאה ומאוזנת – כלומר כולנו. מוטב אפוא שהמנהיגות הפוליטית תמצא את הדרכים להשיב לבית המשפט את האיזון – וגם את הענווה.

וכדאי שהצניעות תלווה גם את העותרים מן העמותות, המחככים ידיים בהנאה על חורבן יישוב ישראלי. עמונה חרבה, והמכה היא כואבת; אך ההיאחזות של ישראלים בהרי בנימין היא מציאות שעתידה עוד לפניה, כמו המפעל הציוני כולו – והאמת הזו חזקה ככל הנראה מכל החולשות של המערכות השלטוניות שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *