פתיחה חגיגית

כנס השמרנות הישראלית עשוי לציין את סלילתה של דרך חיונית לעתידה של מדינת ישראל

בעקבות כנס השמרנות

בי"א באייר, 16 במאי, אירח מרכז הקונגרסים הבינלאומי בירושלים את כנס 'שמרנות ישראלית' הראשון, בארגונה של קרן תקווה, המוציאה לאור של 'השילוח'. הרצאת הפתיחה של האירוע (לאחר הרצאה קצרה מפי יו"ר קרן תקווה רוג'ר הרטוג) הייתה של ד"ר יורם חזוני, שהניח יסודות לשיח השמרני בישראל כבר בשנות התשעים. הבחירה בחזוני להרצאה הפותחת משקפת את העובדה שהכנס היה בעת ובעונה אחת נקודת התחלה ונקודת סיום: סיום שלב ארוך ומורכב של זריעת זרעים בערוגות שונות, והתחלה של שלב חדש, שבו מבקשים לאסוף את היבול הצנוע של אותם זרעים מן הערוגות השונות לכלל תנועה מוכרזת, כדי שלדברים יהיה כוח ותהודה וכדי שיוכלו להתברר עוד ועוד.

קולמוסים לא מעטים נשברו, לפני הכנס ואחריו, על המונח 'שמרנות' ועל משמעותו הפוליטית, האינטלקטואלית והחברתית. זהו אכן מונח בעייתי, וקיומו של הכנס אינו מעיד על התעלמות מבעייתיות זו. להפך: במידה רבה, הכנס מבקש להתחיל שיח נרחב ומעמיק על משמעותה של שמרנות במובן הישראלי, על חיוניותה, על מהותה ועל הזיקה בינה לבין העקרונות האידיאולוגיים והפוליטיים המוכרים יותר בשיח הישראלי: ימין ושמאל, חילוני ודתי, אליטה ישנה ואליטה חדשה, ממלכתיות ומגזריות, ועוד ועוד. הכול מודים בכך שהמושגים השגורים הללו הם לעיתים גורם מכשיל ולא מצמיח, המביא את השיח למבוֹיִים סתומים; יש אפוא לשמוח על צמיחתם של מושגים חדשים ובריתות חדשות, ובעיקר על הניסיון המבורך להעמיק את החשיבה על המדיניות הציבורית שלנו, ללמוד מן ההיסטוריה ומעמים אחרים, לתרגם את הערכים שלנו לשפה פוליטית, ובכלל להשיב לרעיונות את מקומם המרכזי בעיצוב סדר היום שלנו. זה מה שאנו מנסים לעשות כאן בהשילוח בפרט ובקרן תקווה בכלל, ויש לנו סיבה טובה להאמין שהכנס יעורר עוד הרבה כוחות שיביאו ברכה לחברה הישראלית ויציעו מענה לאתגרי הדור הבא.

הניסיון לגבש שפה חדשה, בוודאי שפה חדשה המכבדת את הישן, הוא מורכב. ניסינו להעלות חלק מהמורכבויות הללו בשני גיליונות של השילוח – בגיליון הקודם, גיליון 14, עם המסה המזוקקת של אלון שלו על מהותה של שמרנות פוליטית, ועם המאמר שלי על הזיקה בין עמדה יהודית-ציונית לבין שמרנות; ובגיליון המיוחד שהפקנו לרגל כנס השמרנות, שבו התפרסמו 22 מאמרים – קצרים ברובם – מאת כותבים רבים ונכבדים, על אודות השמרנות בכלל והשמרנות הישראלית בפרט. עמיעד כהן מבאר שם שהכנס מנסה לעורר את הביטחון של החברה הישראלית באינטואיציות השמרניות שלה, ויובל לוין, שמסתו המתורגמת חותמת את הגיליון, מלמד את הדרך הארוכה אל החירות. קוראי השילוח שלא השתתפו בכנס מוזמנים לקרוא את הגיליון באתר האינטרנט שלנו (בלשונית 'גיליונות').

זהו ניסיון מורכב, ואך טבעי שהוא ייתקל בביקורת – גם קנטרנית וצרת אופק, וגם בונה ומדייקת. ביקורת על הכנס הועלתה בבמות שונות, ובחרנו להביא ממנה גם כאן. חלק מן הביקורת, יש לומר, התעלם מהצהרת הכוונות הברורה, שלפיה החזון של הכנס הוא פתיחת דיון על הדרך הראויה לחברה הישראלית ולא סגירתו.

חתירה לתיקון מתוך כבוד לקיים; חירות לאדם מתוך הישענות על מארג הזיקות למשפחה, לקהילה ולעם; חיזוק הערבות ההדדית והזהות הלאומית תוך צמצום הכפייה והמעורבות הממשלתית; טיפוח היוזמה והאחריות האישית בימים של פטרנליזם ממלכתי – כל אלה הם הכלים שהשיח השמרני מבקש להעניק לחזון היהודי-ציוני שמתממש בישראל. זוהי משימה נכבדה, המוטלת על כתפיהם של מי שמבקשים לחתור במים העמוקים של עולם הרעיונות והערכים בעידן של שיח קצר רוח. אנו מאמינים שהכנס מעניק לחתירה הזו דחיפה של ממש.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. איתמר

    02.09.2019

    אני מניח שהכוונה היא חירות לאדם היהודי כי ברור שלתנועה השמרנית בישראל אין כל כוונה להאבק למען חירות לאדם באשר הוא אדם.
    אגב, אם התנועה הציונית היתה שמרנית, מדינת ישראל לא היתה קמה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *