אני מאמין / יהושע ברמן

אני מאמין

ביקורת המקרא, האמת ההיסטורית וי"ג עיקרי האמונה

יהושע ברמן

מאנגלית: רות ליטאי יעקבי

מגיד, 2022 | 345 עמ'

חוקר המקרא יהושע ברמן, יהודי המאמין בקדושת התורה ובאחדותה, מציע כאן התמודדות שיטתית עם ביקורת המקרא, ובפרט עם תורת התעודות, ועם הגישות המינימליסטיות המניחות שהמקרא אינו מקור היסטורי אמין אלא אם הוא אומר דבר שיש לו אישוש חיצוני מלא.

בייחוד נעזר ברמן דווקא במה שמרתיע סנגורים דתיים רבים של המקרא: בתעודות הכתובות מארצות המזרח הקדום, המספקות מקבילות היסטוריות למסופר במקרא – וחשוב מכך, מלמדות אותנו מהן אמת, היסטוריה, עקביות ודיוק במושגי התקופה. בימים ההם, מראה ברמן, הכתיבה על מאורעות נועדה תמיד להעברת מסרים ורעיונות, והפרטים ה"עובדתיים" היו כפופים לכך.

ברמן מצביע על הסטנדרט הכפול של המפקפקים באמינות המקרא. לא רק שהם מעלים ציפיות שהינן רלבנטיות רק באמות מידה מודרניות, הם גם נוהגים במקרא איפָה ואיפה: רק לגביו, ולא לגבי כתבים, מצבות ותעודות של עמים אחרים, הם מניחים שהכול שקר אם לא הוכח אחרת.

תורת התעודות מספקת ראיות מרשימות למדי לכך שהתורה היא שזירה, שלא לומר גיבוב, של כמה מקורות שונים. מכאן הקבלות וכפילויות, ומכאן גם סתירות פנימיות. ברמן מציע לנהוג כבוד בקושיות הללו, אך גם לא ליפול שדודים לרגליהן. הוא מקשה עליהן קושיות משלו. למשל, אם עורכי המקרא גיבבו פיסות מכאן ומכאן, מדוע לא ניסו לפשר בין המקורות השונים והותירום בסתירתם הגלויה?

הדגמה יפה לקוצר ידה של שיטת התעודות הוא נותן באחד המקרים ה"קשים" ביותר: פרשת המבול, שניכר בעליל שהיא מסופרת פעמיים, במעורבב, משתי נקודות מבט לא זהות. בין היתר מראה ברמן שאף אחד משני המקורות הללו אינו יכול לעמוד לבדו כסיפור שלם על המבול. פירוק הסיפור לשני מקורותיו גם יחבל במבנה הכיאזמוס המחושב שנוצר בפרשייה כולה רק בזכות כתיבתה כפי שהיא לפנינו. ועוד: רק בסיפור כפי שהוא לפנינו, ולא מאחד ה"מקורות", נוצרת הקבלה רבת פרטים לסיפור המבול באפוס גלגמש.

מכאן פונה ברמן לשאלת הסתירות בין נוסחים שונים של מצוות בתורה, ובפרט בין אלה שבספר דברים לאלה שבחומשים הקודמים. גם כאן הוא מצביע על אנכרוניזם מושָׂגִי המטה את החוקרים. החוקים בתורה, הוא מראה, ובעצם ברוב ארצות העולם עד המאה ה-19, דומים ל"משפט המקובל", הרואה את החוק כאוסף תקדימים המתעדכן על פי צורכי הזמן, ואינם דומים לחוקים סטטוטוריים. ספר דברים מכונן מציאות של חיים ריבוניים בארץ, מציאות חדשה המעדכנת את פרטי המצוות. ברמן מראה כי גם ההלכה היהודית הייתה מעין "המשפט המקובל" עד הרמב"ם וגם אחריו עד חיבור הקודקס של שולחן ערוך: לכן, בין היתר, לא רצו חז"ל להעלות על הכתב את התורה שבעל פה.

כאן מבצבץ צד נוסף בחקרנותו של ברמן: חוקר הלכה ומקורות רבניים. חלקו השני של הספר מוקדש לכך. הוא בוחן עד כמה עיקרון "תורה מן השמיים" הוא עיקר-אמונה, למה התכוון הרמב"ם כשניסח אותו בצורה שונה במקומות שונים, עד כמה הוא היה מקובל במלואו וכפשוטו על העם, והאם הכוונה בו היא דווקא לכל חמשת חומשי תורה, מבראשית עד אחרי מות משה. חלק נרחב זה בספר הוא בעל עניין רב לכל הציבור שחשוב לו לשמור אמונים לכל המערכת האמונית היהודית, אך גם ליישב את הדברים על הדעת. כזה הוא, בעצם, גם חלקו הראשון, בענייני המקרא, שסקרתי בהרחבה יחסית ועדיין נגעתי רק בקצהו.