במותם ציוו לנו את הלגיטימיות

במערב בן זמננו, וגם בישראל, רוֹוֵח מוסר לחימה מפוקפק המשלב פסיביות חסרת אחריות עם אלימות חסרת גבולות. חיים ומוות ביד המיתוס הנוצרי

בסבבים הקודמים ברצועת עזה, במבצעים ביהודה ושומרון, באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה, חזרה על עצמה תבנית קבועה של שימוש פרדוקסלי בכוח צבאי: בשלב הראשון, אף שישראל מותקפת שוב ושוב, היא נמנעת משימוש בכוח של ממש, ומתאמצת להכיל את האירועים ואת הנפגעים תוך סימון הצד השני ככוחני, אלים ומרושע. שלב זה נמשך עד להצטברות מסה קריטית של קורבנות ונפגעים, או עד לפיגוע 'מוצלח' במיוחד של האויב מבחינת מספר הקורבנות. אלו מולידים תחושה של חציית גבול. ברגע הזה של חציית הגבול, נוצרת התחושה שכּלוּ כל הקיצין והיא מכשירה סוף סוף שימוש בכוח צבאי. הפעלת הכוח כעת יכולה להיות לא יעילה ולא פרופורציונלית, אך אין בכך כדי לפגוע בלגיטימיות המוסרית שלה. לשימוש הלגיטימי בכוח ישנו מִרווח זמן מוגבל, והוא אכן מסתיים. מתי? כאשר הזיכרון הפעיל של הקורבנות והנפגעים, שסיפק את הלגיטימציה המוסרית להפעלת הכוח, מתפוגג.

אין מדובר בעניין ישראלי דווקא הקשור בכוחה המדיני המוגבל של ישראל: מאז תום מלחמת העולם השנייה פועלים צבאות מערביים רבים על פי דפוס דומה מאוד. אפשר להיזכר, כדוגמה אחת מרבות, בתגובה האמריקנית לפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001. ארגון אל-קאעידה ניסה למוטט את הבניינים כבר בפברואר 1993, אך מטרתו זו נכשלה. בפיגוע נהרגו שישה אנשים, נפצעו יותר מאלף, ונגרם נזק בשיעור של כחצי מיליארד דולר. ארה"ב נמנעה מתגובה צבאית נגד הארגון והסתפקה במעצר וכליאה של חברי ההתארגנות המצומצמת. אסון התאומים שחולל אותו ארגון באותו מקום בספטמבר 2001 גבה את חייהם של 2,977 אנשים, ומייד לאחריו התקבלה החלטה משותפת של שני בתי הקונגרס להפעלת כוח צבאי נגד מדינות שטיפחו ואימנו את מבצעי הפיגוע. פחות מחודש לאחר מכן כבר פלשה ארה"ב לאפגניסטן. במקביל הוקם מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו שבקובה. המתקן מצוי מחוץ לשטח ארה"ב ולכן מאפשר לה לעקוף את החוקה ואת בתי המשפט האזרחיים, לצורך כליאה ללא משפט ושימוש בעינויים. שנתיים לאחר הפיגוע פלשה ארה"ב לעיראק והוציאה להורג את סדאם חוסיין – פעולה שנמנעה מלעשות במלחמת המפרץ ב-1991.

מדוע משתדלות כל כך ישראל ומדינות המערב להימנע משימוש בכוח עד שהכול מתפוצץ? יש כמה סיבות אפשריות לכך, חלקן מתבקשות ומדוברות. ישנו כמובן החשש שפעולה צבאית תעלה לנו בנפגעים רבים בשורות הצבא, ואף תקומם עלינו עוד את האויב ותגרום לאבדות רבות בקרב האזרחים. ישנו גם החשש מפני פגיעה בבלתי מעורבים בצד השני. בגילומו המוקצן של שיקול מוסרי זה, הוא מגיע בחלק מהמקרים לפציפיזם עקרוני השולל שימוש בכוח לפתרון בעיות. הסבר אחר נוגע לרמת הוודאות המוסרית הנדרשת לשם פעולה אלימה – לצידוקה המוסרי, וגם לצידוקה ההסברתי: הצורך להוכיח שלאויב אין רק כוונה רעה אלא גם יכולת. בפסקאות הבאות אני מבקש להציג הסבר עקרוני יותר, הקשור בזרמי עומק תרבותיים.

