29485

שעתן של מדינות הלאום

ברגעי משבר דרמטיים מתברר שמבנים על-לאומיים אינם יכולים להחליף את המדינה

הגרמנים היו האחרונים להבין, אבל ב-16 במארס אפילו להם נפל האסימון. הם הבינו שכדי לנהל את משבר הקורונה בצורה הטובה ביותר הם חייבים לסגור את הגבולות. עד אותו רגע, חודש תמים מאז גילוי החולה הראשון בגרמניה, המדינה נמנעה מסגירת גבולותיה. בשעה שמדינה אחר מדינה ברחבי תבל סגרו את שעריהן ליוצאים ולבאים, קנצלרית גרמניה מרקל עדיין דבקה בפרדיגמה הכלל-אירופית באדיקות. מרקל, שבמסגרת אוטופיית הגבולות שלה השיקה ב-2015 את מדיניות "הדלת הפתוחה" – והכניסה לגרמניה למעלה ממיליון מהגרים בעלות כוללת של עשרות מיליארדי אירו למשק הגרמני – שוב התקשתה לקבל את המציאות החדשה.

אין זה מקרה. מדיניות הגבולות של האיחוד האירופי, שבמסגרתה הוסרו כל המחיצות בין ספרד, איטליה, צרפת, גרמניה ושאר החברות, היא הביטוי המשמעותי ביותר להכחשת הזהות הלאומית של אומות אירופה. בתהליך הדרגתי, ולעיתים בלתי מורגש, בוטלה הריבונות הלאומית ביבשת, וניהול חיי היום-יום נמסר לממשלת האיחוד האירופי בבריסל. מבחינה זו, משבר הקורונה נעץ מסמר נוסף, או שמא שורת מסמרים, בארון הקבורה של האיחוד האירופי ובחזרתן של מדינות הלאום לחזית ההתרחשויות.

"חירות! שוויון! אחווה!" צעקו מהפכני צרפת ב-1789. ומאז, נדמה שבשיח המערבי כולם מדברים על המתח שבין שוויון לחירות; האחווה, משום מה, נשכחה. נכון, גילויי אחווה בין אדם לאדם באשר הוא, "ללא הבדל דת גזע ומין", אינם נדירים; אבל בסופו של חשבון, ה"אנושות" היא מושג רחוק ומנותק רגשית, והאדם הפרטי אינו פועל בשם אחווה אוניברסלית. אפשר לקבוע, במידה רבה של ביטחון, שתהליך קבלת ההחלטות של היחיד אינו כולל את "האנושות" בכללה. את מה שממלאים בנפשו של אדם אחיו, שכניו, חבריו לקהילה או לנשק, ובמעגל הרחב יותר בני עמו, לעולם לא יוכלו למלא קבוצות אתניות רחוקות.

ההיסטוריון המלומד רוברט ברטלט טען בספרו 'התהוותה של אירופה' כי כבר בימיה הראשונים של היבשת הוותיקה היה ברור שהקשרים הנמצאים ביסוד הזהות הלאומית עמוקים וחזקים במיוחד. "הייתה הכרה בכוחו המלכד של הקשר הלשוני", קבע ברטלט, והוסיף בשמו של היסטוריון מהמאה ה-14 כי "אלה שדוברים אותה שפה, קשורים ביניהם בעבותות אהבה חזקים יותר". גם פרופ' יחזקאל קויפמן, אחד ההיסטוריונים הגדולים שלנו, עמד על האחווה המיוחדת המלכדת בני אותה אומה ולשון יחד. "הם 'אחים' זה לזה יותר מאשר לבני קיבוצים אחרים", אומר קויפמן בספרו 'גולה ונכר', ו"זוהי הרגשה אנושית ראשונית-שורשית". ההוויה הקיבוצית הזאת נשענת לפי קויפמן "על יחס, על קרבת בשר ודם, דוגמת המשפחה… הרגשת אחווה מסוימת, שנוכל לסמנה כאחווה אתנית או גנטית. דעה מושרשת היא בתודעה העממית, שהשבט או העם הם 'משפחה', ושבני השבט והעם הם 'אחים', וזה מכריע".

מדינה אינה קונספט שניתן להחלה על כל קבוצה אנושית מקרית. נסו לקבץ יחד ערב רב של אומות ולשונות, סינים, גרמנים, ארגנטינאים וניגרים למשל, ונראה אם תצליחו להקים איתם מדינה. זה לא עבד בעבר עם מדינות המזרח התיכון, שהסכם סייקס-פיקו תפר אותן ברישול (ובעשור האחרון רבות מהן התנפצו לרסיסים), וזה לא יעבוד גם בעתיד. ללמד, שמשטר יציב ומשגשג לא מגיע עם הוראות הפעלה אוניברסליות כמו רהיטים של איקאה; הוא זקוק למצע אנושי קודם. הוא זקוק לחברה אזרחית אמיתית שניתן יהיה לבסס עליה את המדינה. כפי שהראו אלקסיס דה-טוקוויל במאה ה-19 ורוג'ר סקרוטון זה לא מכבר, על מנת לקיים מדינה דרושה חברה אזרחית שקדמה לה.

מדינת הלאום נשענת אפוא על אחווה, ובתורה מייצרת אחווה; בבסיסה נמצאת חבורת אנשים הרואה לנגד עיניה את המשותף דרך העבר, ההווה ובעיקר דרך העתיד. או, כפי שניסח זאת אדמונד ברק, חבורה המקיימת ברית בין המתים, החיים, ואלה שטרם נולדו. המבנה המדינתי הזה, המאגד בקרבו אנשים החולקים רגשי אחווה ושותפות גורל, מניע אותם לוותר בעת הצורך על הנוחות הפרטית שלהם לטובת הכלל. לא מתוך חוק, לא מתוך כפייה, אלא מתוך רצון.

אם נבצע "זום אין" לתוך המערך האנושי הזה, נגלה שהוא בנוי מעגלים-מעגלים של זהות. המעגל הפנימי ביותר הוא המשפחה על קשרי האחווה האיתנים שלה. עוטפים אותו מעגלי הזהות של האזור, של הקהילה, ולבסוף של האומה. את הוויתור לזולת שנעשה מתוך רצון ולא מתוך כפייה, רכש האדם במסגרת מעגל הזהות הפנימי שלו, המשפחה. זהו אותו מבנה חברתי שהמהפכה הצרפתית, ויורשיה הקומוניסטים, ניסו בשצף קצף לבטל. רבים מכירים את סיפורו המחריד של הנער פאווליק מורוזוב, שבגד בהוריו והסגיר אותם לשלטונות הקומוניסטיים. מורוזוב הפך לגיבור המשטר, ודיוקנאות שלו הוצבו בבתי הספר של ברית המועצות. להבדיל, מוכרים גם בתי הילדים שנוסו בקיבוצים הישראליים באמצע המאה שעברה, בניסיון נואל לייתר את התא המשפחתי המסורתי.

המשפחה היא המקום שבו האדם מתרגל לאחווה ומתאמן ברכישתה. כאשר אתה חוסה תחת כנפיה, ברור שאין שוויון. זאת אומרת, הקרובים אליך עדיפים מוסרית, ולו מצד החובות שלך כלפיהם והחובות שלהם כלפיך, הקודמים לחובותיך כלפי שאר החברה. זה לא דבר רציונלי, זה דבר אנושי. אנשים שחיים בחיקה של משפחה אוהבת ומגוננת, שמורגלים מינקות לתפיסה הזאת, משליכים אותה בבוא העת גם על החיים הציבוריים יותר של הקהילה, וגם על חייהם במסגרת הלאום.

תחושת האחווה והזהות שבאה לידי ביטוי ביום-יום היא המאפשרת לאנשים לחוש שותפות גורל גם בחירום, ולוותר ולהקריב בעת הצורך. ולהפך: העדר חוויית החיים הזאת מחולֵל פירוד ברגע האמת.

האיחוד האירופי ניסה לייצר אחווה א-לאומית מופשטת. אחווה שאין לה באמת בסיס ריאלי בחיים החברתיים, שאין ביכולתה לייצר מחויבות הדדית יומיומית, ושפרט למילים יפות בשלל אמנות בינלאומיות – אין לה דבר עם נפשו של אדם. זה החזיק – בקושי רב – במשך שני עשורים. אך התפרים כבר החלו להיפרם. בריטניה פרשה מהאיחוד, מדינות מזרח האיחוד כמו הונגריה וצ'כיה מטיחות ביקורת חריפה ומתמדת במוסדות האיחוד, וגם קבוצות לאומיות קטנות יותר, כמו הבסקים, הקטלונים והסקוטים, אינן שוקטות על שמריהן.

כעת, כשהגבולות נסגרים וכל אומה לעצמה, נדמה שמשבר הקורונה החזיר לקדמת הבמה והתודעה את התובנה הבסיסית והיצוקה בברזל בדבר חשיבותן של מדינות הלאום והאחווה הלאומית הפנים-מדינתית.


תמונה ראשית: 18 בינואר 1871: ההכרזה על האימפריה הגרמנית והכתרת וילהלם הראשון כקיסר גרמניה באולם המראות שבארמון ורסאי. אוטו פון ביסמרק במדים לבנים (הקנצלר של פרוסיה ולימים הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית), והדוכס של באדן עומד ליד וילהלם. יורש העצר פרידריך, לאחר מכן פרידריך השלישי, עומד לימין אביו וילהלם. ציור של אנטון פון ורנר. באדיבות ויקימדיה CC 0.0

עוד ב'השילוח'

אני ואתה נשפר את העולם
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה
פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. דניאל

    13.06.2020

    מאמר מעניין שמצביע על תופעה נכונה, אבל להבנתי חוטא לשורש העניין. הסיבה שמדינות הלאום ״מתחזקות״ אינה מכיוון והרגש הלאומי מתחזק, אלא מכיוון ומודל המדינה או העל מדינה לא מצליח to scale. כאשר מעבירים את האחריות להחלטות שלטוניות לגופים על טריטוריים, נתקלים בבעיה שפרידריך האייק עמד על טיבה עוד בשנת 1945 והיא בעיית פעפוע המידע. כל החלטה שלטונית המתרחשת רחוק ממוקד ההשפעה שלה פגיעה באופן אינרנטי לעובדה שלוקח למידע זמן לא מבוטל להגיע למקבלי ההחלטות וככל שלוקח זמן רב יותר למידע להגיע, כך גוברת תחושת הניתוק של האזרח בקצה. בעידן שבו אנו רגילים לזרימת אינפורמציה במהירות הווטצאפ, החלטות שילטוניות מצופות להגיב כמעט באותה המהירות. מכיוון וזהו יעד לא ריאלי, אין מנוס ממעבר למודלים שלטוניים מבוזרים באוריינטציה מקומית חזקה, עם אחריות על כל המשתמע מכך. זהו לדעתי ה״מהפך״ של ה121, וכלים חדשים שמפותחים בימים אלו גם יעזרו לזה לקרות. למתקדמים, שווה להשקיע זמן וללמוד את ביטקוין לעומק 🙂

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *