נתקבלו במערכת, דצמבר 2017

Getting your Trinity Audio player ready...

מלך זהב ודם

גבריאלה אביגור-רותם

כנרת זמורה ביתן, 2017 | 461 עמ'


כל ספר של גבריאלה אביגור-רותם הוא יצירת פאר מונומנטלית. הרומאנים שלה הם תמיד מלאכת תשבץ משורגת של דמויות ועלילות. שורשיהם באדמת הארץ ובתהומות הנפש, ענפיהם פרושים על יבשות וימים, ואמירם, ואמירתם, מי ישורם. הפעם פנתה לראשונה לתקופה שאפילו זקנינו אינם אוחזים בזנב זכרהּ: אל ימי בית שני ושלטון רומא – אל העשורים האחרונים לפני הספירה והראשונים אחריה. שנים של השפעה רומאית גוברת בחברה היהודית, בימי הורדוס הבנאי הגדול ועוד יותר בשנות הדעיכה שאחריו.

רומאן היסטורי על העת העתיקה הוא יעד מבוצר שכיבושו הראוי לשמו דורש תעוזה והכנות רבות. הסופר נדרש להתאזרח בעולם זר לחלוטין אך אמיתי, כזה שאסור לזייף בו. בין הסופרים המובילים בעשרות השנים האחרונות, אף לא אחד העז. למשימה ניגשו סופרים לא מרכזיים, או כותבי ספרות סנסציונית. לזירה זו נכנסה אביגור-רותם עם כישוריה שממדיהם הרודיאניים – וכצפוי הגיעה להישג שמזמן לא נראה כמוהו. היא שולטת במיקרו: נימים עדינים של מצלול משרגים את משפטיה, ונבטים רכים של דימויים חדשים מוריקים בהם. היא מושלת במאקרו: ברשתות ענק של אירועים היסטוריים וסבך שושלות מלוכה עתירות נישואי קרובים מבלבלים. והיא חולשת על כל הטווח שבין המיקרו למאקרו. שלא כדרכה בספריה הקודמים, הפעם הסופרת אינה חוסכת מהקורא אמצעי עזר לזיהוי הדמויות והקשרים הנפתלים ביניהן – כי המציאות המתוארת מבלבלת דיה. עדיין, קל ללכת לאיבוד בתוך השפע והבלגן; אך בעולם המרהיב והמחכים של הסופרת, הקורא מוכן לתעות לעד.

הבחירה בכותרת "מלך זהב ודם", מחווה לרומאן ההיסטורי של משה שמיר 'מלך בשר ודם' (1954), היא בעוכרי הספר. היא מזכירה לנו מה אין בו. ספרו של שמיר, על המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שקדם להורדוס בשני דורות, הוא תופעה יחידאית. לאביגור-רותם, עם סגנונה הנפלא ושליטתה המרשימה בעברית העתיקה, בהווי העתיק ובחוכמת הזמן, אין אפילו יומרה להתחרות בהישג הלשוני האדיר של שמיר.

את אחדות העלילה של שמיר ממירה הפעם עלילה מתפזרת, שבורה בין מחצית רטרוספקטיבית קופצנית (ימי הורדוס) למחצית יומנית (הימים שאחרי הורדוס) הנחווית כזנב ארוך (ויפהפה). זו עלילה ארוכת שנים, רומית כשם שהיא יהודית. מוקדה היחיד הוא דמותו של המספר, ניקולאוס מדמשק – סופרו של הורדוס וגם של הקיסר אוגוסטוס, מקורבם של קליאופטרה בצעירותו ושל צאצאי הורדוס מאשתו מרים הבייתוסית בזקנתו, שכדבריו חוט חייו החיוור נשזר בדרכים מפתיעות "בפתיל הארגמן של תולדות הימים".

ניקולאוס מביט ביהודים מבחוץ, וליבו ואופקי מבטו נתונים בעיקר לעולם התרבותי ההלניסטי לגווניו – הרחק ממקבילו ב'מלך בשר ודם', אבשלום אחי ינאי, המעלה על נס את עולמם הרוחני של חז"ל. 'מלך זהב ודם' לאומי פחות מאחיו השמירי ומנסה פחות להעביר מסרים פוליטיים. הוא חווה את ההיסטוריה כתזזית אינסופית וחסרת שחר. והוא מאוהב בה עד כלות.

ביקורת מאת צור ארליך


  

על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים

מוטי זעירא

כתר, 2017 | 499 עמ'


אם נצטרך לבחור קורפוס יצירה אחד שאפשר לראות בו את תמצית הרוח הישראלית בשנות החמישים, השישים, השבעים והשמונים, ואם נשקלל לשם כך מדדים של פופולריות, מוכרות, איכות, עומק, גיוון, מתן ביטוי לנופיה של הארץ ולקורותיה וחיבור אותנטי לדופק החיים של בוניה ונבניה, נראה כי הבחירה תהיה קלה: שיריה של נעמי שמר, מילים ולחן. לפיכך, לביוגרפיה מקיפה ראשונה של שמר, המציגה את קורותיה, את הסביבות האנושיות שהיא חיה בהן, ואת נסיבות הולדתם של שיריה, יש מעצם הנושא שלה פוטנציאל גדול לקלוע אל ליבנו ולשיר לנו את סיפורנו.

מוטי זעירא מימש את הפוטנציאל הזה היטב. ספרו הוא מתנה לכל ישראלי: לאוהבי הזמר העברי (והנה כבר כיסינו כמעט כל חלקה טובה), לאוהבי תולדות הארץ, וגם למי שאוהב לראות את הצדדים האחרים, הצבעוניים לפעמים, הפרטיים בוודאי, של אנשים שהפכו לשיר או למושג או לרחוב. נעמי שמר, פזמונאית לכאורה שכישוריה הלשוניים והאינטואיציות ההיסטוריות והרגשיות שלה גדולים משל רוב המשוררים, נעמי שמר של 'ירושלים של זהב' ושל 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', מתגלה כאדם עם חולשות מלבבות – אימפולסיבית, מצחיקה, רתחנית, מכורה קלות לקניות, לנסיעות ולחצילים – וגם כדעתנית זריזת מחשבה וכמי ששיריה שפעו ממנה בדרך כלל בקלות מפליאה, כמעט כאילו הייתה מדיום בין ההשראה השמיימית לבין גלומי עפר.

הגילויים המרגשים ביותר בספר מצויים לאו דווקא במרחב הפרטי הססגוני של שמר, אלא במגע בינה לבין ההיסטוריה. סיפורי הולדתם של שירי המלחמה והשכול שלה, על רקע חוויותיה המיידיות – המון דברים קשים שראו עיניה או שקָרו למכריה – יעבירו בקורא צמרמורת. טוב לקוראם בסגנונו הסיפורי הרהוט של המחבר, אך טוב גם שלספר מצורף מפתח יצירות וכך אפשר למצוא בו, כבאנציקלופדיה לשירת שמר, את נסיבות יצירתו של שיר זה או אחר.

לקוראים יימצא מענה גם בנושאים ששמר מושמצת בהם או מועמדת בסימן פקפוק, כגון פרשת ההשראה הבסקית ל'ירושלים של זהב' וכגון בגידתה כביכול של המשוררת בבית גידולה הקיבוצי עת תמכה ב'גוש אמונים'. זעירא, בעצמו חבר קיבוץ גבעת-חיים איחוד, אינו מהסס להראות כי הזדהותה הפעילה של שמר עם משנת ארץ ישראל השלמה היא המשך ישיר של המורשת שגדלה עליה בקבוצת כנרת. מעניין במיוחד להתוודע לטור האישי-פוליטי, ולפעמים השירי, ותמיד המבריק, שכתבה ב'דבר' במחצית השנייה של שנות השבעים, 'שַבשֶבת'. מכאן תצא קריאה גדולה לבעלי הזכויות: ספר שילקט את מדורי שבשבת יהיה לברכה רבה לדיון הציבורי בישראל.

ביקורת מאת צורך ארליך 


העורג: סיפור חייו של א"ד גורדון

גלילה רון-פדר עמית

מודן, 2017 | 453 עמ'


זהו ספר פשוט על יהודי פשוט: הגיבור של גלילה רון-פדר אינו מסתיר סוד אפל בעברו, והסופרת אינה חדורה שליחות של ניפוץ-מיתוסים. אין כאן רצוא ושוב בין עלילות משנה או זיכרונות עבר, אלא יריעה הנמתחת מילדות עד מוות, נעוצה היטב ברקע ההיסטורי ומבקשת להעביר את דמותו של גורדון מנקודת מבט פנימית, תמימה למדי, המעוררת הזדהות רבה אצל הקורא.

מבחינה זו, וגם מבחינת ההיבטים הדידקטיים, אפשר לראות ב'העורג' ספר נוער שמבוגרים ייהנו ממנו, כזה הבא לשרטט דיוקן של עוד דמות מרתקת במפעל הציוני; ספר המצטרף למדף שעליו מונחים 'הבכור לבית אב"י' ו'שרה גיבורת ניל"י' של דבורה עומר, שהביאו את דמויותיהם של אליעזר בן-יהודה ושרה אהרנסון לעולמם של ישראלים בני דורי.

המופלא הוא שגם גורדון מצליח להיות מוצג, כפי שרצה, כיהודי פשוט. "אתה נשמע כמו נביא", אומר לו חיים ברוך, בעל הפונדק ביפו שאצלו סועד אהרן דוד את ארוחתו הראשונה, הצמחונית, בארץ ישראל. "בכלל לא", משיב לו גורדון של רון-פדר עמית בדיאלוג שובה לב. "אני יהודי פשוט". "אינני טולסטויאני ואינני רב", הוא מגיב להשערותיו של חיים ברוך, "אני אני. אני אוהב ללמוד מחכמים, ואוהב להתווכח עם חכמים אחרים, אבל בסופו של דבר אני הולך בעקבות נטיות ליבי".

ואולי זה ההישג העיקרי של 'העורג': שרטוט תמונת עולם פנימית של יהודי המתעקש שלא להיכנס לשום מפלגה ואידיאולוגיה, מתוך נאמנות לעולם פנימי מוסרי ורגשי עשיר ומדויק שהוא חרד שלא לזייף אותו. ילדות מחוברת אל הטבע באוקראינה, התבגרות המנסה לשמור על החיבור הזה ולחמוק מהקבוצות, ונכונות בוטחת לשלם מחירים כבדים על הנאמנות לאמת הפנימית. יהיה מי שיגיד שמדובר בהגיוגרפיה – אבל בניגוד לזו המוכרת מהספרות החרדית, כאן ההגיוגרפיה היא קיומית-פנימית. בעולם ציני המודד דברים בהישגים חיצוניים, העלאה של דמות כזאת על נס היא נס תרבותי ונכס חינוכי.

ומלבד כל אלה, יש כאן גם אמירה על השורשים הרעיוניים. על ציונות שיונקת כל כולה משייכות עמוקה ליהדות, ולו גם בגרסה מותאמת-אישית, שגורדון מתעקש עליה לנוכח בני דורו פורקי העול; על אהבת אדם וצדק שאינה מכושפת בקסם התיאוריות הגדולות של הסוציאליזם; ועל המשבר של אוהבי הטבע העולים מארץ רוויית מים וירק לארץ שכורת שמש.

ללמדך, שלא מדובר בספר פשוט ולא ביהודי פשוט. הספר אף עומד בכבוד במשימה הלא קלה של עיגון עולמו של אהרון-דוד גורדון בתוך ההקשר של תקופתו – בעולם היהודי והנוכרי, במזרח אירופה ובארץ ישראל – ומצליח לספר סיפור טרגי, הרואי וקיומי כאחד, על יהודי שפשטותו הייתה ועודנה חידוש גדול.

ביקורת מאת יואב שורק


כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל

יוסי קליין-הלוי

מאנגלית: שאול לוין, דבורה ליס

כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017 | 539 עמ'


"אלה שאינם זוכרים את ההיסטוריה נידונים לחזור עליה שוב", גורסת האמרה הידועה המיוחסת לפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה. "אלה שזוכרים את ההיסטוריה", משיבים לו הציניקנים, "נידונים לחזות בחוסר אונים כיצד  כל השאר חוזרים עליה שוב". אכן, קשה להפריז בערכה של ידיעת ההיסטוריה, ודאי זו המיידית – אלא שגם לגביה מתקיים אותו כלל מצער, כי כשם שדבר יקר ערך כך הוא נוטה להיות יקר המציאות. בני אדם אינם יודעים את ההיסטוריה ואינם זוכרים אותה.

על רקע זה בולט הישגו של קליין-הלוי בספרו 'כחולמים', שראה אור באנגלית ב-2013 ותורגם לאחרונה לעברית. המחבר השכיל להגיש ספר שווה לכל נפש, המתווך את ההיסטוריה של מדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות בלי לייגע את הקורא בשטף אינפורמטיבי, אך גם בלי להיזקק לפיקציה היסטורית שתיצור נרטיב מלאכותי. הוא עשה זאת באמצעות פריסת סיפורם האישי של שבעה אישים, כולם צנחנים מחטיבה 55 שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה במלחמת יום כיפור, ואשר לימים היו לדמויות בולטות בחברה, בתרבות ובפוליטיקה הישראלית.

סיפוריהם של חנן פורת, ישראל הראל ויואל בן-נון, ממובילי תנועת ההתנחלות, לצד אריק אכמון, אביטל גבע ומאיר אריאל, אנשי התנועה הקיבוצית, ואודי אדיב שנהיה לקומוניסט אנטי-ציוני והורשע בריגול, משוחזרים מתוך ראיונות עומק שנערכו עימם ועם קרוביהם ומעדויות חיצוניות שונות. התוצאה היא סיפור מרתק, מפעים ולעתים קרובות מדי מכמיר לב, המשלב בין חוויה מלמדת של חיבור עיוני לבין מסע רגשי של חיבור ספרותי.

הספר מצטיין בעמדה אמפטית ובלתי שיפוטית עקיבה כלפי גיבוריו ותפיסות עולמם וכלפי דמויות המשנה הרבות המופיעות בו. כך באשר לפוליטיקאים כרבין, בגין ושרון, וכך אפילו כלפי תומכי טרור ומבצעיו כאודי אדיב וברוך גולדשטיין. איכות זו יש בה מן המגרעת, שהרי מעשיהם של אישים אלה ואחרים המופיעים בספר ראויים לבחינה ביקורתית. הספר נחווה לעתים מעט כאפוס הרואי, המיטיב עם דמויותיו יתר על המידה. אולם נדמה שמחיר זה נמוך מן המחיר שהכללת ממד ביקורתי הייתה גובה מחוויית הקריאה.

ביקורת מאת אלון שלו 


המלחמה השלישית

ליאו א.

סטימצקי, 2017 | 236 עמ'


סוגיית פיגועי הטרור המחרידים באירופה והשפעתם על המרקם החברתי שבין האירופים הוותיקים למהגרים מהמזרח התיכון מתחילה רק לאחרונה לקבל את התהודה העולמית הראויה לה. זהו סעיף נוסף, אך מרכזי, בדיון המתעורר על עתידה של היבשת, דיון הזוכה גם בגיליון זה של 'השילוח' לכמה התייחסויות. עלייתן של מפלגות פופוליסטיות בכמה פרלמנטים באירופה נראית בלתי-נמנעת לנוכח המציאות המטרידה; אך מפלגות אלו, באופיין ובהצהרותיהן, מחריפות את תחושת האיבה והניכור. העולם המוסלמי עצמו מתמודד בדרכו עם הסוגיה; הפגנות של מוסלמים באירופה נגד הטרור או נגד מה שהם תופסים כהסתה אנטי-מוסלמית כבר אינן דבר נדיר.

'המלחמה השלישית' מבקש להתמודד עם הסוגיה הנפיצה בכֵלֶיהָ של הפרוזה. אין בינותינו נביא או יודע עַד מָה, אך לדמיין תמיד מותר. האחריות הרובצת על כתפיו של החוקר או של קובע מדיניות איננה מעיקה על כתפיו של הסופר והוא רשאי לשגות בדמיונות. כותב הספר, העונה לשם העט ליאו א. (לכאורה מסיבות ביטחוניות. בפועל בעיקר מסיבות שיווקיות), איננו כמובן הראשון לטוות עלילה דמיונית ודיסטופית של אירופה המתאסלמת. קדמו לו אחרים, ורק נזכיר את מישל וולבק בספרו 'כניעה' שיצא לאור לפני כשנתיים.

הרומאן הוא למעשה תיאור של תרחיש בלהות של אירופה העולה בלהבות ושנאלצת לנקוט אמצעים קיצוניים להגנתה. מתח רב יתקשה הקורא למצוא בספר. האירועים מתקדמים לפי התרחיש הפופולרי: הפיגועים מתגברים, מחריפים את הקיטוב החברתי, מפלגות ימין פופוליסטיות עולות לשלטון ברוב מדינות האיחוד, נגד אוכלוסיות מקומיות ננקטים צעדי מנע המזכירים בהחלט ימים אפלים, עד לסוף קלישאתי, קודר ומדכדך.

הביצוע הספרותי בינוני למדי. נאומי המנהיגים ודיווחי העיתונים ארוכים ומשאירים מקום מועט מאוד להתרחשות עלילתית. הספר כמעט נעדר רגישויות ואבחנות דקות כמו אלו שוולבק מצטיין בהן. חשיבותו, אם היא קיימת, היא בעיקר בהעלאת האופציה הרעה ביותר על השולחן, בהמחשתה ובציורה בצבע. ציור שגם אם בוצע ביד שאיננה יד אמן, ראוי שיעורר מחשבה.

 

ביקורת מאת יצחק מור 


אני קהלת: מקהלת קולות בדמות אחת

יואל בן-נון, יעקב מדן

מגיד וישיבת הר עציון, 2017 | 202 עמ'


מגילת קֹהלת מעוררת בקוראיה, זה דורות רבים, מבוכה ואפילו התנגדות. המסר מרפה-הידיים של "הכול הבל" המטיל את צלו על פתיחת המגילה, והסתירות הגלויות והצפופות בין פסוק לשכנו, בין ניהיליזם לאמונה, בין רדיפת תענוגות לשלילת הקיום, כמעט שגרמו להדחתו של הספר מכתבי הקודש. חכמי המדרש פתרו זאת בהוצאת דברים מידי פשוטם, חכמי הביקורת ראו במגילה אוסף דברי כפירה שעורך מאוחר התאמץ לנטרלם, ואנשי שביל הזהב, החותרים להרמוניה, דיברו על נפש מתחבטת וקרועה האומרת דברים והיפוכם.

פתרונו של הרב יואל בן-נון מבריק. קהלת, כנרמז בשמו, הוא קהילה. קהילה של טיפוסים – המתגלמת גם בתוך נפשו וניסיון חייו של קהלת המלך, הוא שלמה, שהיה, כמסופר במקומות אחרים במקרא, חכם ונהנתן, איש עמל ויצירה ואיש ירא אלוהים. בקהילה הזו מתקיים מעין סימפוזיון מתמשך, אולי אפילו מומחז. הכוחות השונים מתווכחים, מתלבטים, חוזרים בהם – ובהדרגה, החל באמצע המגילה, נסוגים מפני השקפת עולמו המאוזנת, החיובית והכוללת של "ירא אלוהים". קהלת, ספר שעל פי חומריו שורשיו קדומים, מימי שלמה המלך, ועל פי סגנונו חומריו אלה הגיעו לידי ניסוח בימי בית שני, הוא מעין דיאלוג אפלטוני, ליתר דיוק טטראלוג ואף יותר מכך; מחזה שמשום מה נשמטו ממנו ציוני שמות הדוברים. במראה-המחזֶה הזה, המגילה מתבארת ומתבהרת לפלא.

לצד שיטתו של הרב בן-נון מוצגת הווריאציה שפיתח תלמידו-חברו הרב יעקב מדן. בעוד אצל בן-נון הדוברים מתחלפים תכופות, לעתים פסוק אחר פסוק או אפילו בתוך פסוק, מדן שם בפי דובריו בעיקר נאומים ארוכים יחסית, ועל כן לעתים גם נפתלים משהו. מתוך כך, מסרים מסוימים במגילה ומוטיבים חשובים בה, כגון השמש, העמל, הרוח וההבל, מוארים באור שונה מעט בכל אחד מהפירושים. וכך, מעל לרב-שיח של קהלת נוצר דיאלוג בין שתי הווריאציות של שני המפרשים העכשוויים.

שתי הקריאות, מחזות ממש, מרופדות במאמרים נוספים משל שני המחברים, הבוחנים בעזרת העדשה התיאטרלית שליטשו את פשרה של המגילה ואף את הקשרים בינה לבין חג הסוכות ובינה לבין קורות מלכות שלמה והתפלגותה אחרי מותו.

הכרך הפוליפוני שלפנינו הוא דוגמה מלבבת לכוחה היוצר של אסכולת בן-נון–מדן בלימוד המקרא: גישה אמונית-רציונלית החותרת אל פשוטו של מקרא, וגם אל ביצור ההכרה באותנטיות ובשלמות שלו, בעזרת הישגיו ושיטותיו של המחקר המודרני; אך מעל לכך, הוא מפייס בין קהלת לבין עצמו, ובין קהלת לבין קוראיו.

ביקורת מאת צור ארליך


 

איך להיות לבד

ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

עם עובד, 2017 | 214 עמ'


'התיקונים' הוא ספרו הידוע ביותר של הסופר האמריקני ג'ונתן פראנזן, והוא הקנה לו את תהילתו. אך לרוע מזלו, עשרה ימים לאחר צאת הספר לאור התמוטטו מגדלי התאומים: לרוע מזלו כאזרח האומה שספגה מכה כואבת – אך גם לרוע מזלו כסופר שספרו הטרי נבלע בחדשות הדחופות. אבל היו למצב הזה גם יתרונות. בת זוגו הסופרת קטאין צ'טקוביץ, שחשה שהיא נעלמת בצילו, סיפרה שחשה הקלה מכך שגם הוא נעלם לפתע תחת צל גדול יותר. תחושותיו של האדם הפרטי לנוכח התהליכים הגדולים שעוברים ארצו והעולם כולו עומדות בבסיס הרומאנים של פראנזן – והנה, בספר המסות שלו, הן עוברות כבריח תיכון.

עיוניו של פראנזן מגיעים לארץ הקודש וללשון הקודש חמש-עשרה שנים לאחר הופעת הספר באמריקה – אך במבט ישראלי הם באים בדיוק בזמן. כשכאן מתווכחים על נחיצותו של המאגר הביומטרי ועל נזקיו לפרטיות, פראנזן מאבחן שהפיכת המילה "פרטיות" לדגל מאבק של ליברלים רבים מסתירה את העובדה שדווקא המרחב הציבורי הוא הנמצא בסכנת הכחדה. בשעה שבישראל מתעורר ויכוח עז על סמכות הממשלה להגביל צריכת מזון מזיק, מעניין לשמוע את דבריו של מי שסולד מסיגריות בכל נפשו אך מתוך ערכים של חופש ואחריות אישית מתנגד לתביעות הענק נגד חברות הטבק.

קולו של פראנזן הוא קול של מתינות, של בחינת השינויים התרבותיים מתוך כבוד לעבר אך בלי התרפקות מיותרת עליו. זהו קולה של שמרנות שאיננה נאטמת בפני בשורת העתיד. פראנזן מבכה, למשל, את מה שעוללו המכשירים החכמים לפעולת הקריאה, אך מפנה את המבט לכך ש"ההאלהה האלקטרונית של תרבות ההמונים רק אוששה את האליטיזם של קריאת הספרות שטשטשו לרגע ימי השיא של הרומאן".

סוגת המסה האישית היא בעלת היסטוריה מפוארת, אך בישראל לא תמיד היא זוכה למקום הראוי לה. אם כבר נכתבות מסות, הן נוטות להתמקד בחוויה פרטית ולאו דווקא לייצג הלך רוח רחב יותר. פראנזן, לעומת זאת, מצליח לחבר את חוויותיו האישיות לביקורת תרבות רצינית ומבוססת: כמעט אין מסה בספר שאיננה מפנה באלגנטיות לכמה מן הכותבים הרציניים בתחום. אפילו כשהוא מתאר את שקיעתו האיטית והבטוחה של אביו חולה האלצהיימר אל מותו, הוא מצליח לחלץ משם תובנות מפתיעות על משמעות הזיכרון בהגדרה העצמית שלנו. מסותיו נובעות מן האישי אך מבקשות לומר משהו חשוב על המצוקות ועל ההזדמנויות שהעולם המשתנה במהירות מזַמֵן לכולנו. בקישורים הרבים לתרבות ולהגות הכתובה יש גם מגרעה – מבחינת הקורא הישראלי שאינו בקיא בנבכי התרבות האמריקנית. הערות הבהרה שובצו בקמצנות, והן בולטות בחסרונן.

ביקורת מאת יצחק מור


מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים

בנימין בראון

עם עובד – ספריית אופקים; המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017 | 451 עמ'


שאלת היחס בין עולם מדעי הרוח האקדמיים, הידע הנצבר בו ותוצריו הספרותיים לבין החברה הכללית שחלק לא מבוטל מהונה מושקע בתוצרים אלו עולה מעת לעת בדיונים על עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל ובעולם. רוב מניין ובניין של התפוקה האקדמית הוא "פנימי": מיועד לשכבה דקה של חוקרים שתחומי עיסוקם דומים לשל המחבר או נושקים להם, ואינם רלוונטיים לציבור הרחב, אפילו למשכילים בתוכו. האדם מן השורה המבקש להרחיב את אופקיו ולהבין את עולמו עלול להתקשות למצוא את מבוקשו בספריהם של האמונים על עידית הדעת – בין אם מפאת נטייתם של אלה לסגנון מקצועי ביותר המניח ידע רב מוקדם, או משום נטייתם למיקוד אינטנסיבי באישים או באירועים צרים ולהימנעות מעיסוק בתמונה הגדולה, או בשל העדפתם להישאר בתחום העיון המרוחק ולהימנע מעיסוק בסדר היום הציבורי.

על רקע זה בולט ספרו האחרון של פרופ' בראון, מבכירי חוקרי החברה החרדית בישראל ובעולם (גילוי נאות: פרופ' בראון מדריך את הח"מ בעבודת הדוקטור שלו). חיבור זה מבקש לספק לקורא הישראלי תמונה רחבה של החברה החרדית על ארבעת זרמיה המרכזיים: החסידים, הליטאים, הספרדים והקנאים. בסקירה של הרקע להתפתחות זרמים אלה ושל עיקרי משנתם הרעיונית עוסקים פרקיו הראשונים. ואילו הפרקים האחרונים דנים ביחסה של החברה החרדית לזרמיה לשלוש סוגיות עכשוויות העומדים במרכז היחסים שבינה לבין החברה הישראלית הכללי: היחס לציונות ולמדינת ישראל; היחס לדמוקרטיה הישראלית; ושאלת הגיוס לצה"ל. כל זאת בשפה נהירה ושווה לכל נפש, בלי ציפייה לידע מוקדם ובלי העמסה מוגזמת של פרטים – אך תוך שמירה על סטנדרט מחקרי גבוה.

האתגר לא פשוט, ובסך הכול המחבר עומד בו בהצלחה. במקומות מסוימים נדמה שהספר מכביר באזכור אישים ותת-קבוצות מעט יותר ממה שאולי נכון היה לעשות במסגרת "מדריך", במיוחד בפרק העוסק בחרדים הספרדים, אולם לרוב אורכו נראה שהוא מוצא את האיזון הנכון המאפשר לראות את העצים וגם את היער. החיבור מיועד לקורא המבקש להשכיל, והוא חף מאלמנטים ספרותיים ומתודיים המצויים בספרות עיונית פופולרית המבקשת למשוך את לב הקורא.

אף שמדובר במחקר ביקורתי, תפיסותיהם של הזרמים החרדיים נסקרות מתוך עמדה מכבדת ולעיתים אף אוהדת. המחבר אינו מסתיר את דעתו כי יש ברעיונותיהם ובביקורתם של זרמים אלה על החברה הסובבת כדי לאתגר את תפיסותיהם של הישראלים, ואת תקוותו כי חיבורו יסייע לדרבן את החברה הישראלית לרפלקסיה עצמית ולהערכה מחודשת כלפי החברה החרדית.

ביקורת מאת אלון שלו


נפש יהודית

חנוך דאום ואריאל הרטמן

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017 | 277 עמ'


כשפרסם חנוך דאום את 'אלוהים לא מרשה' היה ברור שהוא רוצה לצעוק. הספר היה חושפני, מלא בכעס כלפי משפחתו של המחבר, המגזר שגדל בו, הצבא והחיים עצמם. דאום חשף גם את השימוש שהוא עושה בכדורים פסיכיאטריים, ובמובן זה כתיבתו מילאה שליחות חשובה בהגברת הלגיטימיות של השימוש בהם ובעיקר של השיח על כך בחברה הדתית. לאורך הקריירה התקשורתית שלו, שהמשיכה לנסוק, הפך דאום את ההתמודדויות שלו לסימן היכר ("קוראים לי חנוך דאום, אני גר בהתנחלות, יש לי ארבעה ילדים, טיקים בעיניים וכיפה" הוא הפתיח הקבוע לתוכניתו 'המתנחל' בערוץ 2). רצה לומר: אני עושה שטויות בטלוויזיה אבל אל תכעסו, יש לי בעיה.

אך אין זה רק תרגיל תקשורתי. דאום מתמסר לקידום המודעות לנפש ולטיפול בה. ב-2010 הופיע וזכה להצלחה רבה ספרם שלו ושל הפסיכיאטר אריאל הרטמן 'בשביל הנפש', ובו תיאורי 25 טיפולים שנערכו במרפאתו של הרטמן; ספר המזכיר במידה רבה, גם מבחינת הצלחתו, את 'שיחת נפש' של יורם יובל. כעת מתפנים השניים מתיאור טיפולים בבני אדם החיים בינותינו ועוברים לכתיבה היסטורית-בדיונית. ב'נפש יהודית' מכונסים עשרה קטעים המבקשים להשכיב על ספת הפסיכולוג שורה של דמויות מופת יהודיות מזמנים שונים. בספר "שיחות" עם זיגמונד פרויד, חנה סנש, תרצה אתר, בובי פישר ואפילו קהלת ורבי נחמן מברסלב. כל דמות נשאבת מזמנה ומקומה ומוצגת כמי שניגשת לקליניקה הירושלמית של הרטמן כדי לפתור את מכאובי נפשה.

הכתיבה, כצפוי, זורמת ועשירה. אך הניסיון ליהנות מכל העולמות, ללמד היסטוריה, לכתוב טקסט ספרותי וגם לומר דבר מה על פסיכולוגיה, מתברר כ"תפסת מרובה". דרכו של עולם, אדם ניגש לטיפול פסיכולוגי כאשר דבר מה מעיק עליו עד שהוא מבין שהוא זקוק לעזרה חיצונית. בטרדת הנפש ובתשוקה להקלה טמונה המוטיבציה להצלחת הטיפול. גם גיבורי הספר שלפנינו סבלו מבעיות ומקשיים, אך הם לא ניגשו להרטמן כדי שיפתור אותם. הם פשוט לא הכירו אותו. כשהוא ניגש לשוחח איתם הוא מנסה, לאחר סמול טוק ראשוני, לחלץ מהם את המניע שלהם לגשת לטיפול – אך בדרך כלל ללא הצלחה מרובה. וכשאין בעיה לפתור, קשה מאוד להתקדם. וכך, יותר משיש כאן טיפול פסיכולוגי יש כאן אוסף שיחות היכרות נעימות ביותר אך לא כואבות מספיק.

איוריו המקוריים של חנוך פיבן מעלים חיוך ומתבלים את הקריאה. אך מי שמתרשם מן ההבטחה "לקחת דמויות חשובות שהשפיעו עלינו ולהושיבן על כורסת הפסיכולוג… ולהכיר את נפשן" עשוי להתאכזב.

ביקורת מאת יצחק מור

עוד ב'השילוח'

להסיר את מסכת המשפט הבינלאומי
נאו־שמרנות ישראלית: קווי היסוד
ערפל עדיין

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *