עמי וטורי, גרשון שטיינברג, דייוויד נובאק ואחרים

לעורכים,

הרפורמה האלקטורלית המוצעת במאמרו של אמוץ עשהאל ("שיטה יחסית, כישלון מוחלט", תכלת 31, אביב התשס"ח/2008) אכן הכרחית, אך סיכוייה להתרחש בפועל אינם רבים כל עוד אין בישראל מנהיג שיהא מוכן לסכן את עתידו הפוליטי לטובת השינוי הנדרש. גם אם אכן יופיע מנהיג כזה, טוב יעשה אם ייטול דוגמה משארל דה־גול אשר נאלץ להתמודד בזמנו עם אתגרים דומים במדינתו.

השיטה האלקטורלית שהייתה נהוגה ברפובליקה השלישית בצרפת תרמה להיווצרותה של אי־יציבות פוליטית, שהגיעה לשיאה עם התמוטטותה המשפילה של הממשלה ביוני 1940. מספרים שדה־גול נהג להזכיר בחלחלה דברים שאמר לו פעם הנשיא רוזוולט: "איך אפשר להתייחס לארצך ברצינות כששמו של ראש הממשלה שלה מתחלף לעתים כה קרובות עד שאינני יכול לזכור אותו?" לאחר שמונה לנשיא הממשלה הזמנית בספטמבר 1944, החליט דה־גול לחזק את מוסד הנשיאות הצרפתי, ובד בבד עמו – את היציבות השלטונית. ברם, הפוליטיקה המפלגתית עמדה לו לרועץ ובינואר 1946 הוא התפטר, מתוך הנחה מוטעית ש"העם" יתחנן לשובו. שאיפתו התגשמה רק בעקבות המלחמה באלג'יריה, אחרי שנים שבמהלכן נכנס לזירה הפוליטית ויצא ממנה לסירוגין. לבסוף עלה בידו לכונן משטר חוקתי חדש, שעקף את הממסד הפוליטי המושחת והבלתי יעיל של הרפובליקה הרביעית (שלא הייתה אלא המשכה של השלישית). המשטר הזה זכה לגושפנקה בשני משאלי עם: האחד, שנערך ב־1958, אישר את החוקה החדשה, והאחר, מ־1962, אִפשר את בחירתו הישירה של הנשיא בידי העם.

כדי שבן־דמותו הישראלי של דה־גול יוכל לעקוף את הכנסת, שומה עליו לפנות ישירות לקהל הבוחרים ולהציע להם את הרפורמות האלקטורליות שבדעתו להנהיג. ואולם, יש להניח כי חברי הכנסת יימנעו מקידום חוק המאפשר שימוש במשאל עם אם יבינו שתכליתו של מהלך זה היא לחולל שינוי בשיטת הבחירות הנהוגה היום (ובוודאי שיימנעו מכך אם ידעו שהמטרה היא לכונן רשות מבצעת חזקה ויציבה). בשנת 2005 טורפד חוק משאל עם בכנסת בשל חששם של המחוקקים כי ציבור הבוחרים הישראלי ידחה את תכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד־צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון. עתה, כאשר ההתנתקות של 2005 כבר מאחורינו ודומה כי שום החלטה הרת־גורל אינה מוטלת על הכף, ייתכן כי הכנסת תחוש פגיעה פחות, וכי הצעת חוק למשאל עם תעבור ביתר קלות.

אין די בתקווה שיופיע מנהיג דגול – יש לפעול להכשרת הקרקע לקראת בואו ולאפשר לו לחולל רפורמה יסודית במערכת הפוליטית של ישראל. אלו מבין המחוקקים הישראלים הערים לדחיפות שבשינוי השיטה האלקטורלית בישראל, ואלו מהם אשר מוכנים לסכן לשם כך את מעמדם הפוליטי, צריכים לנצל את העיתוי שנוצר כעת ולפעול לקבלת חוק משאל עם.

עמנואל נבון
אוניברסיטת תל אביב והמכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי, הרצליה

---

 לעורכים,

מאמרו של אמוץ עשהאל ניחן בשתי מעלות גדולות. ראשית, מבחינה תיאורטית, האמור בו נכון, עד כמה שכל תיאוריה בדבר ההשלכות הפוליטיות של הסדרים מוסדיים מסוימים יכולה להיות נכונה, והוא מציג ניתוח מעולה הדן בהשפעותיה של שיטת הייצוג היחסי על חברה שהרכבה מפולג ומפלג כאחד. שנית, אף על פי שבעניינים כאלה קשה, כמובן, לומר את המילה האחרונה (ואפשר, מן הסתם, לבקר את המחבר על השלילה הגורפת שהוא נוקט ביחס לשיטה היחסית), הרי שגם אם החוקרים העוסקים במדע המדינה אינם תמימי דעים לחלוטין, רובם לפחות מסכימים כי לעתים קרובות מניבה שיטת הייצוג היחסי תוצאות שליליות.

אלא שהשאלה היא אם המרשם שמציע הכותב אכן יביא לתיקון המצב. אפילו תבחר ישראל לאמץ את השיטה הרובנית – אפשרות שלדעתי היא בלתי סבירה בעליל – תועלתה בפועל תהיה נמוכה בהרבה מכפי שסבור עשהאל, וזאת מכמה סיבות. כהנחת יסוד, עלינו להבין שהצלחתה של שיטת בחירות רובנית לקדם פוליטיקה קואליציונית המבוססת על הבנה ועל שיתוף פעולה פורה מותנית בכמה דרישות חברתיות וקדם־מוסדיות. למרבה הצער, התנאים הללו אינם מתקיימים בישראל של היום.

ראשית, ספק אם אפשר לצפות ממוסדות פוליטיים דמוקרטיים לתפקד כהלכה במצב שבו הציבור כה מפולג מבחינה חברתית ותרבותית, במיוחד כאשר ההבדלים בין המגזרים השונים הולכים ומתחדדים בהתמדה. תהיינה הרפורמות המוצעות אשר תהיינה, דומה כי תוצאתן לא תהיה אלא המשכו של אותו תהליך קלוקל – המתרחש לעתים בדמוקרטיות – המכונה "פוליטיקה של פלורליזם שלילי". התהליך הזה מחזק נטיות לוקאליסטיות ועדתיות, מחריף מתחים בין מחנות יריבים ומעודד קיצוניות. תהא אשר תהא מסגרתה החוקתית של מדינה, בתנאים חברתיים כה קיצוניים, המנהיגים הפוליטיים מנצלים את הדמוקרטיה ומגייסים תמיכה תוך הצגת אינטרסים משל היו עקרונות – ועל אלו קשה לאין שיעור להתפשר.

שנית, אם נכונות הנחותיי לגבי הרכבה של החברה הישראלית, הרי שלמעשה – וסביר שגם להלכה – עלול כל ניסיון לשינוי המבנה המוסדי של המערכת הפוליטית ליצור צירופים תמוהים למדיי. אף שאני מסכים עם ניתוחו של המחבר בדבר ההשלכות הפלגניות של השיטה היחסית, דומני כי הוא שוגה באשליות כאשר הוא מניח שהשיטה הרובנית היא־היא הפתרון.

ספקותיי לגבי הפתרון שמציע עשהאל מתחזקים לנוכח העדרם של תנאים תת־מוסדיים מתאימים בזירה הפוליטית. השיטה הרובנית פועלת כשורה רק במצב שבו קיים מאבק בין שתי מפלגות קואליציה גדולות, החלוקות ביניהן בנושאים שוליים בלבד, כך שהפולמוס ביניהן אינו מרחיק אותן מן המרכז. לשם כך צריכות אותן מפלגות לגרוף את תמיכת רוב רובו של ציבור הבוחרים, ולבודד את מפלגות השוליים. הישג כזה מחייב משמעת מפלגתית נוקשה הן בבית הנבחרים והן מחוצה לו – משמעת שחסרונה בולט בישראל.

ולבסוף, בין הבעיות שעמן נדרשים שוחרי הרפורמה האלקטורלית בישראל להתמודד יש להזכיר את דעיכת כוחן של המפלגות הסוציאליסטיות והחילוניות, שחתרו בעבר לתיקונן של אותן עוולות חברתיות הפושות, למרבה הצער, בארצות המנהלות כלכלת שוק ליברלית. דעיכה זו יצרה רִיק פוליטי שאותו הזדרזו הקבוצות הדתיות למלא. תופעה זו אינה ייחודית לישראל, אולם בה, אולי יותר מבכל מקום אחר מחוץ לעולם המוסלמי, אנו עדים לתביעות מונופוליסטיות מצדן של הסמכויות הדתיות. מצב כזה אינו מאפשר שיטה רובנית יעילה ומתפקדת, שכן מה שדרוש יותר מכל לשיטה זו הוא קיומה של הסכמה ציבורית רחבה למדיי סביב עקרונות נאורים, שיש בכוחם להעניק תוקף ותוכן ממשי למושגים כמו חירות ודמוקרטיה. נוסף על כך, הסכמה רחבה כזו צריכה להציב בפני המנהיגים טווח של חלופות ברורות ומתקבלות על הדעת שמהן ניתן לבחור את המדיניות הרצויה. עובדה ידועה היא שבתי נבחרים פועלים במיטבם כאשר הנושאים המונחים על סדר יומם הם ברובם יומיומיים או טריוויאליים ממש, ואין בהכרעה לגביהם כדי להוות איום על הקבוצות השונות המשתתפות במשחק הציבורי. כמה מן הקבוצות הללו עשויות אולי לדבוק באינטרסים שלהן ולהציגם כעקרונות שאין להתפשר עליהם, אך הניסיון מראה שבהעדרו של איום הן נכונות לנהל משא ומתן על העקרונות הללו עם מוסדות המדינה או עם קבוצות אחרות – גם אם בתנאיהן שלהן.

לדעתי, הסיכוי שהדרישות הקדם־מוסדיות הנחוצות להפעלה מוצלחת של השיטה הרובנית תתמלאנה בישראל הוא כה נמוך עד כי עצם המאמץ לעשות זאת עלול לשחק לידיהם של הקיצוניים הדתיים, המתמחים במניפולציות של ההיסטוריה ויודעים כיצד לנצל את הדמוקרטיה לצורכיהם. ומאחר שעלינו להביא בחשבון גם את מצוקותיהם ואת טרוניותיהם של ערביי ישראל, כלל לא ברור כיצד תוכלנה הרפורמות המוסדיות המוצעות להתיר את הסבך הפוליטי והחברתי שבו נתונה ישראל. הייתי רוצה להאמין שהמרת השיטה היחסית בזו הרובנית אכן תאפשר לישראל לחולל את השינויים שמחבר המאמר שואף להם, אבל המהמורות הניצבות בדרכה מותירות אותי ספקן ועצוב גם יחד. נוסף על כך, אני חושש שהניסיונות לרפא את תחלואי הדמוקרטיה הפופוליסטית באמצעות שינוי שיטת הבחירות ישרתו, בטווח הארוך, בעיקר את אלה המסוגלים לנצל בציניות את תקשורת ההמונים ולגרוף תמיכה על ידי פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

ולכן, אף שאני סבור שמבחינה תיאורטית הצדק עם המחבר, דומני כי השיטה היחסית כבר השתרשה היטב בישראל. עובדה זו מעוררת את השאלה, המעניינת בפני עצמה, אם יש בכלל סיכוי לשינוי מוסדי מהסוג שאליו מכוון אמוץ עשהאל. הניסיונות שנערכו בכיוון זה בצרפת, שבה עמלו ממשלות שונות על יצירת גרסאות שונות של השיטה היחסית, אינם מעודדים במיוחד.

כדי שהתמורה המקווה תתרחש, יש צורך בבחינה יסודית ומחודשת של הערכים ושל המנהגים המקובלים בפוליטיקה הישראלית. אפשר שתהליך כזה יחייב דבר מה שלמיטב ידיעתי לא בוצע מעולם בישראל – יצירתה של חוקה אשר תשקף את דמותה של המדינה אשר ישראל רוצה להיות, בשונה ממה שהיא כעת. רק בדרך זו תתבהרנה שאלות הייצוג הפוליטי. ברם, נוכח חילוקי הדעות הפוליטיים מבפנים ולחצם של אויבי המדינה מבחוץ, כלל לא ברור אם יש אפשרות אמיתית לכינוסה של אסיפה מחוקקת לשם קביעת חוקה. האם יכולה "מדינת חיל משמר" כישראל (שאיננה כזו מבחירה, אלא מתוקף הנסיבות) לעשות הרבה יותר מאשר להתנודד בצעד כושל ממשבר גדול למשבר קטן וחוזר חלילה? האם היא יכולה להיחלץ מן המלכוד של הפוליטיקה המשברית, שסיפקה הזדמנויות למכביר לשחיתות ולהקצנה? הלוואי שיכולתי לענות על שאלות אלו, והלוואי שידיעותיי על אודות הפוליטיקה והחברה בישראל היו מספיקות כדי להציע ביקורת בונה.

דייוויד אפטר
אוניברסיטת ייל
ניו הייבן, קונטיקט

---

 ביטחון תעסוקתי

לעורכים,

באופן מפתיע אני מוצא עצמי מסכים עם חלק ממאמרם של עומר מואב ועפר כהן ("מי צריך ביטחון תעסוקתי?" תכלת 31, אביב התשס"ח/2008). ועם זאת, מנקר בלבי חשד בנוגע לסיבות המניעות חסיד עקבי של הניאו־ליברליזם כעומר מואב "להתאהב" כך פתאום במודל הדני.

מדינת הרווחה הדנית מספקת רשת ביטחון סוציאלי מקיפה ביותר. היא מעניקה לאזרחיה חינוך חינם – מן המעון ועד לסיום הלימודים באוניברסיטה – וביטוח בריאות נדיב, שבוע עבודה של37.5 שעות, כחמישה שבועות של חופשה שנתית בתשלום, דמי אבטלה גבוהים מאוד במונחים יחסיים וזכאות לדמי אבטלה למשך תקופות ממושכות, העשויות להגיע גם לארבע שנים אצל עובדים מבוגרים. שכר המינימום בדנמרק נקבע באמצעות ההסכמים הקיבוציים ונחשב לאחד הגבוהים ביותר בעולם במונחים יחסיים (רק שבדיה עולה על דנמרק בתחום זה). האיגודים המקצועיים הדניים מקיפים כשמונים אחוזים מן השכירים ומכתיבים בפועל את תנאי שכרם של מאה אחוזים מן השכירים ושל רוב רובם של העובדים הזרים. חוקי העבודה במדינה זו מתירניים מאוד ומאפשרים שביתות של סולידריות וחרם, ומונעים תביעות נזיקין משמעותיות נגד עובדים אפילו כאשר אלה שובתים בניגוד לכללים. העובדים שותפים בניהול מקום עבודתם באמצעות האיגוד המקצועי המקומי, המחזיק, על פי חוק, שליש מן המקומות בדירקטוריון בכל חברה בע"מ שבה יש יותר מחמישים מועסקים. קרנות בבעלות ציבורית, הנשמעות לקוד אתי מחמיר, שולטות ברוב ההון הפיננסי הדני. פערי השכר בין המנהלים ובעלי התפקידים הבכירים ובין העובדים בשכר מינימום אינם גבוהים. חלוקת ההכנסות בדנמרק היא מן השוויוניות בעולם, ובכך היא ניצבת לצד שבדיה, נורבגיה ופינלנד. המעסיק נדרש להשתתף במימון תכניות הכשרה מקיפות לעובדיו במקרה של פיטוריהם, ועוד. כתוצאה מכך, יכול העובד הדני לחוש ביטחון תעסוקתי במובן העמוק של המילה, גם אם אין הוא עתיד לעבוד כל חייו אצל אותו מעסיק. בנוסף, בדנמרק קיימים הסדרים מחייבים, המעוגנים בהסכמים קיבוציים ארציים, המגנים על העובדים מפני שורה ארוכה של עילות לא־לגיטימיות לפיטורין. ההסדרים האלה אינם מאפשרים, למשל, פיטורי עובדים ותיקים רק על מנת להחליפם בעובדים צעירים מהם המועסקים בשכר נמוך יותר.

אבל בישראל אין כמעט זכר לכל אותם הסדרים הקיימים בדנמרק. הסדרי הקביעות בישראל יקרים ללבם של העובדים בעיקר משום שהם יודעים היטב מה מחכה להם בחוץ: ג'ונגל של עושק וניצול שיטתי.

הסדרי קביעות גם אינם מונח אחיד, שמשמעותו זהה בכל מקום עבודה. לעתים מדובר בעצם הידיעה שפיטורין לא יהיו האמצעי הראשון שינקוט המעביד כאשר העובד מבצע את עבודתו כהלכה. סבלי נמל התעופה בן־גוריון, למשל, הציעו להנהלת רשות שדות התעופה הסדר שמשמעותו צמצום היקפי המשרות של חלק מן העובדים הארעיים במהלך החורף על מנת למנוע פיטורין מטעמים כלכליים כביכול. אך באותו מקרה העדיפה רשות שדות התעופה עימות שעלה לה עשרות מיליוני שקלים, ובסופו נאלצה לצמצם את מספר המפוטרים עד לכמחצית מן התכנון המקורי. הישגי אותה שביתה יכלו להיות משמעותיים בהרבה אלמלא העדר הגיבוי מצד ההסתדרות הכללית.

הסדרי הקביעות הקיימים מתוקף חוק בשבדיה והכלולים במרבית ההסכמים הקיבוציים בדנמרק קובעים כי עובד יפוטר רק עקב אי־מילוי המטלות שהוגדרו לו או בגין צמצומים כלכליים. במקרה השני, חובה על המעסיק להוכיח כי ניהל משא ומתן עם נציגות העובדים הרלוונטית וכי לא היו פתרונות חלופיים, כגון ניוד במסגרת מקום העבודה או הפחתת היקף המשרה. רבים מן העובדים הארעיים בישראל ישמחו מאוד לשיפור מעין זה בהסדרי הביטחון התעסוקתי שלהם.

ההעסקה באמצעות קבלני משנה, הסדרי ארעיות וחברות כוח אדם יוצרת גם אפליה בין העובדים באותו מקום עבודה. אפליה כזאת נגרמת הן על ידי תקנון הוועדים ההסתדרותי, המונע מעובדים ארעיים, מעובדי קבלן ומעובדי כוח אדם את הזכות להיבחר ולהשפיע, והן על ידי ההסכמים הקיבוציים המנצלים את חולשתם של העובדים האלה כדי לאלצם להשלים עם תנאי שכר ועבודה נחותים. המבנה הדמוקרטי של האיגודים המקצועיים הסקנדינביים פוטר את העובדים באותן מדינות משתי רעות חולות אלו.

נדרשת אפוא מידה גדולה של היתממות כדי לבקש, מצד אחד, ליצור שוק עבודה שבו אין כמעט עובדים הנהנים מהסדרי ביטחון תעסוקתי, ומן הצד האחר להותיר על כנם את תנאי השוק המעיקים על העובדים: את שכר המינימום העלוב; את ההתנערות הגורפת של המעסיקים מיחסי עובד־מעביד מתוקנים באמצעות שימוש בחברות קבלן, בחברות כוח אדם ובהסדרי פרילנסריות; את האכיפה הדלה של חוקי העבודה הקיימים; את ההסדר המבטל את דמי האבטלה אחרי פרק זמן קצר ביותר; את ההצטמקות המתמדת של מדינת הרווחה; את המדיניות התעסוקתית השוללת מן העובדים את האפשרות להשתתף בניהול מקום עבודתם; ואת ריכוזו של ההון בידי אנשים וגופים הנעדרים לחלוטין שיקולים מוסריים במקום בידי קרנות הון ציבורי גדולות בעלות קוד אתי מחמיר.

עמי וטורי
אוניברסיטת חיפה

---

 עומר מואב משיב:

מה חבל שד"ר וטורי בחר לפתוח את מכתבו בהצמדת תוויות במקום להתמודד עם הטענות שהעליתי לגופן. המכנה המשותף שניתן למצוא בטורי הדעות הרבים שאותם פרסמתי ובהם נקטתי עמדה ברורה לגבי המדיניות הכלכלית הרצויה, כמו גם במאמרי בתכלת, הוא תפיסת הרווחה והשוויון כיעדים בעלי חשיבות מכרעת. אם אין מנוס מתיוג השקפותיי, הרי ש"ניאו־ליברליזם", הדוגל בצמצום מעורבות הממשלה במשק ובעיקר במזעור החלוקה מחדש של ההכנסה, אינו תג הולם במיוחד. עמדותיי מתיישבות היטב דווקא עם גישה סוציאל־דמוקרטית מודרנית, המצדדת בכלכלת שוק לצד מדיניות רווחה אוניברסלית. יש לזכור שיכולתה של כלכלת השוק לייצר את עוגת הרווחה הגדולה ביותר הוכחה מעל לכל ספק סביר, ולא במקרה המגמה השלטת כיום במדינות הסוציאל־דמוקרטיות עולה בקנה אחד עם המדיניות שבה אני דוגל. מותר בהחלט לדבוק באידיאולוגיה שאינה מצדדת בכלכלת שוק; ואולם, למרבה הצער, נדמה שבעיני ד"ר וטורי כל מי שחושב אחרת ממנו מוקע באופן אוטומטי כניאו־ליברל.

בהמשך מכתבו מהלל ד"ר וטורי את מדיניות הרווחה והתעסוקה הדנית. אני מצטרף בלב שלם לשבחיו. הדוגמאות שהוא מציג אינן סותרות אף לא אחת מן הטענות שהעליתי במאמרי. אין בהן, לענייננו, דבר מלבד רמיזה לכך שאני מברך רק על מדיניות הפיטורין הנהוגה בדנמרק ודוחה את כל השאר – דהיינו, את הסדרי הביטחון הסוציאלי. ראוי להזכיר לד"ר וטורי שלא די באימוץ מדיניות הרווחה הדנית כדי להפוך את החברה הישראלית לבת־דמותה של החברה בדנמרק. מוטב שלא להתעלם מן ההבדלים הבסיסיים בין שתי המדינות כאשר דנים בדרכי הפעולה הרצויות להשגת רווחה ושוויון.

---

לעורכים,

ג'רמי רבקין בספרו משפט ללא אומות? ומיכל פומרנץ בסקירתה "בזכות הריבונות" (תכלת30, חורף התשס"ח/2008) חושפים את כשליו של המיתוס המניח כי בהעדר ריבונות לאומית יעלה קרנם של המוסר, השלום וזכויות האדם. למרבה האירוניה, הסיסמאות בדבר "ממשוּל גלובלי" (global governance) ו”פדרליזם עולמי” צמחו דווקא מתוך השוליים הרצחניים של הלאומנות והגזענות האירופית במאה העשרים, כהתרסה נגד הדמוקרטיה הליברלית.

על בסיס רעיוני זה הצליח הרוב האנטי־דמוקרטי בארגון האומות המאוחדות יחד עם אבירי המוסר מטעם עצמם, השולטים בארגונים לא־ממשלתיים (NGOs) חזקים ומבוססים, לצבור עוצמה, וזאת מבלי להידרש לתת דין וחשבון על מעשיהם, אף שאחריות וחובה אמורים להתלוות למעמד שממנו הם נהנים. בהתאם לתפיסה המוכרת בכינוי "אפקט ההילה", מאמינים רבים באירופה – ובמדינות המערב בכלל – כי פקידים שאינם נבחרי ציבור המכהנים בארגונים לא־ממשלתיים ושולטים בתקציבי ענק נהנים, משום מה, מעליונות מוסרית, מאמינוּת ומחסינות נוכח אינטרסים אישיים ופוליטיים – שלהם משועבדים, לכאורה, נציגים הנבחרים לתפקידם בבחירות דמוקרטיות.

במַמְנה ארגונים מעין אלו מפגינה אירופה את אמונתה העיוורת – והאבסורדית – שהפקידים הפועלים בארגונים שאינם כפופים למנגנון הבלמים והאיזונים ושאינם מחויבים להליך הדמוקרטי הם מושחתים פחות מנציגים נבחרים, ומיטיבים מהם לשרת את טובת הכלל. כספי ציבור אלו משמשים לקידום סדר היום האידיאולוגי האישי של אותם בעלי תפקידים (הכולל ניהול מסעות תעמולה באירופה נגד ישראל וארצות־הברית), ולמימון ניסיונות לתמרן מדינות דמוקרטיות אחרות. משלם המסים האירופי תומך, למשל, בעשרות ארגונים לא־ממשלתיים ישראליים המתנגדים במופגן למהלכים שהציבור הישראלי, באמצעות נבחריו, החליט להפעיל במלחמתו בטרור. 'בצלם', 'גישה', 'במקום', 'שלום עכשיו', 'יוזמת ז'נבה' (שקידם יוסי ביילין) וקבוצות רבות אחרות נהנות מהקצבות של מיליוני שקלים, המחולקות בידי פקידים אירופים אוהדים ושתכליתן הגברת המודעוּת למסרים של אותם ארגונים באמצעות נקיטת צעדים משפטיים, פרסום דו"חות, רכישת מודעות בעיתונות וכדומה. כך, למשל, 'הוועד הישראלי נגד הריסת בתים’, ארגון קטן שבראשו עומד ג’ף הלפר (התר בעולם ומטיף להחרים את ישראל), מקבל יותר מארבע מאות אלף אירו המועברים לקופתו מטעם 'שותפות האיחוד האירופי למען השלום'.

כוחם הפוליטי של הארגונים הלא־ממשלתיים ניכר במיוחד ב”אסטרטגיית דרבן” שאומצה על ידי אלף וחמש מאות מנהיגי גופים מסוג זה אשר השתתפו בפורום שכונס בשולי ועידת האו”ם הידועה לשמצה בשאלת הגזענות ב־2001. הארגונים האלה מילאו גם תפקיד חיוני בהענקת לגיטימציה למיתוס ה”טבח” בג’נין ב־2002 וקידמו נמרצות את החלטת העצרת הכללית של האו”ם שעניינה העברת הדיון בסוגיית "חומת האפרטהייד” לבית הדין הבינלאומי לצדק (מוסד שספק רב אם ראוי הוא לשמו). לפני כשנתיים התייצבה רשת הארגונים הלא־ממשלתיים של דרבן בחזית התקשורתית שליוותה את התקפות הטילים של החיזבאללה, ואחד מהם, ה־Human Rights Watch, פרסם באובססיביות יותר משלושים דו"חות, הודעות לעיתונות, מאמרים פובליציסטיים והצהרות אחרות – כולם בגנות מהלכיה הצבאיים של ישראל. שלא במפתיע, דיווחי הארגון הזה מציגים "עובדות" המבוססות, בחלקן הגדול, על טענות בלתי ניתנות לאימות של "עדי ראייה" מקומיים ושל עיתונאים אוהדים לחיזבאללה.

דוגמאות אלו, ורבות אחרות, מדגישות את גודל האשליה שנרקמה סביב הרעיון של מנגנון משפטי בינלאומי, החסר את התוקף החוקי שמעניקה ריבונות לאומית הכפופה להסכמת הנשלטים. רבים מן המוסדות המתיימרים לגלם את המשפט הבינלאומי, כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, אינם אלא גופים פוליטיים המשקפים את הבעיות ואת המגבלות של ממשוּל גלובלי. בוואקום שנוצר, בהעדר החלטות מוסמכות, מנצלים פקידי ארגונים לא־ממשלתיים בעלי הטיות אידיאולוגיות מובהקות את מעמדם ואת גישתם הנוחה לכלי התקשורת והופכים לפרשנים ופוסקים בגרסה פרטיקולריסטית – ומפוקפקת – של המשפט הבינלאומי.

מסע התעמולה הנערך נגד ישראל הוא אמנם הדוגמה השלילית ביותר להשפעתם של ארגונים לא־ממשלתיים חזקים, הפועלים בתיאום עם רוב הדיקטטורות החברות באו"ם, אך מלחמות פוליטיות דומות ניטשו נגד ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות בארצות־הברית, בבריטניה, באוסטרליה ובמדינות אחרות. פעילות הארגונים הלא־ממשלתיים היא רק היבט אחד של הניסיונות לחזק מוסדות המבוססים על מסגרות אמורפיות של "ממשוּל גלובלי" שאינן מחויבות באחריות כלשהי. אם להשתמש בפרפראזה על דברי וינסטון צ'רצ'יל, אירופה תבין, בסופו של דבר, שהריבונות הדמוקרטית אולי אינה מושלמת, אך היא עדיפה בהחלט על כל הצורות הפוליטיות האחרות שנוסו. השאלה היחידה שנותרה תלויה ועומדת היא האם אירופה לא תגיע לתובנה זו מאוחר מכדי לשמר את ריבונותה שלה עצמה.

גרשון (ג'רלד) מ' שטיינברג
אוניברסיטת בר־אילן ו־NGO Monitor, ירושלים

---

 זוגיות נוסח חז"ל

לעורכים,

מאמרו המצוין של עידו חברוני "גברים מבבל, נשים מארץ ישראל" (תכלת 29, סתיו התשס"ח/2007) מיטיב להראות כי ההלכה ממלאת תפקיד חשוב בחיים הדתיים היהודיים, אך אין היא מספקת את כל התוכן שניתן ליצוק לתוכם. לשם כך אנו נעזרים בספרות האגדה. במילים אחרות, הגם שאנו נסמכים על עיקרי ההלכה, אנו משתמשים גם בדוגמאות המראות לנו כיצד לחיות חיים מלאים במסגרתה. נראטיב האגדה עתיר משלים ותיאורים מסוג זה, במיוחד בכל האמור בהלכות נישואין, המהוות חלק כה מרכזי בקיום היהודי; לא בכדי נהוג להשוותן לברית שכרת האל עם כנסת ישראל, כפי שאנו רואים בפירוש חז"ל לשיר השירים, ובמיוחד בקטע מתוך שיר השירים רבה שאותו מצטט חברוני במאמרו.

לא זו בלבד שספרות האגדה מספקת תוכן למציאות שמגדירה ההלכה, אלא שהיא אף משפיעה על האופן שבו נוהגים לפרש וליישם את פסקי ההלכה. כדי לראות כיצד דבר זה נעשה, אני מבקש להרחיב סביב הנקודה שעליה עומד חברוני ולפיה "ההלכה אינה מכריעה כאן אם הבעל מצווה להתגרש מהאישה הראשונה [שלא ילדה לו ילדים] או שמא יש באפשרותו לשאת אישה נוספת". שאלה זו מחזירה אותנו אל אברהם, שלקח לו את הגר לאישה שנייה כדי להקים לו זרע מפני שאשתו הראשונה, שרה, הייתה עקרה, ועברה, לכאורה, את גיל הפריון. ועם זאת, למרות העובדה שאברהם (שאז נקרא עדיין אברם) לא גירש את שרה (הקרויה עדיין שרי), פסקו חז”ל כי אדם ש”נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה" (תוספתא יבמות ח, ה; ראה גם יבמות סד ע"א; בראשית רבה מה, ג; רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות טו, ח). כשם שחובתו של הגבר לקיים מצוות פרייה ורבייה, כך מוטלת עליו החובה לגרש את אשתו אם לא ילדה לו ילדים בתום פרק הזמן הקבוע בהלכה. מן הכתוב עולה כי האפשרות לקחת אישה נוספת במקום לגרש את האישה הראשונה ממילא איננה קיימת עבור הגבר המצוי במצב מעין זה, אף שכך בדיוק נהג אברהם.

למרות כל זאת, הפוסק היהודי־ספרדי הדגול בן המאה הארבע־עשרה ר' יצחק בן רבי ששת (הריב"ש) מצא לנכון לסייג את פסיקת חז"ל: "אמנם, כל זה שורת הדין לפי הגמרא, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו, ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה" (שו"ת הריב"ש, טו). במילים אחרות, מה שנחשב תחילה לחובה המוטלת על הגבר, למצווה שאסור לבטל, הופך אצל הריב"ש לזכות המסורה לבעל, לאפשרות שהוא יכול לקבל או לדחות. יתר על כן, בעיני הריב"ש, גם בית הדין אינו נדרש לכפות גט במקרה של עקרות ממושכת; בדומה לגבר הנשוי, גם לו נתון שיקול דעת בעניין. מכאן שאדם יכול לבחור בהמשך נישואיו לאישה עקרה אם יחסיהם אינם מושתתים רק על מצוות פרו ורבו. ואפשר גם להסיק מן הדברים האלה שבית הדין אינו חייב לפלוש אל האינטימיות של חיי הנישואין אלא אם כן, כפי שמטעים הריב"ש, האיחוד הזה היה פסול מלכתחילה. הריב"ש אינו מצטט אמנם את התלמוד הירושלמי במסכת גיטין ד, ח, אך טיעונו מתבסס בהחלט על גמרא זו: "שהרי כמה נשים נשואין איילונית ועל ידי שיש להן נחת רוח מהן מקיימין אותן". אין זה נימוק משפטי אלא תיאור מצב, המראה כיצד נהגו בעלים יהודים בפועל. ברור שאף כי אין להסיק את ההלכה ישירות מן האגדה, הרי שבדרכים עקיפות ניכרת השפעתה של האגדה על האופן שבו פירשו חכמים את ההלכה ובצורה זו התוו את כיוון התפתחותה.

דייוויד נובאק
אוניברסיטת טורונטו, קנדה