שיחה עולמית, פברואר 2017

סדר עולמי 2.0

גיליון ינואר-פברואר של כתב העת היוקרתי 'פוריין אפיירז', מבית המועצה ליחסי חוץ בניו-יורק, מציע שישה מאמרים על הכרסום בסדר העולמי הליברלי ועל דרכי התמודדות אפשריות.

הרקע לדיון הוא כמובן כניסתו של טראמפ לבית הלבן. תפיסתו של טראמפ בתחום היחסים הבינלאומיים, לפחות על פי מסע הבחירות שלו, קרובה ללאומנות ולפרוטקציוניזם של שנות השלושים יותר מכל תפיסה ששררה בבית הלבן מאז תום מלחמת העולם השנייה. יישום של תפיסה זו יעמיד בסימן שאלה את תפקידה של ארצות הברית כמגינת הסדר העולמי הליברלי. במקרה הטוב, יכניס הדבר אי-ודאות מערערת בכל התחומים, מסַחר בינלאומי עד הרתעה גרעינית. במקרה הגרוע, הוא יגרום למדינות אחרות לאבד את אמונן בסדר העולם הליברלי ובמעצמות העולם החופשי, לרקום עסקאות עם רוסיה וסין, ולאמץ מדיניות כלכלית של חוסר התחשבות במדינות שכנות.

המאמרים נעים מהצעה לתפיסה חדשה של מושג הסֵדר, דרך קריאה לרפורמות מוסדיות ולשיפור המנהיגות, עד תכנית לשילוב סין בסדר הליברלי. המעניין במאמרי הגיליון הוא בעיניי מאמרו של נשיא המועצה ליחסי חוץ, בכיר מחלקת-המדינה לשעבר ריצ'רד האס, "בזכות המחויבות של הריבון", המבוסס על ספרו החדש 'עולם כמרקחה: מדיניות החוץ האמריקנית ומשבר הסדר הישן'. לדבריו, תפיסת הסדר העולמי המוכרת זה מאות שנים, המבוססת על רעיון ריבונות המדינות והשמירה על מאזן הכוחות, אינה מספיקה בזמננו. מערכת ההפעלה המסורתית של העולם, סדר עולמי 1.0 אם תרצו, אינה מתאימה לעולם גלובלי. הכול היום חורג מגבולות המדינה הבודדה: מתיירות עד טרור, מהדוא"ל עד הדולר. משום כך, המתרחש בתחומיה של מדינה אחת אינו יכול עוד להיחשב עניינה הפנימי בלבד. כיום, אומר האס, נחוץ סדר עולמי 2.0 שבו למדינות יש לא רק זכות ריבונות אלא גם חובה כלפי מדינות אחרות.

לשם כך נדרשת מערכת חדשה ומורחבת של נורמות והסכמות, שבין היתר תציב גבולות להגדרה העצמית. כדי למנוע פעולות חד-צדדיות שתגרומנה לעימותים אלימים, יש לתקן את תפיסת ההגדרה העצמית ולראות בה זכות שבאה בהסכמה בלבד. הוא מציין לחיוב, בהקשר זה, את הסכמי קמפ-דיוויד, שבהם לא ניתנה לפלסטינים הגדרה עצמית אוטומטית אלא הוסכם כי יש "לשתף נציגים של העם הפלסטיני במשא ומתן על פתרון הבעיה הפלסטינית על כל היבטיה". שלא כבעידן הדה-קולוניזציה, אומר האס, מדינות קיימות תסכמנה לשקול עצמאות של מדינה חדשה במקרים של "צידוק היסטורי, רציונל משכנע, תמיכה עממית וקיימות. יהיה צורך לשקול גם את ההשפעה על המדינה הנדרשת לוותר על שטח ואוכלוסייה לטובת המדינה החדשה, וממשלות תצטרכנה להיוועץ אהדדי לפני נקיטת צעדים מדיניים".

עיקרון "מחויבות הריבון" נוגע גם לתחומים נוספים, כגון נקיטת פעולות משותפות נגד הטרור, הידוק הפיקוח על תפוצת נשק להשמדה המונית, טיפוח שימושים מסוימים בסייבר ודיכוי שימושים מזיקים בו, ועוד. האס מציע שארצות הברית תהיה חלוצה, ותתחייב לקוד התנהגות מסוים שיהיה מופת למדינות אחרות. הפער שיש כיום בין גודל הבעיות שהעולם ניצב לפניהן לבין קַטנוּת הסדרי-הפתרון הקיימים יחייב את הממשלות להחליט איזה נתח מחופש הפעולה שלהן הן מוכנות להקריב תמורת שיפור הפעולה הבינלאומית המשותפת.

צורת חשיבה זו נפוצה כבר עתה בתחום הסחר הבינלאומי (אף כי היא נתונה עתה לביקורתם נזעמת מצד פופוליסטים במדינות רבות), והיא מתפשטת בתחום הסייבר, אך סיכוייה בתחום הצבאי והמדיני, אומר האס, פחותים. "אלא שאין לה שום חלופה טובה", הוא אומר. "הגלובליזציה כבר כאן, ואי-התאמתו של הסדר העולמי 1.0 למציאות הזו תהיה בקרוב מן המפורסמות".

https://www.foreignaffairs.com/articles/2016-12-12/out-order


סין מזנקת. לאחור

מדיניות המערב כלפי סין נשענת עוד משנות השבעים על ההנחה שמוטב סין מתעשרת מסין מתרוששת; שההפסד הנגרם מהתחזקות המרכז הכלכלי במזרח עדיף על פני התפתחותם של תסכול, עוינות ומלחמה קרה. מדיניות זו התבססה על כך שסין נמצאה כל השנים הללו בתהליך חד-כיווני של היפתחות. כלכלת סין נפתחה עם השנים, וכך גם תרבותה וגבולותיה. עוד ועוד סינים הגיעו לאירופה ולאמריקה כתיירים וכסטודנטים. בגיליון דצמבר של 'האטלנטיק' טוען ג'יימס פאלואוז (Fallows) כי לא עוד. "סין עוברת תקופה של הסתגרות ודיכוי פוליטי שהיא החמורה מאז ימי ההתקוממות בכיכר טיין-אן-מן", הוא כותב. "מגמת פניה בשלושים השנים האחרונות התהפכה".

כך בתחום התקשורת. האינטרנט, שתמיד היה מצונזר ומסונן, מפוקח עכשיו יותר מבעבר. אחת לשבוע-שבועיים מתפרסמת בעיתונות אזהרה בשם הנשיא שי ג'ינפינג שהשמעת דעות אחרות מזו של המפלגה אסורה. על כלי התקשורת בבעלות זרה, כלומר לא בפיקוח ממשלתי ישיר, הוטל השנה איסור לפרסם פרסום כלשהו בלי אישור.

חופש ההתאגדות, שגם קודם ניתן במשורה, סובל מצמצום נוסף. כנסיות רבות של שני הזרמים הנוצריים המותרים, הקתולי והפרוטסטנטי, נסגרו בתואנות של תכניות פיתוח עירוני. עורכי דין רבים העוסקים בתחומים ציבוריים נמצאים עכשיו בכלא. כך גם פעילים בתחומי הפמיניזם והסביבה. לאחרונה מפעילה סין לחץ גם על גורמי חוץ המגלים ביקורתיות כלפי מדיניות זכויות האזרח שלה. כך למשל מאז מתן פרס נובל לשלום לסופר האסיר הפוליטי ליוּ שְׁיָאוֹבּוֹ, לפני שש שנים, היא מחרימה מוצרים מנורווגיה, בראשם דגי סלמון. קרוביהם של מתנגדי-משטר גולים מוטרדים ואף נכלאים.

בולט במיוחד התחום הצבאי. סין מצויה כיום בסכסוכי גבול ימיים עם רבות מהמדינות הסמוכות אליה, בשל תכנית "בניית האיים" שלה ובשל חתירתה למיצוי מוגדל של שליטתה הצבאית בימים וזכויות הדיג והכרייה הימית שלה.

פאלואוז ומומחים שהוא מצטט, אומרים שאין לתלות כל זאת במדיניותו של הנשיא הנוכחי, כי התהליך התחיל עוד לפני ימיו. המפתח שהם מציעים הוא ההתמוטטות הפיננסית העולמית ב-2008. ניתוח של מאמרי בכירים סיניים בעיתונות שם מלמד כי מסקנתם היא שאימפריות עולות ונופלות כיום מהר מבעבר. סין רואה במשבר הזדמנות לחזק את מעמדה הבינלאומי, אך גם אות אזהרה למה שעלול לקרות לה. שני אלה גורמים לה לגלות יותר "נחישות", בתמהיל פעולות שסכנותיו בצדו.

האסטרטגיה המוצעת למערב היא "לעצב את המציאות כך שלא יהיה כדאי לסין לבחור בדרך פעולתה הנוכחית". לדוגמה: לנוכח מנהגה של סין לגנוב סודות תעשייתיים אמריקניים, על ארצות הברית להזהיר את סין בחשאי כי תמצא דרכים להקשות על חייהן של חברות סיניות, כגון לוחמת סייבר, הערמת קשיים על השקעות, והקשחת המדיניות במתן אשרות כניסה.

http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2016/12/chinas-great-leap-backward/505817/


מהפכה במולדת החילוניות

מבט מרתק על התמורות במעמדם של הקתולים בחברה ובפוליטיקה בצרפת מציע חוקר הממשק בין דת, פוליטיקה וחברה – פרופ' סמואל גרג, איש מכון אקטון, בגיליון פברואר של כתב העת למחשבה דתית 'פירסט ת'ינגס'.

מאז הפיכתה של צרפת מקיסרות לרפובליקה, ב-1870, כמעט שלא ישבו קתולים אדוקים בארמון האליזה, הוא ארמון הנשיאות. נראה שהיו רק שניים כאלה, מקמהון בשנות השבעים של המאה ה-19 ודה-גול בשנות השישים של המאה ה-20. והנה, בימינו החילוניים לכאורה, גוברת הסבירות שצרפת תשוב ותעמיד בראשה קתולי דתי: פרנסואה פִֿיּוֹן.

פיון, מועמד מפלגת המרכז-ימין 'הרפובליקנים', אינו מתבייש לדבר בפומבי על אמונתו. גם לא על הקשר בינה לבין השקפותיו השמרניות מאוד בסוגיות כגון המתת-חסד והפלות. מעניין אף יותר לראות כי קתולים רבים פעלו בגלוי להבטחת ניצחונו על יריביו בבחירות הפנימיות במפלגה, הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי וראש הממשלה לשעבר אלן ז'וּפּה. פעילות פוליטית גלויה וישירה מצד קתולים אינה חזון נפרץ בצרפת. עוד לא שכחו שם לקתולים את עוון תמיכתם של רבים מהם, מאמינים מן השורה ואף כמרים ובישופים, במשטר וישי. והנה, הדברים משתנים. גם סרקוזי החילוני, וז'ופה המגדיר עצמו קתולי אגנוסטי, ביטאו במהלך הבחירות המקדימות מחויבות לקהל הקתולי הדתי.

כמו ברוב התמורות המתחוללות בצומת שבין דת לפוליטיקה, גם את השינוי הזה יש לייחס לצירוף בין אירועים אקטואליים לבין תהליכים ארוכי טווח. בין הראשונים אפשר למנות את החרדה השוררת בצרפת מפני האסלאם, בייחוד לנוכח פיגועי הטרור והיווצרות אזורי 'אין כניסה ללא-מוסלמים' בערים. הפוליטיקאים מהזרם המרכזי ערים לחרדות הללו. אך פיון הבין דבר נוסף: שהדרך לבלום את נהירת הצרפתים החוששים מהאסלאם אל 'החזית הלאומית' של מארין לה-פן, בעלת האופי החילוני-לאומני, היא להדגיש את הקתוליות השמרנית שלו, ולהבליט את תפקידה של הכנסייה בחישול הזהות הצרפתית.

אך תפקידם הפעיל של הקתולים הדתיים בניצחונו של פיון משקף גם תהליך פנימי בציבור זה. מאז ועידת ותיקן 2, על מהפכותיה התיאולוגיות, אימצו קתולים צרפתים רבים גישה סתגלנית בענייני חברה ופוליטיקה; "קתוליות של פתיחות" הבוחנת באהדה רעיונות כגון דיאלוג קתולי-מרקסיסטי ודוגלת בעמדות הנחשבות פרוגרסיביות בשלל סוגיות, מנוסח התפילה עד כלכלה. אלא שלמן שנות השמונים קמו בכנסייה בצרפת מנהיגים יוצאי-דופן, בראשם הקרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה, ושינו את מגמת השקיעה של הקתוליות בצרפת. לוסטיז'ה נולד יהודי. אמו נספתה באושוויץ. כשהיה בן 11 הוטבל לנצרות, וכשהחל מטפס במעלות הכמורה היה לבן טיפוחיו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ממרום מעמדו כארכיבישוף של פריז גמר אומר לחלץ את הקתולים הצרפתים משפיפותם.

לוסטיז'ה העמיד דור של כמרים שכיום רבים מהם מכהנים כבישופים: בני משפחות משכילות, המחזיקים בתארים ממיטב מוסדות ההשכלה הגבוהה החילוניים. כמרים אלה מכונים בצרפת "נטולי התסביכים". צרפת החילונית אינה מבהילה אותם, והם אינם מרגישים צורך ליישר קו עם הקתולים הפרוגרסיבים או להתנהג בהתאם לצפיות הכופרים הנאורים, יורשי וולטייר ורוסו, המנהלים זה כשבעים שנה את התרבות הצרפתית.

"הקתוליות הצרפתית זוקפת קומה", אומר גרג, "מה שאין כן בגרמניה, בבלגיה ובשווייץ השכנות. החילוניות הדורסנית של צרפת בת המאה העשרים מתחילה להתרגל למציאות חדשה".

https://www.firstthings.com/article/2017/02/frances-catholic-moment


מלחמות הסוכר

בגיליון ינואר-פברואר של 'האטלנטיק' סוקר דניאל אינְגְבֶּר את הוויכוח המתלהט באמריקה על חלקם של הסוכר ותעשיית הסוכר בקלקול הבריאות. הסקירה מבוססת על ספר חדש מאת המדען-תזונאי-עיתונאי גארי טאובֶּס ועל מחקרים אחרים. המדע מתקשה להוכיח, התעשייה מתעקשת להכחיש – אך טאובס משוכנע שהמתוק הזה הורג אותנו.

לדבריו, יש גאות בשיעורי מחלות הלב, הסוכרת והשמנת היתר, כמו גם האסתמה, השיגדון, הסרטן, השבץ, יתר-לחץ-הדם ואפילו השיטיון – והצרות הללו נוטות לבוא בצרורות, כלומר יש ביניהן מתאם חיובי. ההשקפה המקובלת בקרב המומחים, בייחוד בארצות הברית, היא שהשרשרת מתחילה בהשמנה. אדם אוכל יותר מדי ומתעמל פחות מדי, ומשמין. במצב זה הוא פגיע יותר למחלות לב ולסוכרת. לצד זאת, מקשרים המומחים הללו בין מזונות שונים לבין בעיות בריאות מסוימות: שומן רווי למחלות לב, מלח ליתר לחץ דם, ביצים לעודף כולסטרול וכן הלאה.

טאובס טוען כי לכל המחלות הללו גורם משותף אחד: הסוכר. אלא שזה יותר מארבעים שנה מתעקשים החוקרים לפרוס מערך רחב של גורמים – מיני המזונות הנזכרים, ולצדם גם כמות האוכל, אכילת מזון מעובד, הרגלי שינה, הימנעות מהתעמלות, רעלנים סיבתיים, וירוסים, תרופות, ואפילו שינויים במיקרואורגניזמים שבגוף האדם. ההתמקדות בסוכר נראית להם שרלטנות או חשיבה משאלתית.

הוא מאשים את חוקרי התזונה ואת פטרוניהם בתעשיית המזון כי קשרו קשר של השתקה סביב תיאוריית הסוכר הרעיל. כהוכחה הוא מצטט מתוך רישומים ותכתובות פנימיות מן התעשייה הזו. לדבריו, המהדורה הראשונה של מדריך התזונה של משרד הבריאות האמריקני, משנת 1980, הושפעה קשות משתדלנותם של סנגורי הסוכר. מדריך זה המליץ להפחית בצריכת השומן בכלל והשומן הרווי בפרט, וציין כי "בניגוד לדעה הרווחת", צריכה מופרזת של סוכר אינה גורמת למחלות לב ולסוכרת. על יסוד שינוי זה בעמדת המומחים התרבו על מדפי המרכולים המוצרים מופחתי-השומן. האמריקנים אכלו יותר פחמימות ושתו יותר משקאות ממותקים בסוכר. מגפת ההשמנה הֶחֱריפה.

המלצתה של רשות התרופות הפדרלית לאסור על השימוש בממתיק המלאכותי סכרין, בשנת 1977 (ההמלצה יושמה חלקית, בדמות חיוב הוספת מדבקות אזהרה, ובוטלה ב-1991), הייתה לדברי טאובס שיאה של מזימת יצרני הסוכר לסכל את תפוצת משקאות הדיאט. בקצרה, טאובס מתייחס בחשדנות למדע התזונה כולו, גם אם אינו ממומן ישירות בידי יצרני מזון.

הייתכן שהסוכר הוא האשם באסון הבריאות הלאומי בארה"ב, מקום שם אחד מכל שלושה בוגרים לוקה בהשמנת יתר, אחד משבעה סובל מסוכרת, ואחד מארבעה או חמישה ימות מסרטן? טאובס אומר שכן, כל עוד אין מוכיחים את ההפך.

אינגבר מעיר בחתימת מאמרו שמבחינת הצרכן שומר-הבריאות, אימוץ עמדתו של טאובס לא ידרוש שינוי רב בהרגלים, שכן בפועל רוב הדיאטות מוליכות למשטר קניות דומה למדי. בין אם נמנעים מגלוטן או משומן רווי, משומן טרנס או מפחמימות מזוקקות, או אפילו סתם מעודף קלוריות – כל הדרכים מוליכות לזהירות מפני עודף מזון מעובד עתיר סוכר.

https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2017/01/the-sugar-wars/508751/


האם אייפא"ק איבדה את שיניה?

"אי-הצלחתה של השדולה למען ישראל אייפא"ק לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בימי אובמה הוא רק התחלה", כותב ארמין רוז במאמר מפורט על האסטרטגיה של אייפא"ק, שהתפרסם בינואר במגזין-הרשת היהודי טאבלט. על פי הניתוח שלו, הידרדרות כוחה של השדולה תימשך בימי טראמפ.

ממשל טראמפ נראה כהתגשמות חלומותיה הוורודים של ממשלת ישראל. לתפקידי מזכיר ההגנה וראש הסי-איי-איי, למשל, מונו בעלי השקפה ניצית כלפי איראן, ג'יימס מאטיס ומייק פומפיאו, וייתכן שהדבר מבשר את תחילת קצו של הסכם הגרעין. אך לדברי רוזן, המציאות הפוליטית החדשה בארצות הברית, קרי הימצאותם של הדמוקרטים באופוזיציה ברשות המבצעת וברשות המחוקקת גם יחד, תקשה על השגת תמיכה דו-מפלגתית בישראל, והקיטוב החריף בין המפלגות יפיל את אייפא"ק בין הכיסאות: הרפובליקנים ינהו אחר הימין היהודי שמייצג 'ארגון ציוני אמריקה', ואילו חלק נכבד מהדמוקרטים יראו בעמדות ה"פרו ישראליות" של ארגון השמאל היהודי ג'יי סטריט אישור לביקורתיות שלהם כלפי ישראל.

רוזן מאשים במצבה הירוד של אייפא"ק את "כתונת המשוגעים של הדו-מפלגתיות דלת-ההשפעה" שכפתה על עצמה. הגישה הדו-מפלגתית הצליחה בעשורים קודמים, אך גרמה לבעיות חמורות בשנות ממשל אובמה שהרשה לעצמו, הרבה יותר מקודמיו, ללחוץ על ישראל בגלוי ולהתרועע עם אויביה. השדולה נדרשה לשמור על קשריה עם ממשל מחמיץ-פנים מתוך דבקות במדיניותה לתמוך בקונגרס רק בחקיקה שיש לה תמיכה דו-מפלגתית. בימי טראמפ, לעומת זאת, הדו-מפלגתיות של אייפא"ק עלולה לגרום לה להיראות כמחזרת אחר נשיא שהואשם בהתעלמות מאנטישמיות בקרב תומכיו.

גורם נוסף המקשה על אייפא"ק לנקוט פעולה אפקטיבית הוא שיטת השדלנות שלה המבוססת על מערכות יחסים אישיות. בשיטה זו, איש קשר קבוע מתביית על חבר קונגרס, נציג אזור הבחירה שלו. זו שיטה מצוינת ליצירת זיקה בין המחוקקים לבין ישראל, אך היא גם גורמת לאייפא"ק לחשוש ממתיחת ביקורת על פוליטיקאים, פן יחבל הדבר במערכת ההשפעה עליהם. ככל שמערכת יחסים עם פוליטיקאי מסוים מתמשכת, וההשקעה המצטברת של השדולה בו גדלה, כך היא עלולה להפסיד יותר מקלקול היחסים.

יתרה מכך, אייפא"ק נמנעה מלקבוע קו ברור שפוליטיקאי החוצה אותו יאבד את תמיכת קהלו היהודי. ואכן, השדולה לא גבתה מחיר פוליטי משום חבר קונגרס, אפילו בנושא בעל חשיבות קיצונית כעסקת הגרעין. "אנחנו לא בעניין של איומים", אומרים בכירים באייפא"ק. אייפא"ק, אומר רוזן, חדלה "להעניש" חברי קונגרס סוררים – וכך התקבלה עסקת הגרעין של אובמה.

http://www.tabletmag.com/jewish-news-and-politics/220665/no-one-is-afraid-of-aipac


אסטרטגיה חדשה: ניצחון ישראל

ד"ר דניאל פַּייפְּס, מנהל פורום המזרח התיכון בפילדלפיה, טוען בגיליון ינואר של 'קומנטרי' שהזירה המדינית הישראלית-פלסטינית עונה לתיאור הקלאסי של אי-שפיות: "לחזור על אותו מעשה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". במאמר, שתרגומו לעברית בידי אמיר לוי הופיע באתר 'מידה', הוא מסביר שהנחות-המוצא הקבועות, שטחים תמורת שלום ופתרון שתי המדינות, על חשבונה של ישראל, נותרות על מכונן אף שהן נכשלות שוב ושוב. עשרות שנות "תהליך השלום" רק הרעו את המצב, אבל המעצמות מתעקשות ושולחות לירושלים ולרמאללה מתווך אחר מתווך בתקווה שסבב השיחות הבא יוביל לפריצת הדרך החמקמקה.

פייפס סבור שהגיע הזמן לגישה חדשה: נחישות ישראלית לנצח את הפלסטינים. לנצח, לא להתפשר. הדבר, הוא אומר, יפעל גם לטובתם של הפלסטינים. הוא מתאר תחילה את המציאות הידועה: הפלסטינים שבויים בשבי הקיצוניות, ההסתה והחינוך לאלימות ולהתאבדות; נרעצים תחת משטרי הדיכוי של הרשות הפלסטינית וחמאס; ומידרדרים לכדי תלות מוחלטת בתרומות כספיות. ניצחון ישראלי ישחרר את הפלסטינים מכל אלה. הם ישובו להיות עם נורמלי, משוחרר מאובססיית הרצח ומאשליות המהפכה, ויבנו את עצמם מבחינה שלטונית, כלכלית, חברתית ותרבותית. זו תהיה נקודת זינוק פורייה לשיחות שלום.

"ההיסטוריה מלמדת שמלחמות נגמרות לא בגלל רצון טוב של אחד הצדדים, אלא מפני שצד זה הובס", הוא כותב. "כשכישלונו של אחד הצדדים מביא אותו לידי ייאוש, והוא מוותר על יעדי המלחמה שלו". ולהפך: "המלחמה נמשכת, או עלולה להתחדש, כל עוד שני היריבים מקווים להשיג את מטרותיהם". דפוס היסטורי זה, הוא ממשיך, מלמד שישראל "צריכה לחזור למדיניות הישנה שלה: הרתעה". הרתעה כ"מדיניות שיטתית הדורשת אסטרטגיה ארוכת טווח המכשירה שינוי לבבות".

פייפס מדגים כיצד תיראה מדיניות כזו. "תהליך כזה לא יהיה קל ונחמד, והוא עשוי להצליח רק בהינתן התגובות הנסיבתיות המתאימות מצד ישראל ובגיבוי אמריקני. למשל, כאשר מחבל פלסטיני גורם נזק, הרשות הפלסטינית תשלם על כך מתוך 300 מיליוני הדולרים – כספי המסים שישראל מעבירה לה מדי שנה. ניסיונות פלסטיניים לבודד ולהחליש את ישראל בזירה הבינלאומית יגרמו ליותר הגבלות על תנועה של פלסטינים בגדה המערבית. כאשר מחבל פלסטיני נהרג, גופתו תיקבר בשקט בבית קברות אלמוני. כאשר מנהיג פלסטיני מסית נגד ישראל בחו"ל, הוא לא יורשה להיכנס חזרה לארץ. כל רצח של ישראלים ייענה בהרחבה של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאשר נשק של המשטרה הפלסטינית יופנה נגד ישראלים, יוחרם כל הנשק שבידה וייאסר עליה להחזיק נשק חדש. אם הדבר קורה שוב ושוב, יפורקו כל מנגנוני הביטחון של הרשות. ככל שהאלימות מצד הפלסטינים תימשך, כך תופחת אספקת המים והחשמל מצד ישראל. בכל מקרה של ירי מרגמות או טילים, ישראל תכבוש ותשלוט על שטחי מקורות הירי.

"צעדים אלה מנוגדים לדעה הרווחת כיום בישראל, המבקשת בעיקר לשמור על רגיעה מול הפלסטינים. אך זוהי עמדה קצרת־רואי, שנוצרה בעיקר בשל הלחץ הבלתי פוסק על ישראל מצד מדינות העולם וארה"ב בראשן להכיל את האלימות הערבית. אין ספק כי הקלה בלחץ הבינלאומי תעודד את ישראל לאמץ גישה אסרטיבית יותר". המשך הדיון בסוגיות שנפתחו באוסלו, כגון הגבולות, המים, ההתנחלויות והפליטים, אומר פייפס, יוכל אולי להתקיים בעתיד הרחוק, כאשר הפלסטינים יוכרעו וישלימו עם קיומה של ישראל.

https://www.commentarymagazine.com/articles/a-new-strategy-for-israeli-victory


פשיטה? פשיטא!

שני חוקרים במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים פרסמו בגיליון נובמבר של כתב העת הנחשב 'אינטרנשיונל אפאיירז' מאמר משותף המציע למערב לאמץ "אסטרטגיית פשיטות" במלחמתו באסלאם הרדיקלי. השניים, פרופ' אפרים ענבר וד"ר איתן שמיר, מסבירים כי שתי התפתחויות הובילום למסקנתם זו: העלייה במספר המדינות הלא-מתפקדות, שפירושה ריבוי שטחים נטולי ממשל; וכישלון מאמציו של המערב ליצור אזורי יציבות עם כתובות אסטרטגיות ברורות. המיזמים לבניית אומה בעיראק ובאפגניסטן כשלו, וארצות הברית ובנות בריתה הגיעו למסקנה שהתערבויות צבאיות אינן יעילות.

המאמר בוחן את מושג הפשיטה האסטרטגית ואת תשתיתו התיאורטית. הפשיטות הנידונות הן מבצעים צבאיים שנועדו להחליש או להרתיע שחקנים שאינם מדינות, ולו גם באופן זמני. בהיעדר מנופים מדיניים וכלכליים, היעד הוא הגבלת יכולתו של השחקן לפגוע באחרים. ענבר ושמיר מציגים את שימושה המוצלח של ישראל באסטרטגיה, ב"כיסוחי הדשא" התקופתיים אצל חמאס וחיזבאללה – ומציעים לארצות הברית ליישמה נגד האסלאם הרדיקלי ברחבי העולם.

https://www.chathamhouse.org/publication/ia/what-after-counter-insurgency-raiding-zones-turmoil#sthash.gZZPa5y9.dpuf

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *