עַם ולא עַם / אליעזר היון

עַם ולא עַם

הדרמה החברתית מאחורי אובדנה של ממלכת ישראל

אליעזר היון

אלומות, תשפ"ג | 207 עמ'

סקרנו כאן לפני שנים ספורות את ספרו של אליעזר היון "נביא ולא נביא". הוא היה השני בסדרה, אחרי "מלך ולא מלך". בינתיים הופיעו גם "שופט ולא שופט", ועכשיו "עם ולא עם". הספרים דומים לא רק בשמם, המעיד על נושא מקראי ועל התפרקותו או הסכנות האורבות לו. גם לא רק בעיצוב ובסגנון ובמבנה: פרקים קצרים, בסגנון קצת עיתונאי-מגזיני החותר לעכשוויות תוססת ("הזוועה הזו הסתיימה איכשהו לפני שהפכה לחרפת עולם"; "מה עושה כאן הנביא המיוחד והבלתי שגרתי הזה?"), המאוגדים לקבוצות-פרקים קטנות שבראש כל אחת מעין סיכום-מקדים עם שאלות מתגרות. ארבעת ספרי ה"זה ולא זה" דומים זה לזה גם במהות. הם מבקשים לחשוף את "הדרמה החברתית", הפסיכולוגית, המסוכסכת, שמאחורי ההיסטוריה המתועדת במקרא; להקשיב היטב לגלוי ולמרומז בכתוב, ולמה שמוסיפים חז"ל בעלי הרגישות הגבוהה לקשרים בין סיפורים ודמויות ולמשמעויות מוסריות, ולהסברי המפרשים המסורתיים, ולהיעזר בתובנות ובמונחים ממדעי החברה המודרניים כדי לפענח את המניעים של הדמויות הקדומות ולתת לתופעות שם.

זה קצת "ההיסטוריה הסודית שמאחורי", אבל לא בחתרנות אלא להפך: מתוך עמדה שיהיו שיגדירו כתמימות גמורה. ההנחה היא שהמסַפר המקראי נאמן לעובדות, שהמִספרים במקרא אינם מוגזמים, ושהפרשנות המסורתית ובכלל זה המדרש והאגדה היא מקור חשוב להבנת הדברים. אומנם, פרטים שהמקרא מזכיר בחטף מתגלים כאן לא פעם כפרטים החשובים ביותר, כרמזים ל"סיפור האמיתי".

עניינו של הספר הפעם מצטייר כאקטואלי במיוחד. השיח החדש, על היפרדות ישראל ויהודה בימינו, משל השתייך העם היושב בציון לשבטים מובהקים היושבים בנחלותיהם הנפרדות, כמו שיחק לידי הספר הזה שברור כי נהגה ונכתב ברובו קודם לכן ובלי קשר. הנושא אינו ההיפרדות הראשונית בין הממלכות בימי ירבעם בן נבט ורחבעם, אלא התהליכים שהובילו לשקיעה בשתי הממלכות, ובעיקר בחזקה והגדולה בהן, ממלכת ישראל, עד לחורבנה. אלה הם תהליכים של ניוון חברתי, מוסרי ודתי.

ברוח הזמן, מודגש הידוע לנו מנבואות עמוס ונביאים אחרים בדבר הפערים החברתיים-כלכליים והאדישות למצבם של העניים גם בימי פריחה לאומית. המלחמות בין הממלכות, בעיקר זו שבין יואש מלך ישראל לאחזיה מלך יהודה, מוצגות במלוא אימתן, ועם מספרי ההרוגים והשבויים האימתניים שהמקרא נוקב בהם. אך יותר מאלה בולטים התהליכים הדתיים-אמוניים והמניעים הפסיכולוגיים-אישיותיים. אלה, כמדומה, מלהיבים את המחבר במיוחד.

בפן הדתי, הוא מדגיש למשל את ה"עסקה" שעשה יונה הנביא, שלא רצה להציל את ממלכת אשור, וברח תחילה מהשליחות, שהרי אשור עתידה להחריב את ישראל – אך השיג בתמורה ארכה שהעניקה לממלכת ישראל עוד כמה עשרות שנים טובות ואף טובות במיוחד: שנות האימפריה של ירבעם השני, ירבעם בן יואש, שעל פי פשוטו של מקרא שלט במרחב שעד פאתי נהר פרת. עוד יותר מכך בולטים האפיונים הפסיכולוגיים. כך, מלכי יהודה האב והבן אמציה ויואש מתגלים כחוזרים על אותם דפוסי התנהגות, ובהם חולשה אישית, תלותיות, והתפתות טרגית לחנופה. לעומתם, יואש מלך ישראל מתגלה כרהבתן. לכל אלה השלכות דרמטיות על המדיניות, שהמחבר מיטיב לתאר.