בזכות האופטימיות

Getting your Trinity Audio player ready...

המדדים הכלכליים המרשימים של ישראל היום הם עדות לאופטימיות של העבר. אם נתגבר על כמה מחוליי המשק, המצב הנוכחי עשוי להיות משטח ההמראה

העיר ניו־יורק לא הייתה הופכת למה שהיא היום אלמלא רוברט מוזס. מוזס, יהודי אמריקני, היה בולדוזר אנושי. בשנים 1939–1964 שימש במגוון תפקידים ניהוליים בעיריית ניו־יורק, ושם דחף וקידם מיזמי תשתיות בקנה מידה גדול מאוד: גשרים, כבישים, פארקים ענקיים, פסלים, ירידים בינלאומיים ואצטדיונים. מוזס לא נח לרגע עד שמימש את חזונו, ובדרכו הרס בניינים ישנים ושכונות שלמות כדי להעמיד בהם פארקים וכבישים. הוא אשר הצליח לגרום למטה האו"ם להתבסס בניו־יורק, כנגזרת מחזונו בדבר ניו־יורק כסמל לחיבור בינלאומי. אולם דרכו הגיעה לסופה כשניסה לבנות כביש מהיר שיחצה את דרום מנהטן, ומסביבו לבנות גורדי שחקים רבים. תושבי שכונת גריניץ' וילג' התנגדו נחרצות, ובעזרת כתבת ושמה ג'יין ג'ייקובס הרימו קמפיין תקשורתי תוקפני והצליחו למנוע את הקמת הכביש. קרנו של מוזס דעכה מאז – ותנופת הפיתוח של העיר ניו־יורק כמעט נעצרה.

נראה כי מאז ועד היום השפעתו של מוזס על חייהם של תושבי ניו־יורק רבה מזו של ראשי העיר המכהנים. חזון ניו־יורק שלו הוא שהקנה לו את יכולתו לשמש יזם תשתיות ראשי בה. החזון היה אופטימי. יותר אנשים הבאים אל הכרך, יותר עסקים, יותר מכוניות, יותר מטיילים בפארקים. אולם למוזס היה לא רק חזון אופטימי – אלא גם הכרה בכך שיש לו השפעה משמעותית על דרך מימושו. השילוב בין חזון לאחריות מניע אנשים לחשוב בגדול ולהרחיק ראות, ליטול סיכונים וגם לשלם מחירים בהווה – מתוך אמונה שהעתיד יהיה יותר טוב. קשה לשער איך הייתה מנהטן נראית ללא תשתיות תחבורה נאותות וללא פארקים רבים, אך אין ספק שבלי מעשיו של מוזס קשה היה לממש את הפוטנציאל הגלום בעיר.

הכלכלה הישראלית נמצאת כיום במצב טוב. לפי אומדן מוקדם שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התוצר המקומי גדל בשנת 2017 בשלושה אחוזים, המשך לרצף בן כמעט עשור של גידול בתוצר. כדי להבין את המשמעות של הצמיחה הזאת די להביט בה מתוך השוואה למדינות אחרות. הצמיחה בישראל השנה כמעט כפולה מזו שבמדינות המפותחות באירופה ובצפון אמריקה, ומתקרבת לזו שבסין ובהודו. התוצר המקומי הגולמי, התמ"ג, מייצג את הצמיחה. הוא מבטא את כלל הפעילות הכלכלית במדינה, וכולל את הצריכה של כלל התושבים, את הכספים שהושקעו בפרויקטים שונים, את הוצאות הממשלה, ואת הסכום שנשאר לאחר הפחתת הייצוא מהייבוא. כדי להשוות בין מדינות מחלקים את התמ"ג במספר הנפשות במדינה; כך מקבלים את שיעור התמ"ג לנפש. אף שברור כי המספרים שהתמ"ג מוסר אינם מדויקים – למשל, הם אינם כוללים כסף לא-מדווח – זהו עדיין נתון מרכזי המספק אומדן מקורב של מצב המשק.

נתוני התמ"ג לנפש בישראל של 2017 חצו את סף ה־40,000 דולר. כדי לסבר את האוזן יש לדעת כי בשנת 2010 נתוני התמ"ג לנפש בישראל עמדו על 26,656 דולר, ובשנת 2003 על 16,300 דולר. לשם ההשוואה, בשנת 2003 התמ"ג לנפש בדנמרק היה בשיעור של 31,260 דולר וב־2016 עמד על 49,021 דולר – כלומר הפער בין הכלכלה הישראלית לזו הדנית, כדוגמה, הולך ומצטמק בצעדי ענק. למעשה, הדבר מעיד על צמיחה ישראלית מופלאה, שכן הגידול בתמ"ג לנפש מתקיים למרות גידול אוכלוסייה, בקצב שהוא גדול כמעט פי חמישה (!) מזה של האוכלוסייה הדנית.

התמ"ג אינו הנתון היחיד שמספר בטובתה של הכלכלה הישראלית; גם נתוני האבטלה העדכניים מעידים על כך. שיעור האבטלה בישראל נמצא כיום בשיא שלילי של כל הזמנים, והוא נמצא על סף המחסור בידיים עובדות – בעיקר בתחום התוכנה. ההשתתפות בשוק העבודה בישראל בגילי 25–64 עומדת על קרוב ל־80 אחוזים (על פי דו"ח מכון המחקר של הכנסת) – קרוב מאוד לדנמרק שבה שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא קצת יותר מ־81 אחוזים. אין לשכוח גם כי אוכלוסיית ישראל כוללת שני מגזרים – המגזר החרדי והמגזר הערבי – שיחסם להשתתפות בשוק העבודה אינו תואם את יחסה של החברה הכללית. למרות זאת, ואף שרק 33 אחוזים מקרב הנשים במגזר הערבי משתתפות בשוק העבודה, אחוז ההשתתפות של נשים בשוק העבודה בישראל גבוה מהשיעור הממוצע במדינות ה־OECD.

יש שיפרשו נתונים אלה כנקודת שיא. לדידם, כיוון שאנו מתקרבים בצעדי ענק לממוצעים העולמיים, העתיד הקרוב יכלול צמיחה מתונה למדי ועלייה איטית ברמת החיים. לדעתי, הנתונים מספרים סיפור אחר – ועתידנו המזהיר עוד לפנינו.

הנתון השלילי המדובר ביותר בכלכלה הישראלית הוא הפריון הנמוך. העובד הישראלי מייצר (בממוצע) פחות לשעת עבודה מרעהו במדינות המפותחות. ניטול שוב את דנמרק כדוגמה. העובד הדני מייצר מעל 60 דולר לשעה בממוצע. לעומתו, העובד הישראלי הממוצע מייצר קצת פחות מ־37 דולר לשעה (על פי דו"ח מכון המחקר של הכנסת). פריון משמעו היחס בין ההשקעה והתוצר; פריון נמוך משמעו שהמעסיק מרוויח פחות מהפוטנציאל של שעת העבודה שעליה הוא משלם. נתונים אלו ראויים לתשומת לב יתרה משום שההשקעה בהכשרתם של עובדים בישראל גבוהה מאוד וניכרת בשיעור בעלי התארים האקדמיים. בישראל, מעל 46 אחוזים מהעובדים הם בעלי תארים אקדמיים; ואחוזים אלו מציבים אותה כשנייה לקנדה, לפני ארצות הברית והרבה לפני דנמרק.

מהן הסיבות לפריון הנמוך? קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, מעבירה הרצאות לכלכלנים ובהן היא מתארת מגוון נתונים רחב בנוגע לשיעור הפריון. דא עקא שהפיל הענק, השוכן במרכז החדר, אינו מדובר; הפיל הוא חוקי העבודה בישראל, הנושאים אופי נוקשה ואינם מאפשרים גמישות עסקית ותעסוקתית. דברים אלו נכונים לגבי השוק הפרטי ונכונים כפליים באשר למגזר הממשלתי. בכל הנוגע לחופש העיסוק, מדינת ישראל נמצאת בתחתית הרשימה (על פי נתוני מכון הריטג').

הנה אפוא סיבה לאופטימיות. אם מצבה הכלכלי של ישראל כה טוב, למרות כל הכשלים – אלו שנמנו כאן ואלו שלא – הרי שפוטנציאל הרווח גדול מאוד. איך מממשים אותו?

כדי לענות נפנה רגע לסיפורו של פיטר תיל, אחד המשקיעים העשירים ביותר בעולם כיום. תיל שמח כאשר התקבל למשרד עורכי דין יוקרתי בניו־יורק, אך לאחר שבעה חודשים קם תיל ועזב. מכריו, שהופתעו מעזיבתו את המשרד הנחשק, הופתעו עוד יותר לשמוע כי ב־1999 החבר המוזר ייסד חברה קטנה ושמה "פייפאל", ומכר אותה כעבור כשלש שנים לחברת "איביי" בעבור 1.5 מיליארד דולר. מאז, הספיק תיל להיות המשקיע החיצוני הראשון ב"פייסבוק", ב"לינקדין" ובעוד חברות היי־טק וקרנות גידור. תיל אינו שומר את דעתו לעצמו ומרבה להרצות על מגוון נושאים: כלכליים, פילוסופיים ופוליטיים. באחת מהרצאותיו הוא עוסק במזל, ובעיקר בחוסר הרלבנטיות שלו. לשיטתו, יסוד ההצלחה היא האופטימיות, אלא שאין די בה כשלעצמה ויש לחבּרהּ לתובנה כי "מה שאשקיע היום יקצור פירות בעתיד".

לדבריו, עד אמצע שנות השמונים החברה האמריקנית הייתה אופטימית וניסתה לשנות את היקום: היו לה חלומות לכבוש את העולם ולהגיע לחלל; הסרטים שנעשו באותן שנים הציבו עתיד ורוד; הטכנולוגיה נדמתה כעתידה לשנות את החיים מקצה לקצה. בסרט "בחזרה לעתיד 2", שהופק ב־1989, דוק ומרטי טסים משנת 1985 לשנת 2015 ומוצאים עולם של מכוניות מעופפות, סקייטבורד מרחף ונעליים שנקשרות מעצמן. אך הנה כיום, בשנת 2018 – כאשר בידי כל אחד מאיתנו כוח מִחשוב רב יותר מזה שהיה לאנושות כאשר הנחיתה אסטרונאוטים על הירח – דוק ומרטי יושבים ברכבת התחתית ועסוקים במשחקי "אנגרי בירדס". לטענת תיל האמריקנים הפסיקו להאמין ביכולתם להשפיע על העתיד; וכיום, לאחר משבר 2008, גם חדלו להיות אופטימיים. הכלכלה האמריקנית קופאת; מצב התשתיות הציבוריות בכי רע; והחברה קורסת (ראו גם בספרו של צ'רלס מאריי מ-2012, "Coming Apart"). בארצות הברית דהיום אין כל סיבה לאופטימיות. אליבא דתיל, זהו המניע להשקעה הגדולה בביטוחים; הציבור האמריקני סבור כי "כיוון שהעתיד יהיה רע, לפחות נראה מזה כסף". תיל פועל בכל כוחו לשינוי מצב העניינים, ולדעתו עדיין מצבה של ארצות הברית טוב יותר מזה של שאר העולם; למעט ראש-סיכה ידוע במזרח התיכון…

ובכן, האופטימיות צריכה להיות מנת חלקם של תושבי ישראל. במדד האושר הבינלאומי לשנת 2016, ממוקמת מדינת ישראל במקום ה־11 והמכובד; ובמקום הראשון ממוקמת, באופן לא־מפתיע, דנמרק. שני מקומות אחרי ישראל, במקום ה־13, שוכנת ארצות הברית.

דומני כי אליבא דאמת מצבנו טוב יותר אף מדנמרק. מצבנו טוב משום שבידינו פוטנציאל צמיחה גדול שטרם מומש; מצבנו טוב משום שהצמיחה הכלכלית עד כה לא באה מכוחם של חזון והזדמנויות, אלא בהיעדרם. כדי שהפוטנציאל ימומש, עלינו ליטול את המושכות ולחלום, להמשיך להאמין שהעתיד יהיה טוב יותר ולפעול כדי שכך אכן יקרה. חלומות כאלו שכבר התגשמו הם רכבת לכרמיאל ולבית־שאן (כמה האמינו שהרכבות הללו ישמשו מיליונים בתוך שנה להקמתן?) ובעוד הרף-עין גם רכבת מהירה לירושלים; ומי יודע? אולי נזכה יום אחד לחזות ברכבת תחתית בתל־אביב. השקעה לאומית אדירה בתשתיות מבטאת אופטימיות ומעידה על ציפייה לעתיד טוב יותר. שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות המפותחת והוא הולך וגדל; זהו סממן נוסף לאופטימיות.

אכן, דברים לא־מעטים ניתן לעשות טוב יותר. מומלץ לשתף יותר את המגזר הפרטי בתשתיות, על פי דרכו של מודל BOT ודומיו (כפי שנעשה בכביש שש). כדאי שמערכת החינוך תעניק סמכות גדולה יותר להורים שיחליטו בעצמם מה טוב בעבור ילדיהם. באופן דומה, אילו נשחרר את שוק העבודה ונאפשר לעובדים למצות את עצמם ולקחת סיכונים במקום לזכות בקביעות (שאין דבר פסימי ממנה בכל הנוגע לראיית העתיד); נאפשר לקדם עובדים על פי כישורים והצלחות ולא על פי ותק; ונאפשר לאזרחים לבטא את אמונם במדינת ישראל ובעתידה – או אז תמ"ג לנפש בן 40,000 דולר יישאר הרחק מאחור. יש לקוות שאז, לכל הפחות, נפסיק לייצר חמוצים.

עוד ב'השילוח'

משטרה ראויה אינה מותרות
ישראל זקוקה למועצה חוקתית
מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. מנדי

    18.09.2018

    יקח לנו עוד איזה 200 שנה להשתחרר מהסוציאליזם הנבזה והנוקשה שעליו הושתתה המדינה בראשית דרכה

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *