ענק וננס: חלומות וחששות ביחסי ישראל-סין

Getting your Trinity Audio player ready...

 

ישראל תרוויח אם תאמץ את גישת 'השותף הקטן המושלם' כלפי המעצמה העולה במזרח; במקביל היא נדרשת להתגבר על שורת אתגרים כדי להבטיח את ריבונותה ואת השמירה על נכסיה האסטרטגיים

 

במארס 2017 ביקר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בסין, ונפגש עם בכירי ממשל סינים ועם אנשי עסקים מקומיים; בנאום שנשא במהלך ביקורו אמר כי ישראל יכולה להיות "השותף הקטן המושלם" של הכלכלה הסינית. נתניהו הוסיף כי "אנו מעריכים מאוד את העם הסיני. אנחנו שני עמים עתיקים, בעלי עבר מפואר, הצופים פני עתיד״, והכריז כי הקשרים הטובים בין המדינות הם כמו "זיווג משמיים".[1] נאום זה – והביקור כולו – שיקפו שינוי של 180 מעלות בגישתו של נתניהו כלפי יחסי ישראל–סין.

רק שבע שנים קודם לכן, באוקטובר 2010, ביטל נתניהו ברגע האחרון נסיעה מתוכננת לסין, ותחתיה בחר לבקר בארצות הברית. הביטול עורר זעם בקרב הממשל הסיני, וככל הנראה נבע מרצונו של נתניהו לחזק באותה עת את היחסים עם יהודי צפון אמריקה ולדון עם הממשל האמריקני בנוגע לדרכי ההתמודדות עם איום הגרעין האיראני.

גישתו של נתניהו השתנתה לחלוטין שנתיים לאחר מכן, כאשר הנחה את שרי ממשלתו כי מותר להם "לצאת לחו"ל רק לשם נסיעות חיוניות" אך הגדיר את כל הנסיעות לבייג’ין כחיוניות. מגמה זו התחזקה בשנת 2013, זמן קצר לפני ביקורו הראשון של נתניהו בסין כראש ממשלת ישראל, והתבטאה בהחלטת הממשלה – ובעקבותיה בהחלטה של ועדת השרים לתיאום שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין – לחזק את "שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין"[2] ולהרחיב את "הקשרים הכלכליים בין ישראל וסין… בהתבסס על שילוב היכולות של שתי הכלכלות ולטובת שתי המדינות".[3] לתוכנית הוגדרו שלושה יעדים עיקריים: הכפלת היקף ייצוא הסחורות והשירותים של ישראל לסין בתוך חמש שנים; הגדלת היקף המבקרים הסיניים (ובכללם: תיירים, אנשי עסקים ואקדמאים) המגיעים לישראל; והרחבת היקף ההשקעות ההדדיות, תהליכי המחקר והפיתוח המשותפים, וההתקשרויות ארוכות הטווח ורחבות השפעה בין חברות וארגונים בשתי המדינות ובין ממשלות שתי המדינות.[4] כפי שנראה להלן, בשנים שחלפו מאז, מילאו החלטות אלו תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניותה של ממשלת ישראל.

פרשת 'בנק אוף צ׳יינה' מדגימה ביתר שאת את השינוי שחל בגישתו של נתניהו כלפי המעצמה העולה במזרח. ראשיתה של הפרשה באפריל 2006, בפיגוע שאירע באזור התחנה המרכזית בתל-אביב (במסעדת "שווארמה ראש העיר") ובו נפצע הנער היהודי-אמריקני דניאל וולץ שכעבור חודש מת מפצעיו. אחר פטירתו של וולץ פנו גורמים רשמיים מטעמה של מדינת ישראל למשפחת וולץ והציעו לה להגיש תביעה כנגד 'בנק אוף צ׳יינה', אחד מארבעת הבנקים המסחריים הגדולים בסין הנתון בבעלות המדינה, בטענה שהכספים ששימשו את הרוצחים הוחזקו באחד מסניפי הבנק – שידע כי הוא מחזיק בכספי טרור; אותם גורמים אף הבטיחו למשפחה כי יגַבּו את תביעתה בעדויות ומסמכים סודיים.

אלא שבאופן מפתיע, זמן קצר לפני נסיעתו של נתניהו לביקורו הרשמי הראשון בסין, בשלהי 2013, הוא אסר על מי שהיה אמור לשמש עד מפתח בפרשה, איש המוסד לשעבר עוזי שעיה, להעיד בבית המשפט בניו-יורק; בכך פגע נתניהו קשות בתביעתה של המשפחה. ההחלטה התקבלה בעקבות לחץ כבד מכיוונה של צמרת ההנהגה הסינית שחששה שעדותו של שעיה תחשוף את הבנק לתביעות נוספות ואף לסנקציות מצידה של ארה״ב. הלחץ כאמור הצליח: נתניהו אסר על שעיה להעיד בעניין זה, ונימק זאת בכך ש"חובה על רשויות המדינה להבטיח כי המידע אשר אליו נחשפו עובדי ציבור במסגרת עבודתם ייוותר חסוי".[5] כל הבקשות מבתי המשפט בישראל ומשרת המשפטים דאז ציפי לבני לא שינו עובדה זו.[6]

דוגמה זו היא פתיח מצוין לדיון על אודות הבעייתיות האסטרטגית-ביטחונית הנלווית לקשר עם המעצמה הסינית; אך קודם שנעסוק בבעייתיות זו, חשוב לעמוד על פירותיה של התפתחות היחסים הכלכליים בין סין לבין ישראל – בייחוד בשנתיים האחרונות. במאמר שפרסם לאחרונה סמנכ"ל אגף אסיה והפסיפיק במשרד החוץ, גלעד כהן, הוא מפרט את תוצאותיה של התפתחות זו; לדבריו, סין הפכה לשוק הייצוא השני בהיקפו בעבור ישראל, וכ-20% מהשקעותיהן של חברות הייטק ישראליות מקורם בסין.[7] לא עוד אלא שהצדדים אף דנים על הקמת אזור סחר חופשי שיקדם עוד יותר את התועלת הכלכלית של התפתחות היחסים.[8]

איור: מנחם הלברשטט

הכרזתו של נשיא סין שי ג׳ינפינג בשלהי שנת 2013 על יוזמת החגורה והדרך (Belt and Road Initiative)  הביאה את ממשלת ישראל והעומד בראשה להיות להוטים עוד יותר אחר חיזוק הקשרים עם הסינים. היוזמה (המכונה גם ׳דרך המשי החדשה׳ או ׳דרך אחת – חגורה אחת׳) נועדה לחבר את סין עם מספר עצום של מדינות ברחבי אסיה ואירופה באמצעות מיזמי תשתיות שאפתניים ביבשה ובים; למעשה מדובר ביוזמה אסטרטגית העשויה לשנות את הסחר העולמי למשך שנים רבות. הציר היבשתי שהיוזמה פועלת לכינונו יוצא מסין ומחבר אותה עם מרכז אסיה, רוסיה ואירופה באמצעות מסילות רכבת וכבישים מהירים. הציר הימי מחבר את סין עם דרום-מזרח אסיה, עם חלק מדרום-מערב אסיה, ועם המזרח התיכון ואפריקה; הוא מתבצע בעיקר באמצעות רכישה (או חכירה) של נמלי ים לאורך הנתיב והרחבתם בהתאם לצרכים הסיניים. יוזמת ענק זו היא אסטרטגיית הפיתוח וההתפשטות המובילה את המעצמה הסינית בחמש השנים האחרונות; ולפי תחזיות שונות, עתידה היוזמה להשפיע על חייהם של כ-63% מאוכלוסיית העולם.[9] בביקורו האחרון בסין, במרץ 2017, התייחס נתניהו גם ליוזמה זו ואמר כי היא חשובה לסחר העולמי.

מטרתה הרשמית של היוזמה היא התמודדות עם בעיית המחסור במזון וחומרי גלם אשר הכרחיים לשם המשך הצמיחה הסינית. העיור המואץ שעוברת החברה הסינית (ונטישת החקלאות הנלווית לו) מצטרף למחסור בשטחים חקלאיים בסין שאוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר בעשורים האחרונים – מ-667 מיליון ב-1960 ל-1,386 מיליון כיום. כדי לענות על הצורך לספק מזון – תבואה וחזירים בעיקר – לאוכלוסייה כה גדולה, חכרה סין בספטמבר 2013 כ-5% משטחה של אוקראינה למשך חמישים שנה;[10] ולהתמודדות עם אותו אתגר מכוּונת גם יוזמת החגורה והדרך. מובן שלצורך זה גם היבט פוליטי: אם צמיחתה של הכלכלה הסינית לא תימשך, שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בסין עלול להתערער.

התשתית הכלכלית של היוזמה היא הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות (AIIB) וקרן ההשקעות 'דרך המשי' (Silk Road Fund).[11] 57 מדינות, ביניהן ישראל, נמנות על מייסדי בנק זה ונציגיהן התכנסו באוקטובר 2014 כדי לדון בפרטי הקמתו; ב-2016 הוכרז באופן רשמי על הקמת הבנק. ממשלת סין, שיזמה את כינון הבנק, עם הון של 100 מיליארד דולר, היא גם המממנת העיקרית שלו ובעלת השליטה הגדולה ביותר בו. כוח ההצבעה של סין שווה 26.92%, בעוד זה של רוסיה הוא 6.1% ושל ישראל 0.91%. מלבד הסיבה המוצהרת להקמת הבנק, דהיינו פיתוח תשתיות באסיה,[12] הסינים מבקשים להציב אותו כאלטרנטיבה לבנק העולמי.

דוגמה נוספת לניסיונם של הסינים להעביר את מרכז הכובד הפוליטי-כלכלי מזרחה היא בנייה של שירות ניווט לווייני חדש ושמו BeiDou שינוהל מסין ויתחרה ב-GPS האמריקני. הקמתו של שירות ניווט זה עתידה להסתיים ב-2020; ולאחרונה, בנובמבר 2018, שלחו הסינים את הלוויין ה-42 מתוך 43 הלוויינים המתוכננים במסגרת הפרויקט.[13]

כפי שראינו, בעיני ראש הממשלה נתניהו, ישראל היא השותפה הקטנה והמושלמת בעבור הכלכלה הסינית. גישה זו עשויה להידמות כיוהרה ישראלית פרובינציאלית וכמאליה נשאלת השאלה: האומנם למדינה קטנה כישראל יכול להיות תפקיד משמעותי במשחקהּ האסטרטגי חובק העולם של סין? באופן מפתיע התשובה היא: כן.

בעיני הסינים

תפקידה החשוב של מדינת ישראל בכלכלה הסינית, ויכולתה לשמש בעבורה שותף קטן ומושלם, מבוססים על שלוש סיבות עיקריות: מעמדה של ישראל כמוקד בינלאומי של חדשנות; גודלה המצומצם של מדינת ישראל שאינה יכולה (וגם איננה מעוניינת) לאיים על סין; פתיחותה היחסית של הכלכלה הישראלית להשקעות מסין ויכולתה לשמש בעבור הסינים מקפצה לשווקים מערביים גדולים יותר. לצד זאת, אין מדובר בשותפות המושתתת על ערכים קרובים (כגון: דמוקרטיה, זכויות אדם וזכויות יוצרים) אלא בעיקר בשותפות אינטרסים, ולכך יש כמובן השפעה על אופי שיתוף הפעולה ועל גבולותיו – עניין שנידרש לו בהמשך המאמר.

מוקד בינלאומי לחדשנות

כדי להבין היטב את הצמא הסיני לחדשנות הישראלית וליזמוּת הישראלית די לבלות שעה אחת בלבד באחת מכיתות בתי הספר בסין: הדממה השורה שם עשויה להפתיע את הישראלי המצוי; זוהי דממה נטולת הפרעות או התערבויות, ללא שאלות תמימות וכל שכן ללא שאלות מתחכמות. עוד מימי סין הקיסרית נתונה תשומת הלב העיקרית של מערכת החינוך הסינית לשינון ולמידה בעל-פה; וגישה זו מחלחלת לשוק התעסוקה הממשלתי, שכן המבחנים לשירות המדינה מבוססים אף הם בעיקר על שינון הספרות הרלבנטית. הוסיפו על כך את שלטונה המתמשך של המפלגה הקומוניסטית, שהכניסה בלב הסינים פחד מחשיבה יצירתית 'מחוץ לקופסה', ואת החשש הסיני מ'איבוד פנים' (כלומר מבוכה נוראית שיכולה לדוגמה להתרחש בעקבות שאלה שלא במקום), וקבלו עם שלם המאופיין בחשיבה דוגמטית חסרת מעוף ונטולת סיכונים.

הצלחתה המוכחת של החדשנות הישראלית מושכת אליה תשומת לב עולמית רבה, וזו מתבטאת בהשקעות בינלאומיות בפירות החדשנות הישראלית – הן בפיתוחם, הן ברכישתם. על ה'אקזיטים' של חברות ישראליות הכול יודעים, אך חשובה לא-פחות היא פתיחתם של מרכזי מחקר ופיתוח (מו״פ) בישראל על ידי חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם (כגון: פייסבוק, אפל, גוגל ואינטל). בעשור האחרון (ובחמשת השנים האחרונות ביתר שאת) נחשפו גם הסינים לייחודיות זו של השוק הישראלי, והחברות הסיניות החלו גם הן בהקמתם של מרכזי מו"פ בישראל ובניסיון למשוך אליהם אנשי מו״פ ישראליים. לדוגמה, ענקית הסלולר הסינית שיומי הקימה בשנת 2015 מרכז מו״פ ברחובות; באוקטובר 2017 הודיעה עלי-בבא, חברת הסחר האלקטרוני הגדולה בסין, כי תקים מרכז מו"פ בישראל (ואף חתמה על כמה עסקאות אסטרטגיות עם חברות ישראליות, בין היתר בתחום הפעלת קודיQR ); ובאותה שנה הכריזה ממשלת סין על כוונתה להקים קרן להשקעות בהייטק הישראלי בסך של מיליארד דולר. אין זה דבר של מה-בכך: ההכרזה באה לאחר שהנשיא הסיני החל לפעול באופן נמרץ על מנת למנוע יציאת כסף מסין; והקמת קרן ממשלתית למטרה הנזכרת הייתה אפוא חריגה יוצאת דופן שהצביעה על החשיבות שהסינים רואים בשוק ההייטק הישראלי.[14]

העניין שהחלו הסינים להביע בישראל התרחב גם לשיתופי פעולה אקדמיים ולרכישה של חברות ישראליות מתחומי עשייה מגוונים. משלחות סיניות רשמיות רבות הגיעו לישראל כדי לבחון שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים בישראל ועל מנת למסד קשרים בין גופים משתי המדינות; ומשלחות של אנשי חינוך סיניים הגיעו לישראל לשם ביקור במוסדות חינוך יסודיים ועל-יסודיים. מטרתם של הביקורים הללו הייתה לבחון דרכים לפיתוח מיומנויות של חדשנות ויצירתיות בקרב צעירי סין – על חשבון דרכי החשיבה הדוגמטיות הנפוצות בסין.

בדצמבר 2017 הוקמה בעיר גואנגדונג שלוחה של הטכניון, שלוחה אקדמית ראשונה של אוניברסיטה ישראלית בסין. הקמפוס נבנה מכספי תרומתו של לי קה-שינג, מי שנחשב לאיש העשיר ביותר באסיה, אחר שהתרשם כי מוסד אקדמי כזה עשוי לסייע לאחת המטרות המרכזיות של המפלגה הקומוניסטית: ביסוס צמיחתו של המשק הסיני על חדשנות (שלהבנת קה-שינג ניתן ללמוד בייחוד מהמוסדות האקדמיים בישראל). כאן המקום לציין שאומנם בסין ישנה הפרדה מסוימת בין עסקים פרטיים לבין עסקים ציבוריים וממשלתיים, אך שני המגזרים פועלים בתיאום על מנת לתת מענה לתוכניות החומש של המפלגה הקומוניסטית הסינית (כדוגמה: ג׳ק מא, מייסד חברת עלי-בבא והמנכ"ל שלה, הוא חבר המפלגה הקומוניסטית).