חלש – קורבן – פטור ממוסר

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, תפיסת הביטחון במערב מצייתת לדפוס פרדוקסלי מבחינה מוסרית, שקשה לפרש אותו בשכל הישר. לפי דפוס זה, כל מי שמצוי בעמדת נחיתות כללית הוא צודק – ללא קשר למהות הסכסוך הקונקרטי או לעובדות ההיסטוריות. זיקה אוטומטית זו בין חולשה או קורבּנוּת לבין צדק אינה יותר מאשר דימוי של צדק, שכן כשלעצמה היא חסרת צדק והיגיון ואף עומדת בסתירה מובהקת לתפיסות היסוד של ההומניזם. בין אם יש לראות את האדם תמיד כתכלית לעצמה ולעולם לא כאמצעי, כפי שטען קאנט, בין אם האדם הוא צלם אלוהים ולכן מקודש כפי שטען למשל לוק, סימן ההיכר של ההומניזם נעוץ בהבחנה בין טוב לרע על בסיס חשיבה ביקורתית. ליחסי הכוחות לא אמורה להיות חשיבות. אלא שהעיוות לא נגמר בכך: לא רק שהקורבן צודק, אלא שהוא גם קונה בסבלו את הזכות לעשות שימוש בלתי-מבוקר באלימות – כאילו אמות המידה המוסריות כבר אינן חלות עליו.

וכך, בשלב הראשון מופיעה הימנעות משימוש בכוח בסכסוכים בעצימות נמוכה על מנת "להישאר בצד הטוב" ולהימנע משימוש בכוח "כמו שעושים הרעים". זה גם הכיוון של מלחמת ההסברה בשני הצדדים: מי הקורבן. הדבר המאפשר את המעבר הקריטי לשלב הבא, שבו הדיכוטומיה הקיצונית של חזקים מול חלשים נעלמת, הוא אקט של קורבּנוּת קיצונית במיוחד המַקנה לחלש את הצידוק האולטימטיבי לפעול מחוץ לטוב ולרוע. באמצעות המחיר העצום ששילם זוכה הקורבן למעין חסינות מוסרית. הוא משתחרר – לפחות עד שיתפוגג הזיכרון הקולקטיבי מאותו מחיר איוֹם – מאילוצי המוסר עלי אדמות והופך טוב וטהור באופן בלתי-מותנה. כעת הוא חופשי לפעול כאוות נפשו, גם באמצעות הפעלת כוח שקודם לכן הייתה עלולה לזהם אותו.

פאולוס, תלמידו של ישו ומכונן הנצרות כדת, הוא אשר יצר את המנגנון התיאולוגי של הקורבנוּת, מנגנון המאפשר לעבור מעולם של חוקים נוקשים לעולם של חירות. אפשר לומר שמדובר בתהליך רציף של הקצנת הדיכוטומיה המוסרית, המבוססת על חלש-צודק מול חזק-מושחת, עד למעין פיצוץ של הדיכוטומיה הזאת בהקרבה אולטימטיבית ההופכת את החלש-צודק לקורבן-צודק-תמיד.

הדרישה הרוחנית המחמירה והטהרנית של ישו עצמו הולידה עמדה מוסרית שלילית גורפת ביחס לעולם הזה. ישו זיהה את החזק בעולם הזה כחוטא, את הצדק כקשור תמיד בסבל, ואת הטוב כמוּכנוּת לוויתור. "אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע, וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת. וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת כֻּתָּנְתֶּךָ – תֵּן לוֹ גַּם אֶת הַמְּעִיל… אֶהֱבוּ אֶת אֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד רֹדְפֵיכֶם" (מתי  ה, 38–44). אולם פאולוס הוא שהקצין את הדרישה המחמירה עד לקצה ואף הוסיף את החלק השני, הפרדוקסלי, של המנגנון התיאולוגי: בפרשנותו לצליבתו למוות של ישו טען פאולוס שהרוח משתחררת ונגאלת רק אם הגוף המת. ההקרבה האולטימטיבית של ישו היא שאפשרה את קימתו לתחייה. מותו כיהודי הוא שהביא לגאולתו כקתוליקוס (אוניברסלי) נוצרי. ישו היהודי חי על פי דרישות החוק התורני, אך במותו רוחו שחררה את כל המאמינים בו ממחויבות לחוק זה. ההקרבה המוחלטת במסגרת הסטנדרטים יוצרת את ההיפוך המאפשר ישועה ושחרור מהסטנדרטים הללו.

תפיסה זו הגדירה במידה רבה את הנצרות כפי שהתפתחה במאות שנותיה הראשונות. בחזון יוחנן, אחרון ספרי הברית החדשה, כבר נכללים תיאורים של אלימות קשה על פי אותו דגם פאוליני: קורבּנוּת קיצונית מתהפכת באחת לאלימות המשוחררת מאילוצי המוסר המעשי. במאה הרביעית, נזירים סגפנים, מיוסרים, היו מוביליהם של מעשי לינץ' בפגאנים ונתפסו כראשי החץ של החברה הנוצרית.

בשנים האחרונות אנו אף עדים לתנועה של "שיבה אל פאולוס" בקרב אינטלקטואלים חילונים במערב. אלן באדיו, ג'ורג'יו אגמבן וסלבוי ז'יז'ק מוצאים את פאולוס כמקור מוסרי לזהות בעולם גלובלי, המשוחררת באמת מכל חוק ומכל נורמה מקובלת. פאולוס משרטט לדידם את הזהות האוניברסלית הטהורה של המהפכן האמיתי או של הפליט הזר חסר השייכות, ומאפשר להם לראות אותה כאידיאלית מבחינה מוסרית, כלומר כמצויה מעל כל סטנדרט מוסרי. אבל התיאולוגיה הפוליטית של פאולוס אינה משפיעה רק על עולם ההגות. מתפיסות העוסקות בפולחן ובקדושה מתגלגלים המבנים התיאולוגיים למרחבים ציבוריים חילוניים הרחוקים מן הדת מאוד.

דומה שאחד מהם הוא הפעלת הכוח הצבאי במערב. כמו ישו, המערב נאבק ברוע באמצעות סטנדרטים טהרניים של טוב, בהתאם לפרדיגמה היסודית שעל פיה הכוח מזוהה אוטומטית עם הרוע – ואילו החולשה עם טוּב, טוהר וחפות. הדיכוטומיה הזאת דוחפת להימנעות משימוש בכוח ניכר. המצב מוסיף מתוך כך להידרדר, עד שמגיע רגע הפיצוץ שבעקבותיו הופך המערב, כמו הצלוב, לקורבן. מוכנותו של המערב לשלם את המחיר האולטימטיבי הזה מאפשרת לו – כבפרשנותו של פאולוס – להשתחרר מאילוצי ההבחנה בין טוב לרע של המוסר הקונבנציונלי, ומעבירה אותו לזמן מוסרי חדש שבו אין יותר אמות מידה מוסריות. ואז אפשר להפציץ בלי גבול וללא אבחנה.

יש ברירה

האם יש מוצא ממלכודת הלגיטימיות? האם יש דרך להימנע מהצימוּד הקבוע בין כוח לרוע – המשתחרר רק כאשר החזק מקריב את עצמו והופך בעצמו לחלש? האם ניתן לעשות שימוש מושכל ומתון בכוח צבאי כדי למנוע פגיעה מראש – ולא רק לאחר פגיעה ובאופן בלתי-פרופורציונלי?

לנוכח עומק השורשים התיאולוגיים של המלכודת הזאת, כאן היה אולי המקום להציע תיאולוגיה פוליטית יהודית אלטרנטיבית המבססת תפיסה אחרת לגבי שימוש בכוח. אך הדבר טעון מאמר נפרד. אסתפק בכיוון שהתווה מנחם בגין. בגין דגל במלחמת ברירה – הוא יצא למלחמת ברירה ב-1982 בלבנון – ושאף  לשחרר את לגיטימיות השימוש בכוח ממצב קורבּני של "אין ברירה". חולשה איננה קשורה בהכרח בצדק, ומובן שאינה מכשירה מראש כל פעולה אלימה. לחלופין, כוח אינו קשור באי-צדק באורח אוטומטי, וניתן כמובן לעשות בו שימוש מוסרי גם במצבים א-סימטריים כאשר נדרש לטפל בתוקפנות של "חלשים".

אומנם אין טעם להכחיש: שימוש בכוח יכול להשחית, ושיכרון הכוח, באותה מלחמה צודקת של בגין, הפך להסתבכות מוגזמת שהביאה את בגין עצמו לקריסה. אולם הכוח אינו משחית באופן אוטומטי, כשם שגם היעדר כוח אינו ערובה להתנהלות מוסרית: היעדר כוח מביא להתגברות התוקפנות, לפעמים עד שממש מאוחר מדי. היעדר הכוח גם מביא לשימוש מופרז בכוח בשל ההבלגה המוגזמת והקורבּנית – דבר שיוצר נזק מיותר ומביא עימו שוב קורבּנוּת והלקאה עצמית וחוזר חלילה.

בנאומו בטקס סיום של המכללה לביטחון לאומי באוגוסט 1982, חודשיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, פנה ראש הממשלה בגין אל ההיסטוריה, פחות מיובל שנים לאחור. הוא אמר שהימנעותן של צרפת ובריטניה משימוש בכוח צבאי שלוש שנים וחצי לפני פלישת גרמניה לפולין, כשגרמניה פלשה לשטח  המפורז ריינלנד אך עדיין הייתה חלשה וללא חיל אוויר, היא שהביאה את המלחמה לממדיה הזוועתיים. בהמשך נאומו התייחס להסכם השלום הטרי עם מצרים ולאמינות ההתחייבות של מצרים לפירוז כוחותיה מחצי האי סיני, וטען כי אסור להמתין לאיום מוחשי מצד כוחות אלו במידה שפירוז סיני יופר. שוב הזכיר את לקח ריינלנד. "אם הצד השני מכניס צבא לתוך האזור המפורז אל תמתין אפילו שעה אחת", אמר. "הכנס את הצבא שלך ובכוח הרבה יותר גדול מצבאה של המדינה הבוגדנית, המפרה החוזה – כדי להשיג את אחת משתי התוצאות: או להכריח אותו לסגת כדי שישוב הפירוז ויהיה קיים, או כדי ליצור עומק אסטרטגי כנגד תוקפנות מתוכננת ומסומלת על ידי ביטול האזור המפורז".

בגין צדק, כפי שהתבונה והמוסר, יחד עם מבחן התוצאה, מעידים. אדם ואומה נדרשים לעיתים לשימוש בכוח ובאלימות כתוצאה מאיומים שונים על שלומם. בכלים אלה, שחיים ומוות תלויים בהם, יש להשתמש בזהירות ובתבונה – ואסור שיידחו מפני רצון להפוך לקורבן או מפני זכות-יתר מדומיינת שהקורבּנוּת מעניקה. שימוש בכוח באופן פרופורציונלי לאורך כל הדרך, מתחילת זיהוי האיום ועד למלחמה בהיקף רחב, עשוי דווקא לצמצם את תדירותם של הסכסוכים האלימים וכן את היקף ההרג והנזק שלהם.

לגרסא המלאה של המאמר-