אהרן / מיכאל גלוזמן

אהרן

הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי

מיכאל גלוזמן

למדא, האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"ב | 346 עמ'

שירתו של אהרן שבתאי חריגה, והספר השלם הראשון המוקדש לחקירתה בחר גם הוא בחריגות. עצם הפער בין מעמדו הבכיר של שבתאי בספרות הישראלית לבין היות הספר הזה ראשון מדגים את הדבר. שבתאי פועל משנות השישים עד היום כמודרניסט – המתנגש בכיוון התנועה המודרניסטי. שירתו, המשנה את צורתה בגלגוליה השונים, היא אוונגרדית תמיד, מתגרה תמיד בהגדרת השירה: בסגנון, החותר להפשטת השפה ממחלצותיה הפיוטיות ומן המוזיקליות המקובלת; ובתוכן, החותר עוד ועוד אל היומיומי והנמוך והגס אפילו; ובתפיסה האנטי-סימבולית של תפקיד השירה. בכל אלה חותר שבתאי נגד האוונגרד המהפכני ה"רגיל" בשירה הישראלית לא פחות ממה שהוא מורד בשירה הישנה והקלאסית.

התובנות הללו מפותחות במונוגרפיה המחקרית של מיכאל גלוזמן על שירת אהרן שבתאי, ובפרט על התקופה שבה התמקדה שירתו, כמאמר כותרת המשנה של הספר, בבית ובמשפחה. בבית ובמשפחה אבל גם, באיזה אופן פרסונלי וחשוף להטריד, ועם זאת אנליטי ועל-אישי, כאיזה ספר-חוכמה, גם ב"אהרן", הכותב.

התובנות מפותחות בשני ערוצים. האחד הוא הנספח לספר, שבו מופיעות חמש מסות פרוגרמטיות של שבתאי עצמו, מהתקופה שכתב בה את מרב השירים הללו, שנות השמונים. שבתאי מגולל בהם את משנתו השירית. מאמר מבוא מאיר עיניים של גלוזמן למסות אלו מספק לנו את עיקריהן. הערוץ השני יונק רבות מאותן מסות של המשורר, והוא מסותיו המחקריות של גלוזמן שבגוף הספר. הללו לא רק מסבירות את הפואטיקה השבתאית, ומנסות בכך להסביר איך האנטי-שיר הוא תורת-שיר; הן גם מעגנות את היצירות הללו בפרשת חייו של המשורר וביחסיו עם בני משפחתו.

וגם זוהי חריגות. גלוזמן מתעלה כאן מעל לכמה מוסכמות. הוא מבין ששירת שבתאי שואפת אל האוניברסלי דווקא מתוך היחסי ביותר, האידיוסינקרטי ביותר: חייו הפרטיים הבלתי שגרתיים. במחקר שהוא ארכיוני כמעט יותר ממה שהוא טקסטואלי-פרשני תולה גלוזמן את שירת הבית והמשפחה של שבתאי – ובכן, בבית ובמשפחה של שבתאי. ילדוּת בבית "פועלי" מטפח אך גם מתעלל; נעורים בקיבוץ הדגל של השומר הצעיר בתקופה הקיצונית ביותר של התנועה מבחינה חברתית ומבחינה מינית; תחרות עם האח הבכור, האהוב, יפה-התואר, יעקב שבתאי, שהיה לסופר בולט ממנו אך מת צעיר; נישואים בעלי אופי אולטרה-משפחתי, שתוארו אפילו כהקמת מעין כת ביתית, והולדת שישה ילדים; ואז התפרקות המשפחה מתוך סערת רגשות. הכול מתגלה כקשור – אפילו פרוזת המשפטים-הארוכים-מאוד של יעקב שבתאי, שירת שרשראות-הפירורים-לכאורה של אהרן שבתאי, וקודם לכן מכתביה של אימם אליהם.

אך המעניין במיוחד הוא הקשר של כל זה אל מהלכים 'פוליטיים' ואידיאיים של שבתאי. האחד הוא נהייתו אחר התלמוד והמשנה, עד כדי כתיבת מסכת שירה משנאית למראה, 'כירה' שמה, העוסקת בסיפורי חז"ל ובנויה כמעין משניות ומימרות; שבתאי עצמו במסותיו, וגלוזמן בהסבריו, קושרים את התלמוד בתפיסת עולם פרקטית, נטולת סמליות אידיאית, ונכונה לשינויי-הגדרות-וטבעים, תפיסה יהודית שהספרות העברית המודרנית סטתה ממנה לדעתו אל האידיאי, המוחלט והנשגב. המהלך הפוליטי-אידיאי השני הוא נהייתו אחר מנחם בגין.

זה אירע בפרק הזמן הנידון בספר, התקופה שבין הסטייה של אהרן שמאלה ממפא"י של  הוריו אל הקיבוץ המפ"מי – לבין סטייתו אל השמאל האנטי-ציוני הרחוק בימיו המאוחרים בהשפעת זוגתו בימים ההם, טניה ריינהרט. בין לבין, שוב בהקשר משפחתי, משפחת אשתו ואם ילדיו, נטה שבתאי ימינה. הפואמה 'בגין' (1986) הרתיחה את בני חוגו החברתי והתרבותי הטבעי. הוא אף תמך בבגין פוליטית. הפואמה היא בעיקרה משפחתית-ביתית דווקא; היא מביטה בהשתאות בבגין שהצליח להקים משפחה בשעה שהיה במחתרת. גם לה אופי משנאי-משהו.

גלוזמן מצדד למעשה בגרסה מתונה של הטענה שהוטחה בשבתאי שהשקפותיו הולכות אחר נשותיו. הוא אינו סבור ששבתאי לא מסוגל לגבש דעה בעצמו, אבל הוא מראה, גם על פי התבטאויות של שבתאי עצמו, שני דברים. ראשית, שהפוליטיקה אצלו אכן נכרכת אחר הביתי והאישי ומשנית להם, ומכאן – מושפעת מהם. הנה קטע יפה של שבתאי עצמו, מתוך מסתו "שינוי הנוסח" המובאת בספר: "מניסיוני בקיבוץ ידעתי שאידיאולוגיה מחפה על ריקנות. גם היום אני סבור שאדם לא יכול לדבר על הגימ"ל והדל"ת לפני שלמד ועיכל היטב את האל"ף והבי"ת. במילים אחרות: הבעיות הפוליטיות חשובות, אבל הבעיה איך אדם קם בבוקר יסודית, טעונה ואדקווטית יותר; יש בה הרבה יותר תוכן מבחינת העצמי. וכך גם באשר לבעיות כמו איך לדבר עם ילד, מה זה סבל, מה פירוש להיות בן זוג, אב ואם".

ושנית, לא בלתי קשור, גלוזמן מראה ששבתאי תופס את הפוליטיקה וגם את השירה כעניין של התנגדות, של עצמאות, של ניעור מוסכמות. עניין של "דווקא", של "דיפרנציאציה" ו"ספרציה" כפי שזה מוגדר שם, כלומר היבדלות והיפרדות אישית, בניית העצמי כשונה וייחודי. מכאן נגזרת הנהייה אחר עמדות-נגד פוליטיות ופואטיות, שאינן מקובלות על הסביבה.

הקשר בין השניים, בין קדימות המשפחה לפוליטיקה לבין הפוליטיקה ככלי לביטוי אישי ולבניית העצמי, הוא מה שגלוזמן מתאר בסיסמה "הפוליטי הוא האישי": היפוכה של הקלישאה הניאו-מרקסיסטית שנשתגרה בפי כול, כאילו "האישי הוא הפוליטי", כלומר הפוליטיקה עשויה מזהויות, כעסים וצרכים ו"בכול אשמה החֶברה". לא ולא, אומר שבתאי. לא שהאני ריק אם אין פוליטי המגדיר אותו, אלא להפך: הפוליטי ריק אם אין אני-ומשפחתי שהוא נבנה מהם.