הסינים אימצו דרך נוספת לשם לימוד החדשנות הישראלית: רכישת חברות ישראליות המחזיקות בפטנטים (או יכולות) בתחומים בעלי חשיבות אסטרטגית למשק הסיני. כך, לדוגמה, קבוצת אדמה (לשעבר מכתשים-אגן) – קבוצת חברות העוסקות בפיתוח כימיקלים (בעיקר להגנת הצומח) ובייצורם ושיווקם – נרכשה ב-2011 על ידי החברה הלאומית הסינית לכימיה; תנובה, חברת המזון הגדולה בישראל, נרכשה ב-2014 על ידי חברת ברייט פוד הסינית; וחברת אהבה – חברת קוסמטיקה ישראלית המייצרת תכשירי טיפוח לעור מתרכובות בוץ ומינרלים שמקורם בים המלח – נרכשה ב-2016 על ידי חברת פוסון אינטרנשיונל הסינית ומאז צמחה במידה ניכרת.

רכישתה של חברת נטלי הישראלית בידי סאנפאוור הסינית, בשנת 2014, היא הדוגמה הממחישה באופן המוצלח ביותר מדוע היחסים בין ישראל וסין יכולים להיחשב 'זיווג משמיים'. חברת נטלי פיתחה טכנולוגיה המאפשרת לספק טיפול רפואי לחולים מרוחקים (דרך הטלפון) ובכך היא מאפשרת לחסוך עד כשבעים אחוזים מהפנִיות לחדרי המיון. בישראל הקטנה השימוש בטכנולוגיה זו אינו משנה את מערך הבריאות באופן מהותי (אף שהוא כמובן מועיל למדי); אולם בסין, בעלת השטח העצום והאוכלוסייה הענקית, לטכנולוגיה זו ישנה משמעות מהפכנית. בזכות הטכנולוגיה של נטלי יכלו הסינים לצמצם את מספר בתי החולים שעליהם להקים באזורים מרוחקים וכך לחסוך כסף רב.

שינויים במדיניות ההשקעה הסינית בשנים האחרונות – הנובעים בין היתר ממאבק הסחר בין סין לבין ארצות הברית (מאבק שהתבלט עם עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ, שבכל הקשור למסחר עם סין אימץ גישה שונה בתכלית מזו של קודמו) – מעלים עוד יותר את מידת האטרקטיביות של חברות ההזנק הישראליות מבחינת הסינים. אומנם ברמה העולמית מאבק סחר בין שתי מעצמות-על איננו דבר חיובי, אך המצב שנוצר בשנתיים האחרונות מאפשר לחברות ישראליות להרוויח ממנו ולמלא את החסר בשני השווקים הנאבקים זה בזה.[15]

נוסף על כך, חברות ישראליות – בניגוד לחברות אמריקניות – הן לרוב קטנות יותר ואין להן המשאבים הפיננסיים הנדרשים לשם חדירה עצמאית לשוק הסיני; כדי לחדור לשוק הסיני באופן מוצלח וארוך טווח, הן זקוקות בדרך כלל לסיוע ותמיכה ממשקיע סיני מקומי. הסינים מעדיפים שיתוף פעולה ממין זה, המאפשר בקרה קרובה יותר על המתרחש, ולעיתים גם גישה נוחה יותר לליבת העשייה של החברה.

אי-איום

מרכז חדשנות וידע מתקדם יכולים הסינים למצוא גם בארצות הברית, אך בנקודה אחת שמור לישראל יתרון של ממש: ארצות הברית היא המתחרה העיקרית של סין, ובין שתי המעצמות ישנם קונפליקטים רבים – בראש ובראשונה בתחום הכלכלי, אך גם בתחום הפוליטי והרעיוני – וממילא כל שיתוף פעולה בין הצדדים נבחן תחילה דרך עדשה זו; ישראל, לעומת זאת, היא מדינה קטנה שאוכלוסייתה מונה כ-8.5 מיליון תושבים, ולפיכך היא אינה מציבה כל איום בפני סין. הבחנה זו כוחה יפה גם לגבי רכישתן של חברות ישראליות וטכנולוגיות ישראליות, המחזקת את מעמדה הכלכלי של סין, בעוד רכישת חברות אמריקניות וטכנולוגיות אמריקניות עשויה לפגוע בסין ולהפוך אותה לפגיעה ותלויה בחסדי האמריקנים (ומובן שהפגיעוּת והתלותיות עשויות להפוך בעייתיות יותר בעתיד, אם הסכסוך בין שתי המדינות יתרחב אם סביב מאבק הסחר, אם סביב מאבק על השפעה באזורים שונים על פני הגלובוס). על כך יש להוסיף את מטען ההיסטוריה: בניגוד למדינות מערביות רבות, למדינת ישראל אין היסטוריה של קולוניאליזם בסין, ולפיכך ההתנהלות מול הישראלים מתרחשת על גבי נייר חלק וחפה ממטענים רגשיים-היסטוריים כלשהם.

גשר למדינות המפותחות

היקפו המצומצם של תחום התשתיות בישראל אינו מונע מהסינים ליטול בו חלק, ונוכחותן של חברות סיניות בתחום זה רחבה למדי וכוללת בין היתר את קו הרכבת עכו–כרמיאל (שנסלל בשיתוף פעולה של חברה סינית וישראלית והושלם ב-2017) ואת נמל אשדוד החדש (שנבנה על ידי החברה הסינית להנדסת נמלים, ובנייתו צפויה להסתיים עד סוף שנת 2021). כמה סיבות הניעו את החברות הסיניות להיכנס לפרויקטים התשתיתיים בישראל, על אף היקפם המצומצם (בקני מידה עולמיים), על אף הקשיים הבירוקרטיים האופייניים לשוק הישראלי ועל אף איטיות העבודה בישראל (״במלזיה בנינו קומה בשלושה ימים, בישראל זה לוקח לנו 25 ימים״, התלוננו נציגי חברות הבנייה הסיניות בפני הישראלים).[16] מנקודת המבט הסינית, שיתוף הפעולה עם חברות ישראליות יכול להיות גשר לשיתוף פעולה והשקעה במדינות מפותחות אחרות – שנכון להיום מתקשה סין לחדור לשווקיהן (כתוצאה מתקינה גבוהה יותר הנהוגה בהן והחסמים שהיא משיתה; כתוצאה מתעשיות מקומיות המספקות סחורות שהצרכן המקומי כבר רגיל אליהן; ומכוח המרחק הגדול-יותר מחופיה של סין).[17]

באותה מידה ישראל יכולה לשמש גם כשוק ניסויי בעבור הסינים. לשוק הישראלי ישנם מאפיינים מערביים, והסינים יכולים לנצל אותו לשם שיווק ניסיוני של מוצרים ושירותים חדשים בהשקעה מצומצמת (באופן יחסי), קודם הוצאתם לשווקים מערביים גדולים יותר – באירופה ובארצות הברית. לדוגמה, חברת השכרת האופניים הסינית oFo (הפועלת ללא תחנות עגינה, בניגוד ל'תל-אופן' ולמערכות דומות) בחרה בישראל כאחת המדינות המערביות הראשונות שבחנה כיעד להרחבת פעילותה; אומנם יוזמה זו נכשלה בסופו של דבר, אך עצם העובדה שהחברה בחנה את המוצר שלה דווקא במשק הישראלי מצביעה על ייחודיותו בעיניים הסיניות.[18]

גם מבחינה גיאוגרפית ישראל היא גשר מוצלח למדינות אירופה. כחלק מתוכנית ההתפשטות שלה, סין קונה (או חוכרת) נמלי ים המצויים על הציר המוביל מחופיה ועד לאירופה, ואף בונה נמלים חדשים על ציר זה; ולכן נדרשה למצוא מיקום אידאלי על הציר המוביל מתעלת סואץ לנמל פיראוס ביוון – אחד הנמלים הגדולים והחשובים בעולם שכבר נמצא בבעלות סינית. באופן טבעי בחרו הסינים להשקיע את משאביהם בשני נמלים בישראל (המצויים כעת בבנייה): נמל הדרום באשדוד שנבנה על ידי חברת PMEC, שהוקמה לצורך הפרויקט על ידי החברה הסינית להנדסת נמלים (CHEC); ונמל מפרץ חיפה המנוהל (מיוני 2018) בידי חברת SIPG. הסינים העדיפו את הנמלים בישראל על פני הנמלים בלבנון, בסוריה או בטורקיה משום שישראל נחשבת שותפה יציבה לטווח הארוך, בניגוד ליתר המדינות הפוטנציאליות.

נוסף על כך, המומחיות הישראלית בחדשנות ובטכנולוגיות בנייה ירוקה מעניקה לחברות הסיניות הזדמנות ללמוד את הטכנולוגיות הללו מתוך הדרישות של המכרזים הישראליים ומתוך העבודה עם החברות הישראליות המשתפות איתן פעולה באתרי הבנייה. הסינים יכולים לעשות שימוש נרחב, ורווחי למדי, באותן טכנולוגיות במסגרת פרויקטים רבים נוספים ברחבי העולם שבהם הם מעורבים – במיוחד משום שבנייה ירוקה הופכת כיום לסטנדרט נדרש. לא במקרה זכה ׳הכנס הישראלי לטכנולוגיה ירוקה׳ לתשומת לב רבה מצד מגוון חברות סיניות; עד שבמהלך הכנס העשרים, שהתקיים באפריל 2016, התחייבו כמה אנשי עסקים סיניים להשקיע בחברות טכנולוגיה ירוקה ישראליות, ואחרים החלו במשא ומתן לקראת שיתופי פעולה עתידיים ובנייתן של ערים חכמות בסין.[19]

בעיניים ישראליות

מנקודת המבט של האינטרס הסיני, ישראל היא אפוא שותף אסטרטגי רב-ערך. כיצד נראים הדברים מנקודת המבט שלנו?

לכאורה, ההזדמנויות שמאפשר שיתוף הפעולה עם סין בעבור מדינת ישראל הן ברכה ואוצר – הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה אסטרטגית. כמשק קטן ויצירתי, הזקוק ללקוחות גדולים, קשה לדמיין יעד עסקי מוצלח יותר מהשוק הסיני, האינסופי כמעט בממדיו, המצמיח מעמד בינוני גדל והולך, ומוּבל בידי אליטה עסקית רבת יוזמה שלהּ קשרים ענפים בכל רחבי הגלובוס. גם המאבק המסחרי שהתפתח בשנתיים האחרונות בין סין לבין ארצות הברית עשוי להיות הזדמנות לאנשי עסקים ישראליים בבואם לסחור עם הענק הסיני, שכן היצואנים הישראליים יוכלו לתפוס את מקומם של חבריהם מארצות הברית שמוצריהם יתייקרו בעוד 25% בשל המכסים שהממשל הסיני יטיל עליהם.[20]

ואכן הגידול בסחר בין ישראל וסין, שצבר תאוצה בשנים האחרונות, מדגים היטב את יתרונותיו של השוק הסיני בעבור הכלכלה הישראלית. בשנת 1992, השנה שבה החלו להתקיים יחסים דיפלומטיים בין המדינות, עמד המסחר ביניהן על כ-50 מיליון דולר; בשנת 2017, לעומת זאת, עמד היקף המסחר על כ-9.67 מיליארד דולר (ללא יהלומים ומבלי להכליל את המסחר עם הונג-קונג) – עלייה של שבעה אחוזים לעומת הסחר ב-2016. כ- 67% מהסחר מבוסס על ייבוא סחורות מסין וכ-33% על ייצוא מישראל לסין.[21]

על מנת לתמוך בהיקפי המסחר הצומחים וכדי לסייע לאנשי עסקים משני הצדדים המבקשים להרחיב את היחסים, הקימה ישראל כמה וכמה נציגויות כלכליות בסין. בעוד בתחילת הדרך הייתה לישראל נציגות כלכלית אחת בסין, ואף היא הייתה חלק מהשגרירות הישראלית בבייג׳ינג הבירה, כיום מפעיל מִנהל סחר-חוץ של משרד הכלכלה לא-פחות מחמישה נספחים מסחריים בסין: שני נספחים בבייג’ין (נספח אחד לתחום הרגולציה ונספח לתחום קידום הייצוא), נספח בשנחאי, נספחת בגואנגג'ואו ונספח בהונג-קונג. לצידם פועלת לשכת המסחר ישראל–סין שלהּ משרד מרכזי בבייג׳ינג וסניף נוסף בשנחאי.

המחשה מאירת עיניים לאפשרויות הרבות הקיימות במשק הסיני – שלא לומר: החלום הסיני – בעבור אנשי עסקים ישראליים הופיעה בכתבה שעסקה באנשים פרטיים שמצאו את דרכם ואת הצלחתם בסין: בהקמה של רשת קונדיטוריות בשנחאי, בהקמת חברה לייבוא יין הפועלת מבייג׳ינג, ועוד. לדברי המרואיינים, ״בסין אתה אף פעם לא יודע מאיפה תבוא ההזדמנות הבאה״. חלק מהמרואיינים ציינו יתרונות נוספים הנלווים להקמת בית עסק בסין: ההון הראשוני הנדרש נמוך ביחס לזה הנדרש בישראל; הרגולציה לא תמיד נאכפת; וישנה אווירה יזמית תוססת ברבות מערי סין.[22]

שיפור הקשרים עם סין חיוני גם ביחס למאבק בתנועת ה-BDS, תנועת הדה-לגיטימציה הגדולה כנגד מדינת ישראל, שעד כה לא הצליחה לצבור תאוצה בסין. הסיבות לחוסר ההצלחה טמונות בחוסר העניין שהנושא מעורר בקרב הציבור הסיני, שבשונה מהציבור האירופי אינו מכיר את המזרח התיכון ואינו נושא על גבו היסטוריה קולוניאלית ארוכה.

עם זאת, יהיה זה לא-אחראי מצד מדינת ישראל שלא להשקיע את המעט הנדרש בשימור המצב הקיים. גורמים פלסטינים אינם שוקטים על השמרים אלא עושים מאמצים ניכרים כדי להחדיר את עקרונות תנועת ה- BDS בקרב קובעי המדיניות בסין ובקרב הציבור הסיני. אומנם יש להניח כי גם אילו יצליחו אותם גורמים במשימתם, התמיכה בתנועה זו תהיה לא יותר מאשר מס שפתיים לעולם הערבי – ובכל זאת הנזק לישראל עלול להיות קשה. אחד המקרים שבהם כבר אירע נזק כזה הוא אישורה (שלא לומר: כניעתה) של ממשלת להסכם העסקה של כ-20 אלף עובדים זרים מסין בענף הבנייה על אף הדרישה הסינית החד-משמעית כי אותם עובדים לא יועסקו ביהודה ושומרון.[23]

נוכח היקף המסחר הצומח, ומגוון האפשרויות להרחבתו, ניתן להבין מדוע מדינת ישראל בהובלת ראש הממשלה נתניהו רואה ביחסים עם סין יחסים אסטרטגיים. לא זו אף זו, קשרים מבוססים עם סין, שחקנית מרכזית בפוליטיקה העולמית ואחת מן המעצמות המובילות בעולם, יכולים לסייע למדינת ישראל במאבקיה הבינלאומיים, ובלבד שאכן תשכיל ישראל למרֵב את יתרונה היחסי מול סין ולשמור על ריבונותה ועצמאותה. עם כל הכבוד ליתרונותיו, שיתוף הפעולה ההולך-ומעמיק בין ישראל לסין מעורר גם דילמות לא-פשוטות. בעיני איש העסקים הישראלי, העולם הסיני הוא חלום; אך בעבור המדינאי הישראלי, העניין מורכב הרבה יותר.

 

האתגרים המרכזיים

יחסיה של סין עם העולם הערבי ועם איראן

יחסיה הקרובים של סין עם העולם הערבי ועם איראן הם האתגר הראשון שבפניו ניצב שיתוף הפעולה הישראלי עם סין. אחד מבכירי המזהירים מפני הגברת חשיפתה של הכלכלה הישראלית לכלכלה הסינית הוא אפרים הלוי, ראש המוסד בין השנים 1998–2002. בראיונות עימו (וכן במסמך שפרסם בנושא הרכבת לאילת) מזהיר הלוי שוב ושוב כי שליטה סינית בתחומים אסטרטגיים (כגון: תשתיות לאומיות, חברות מזון וארגונים פיננסיים) עלולה להחליש את הריבונות הישראלית ולפגוע ביכולתה של מדינת ישראל להתמודד עם מצבי קיצון פוטנציאליים. לפי המסמך, הקשרים ההדוקים בין סין לבין איראן עלולים – אם תתרחש הסלמה במאבק בין ישראל לבין איראן – להיות בעייתיים משום שבעבור הסינים היחסים עם איראן הדוקים יותר ומשמעותיים יותר מאשר יחסיהם עם ישראל.[24]

הדגמה מוצלחת למתח זה היא המשא והמתן על תוכנית הגרעין האיראנית שהתנהל בשנים האחרונות בין שש המדינות שכונו P5+1 (סין, רוסיה, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה) לבין איראן. ישראל עשתה כל מאמץ על מנת למנוע מאיראן להמשיך בתוכנית הטילים והגרעין שלה, ושלחה כבר ביוני 2010 נציגי ממשל בכירים לבייג׳ינג על מנת לשכנע את הסינים כי נכון יהיה להעניש את איראן ולבודד אותה;[25] אך בדיונים שקדמו לשיחות וינה ב-2015, שבסופן נחתם ההסכם, תמכו הסינים (יחד עם הרוסים) – כמעט לכל אורך הדרך – בזכותם של האיראנים לפתח יכולת גרעינית.

דוגמה להבדלים בין יחסה של סין לאיראן לבין יחסה לישראל ניתן לראות בהקשר של יוזמת החגורה והדרך שנידונה בתחילת המאמר. על יישום היוזמה הוכרז כבר בשלהי 2013 אך פרטיה השונים (כגון המבנה התקציבי המשוער שלה, מקורותיה הפיננסיים, ומפה המציינת את הנקודות המרכזיות שבהן שואפת סין לתקוע יתד) לא פורסמו באותו שלב – לכל הפחות לא באופן פומבי. רק במאי 2017 כינס הנשיא הסיני ועידה בראשותו – שבה נכחו נשיאים, ראשי מדינות ונציגים בכירים ממדינות רבות – ובמהלכה שטח את פרטי התוכנית הנרקמת ואת אפשרויות שיתוף הפעולה שהיא מציעה. אלא שנציגים ישראליים לא נכחו בוועידה זו באופן רשמי; ולעומת היעדרה של ישראל, בלטו בנוכחותם נציגים ממצרים, איראן, כווית, סעודיה, איחוד האמירויות, טורקיה, סוריה ותוניסיה. ככל הנראה, הסיבה להיעדרו של נציג ישראלי ממפגש זה היא רשימת המדינות המוסלמיות הנזכרות שנציגיהן השתתפו באותו מפגש: יש להניח כי הן לא היו מעוניינות בנוכחותם של נציגים רשמיים מישראל וגם הסינים ביקשו לשווק לעולם המוסלמי תוכנית קלה-לעיכול.

יחסי ישראל–סין אכן נמצאים בעמדת נחיתות בהשוואה ליחסים בין סין לבין איראן ומדינות מזרח-תיכוניות אחרות. מאז הקמתה של מדינת ישראל (למעט תקופה קצרה למדי) מדיניות-החוץ הסינית תומכת באופן עקבי בצד הערבי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי–ערבי, והוא הדין כאמור לגבי איראן. הדבר ניכר בהצבעותיה העקביות של סין באו"ם התומכות בצד הערבי, בהצהרות דיפלומטיות שונות, ובקשרים אסורים בין גורמים סיניים לבין גורמים איראניים.[26] רק לאחרונה נעצרה בוונקובר מנג וואנזו, סגנית נשיא חברת וואווי, אחת מחברות הסלולרי והטכנולוגיה הגדולות בסין, משום שנטען כי הייתה מעורבת בהפרת הסנקציות האמריקניות על איראן.[27]

 

ראוי לציין כי אין מדובר באיבה כלפי ישראל (או כלפי העם היהודי) אלא באינטרס מובהק: רצונה של סין לשמור על ערוץ פתוח עם העולם הערבי העצום בממדיו. ואכן, ישראל לא נעדרת מהתוכניות הסיניות; יומיים לפני הוועידה האמורה נפגש השר צחי הנגבי עם נשיא קרן ההשקעות הסינית העוסקת בקידום יוזמת החגורה והדרך, ודן עימו בחלקה של ישראל ביוזמה זו. לדברי השר, במוקד השיחות עמד העניין הרב שיש לישראל בשיתוף פעולה מעשי עם היוזמה הסינית.

יש הסבורים אפוא כי נוכח יחסיה של סין עם מדינות עוינות לישראל, קשרים הדוקים עימה בתחומים אסטרטגיים עשויים להיות מסוכנים למדינת ישראל, אלא שאפשר לראות את הדברים מנקודת מבט שונה לחלוטין. כאמור, הסינים מעורבים במיזמים תחבורתיים רבים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל – מחציבת מנהרות בקו הרכבת עכו–כרמיאל ועד בניית נמל הדרום אשדוד ותפעוּל נמל המפרץ בחיפה (180 דונם מתוך שטח כולל של 800 דונם כבר הועברו לידי חברת התפעול הסינית SIPG, שלפי החוזה שנחתם מול המדינה תנהל את המקום ב-25 השנים הבאות). נמל המפרץ שוכן באזור אסטרטגי (שמצויים בו מצבורי אנרגיה לשעת חירום), ונחשב בעצמו לאתר אסטרטגי; אך הוא גם נמצא בטווח הטילים של חיזבאללה, גרורתה של איראן. האם יעזו האיראנים לפגוע בנכס בעל חשיבות לסינים המתפקדים כמשענת חשובה בעבורם?! שמא יש לראות בנוכחות הסינית דווקא 'תעודת ביטוח' כנגד התוקפנות האיראנית וזרועותיה?!

אם כך ואם אחרת, שיתוף פעולה עם מדינה המתייצבת באופן מסורתי לצד אויבותיה של ישראל הוא עניין שקשה להקל בו ראש ואף קשה לצפות מראש את כל השלכותיו. כמובן, היעדר שיתוף פעולה כלכלי בין ישראל לסין לא יהפוך את המדיניות הסינית לפרו-ציונית ולא ירחיק אותה מאיראן; להפך. נראה אפוא שבעיני ראש הממשלה, יתרונותיו של שיתוף הפעולה בין ישראל לבין סין עולים על החסרונות הנלווים לו.

שמירה על ריבונות ועצמאות

חששו של הלוי, שהוזכר בסעיף הקודם, אינו נובע רק מיחסם החיובי של הסינים כלפי איראן. כפי שהודגם יפה בתחילת המאמר, סביב פרשת 'בנק אוף צ'יינה', סין אינה בוחלת בהתערבויות בוטות בענייניהן הפנימיים של מדינות זרות – כאשר הם עלולים לפגוע בה. כמו כל מדינה הנתונה להשפעה משמעותית ממעצמה עולמית, עולה כאן החשש מתלות והשפעה זרה על מדיניות-הפנים, בייחוד כאשר המעצמה אינה חולקת ערכים דמוקרטיים משותפים.

יחסי אוסטרליה–סין הם דוגמה מצוינת לבעייתיות שכזו. במהלך 25 השנים האחרונות הפכה סין לשותפה המסחרית הראשונה-במעלה של אוסטרליה, עד שכ-30% מהייצוא האוסטרלי עושים את דרכם למשק הסיני; ובאותן שנים הפכה סין גם למשקיעה הגדולה ביותר בכלכלה האוסטרלית. היחסים ההדוקים עם סין אפשרו לאוסטרליה ליהנות מרמות גבוהות של צמיחה בשנים שבהן רוב העולם המערבי סבל מהאטה כלכלית; אלא שעם זאת, בתקשורת האוסטרלית נטען חדשות לבקרים כי ישנה מעורבות סינית מוגזמת בפוליטיקה האוסטרלית ובאקדמיה האוסטרלית. לאחרונה, לדוגמה, פרסם פרופ׳ קלייב המילטון, אינטלקטואל אוסטרלי רב-השפעה, ספר ששמו 'פלישה שקטה' ובו הביא  טענות אלו לנקודת רתיחה.[28] על פי מחקרו, אלפי סוכנים סינים חדרו לפוליטיקה, לאקדמיה ולעולם העסקים באוסטרליה – במטרה לפגוע בריבונותה ולהופכה בסופו של דבר למדינת חסות. חוקרים אוסטרלים ממוצא סיני מואשמים על ידי המילטון כי העבירו מחקרים בעלי חשיבות ביטחונית (בתחומי החלל, האינטליגנציה המלאכותית ומדעי המחשב) לצבא הסיני. פרסומו של הספר נדחה פעמים-מספר שכן כמה הוצאות לאור (ביניהן ההוצאה לאור של אוניברסיטת מלבורן) סירבו לפרסמו בעקבות החשש מתביעה משפטית מצד ממשלת סין וכן מאי-הגעתם של סטודנטים סינים לאוניברסיטאות אוסטרליות.[29]

בעקבות פרסום הספר התקיים לאחרונה דיון באוסטרליה על תמיכה של גורמים חיצוניים, סיניים בעיקר, בגופים בעלי משנה פוליטית. לאחר דיון ממושך הוחלט שלא להטיל איסורים על תמיכות ותרומות מסוג זה, אך לוביסטים של גופים חיצוניים נדרשים עתה להירשם ברשימה פומבית (בדומה לנהוג בארצות הברית); וחוק שעבר ביוני 2018 הפך לבלתי-חוקית כל פעילות מטעם ממשלה זרה שמטרתה להשפיע באופן סמוי על הפוליטיקה האוסטרלית (כולל פעילויות המוגנות בדרך כלל בדמוקרטיה, כמו ארגון הפגנה או עצרת). העונשים על עבירות התערבות זרה שנעשו באופן סמוי הם 10–20 שנות מאסר.

כפי שעולה מהמאבק הישראלי ארוך השנים בכספי האיחוד האירופי המושקעים בארגונים פרו-פלסטיניים ובארגוני חרם אנטי-ישראליים (וכן מהתמודדותה של ישראל עם מדיניות עוינת-לעיתים של חברות רב-לאומיות), בעידן הגלובלי קשה לחסום התערבות של גופים זרים, מדינתיים ועסקיים, בנעשה בישראל. עם זאת, כדי לשמור על מידה מרבית של ריבונות ומשילות, יש להגדיר את התחומים האסטרטגיים שבהם התערבות כזו אכן מסוכנת ולהגביל את מעורבותם של גורמים זרים – ובוודאי כאלה המצדדים לעיתים בעמדות האויב – בתחומים אלה; ורצוי שמובילי המדיניות בישראל ייקחו המלצה זו לתשומת ליבם. ייתכן כי על הממשלה להקים ועדה שתכלול נציגים של משרדי הממשלה הרלבנטיים, קהילת המודיעין והמחקר, וגופי הביטחון השונים (בדומה ל- U.S.-China Economic and Security Review Commission הפועל בארצות הברית); ומטרתה תהיה לבחון השקעות ומעורבות של גופים ומדינות זרות בכלכלה ובפוליטיקה בישראל – בייחוד המעורבות הסינית – ולהזהיר מפני פגיעה אפשרית בריבונות הישראלית.

המתחים בין סין וארה״ב והשפעתם על מקומה של ישראל

אין עוררין על כך שארצות הברית היא בעלת הברית הגדולה והחשובה ביותר של מדינת ישראל, והיא גם הפרמטר החיצוני העיקרי המשפיע על מדיניות-החוץ של ישראל; התמיכה הדיפלומטית, המוראלית והפיננסית שמקבלת ישראל מארצות הברית אינה ניתנת להחלפה בשום דרך בעתיד הנראה-לעין. נוכח עובדה זו, ובהתחשב במתחים הקיימים בין סין לארצות הברית בשלל תחומים (שהמרכזי בהם הוא המאבק להשגת שליטה במגוון טכנולוגיות מתקדמות ובכלל זה בינה מלאכותית), גם ישראל מנועה מלשתף פעולה עם סין בתחומים שונים – אלא אם כן ניתנת לכך הסכמה מפורשת מצידה של וושינגטון.

המתח המרכיב את משולש היחסים ישראל–סין–ארצות-הברית התבטא היטב בפרשת הפאלקון שאירעה ב-2000. הפאלקון היא מערכת מוטסת לשליטה והתרעה מוקדמת, מתוצרת ישראל, וישראל ביקשה למכור אותה לסין. אלא שהממשל האמריקני אילץ את ממשלת ישראל לבטל את העסקה בטענה כי הפאלקון מכיל רכיבים שמקורם בארצות הברית ומשום שמדובר באמצעי טכנולוגי-צבאי שארצות הברית הייתה שותפה בתכנונו. לבסוף נענתה ישראל ללחץ האמריקני, וביטול העסקה הביא לפגיעה קשה ביחסיה עם סין. רק לאחר שישראל התנצלה בפני הסינים ושילמה פיצויים על ביטול העסקה, מצאו המדינות את הדרך הנכונה לניהול מערכת היחסים ביניהן. אירוע זה עיצב את גבולות האסור והמותר ביחסי ישראל–סין, ובעקבותיו נקבע כי עסקאות הנוגעות לציוד צבאי או לטכנולוגיה צבאית עשויות להיות בעייתיות.

מובן כי למגבלות ממין זה ישנם גם טעמים הקשורים לאתגר הראשון שהוזכר לעיל – קרבתה של סין לעולם הערבי ולאיראן שבגינה אין זה נבון לשתף את הסינים בידע צבאי או טכנולוגי רגיש העשוי למצוא את דרכו למדינות אויב. ברור לדוגמה כי מדינת ישראל תימנע (ותמנע גם מגופים פרטיים בתוכה) מלהעביר טכנולוגיות תקיפה והגנה בתחום הסייבר לסין, שכן ידע כזה עלול לעבור בקלות רבה לאיראן והתוצאות עלולות להיות חמורות ביותר.

מצד שני, ההנהגה הישראלית יכולה לקחת את הקושי המובנה ביחסים עם סין ולהפוך אותו לכלי רב-תועלת במסגרת קידום מעמדה של ישראל – על ידי הפיכתה לגורם חיובי שיתווך בין ההנהגה האמריקנית לרעותה הסינית. אגב פעילות זו תוכל ישראל לנסות ולהשפיע על ההנהגה הסינית כדי שתיסוג – בהדרגה, ואולי אפילו בחשאי – מתמיכתה באיראן ומהגישה הפרו-ערבית הכללית הנושבת בחדרי ההנהגה הסינית. בתמורה לתיווך בין הממשל הסיני לבין מקבילו האמריקני, ישראל עשויה גם להשיג מחויבות סינית איתנה לביטחונה; סמיכות ביקוריו של נתניהו אצל שי (9 במאי 2017) ואצל טראמפ (22 במאי 2017) מורה כי זו אינה הנחה מופרכת – ולוּ מהבחינה הטכנית – והאפשרות לקדם מהלך כזה לכל הפחות מצדיקה בחינה.

הבעיה הערכית

הבעיה הרביעית הנלווית להידוק הקשרים הישראליים עם סין היא הבעיה הערכית-מוסרית. חירויות הפרט בסין מוגבלות, ויש המייחסים לממשל הסיני שורה של מעשים הפוגעים בזכויות אדם, וכיוון שכך טוענים גורמים שונים כי ישנה בעיה מוסרית בהגברת שיתוף הפעולה עם הסינים.

טענה זו יוצגה היטב בכתבה שפרסם לאחרונה ניצן הורוביץ, עיתונאי, פרשן לעניינים בינלאומיים וחבר כנסת לשעבר מטעם מפלגת מרצ.[30] הורוביץ טען בכתבה כי כיוון שסין היא מדינה דיקטטורית, על מדינת ישראל להימנע מקיום מערכת יחסים קרובה מדי עימה. הורוביץ הוסיף וטען שהיחסים עם סין אינם תחליף לקשרים שישראל מקיימת עם המדינות הדמוקרטיות, שכן היקף הסחר עם האיחוד האירופי גבוה בהרבה מהיקף הסחר עם סין.[31] משמעות הדבר לדעתו היא שעל ישראל להמשיך לדבוק בעולם הדמוקרטי שבראשו האיחוד האירופי. ייתכן כי טענה זו קשורה להשתייכותו הפוליטית של הורוביץ, שכאיש שמאל נוח לו לחזק את תלותה של ישראל באירופה – נוכח עמדתה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני; אך אינטרס צדדי זה אינו מצדיק התעלמות מהקושי הערכי האמיתי הנלווה ליחסים עם סין.

ואכן, ביקורת ערכית על הקשרים המתהדקים עם סין אינה נחלתם הבלעדית של גורמים משמאל. בשנת 2016 קראו רבנים מרכזיים בציונות הדתית (ביניהם הרבנים אורי שרקי, יובל שרלו, שלמה אבינר ואליקים לבנון) לשר הבריאות יעקב ליצמן לסגת לאלתר מהסכם בתחום הבריאות שנחתם בין ממשלות ישראל וסין. הם טענו ש״סין היא מעצמה של רשע ודיכוי זכויות אדם״ וייחסו לממשל הסיני 'קצירת איברים' מבני אדם חיים ומכירתם במסגרת תעשיית ההשתלות.[32] אלא ששר הבריאות לא ניאות לדרישתם וההסכם נותר על כנו.

כותב שורות אלו התנגד לקריאה זו בעבר, אך שינה את דעתו מאז עקב שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא העמקת ההיכרות עם סין והדרכים שבהן היא פועלת; היכרות זו, הכוללת שהות ממושכת בסין ואינספור שיחות פורמליות ובלתי-פורמליות עם אזרחיה, הביאו אותי למסקנה שאין כיסוי להצהרות הסיניות החוזרות-ונשנות על מדיניות אי-התערבות מטעמם בנעשה במדינות אחרות, וממילא להבנה שאפשר (וגם רצוי) לנסות להתערב בנעשה בסין – בייחוד אם הדבר ייעשה ממניעים טהורים של אהבת אדם ושמירה על זכויותיו. הסיבה השנייה היא העמקה בעובדות ובכתיבה הענפה (הכוללת גם לא-מעט השערות) על אודות נושא 'קצירת האיברים' ועוולות אחרות שהמשטר הסיני מעולל לנתיניו.[33] למשל, רק לאחרונה הודו הסינים כי הם מפעילים מחנות לחינוך-מחדש של המיעוט המוסלמי-אויגורי (אך סירבו לחשוף מידע נוסף מעבר לעצם קיום המחנות).[34]

לצד זאת יש לראות את המציאות נכוחה: ראשית, אין בכוחה של מדינת ישראל להשפיע השפעה של ממש על מדיניות-הפנים הסינית; שנית, יש לזכור כי מערכת הבריאות בסין – על אף הביקורת הנמתחת עליה – תורמת רבות לשיפור חייהם של עשרות מיליוני סינים, ואין להקל ראש בעובדה זו וביכולתן של מדינת ישראל וחברות ישראליות לתרום למאמץ חשוב זה.

לקריאתם הנזכרת של הרבנים יש אפוא ערך עקרוני רב, ואכן על מדינת ישראל לשמור על ערכי כבוד האדם העומדים בשורשי זהותה ולא לשתף פעולה עם הסינים כאשר ערכים אלה נפגעים באופן ישיר (גם אם הדבר כולל הפסד כספי); אלא שבמקרה המדובר זהו אינו המצב ושיתוף הפעולה בתחומי הבריאות יכול לסייע לשיפור בריאותם של מיליוני סינים. במקביל, כבר שנים ארוכות שישראלים אינם מורשים לקבל תרומות איברים מ'תורם זר' מסין, וכך גם מעיד פרופ׳ יעקב לביא, מנהל היחידה להשתלות לב בבית חולים 'שיבא' בתל-השומר.[35] מבחינה זו, מובילה מדינת ישראל מהלך נכון וערכי בגבולות הכלים שבידה.

על כל פנים, העובדה כי שיתוף הפעולה מול הסינים הוא כלכלי ואסטרטגי בעיקרו ואינו נשען על ערכים משותפים דורשת תשומת לב מיוחדת באשר לפעולותיה של ישראל במישור האתי.

*

מאז שינתה ממשלת ישראל את מדיניותה כלפי סין, בחמש השנים האחרונות, פעלו כלל זרועותיה של המדינה לשם קידום היחסים עם סין ועשו זאת בהצלחה רבה; היקפי המסחר העולים, שהוצגו לעיל, מצביעים על כך ללא עוררין. יחד עם זאת, שיתוף פעולה זה מבוסס בעיקר על אינטרסים כלכליים ולא על ערכים משותפים, והיחס לזכויות אדם ומיעוטים בסין הוא נקודה לא-פשוטה בעבור מדינת ישראל – כמו יתר מדינות המערב – ומעיב על שיתוף פעולה זה. ישראל עומדת בפני מצב סבוך עוד יותר משום שהיא נמצאת במתח בין יחסיה עם ארצות הברית לבין יחסיה עם סין; והיא גם נאלצת להתמודד עם יחסיה הקרובים של סין עם איראן והעולם הערבי. מדינת ישראל נדרשת אפוא למצוא את האיזון בין שוק פתוח ותחרותי לבין הגנה על נכסים אסטרטגיים; את האיזון בין ההבנה לגבי גודלה ויכולות ההשפעה האמיתיות שלה לבין הצורך לפעול באופן מוסרי וראוי; ואת האיזון בין בריתות עם מעצמות עולמיות יריבות.


המחבר מבקש להודות לפורום קהלת, ובמיוחד לפרופ׳ משה קופל, על הבית האינטלקטואלי שהעניקו לו ועל הסיוע הרב שקיבל מהם לצורך המחקר שבתשתית מאמר זה.


רועי ילינק הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון ובמרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.


[1] טל שלו, ״נתניהו נפגש עם ראש ממשלת סין: מאמין שמדובר בזיווג משמיים", וואלה, 20.3.2017; Shannon Tiezzi, “Israel and China a ‘Marriage Made in Heaven’, Says Netanyahu”, The Diplomat, 22.3.2017.

[2] החלטה מספר 251 של הממשלה מיום 19.5.2013: חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין. זמין במרשתת.

[3] החלטה מספר 1687 של ועדת השרים לתיאום שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין מיום 20.5.2014 (צורפה לפרוטוקול החלטות הממשלה וקיבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 5.6.2014): תכנית לקידום והרחבת הקשרים הכלכליים בין ישראל וסין. זמין במרשתת.

[4] שם, סעיף 2: יעדי התכנית ושיתוף הפעולה בין המדינות.

[5]"ישראל נכנעה ללחץ הסיני: לא תאפשר עדות בתביעה נגד בנק שמימן טרור", על פי סוכנות אי-פי, הארץ, 17.11.2013

[6] נחום ברנע ושמעון שיפר, ״תצהיר חשף התנהלות נתניהו ב'פלונטר הסיני' ״, ynet, 18.12.2014.

[7] גלעד כהן, ״קשרי ישראל–סין הם דבר טוב מאוד״, הארץ, 20.10.2018.

[8] אורה קורן, ״ישראל וסין בדרך להסכם סחר חופשי״, The Marker, 29.3.2016.

[9] Wenxian Zhang, Ilan Alon and Christoph Lattemann, China's Belt and Road Initiative: Changing the Rules of Globalization, Palgrave, 2018, p. 327.

[10] ניצן צור, ״סין תחכור 5 אחוזים משטחה של אוקראינה״, NRG, 29.9.2013.

[11] קרן ההשקעות הוקמה בדצמבר 2014 כקרן השקעות סינית ממשלתית עם סכום התחלתי של 40 מיליארד דולר. מטרתה המרכזית של הקרן היא תמיכה ביוזמת החגורה והדרך ומימון פרויקטים הקשורים אליה. ראו "Commentary: Silk Road Fund's 1st investment makes China's words into practice”, Xinhua, 21.4.2015.

[12] ״הבנק האסיאני להשקעות בתשתיות״, אתר משרד האוצר, אגף הכלכלן הראשי, קשרים בינלאומיים, בנקים מולטיליטראליים אזוריים לפיתוח.

[13] Yang Xin, "China successfully launched the 42nd and 43rd Beidou navigation satellites", 18.11.2018

[14] גולן חזני, ״סין מקימה קרן של 440 מיליון דולר להשקעה בהייטק בישראל״, כלכליסט, 13.6.2017.

[15] אמיר רוזנבאום, "מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין היא חדשות גרועות אבל הפגיעה בישראל – מינורית", כלכליסט, 23.3.2018.

[16] אופיר דור, ״במלזיה בנינו קומה בשלושה ימים, בישראל זה לוקח לנו 25 ימים״, כלכליסט, 19.6.2018.

[17] הראל שולוביץ, ריאיון עם מנהל לשכת המסחר ישראל–סין בשנגחאי, תל אביב, 16.5.2018.

[18] תומר הדר, ״ענקית השכרת האופניים הסינית ofo עוזבת את ישראל״, כלכליסט, 7.8.2018.

[19] דן לביא, ״סין תרכוש מישראל טכנולוגיה ירוקה ב-150 מיליון דולר״, ישראל היום, 3.4.2016.

[20] ״טראמפ הטיל מכס של 25% על מוצרי ייבוא מסין ב-50 מיליארד דולר״, The Marker, 15.6.2018.

[21] ״חיזוק שיתוף הפעולה בין סין לישראל בתחום החדשנות והטכנולוגיה״, הודעת דוברות משרד הכלכלה והתעשייה, 19.8.2018.

[22] אופיר דור, ״הישראלים שהקימו את העסק הראשון שלהם דווקא בסין״, כלכליסט, 30.3.2018.

[23] יוסי דהן, ״כך נכנעה הממשלה לחרם נגד ישראל״, ידיעות אחרונות, 24.4.2017.

[24] אפרים הלוי, ״מעורבות סין בקו הרכבת לאילת: האם היא רצויה למדינת ישראל?״, האוניברסיטה העברית, 2014; גולן חזני, "צריך להיות דיון גלוי ורציני על הקמת נמל בישראל על ידי הסינים לפני הקמתו", כלכליסט, 3.3.2015.

[25] Andrew Jacobs, “Israel Makes Case to China for Iran Sanctions”, The New York Times, 8.6.2018.

[26] הלוי, "מעורבות סין בקו הרכבת".

[27] ״סמנכ"לית וואווי נעצרה בקנדה לבקשת ארה"ב״, ynet, 6.12.2018.

[28] Clive Hamilton, lent Invasion: China's Influence in Australia, Hardie Grant, 2018.

[29] אופיר דור, ״המחקר שמסעיר את אסיה: סין החדירה אלפי סוכנים לאוסטרליה״, כלכליסט, 2.3.2018; שי ניר, ״למען הביטחון הלאומי״, דבר ראשון, 21.8.2018.

[30] ניצן הורוביץ, ״סין מזנקת קדימה אך אין תחליף לאירופה", הארץ, 21.10.2018.

[31] על פי נתוני מכון הייצוא, בשנת 2017 עמד שיעור ייצוא הסחורות לסין (מסך כל הייצוא) על 7%, ובמחצית הראשונה של 2018 עלה ל11%. לעומת זאת, שיעור הייצוא לאיחוד האירופי עמד על 33% במחצית הראשונה של 2018, וב-2017 עמד על 35%. ראו "ישראל–סין: סקירת סחר כלכלית", היחידה הכלכלית, מכון היצוא. זמין במרשתת.

[32] יאיר אטינגר ורוני לינדר-גנץ, ״רבנים בקריאה יוצאת דופן לליצמן: לסגת מהסכם שיתוף הפעולה הבריאותי עם סין״, הארץ, 10.5.2016.

[33] Hataru Nomura, “Proof of China’s Organ Harvesting Found in Xinjiang”, 21.9.2018.

[34] Nick Cumming-Bruce, “At U.N., China Defends Mass Detention of Uighur Muslims”, The New York Times, 6.11.2018.

[35] יעקב לביא, "כמנתח השתלות לב יהודי ובן לניצול שואה, איני יכול לשתוק", הארץ, 5.10.2016.

עוד ב'השילוח'

עלייתה ונפילתה של נציבות הדורות הבאים
אני ואתה נשפר את העולם
להגיב נכון לתוכנית טראמפ

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

7 תגובות

  1. איתמר

    24.02.2019

    בנושא זכויות אדם יש לישראל וסין ערכים (שליליים) משותפים.
    שתי המדינות מפירות מזה עשרות שנים זכויות אדם של מיעוטים לאומיים ואתניים.
    ישראל שכובשת ושולטת על חייהם של מיליוני פלסטינים לא יכולה להביע עמדה מוסרית בנוגע למעשיה של סין (לבטח לא רבנים מתנחלים שמתעלמים מהמציאות כאן).
    אגב, היריבות בין סין לארצות הברית חורגת מהסוגיות הכלכליות והתרבותיות ויש לה כבר סממנים צבאיים (מינוריים בשלב הזה).
    עלול להגיע הרגע שבו הממשל האמריקני ידרוש מישראל להכריע לצד מי היא ניצבת.

    הגב
  2. רועי ילינק

    24.02.2019

    איתמר, לא ממש ברורה לי תגובתך ומה אתה למעשה מבקש להגיד.
    בכל מקרה, אני מניח שידוע לך (מקריאה בעיתונות וממקורות מידע אחרים) שאין שום קווי דימיון בין האופנים שהסינים נוהגים במיעוטים שלהם לבין האופן בו מדינת ישראל נוהגת בפלסטינים. אם אתה כן חושב כך אנא האר את עייני והפנה אותי למקורות הרלוונטיים. תודה על ההערה לגבי היריבות בין הצדדים, שיש לה כבר היסטוריה קצרה של אירועים בים סין הדרומי, בדג׳יבוטי ועוד.

    הגב
  3. אמנון מיכאלי

    25.02.2019

    השפה הסינית התפתחה כאמצעי ליצירת מעמדות בחברה. כתוצאה מכך נדרש כל מי שלומד לקרוא סינית ברמה גבוהה להשקיע במשך שנים ארוכות מאמץ אדיר לרכישת היכולת לכתוב ולקרוא. כך שבעוד שילד בישראל מתגבר על הקריאה לכל המאוחר בסוף כיתה ב' ומשקיע את זמנו ביזמות מחשבתית, הילדים הסינים לומדים לקרוא ולכתוב עד סוף כיתה י' וגם אז כל מילה חדשה מחייבת שינון והעתקה. הסינים הבינו את המכשול הזה כבר בשנות ה-50 ופעלו לפשט במידת האפשר את השפה. אך כל עוד הבנת השפה תלויה ברמת ידיעת השפה הכתובה, ידרשו הסינים להשקיע מאמצים אדירים. היכולת לכתוב בסינית במחשב יכולה להביא לשינוי גדול בחברה. המחשב מחליף במידה לא מבוטלת את הצורך לשנן.
    ככל שיותר ויותר סינים מדברים אנגלית ונחשפים לתרבות המערבית קל יותר ליזמים הישראליים להפגין את הכישורים שלהם ולהשתלב בפרוייקטים.
    מנגד, הסינים מאמצים סטנדרטים מערביים בכל הקשור לאיכות התוצרת שלהם והדבר מהווה הזדמנות עבור הישראלים שכן בתחומים רבים לא ניתן לייצר רק באמצעות כח עבודה זול ונדרש תחכום ושימוש במכונות ותכונות שבהן יש לחברות הישראליות יתרון מהותי.

    הגב
    • רועי ילינק

      26.02.2019

      אמנון היקר, תודה רבה על התגובה המלומדת שלך. האם אני יכול להעתיק אותה ולהדביק בדיון אחר שהתפתח בעקבות המאמר תחת השם שלך? אשמח לשמוע עוד, האם אתה עוסק בתחום באופן ישיר?

      הגב
  4. Eliah

    27.02.2019

    fucking hypocrite writer. shame on him

    הגב
  5. צח אומן

    02.03.2019

    תודה על מאמר מרחיב אופקים.

    הגב
  6. סגלית

    04.03.2019

    קשרים עם סין הם סכנה מכמה בחינות:
    1. סין נוקטת במדיניות של "מלכודת חוב", בה היא מבצעת פרויקטים עבור מדינות משתעבדות לה כספית, ראו מקרה אקוואדור.
    2. ארה"ב כבר הזהירה שאם תתממש התכנית שסינים יבצעו עבודות בנייה בנמל חיפה, ספינות הצי השישי כבר לא יוכלו לעגון שם. הסינים שותלים טכנולוגית ריגול בכל מקום בו הם נוגעים,וראו המאבק האמריקאי בחברת הטלפונים וואוויי.
    3. סין גונבת טכנולוגיה על ימין ועל שמאל, סכנה ברורה לתעשיית ההיי טק הישראלית.
    4. סין כבר זיהמה ללא הכר את האדמה והמים שם, כפי שיודע כל צרכן נבון הנמנע מקניית תוצרת חקלאית סינית. הם מייצאים את חוסר ההתיחסות לסוגיות סביבתיות לכל מקום אליו הם מגיעים.

    יש כבר ניסיון רב ממנו אפשר ללמוד עד כמה יש להיזהר מהסינים. הסיבה היחידה להתקרבות היא שמדיניות ישראל בשטחים מרחיקה את המדינות הנורמליות. לכן שלטון הימין מחפש פארטנרים המוכנים להעלים עין מהעוולות שלו, ומי יותר טוב מאשר מי שמבצע בעצמו עוולות מזעזעות?

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *