שלוש-עשרה שנים של תבערה

הכול יודעים את שורש הרעה בעזה והכול יודעים את הפתרון. הוא יתבצע כשיבוא מנהיג עם די אומץ

אחת ההשלכות של השיח המקוטב, המשובץ כולו בצעיפי מועדון הימין ומועדון השמאל, היא הקושי לגבש מדיניות ולהעריך מדיניות. בח' באלול תשס"ה – או ב-12 בספטמבר 2005 – הוצתו בתי הכנסת של גוש קטיף בידי המון חוגג, אירוע סמלי ומצמרר שחתם את תהליך "ההתנתקות" מעזה ונצרב בזיכרון הקולקטיבי. שלוש-עשרה שנה מאוחר יותר, היישובים הסמוכים לרצועת עזה עדיין חיים באי-ודאות ביטחונית יומיומית, במלחמת התשה שסופה אינו נראה באופק.

אלמלא היינו מחולקים לימין ולשמאל, המלכוד הביטחוני-מדיני הנוכחי לנוכח עזה היה נלמד כדוגמה האולטימטיבית למחיר הגבוה של טעות קשה ואיוולת אסטרטגית. כמו המחדל המודיעיני של יום הכיפורים או הכשל של 'הפרשה' במצרים, ההתנתקות היא מופת של כישלון: דבר ממה שחסידי ההתנתקות מעזה קיוו לו לא התממש, רוב האזהרות של מתנגדי המהלך התגשמו; בהיבטים מסוימים, המציאות הנוכחית אפילו גרועה מהפחדות העבר.

היעדרה של הסכמה על הכישלון נובע מאחד משניים. יש כאלה שאוחזים באידיאולוגיה הרואה בכיבוש עם זר את הרע המוחלט; אידיאולוגיה כזו אינה יכולה להכתיר ככישלון מהלך שביסודו עומדת נסיגה של כוחות הכיבוש.  ויש, לעומת זאת, כאלה שמה שמניע אותם אינו אידיאולוגיה אלא תקווה: תקווה שהעתיד עוד צופן לנו פתרון של שתי מדינות. אם וכאשר החזון הזה יתממש, ויביא את השלום המיוחל – כך מאמינים אנשי התקווה – נתבונן אחורה על ההתנתקות ונבין שמדובר היה בחבלי לידה הכרחיים, או בטעות טקטית מינורית שהעניקה רווחים אסטרטגיים מאז'וריים. אך לא האידיאולוגיה ולא החזון שייכים למעגל המוליד הערכת מציאות מפוכחת; בעיניים של הערכה כזו, כאן ועכשיו, היציאה מעזה הייתה ועודנה כישלון חרוץ.

אני חוזר אל תמונת בתי הכנסת השרופים. זוהי תמונה שכמסה בתוכה את זרעי הכישלון והמחישה כי הוא בלתי נמנע. העובדה שהעזתים פירשו את ההתנתקות כחולשה ישראלית, וחגגו אותה בהשפלת הסמלים המקודשים לנו, לא יכולה הייתה לבשר טובות. כפי שהיטיב להסביר צ'רלס קראוטהמר המנוח במאמר שתרגומו מובא בגיליון זה, בזירה הבינלאומית אין החולשה יכולה לשמש אלא בתפקיד שלילי. ההשפלה שישראל סופגת בחודשים האחרונים, כאשר כל ילד עזתי יכול לשסות בה בלוני תבערה ועפיפוני נפץ בעוד ידיה אסורות, אינה אלא גלגול חדש של ההשפלה ההיא.

ובניגוד למלחמת יום כיפור, כאן מדובר היה במעשה ולא במחדל; במהלך יזום ומתוכנן, שמן הרגע הראשון היה שנוי במחלוקת פוליטית עזה, ושמתנגדיו צעקו בכיכר העיר חזור וצעוק את כל הנבואות שהתגשמו אחת לאחת. מהלך שהיה כרוך בתמרון פוליטי מסריח ומורכב – מפיטורי שרים דרך מצג שווא של משאל ועד לאתרוּג ההיבטים הפליליים – ואשר כלל, ביודעין, פגיעה קשה באזרחים טובים ותמימים שחלקם לא השתקמו עד היום.

יציאת עזה העמידה את ישראל במצב עגום שבו היא מנהלת מאזן כוח עם ארגון שאין היא רוצה להכיר בו, ארגון אשר שם ללעג את כוחה ואת עמדתה המוסרית, משחק בגופות חיילים ובחיי אזרחים, מתמרן במניפולציות את הסבל האנושי לשירות התעמולה האנטי-ישראלית ולבלבול הצבא שלנו, ומתעל במיומנות את הזעם של אנשיו אל שדותינו. ואנו שבויים בידיו, למרות כל דברי הרהב הריקים של שר הביטחון וראש הממשלה.

אכן, אפשר שבמציאות שנקלענו אליה, ולנוכח האיומים האסטרטגיים מצפון, האינטרס הישראלי המכריע הוא הגעה להרגעה, גם במחיר המשך מצגי החולשה וההשפלה בגבולנו הדרומי. סביר להניח שזה מה שהניע את ראש הממשלה ואת שר הביטחון. אך פתרונות זמניים אלה לא ישנו את המשוואה העזתית, משוואה שנוצרה ביום הנסיגה ואשר תוכל להשתנות רק כשישראל עצמה תעז לחרוג מכללי המשחק שמכתיבות לה הנסיבות, ותשוב לעזה כדי לנטרל את הפצצה: כדי לטהר את הרצועה מנשק ומתשתית אויב, לשקם אותה כמקום של חיים, ולפתוח בפני תושביה אופציות בה ומחוצה לה. רק אחר כך ניתן יהיה להציע פתרונות ארוכי טווח ולחשוב ברצינות על עתיד ראוי לרצועת החוף שטופת השמש הזו.

אבן שזרק טיפש אחד לבאר, חכמים רבים אינם יכולים להוציא, אומר המשל העממי. מחירה הבלתי נמנע של ההתנתקות הוא שיבתו של צה"ל אל רצועת עזה וכיבושה מחדש, והוא כתוב כבר שנים בשמיה באותיות של קידוש לבנה שפרחו מבתי הכנסת באותו לילה מר ונמהר. את המחיר הזה ישלם מנהיג שיהיה אמיץ דיו שלא לדחות את הקץ שוב ושוב, בעודו גוזר חיי סבל על התושבים משני עברי גדר הגבול העזתית. באומץ הזה, כך נראה, לא ניחן בנימין נתניהו.

 

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. מישא הוא

    21.10.2018

    זה היה ב 2005 ולא ב 1995

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *