גן העדן הקַמְבְּרִיוֹני

Getting your Trinity Audio player ready...

כמו עובר המתרקם אל אדם מלוא-קומה, כך המין האנושי התפתח מתוך בריאה שראשיתה תוהו ובוהו והשלמתה בבחירת אברהם. קריאה מחודשת בפרקי בראשית, לאור מסורות ספר יצירה וממצאי המדע

 

״גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה — גַּל נָעוּל! מַעְיָן חָתוּם״ (שיר השירים ד', יב)

 

בשלהי המאה ה-19, בזמן שרק עלתה תורת האבולוציה על לב, הגה אֶרְנְסְט הֶקֶל תיאוריה רבת השראה הידועה בשם ״החוק הַבִּיּוֹגֵנֵטִי״. תיאוריה זו זיהתה מתאם בין שלבי האבולוציה של מין האדם, כפי שתיאר אותם דרווין, לבין שלבי ההתפתחות של כל אחת ואחד מאיתנו. בטענה הציורית כי ״הָאוֹנְטוֹגֵנִי (הפרט) מחדש את הַפִילוֹגֵנִי (המין)" הצביע חוקר הטבע על דמיון בין כִּיסְתָה ראשונית ברחם האישה לבין בעלי החיים הראשונים במצולות הים הקמבריוני[1] לפני כ-500 מיליון שנה, וכך — שלב אחר שלב — עד לצמיחת נזר הבריאה: אדם זקוף, מדבר.

ניתן, אם כן, לדמות שתי אילוסטרציות שונות תחת הכותרת "התפתחות האדם". כרזה במוזיאון להיסטוריה של הטבע תתאר התפתחות זו כאבולוציה של מיני חיים מספוג קדום להומו ספיאנס. כרזה בפקולטה לרפואה תתאר אותה מהפריה של ביצית לבגרות מינית. מגוון היצורים לאורך שרשרת ההתפתחות דומה בין הכּרזות, אך רובם ככולם רחוקים מאנושיות, מדמות האדם המוכר לנו, השלם והגמור. ועדיין ראויים הם לכותרת הכּרזה – 'התפתחות האדם' – בזכות הגנום האנושי המוטמע בהם.

ואכן, כשאישה נכנסת להריון, אנו מתייחסים ליצור התולעי הזעיר בבטנה כאל אדם, על שם סופו. כפי שאומרת הגמרא "איזה הוא אדם שהוא ׳בָּאָדָם׳? הוי אומר זה עובר במעי אימו״.[2] ברוח החוק הַבִּיּוֹגֵנֵטִי נוסיף אנו כי אף שנהוג לייחס את השם אדם רק להומו ספיאנס, ניתן להחיל שם זה – באופן רעיוני – גם על היצור החי הראשון ששחה בבטן הים הקדמוני — הוא הניצן האבולוציוני של כולנו. כמו ביצית מופרית ברחם, יצור רכיכה קדמוני זה שאף גם הוא, מראש, לכלל אדם.

מאמר זה מבקש לעסוק בהתפתחות האדם כפי שהיא מתוארת בשתי הכרזות הנזכרות לעיל, אך לא על מנת לחדש משהו בתחום הרפואה או האבולוציה, אלא כדי לשפוך אור על מעשה בראשית המתואר במקרא, בזוג סיפורי הבריאה, ולהבין את מסריו ומשליו. באמצעות התחקות אחר שלבי ההתפתחות האבולוציוניים, והתפתחות העובר המקבילה להם, נוכל להבין טוב יותר את הופעת האדם המתוארת בבראשית – לא רק בפרק התמציתי המונֶה את שבעת ימי הבריאה, פרק א', אלא גם בסיפור הרחב הנפרש מפרק ב' ועד להופעת אברהם העברי – סיפור שנטען שהוא מקביל לתיאור הבריאה הראשון. הדואליות במשמעות המושג 'אדם' היא הסוד שיפייס בין סיפורי הבריאה.

יש לנו אפוא עניין מורכב ויומרה לא פשוטה, המובילים למאמר אשר מבקש שינוי פרדיגמה וקריאה בשימת לב. אף שפתחנו בביולוגיה, טענתו העיקרית של המאמר היא פרשנית, או שמא מיתית או מיסטית. היא בנויה על ארבעה עמודים, קווי מתאר שיקלו לעקוב אחר המהלך הרעיוני:

 

וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים

עמוד ראשון: סיפור הבריאה השני של המקרא, הסיפור המתחיל בסיפור גן העדן של פרק ב (להבדיל מסיפור הבריאה הראשון, המתחיל ב'בְּרֵאשִׁית' ומסתיים ב'וַיְכֻלּוּ') – סיפור זה מסתיים רק עם הופעתו של אברהם ולא, כמקובל לחשוב, בגירוש המקולל מהגן. לפי הקריאה המוצעת, גם האירועים שלאחר הגירוש, כמו תיבת נוח ומגדל בבל, הם עדיין חלק מסיפור הבריאה השני, חלק מתהליך יצירת העולם. גם הם ממחיזים אפוא שלבים בהתפתחות הטבע ובעלי החיים, וזאת עד להשלמת הבריאה — יצירתו של האדם השלם שאליו כיוון האל מבראשית. אדם זה איננו האיש של חוה וגם לא הצדיק של המבול. נזר הבריאה האמיתי הוא אברהם, האדם הראשון שגילה את האל מדעתו ונבחר להיות לו לעם. רק בהארה של ענק-רוח זה מסתיימת בריאת הטבע ומתחיל מסע האמונה.

לכן מגדל בבל ותיבת נוח הם אלגוריים, מיתולוגיים אפילו, לא פחות מהנחש המדַבר ומעצי הקסמים של גן העדן; הם טרם התרחשו במציאות הטבעית שלנו. רק בציווי "לך לך" מסתיימת האלגוריה ומתחילה ההיסטוריה, הריאליה;[3] רק אז מתחיל המקרא לדבר על דמויות קונקרטיות, ורק אז מתחיל לתקתק שעון הזמן המוכר לנו.

עמוד שני: קיים מתאם עקבי בין שני סיפורי הבריאה של המקרא; כך שאל רגע התגלות האל לאברהם, רגע סיום שבוע היצירה, מתנקזים שני הסיפורים כאחד — פרק א׳ במסלול מקוצר, ופרקים ב׳-י״א במסלול מורחב. במילים אחרות, תיאור שבעת הימים שראינו בו סיפור בריאה ראשון אינו אלא תקציר; ואילו סיפור הבריאה של גן עדן, זה שראינו בו תיאור בריאה חלופי, מהווה הרחבה של אותם שבעה ימים בדיוק, כסדרם, יום אחר יום. בהיותם חלק מסיפור הבריאה השני, כל האירועים מקין והבל עד אברהם התרחשו עדיין בתוככי שבעת הימים לספירת סיפור הבריאה הראשון. ההבדל הבולט הוא שהתקציר (פרק א) כתוב במונחי פילוסופיית טבע, כמו הרצאה מדעית; ואילו סיפור הבריאה המורחב (פרקים  ב-יב) כתוב כסיפור אלגורי; כמחזה על במה.

עמוד שלישי: התיאור הכפול של הבריאה במקרא משקף גם את תהליך הבריאה הפרטי של כל בן אנוש. הצתת נשמתו של האדם בגן העדן משקפת את רגע ההפריה — את רגע ניצוץ האש בין הזרע לביצית. גן העדן עצמו הוא משל לרחם ולהתפתחות הקורית בו. רגע הגירוש הוא רגע הלידה, כאשר ״לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת״ מנתקת את חבל הטבור. שלבי ההתפתחות של יילוד מומחזים בסצנות שלאחר הגירוש, עד הגיעו של האדם לבגרות מינית — כאשר מכניס האל את נוח לעול מצוות. אברהם מציין את רגע הכלולות; הנשיקה בין הנשמה לבין יוצרה. על דימוי מעשה בראשית להריון מעיד גם הפיוט החוזר בתפילות ראש השנה: ״הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם״.

עמוד רביעי: קיים מתאם בין תיאור התפתחות החיים בזוג סיפורי הבריאה של התנ״ך לבין האבולוציה הביולוגית. יותר מזה: לטענתי, לא ניתן להבין אל נכון את התנ״ך, כלומר את האלגוריה של סיפור גן העדן והמשכו, ללא התובנות שמדע זה מספק. הישענות על מדעי הטבע הכרחית לפיצוח התנ״ך לא פחות מאשר הישענות על ארכיאולוגיה, בוטניקה והיסטוריה לזיהוי של מקומות, צמחים ומלכי עמים המוזכרים בו. הפחת הנשמה, לדוגמה, תסביר את ה״מפץ הקמבריוני״, עץ הדעת יתברר כמשל לעמוד השדרה שהתפתח אצל חולייתנים, הפיתוי של חוה ימחיז את התעוררות המוח הזוחלי, קללת הנחש תשקף את עליית הזוחלים מהים, גזר דינם של אדם וחוה יגדיר את מאפייני הקיום של יונקים ביבשה, אנוש יגלה את האש, המבול ימשיל את הסלקציה של עידן הקרח, וכן הלאה.

אלו אפוא ארבע הטענות הפרשניות הראשיות שמאמר זה ינסה לבסס. כפי שמדגימה הטבלה להלן, הן יוצרות ארבעה קווים מקבילים של התפתחות, שאותם נשזור יחד לכל עידן בבריאה: הציר הראשון, השלד, יהיה מספור הימים התקצירי של פרק א׳. הציר השני יצמיד את הפרקים הרלוונטיים לכל אחד מימי הבריאה מתוך סיפור הבריאה השני. הציר השלישי הוא ציר שלבי ההתפתחות של ולד. והציר הרביעי אבולוציוני – התפתחות המין האנושי.

 

המקור לקריאה המוצעת הוא פירוש לספר יצירה, הטקסט המכונן של תורת הסוד העברית. ספר יצירה מפרט כסדרם את ארבעת ימי הבריאה הראשונים, עד להשלמת בריאת מערך המאורות. בנקודה זו קופץ הספר לפסקת סיום דרמטית על הארתו העצמית של אברהם. בפרשנות שהניבה את המאמר, קפיצה זו היא רמז לכך שאברהם הוא אשר מסיים את  ה״יצירה״ שהספר עוסק בה — שבעת הימים של יצירת האדם. על הקורא בספר יצירה להיכנס לנעליו של אברהם ולהשלים מדעתו את הקשר שבין שני סיפורי המקרא (שהרי ספר יצירה דילג ביניהם), וכן את חלוקת הפרקים של שלושת הימים האחרונים.[4] על כך, נוסיף ונטען, רומז גם מדרש בראשית רבה; סיפור הבריאה השני פותח במילים "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״, והמדרש מחדד לגבי המילה האחרונה: ״אותיות באברהם״[5], כלומר שסיפור הבריאה שמתחיל בהִבָראם נמתח עד אברהם. המילה ״תולדות״ מלשון לידה היא, לכן מה שמומחז בסיפור הבריאה השני הוא דווקא תהליך התפתחות גנאלוגי; התפתחות המינים עד לאדם השלם.

מבחינה פרשנית, נשענת הקריאה במאמר על מספר נקודות מפתח אותן לימד אברהם אחר—הפרשן אברהם אבן עזרא. אלו נוגעות הן לסיפור הבריאה הראשון (מתי מתחלפים היום השני והשלישי), והן לסיפור השני (מה נברא קודם, האדם או עצי הגן). ללא האומץ הפרשני של האבן עזרא לא ניתן היה להציף את המתאם שבין הסינופסיס בפרק א׳, מודל שבעת הימים, לבין ההרחבה האלגורית של סיפור גן העדן. קשה להימנע מתחושה כי פרשן מיסטי זה מימי הביניים כיוון אותנו ברמזיו — כי ממתיק סוד היה — אל חשיפת המתאם. אברהם אבן עזרא וספר יצירה כאחד יאתגרו אותנו בקריאה תנ״כית שיש בה מן האסטרולוגיה; מאמר זה מאמץ את גישתם כי המקרא נכתב מתוך תפיסת עולם המייחסת תודעה וכוחות למאורות.

אך למרות השפעתם של מקורות אלו על המחבר, המדד העיקרי לפיו ניתן לשפוט את התזה היא צלילות המכלול. מצד אחד, רעיון הזיקה בין סיפורי הבריאה מאיר נקודות פרטניות רבות בפירוש הטקסט. מצד שני, גם אם נשארות שאלות סתומות, שלא אגע בהן, התקווה היא כי לאור המכלול צפה ועולה מול עינינו קונסטרוקציה רעיונית בעלת כוח משל עצמה, כזו שראויה לעלות לדיון מתוך אספקלריה של פתרון שלם. ומי יודע? אפשר שגם הקשיים ייפתרו בהמשך.

 

המרק הקדום

פירוט תהליך הבריאה של שני הימים הראשונים מופיע רק בתקציר הבריאה של פרק א׳: המפץ הגדול – ״יהי אור״ – מתואר ביום הראשון, ואחריו, ביום השני, מגיע השלב שנקרא במדע ״האינפלציה הקוסמית": חלקיק זמן משוער שבו חווה היקום התרחבות מהירה לאין שיעור.

בשלב זה אכן נוצר חלל ״בֵּין מַיִם לָמָיִם״ כמתואר במקרא, כלומר בין זרמי החלקיקים של היקום הצעיר — זרמי פלזמה הידועים בפיזיקה כ״מים מגנטיים״. חלל היקום שנפער באינפלציה הקוסמית גרם לזרמי פלזמה אלו להיפרד לערפיליות ולהסתחרר לגלקסיות — בבחינת ׳וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין נֶבּיוּלָה לָנֶבּיוּלָה׳. [במאמר זה הרשיתי לעצמי לערבב פרשנות בלשון הכתוב לכלל פראפראזה. במקרים אלה עיטרתי את ה'ציטוט' בגרש יחיד, להבדיל מן הפסוקים המקוריים העטורים גרשיים]. פרומיל של מים מגנטיים אלו, אותו פרומיל ״אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ״, התגבש לכדור הארץ שלנו, והשאר, ״אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ״,[6] נפרש לאינסוף כוכבים. יום הבריאה השני מסתיים אחרי שהַ״מַּיִם״ התחתונים נִקְווּ אֶל מָקוֹם אֶחָד, כלומר אחרי שנהר החלקיקים קרס לתוך עצמו בכוח הכבידה — תהליך אשר קָרַם מעטפת על פני כוכב הלכת. אז עובר הפוקוס מהיקום הכללי לכדור הארץ. במעמד זה גם המונח ״מים״ מוגדר מחדש, הפעם כאלה המוכרים לנו מן הטבע.[7] בתום יום זה יש לכוכב הלכת קרום יבשתי פורה שעליו אוקיינוס חם – מצע (הַבִּיטָט) מתהווה להיווצרות אורגניזמים.

סיפור גן העדן נכנס בנקודה זו. כאשר הוא פותח בפסוק ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יי אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ היום שעליו הוא מצביע הוא דווקא יום הבריאה השני. ובאמת, כאשר 'שמים וארץ' נזכרים כאן, משמעותם שונה מזו שהייתה להם בפסוק הראשון של פרק א׳. לעניין הבריאה יש מאין, משמעות המושגים הייתה הממד המטפיזי (״בראשית ברא אלוהים את השמיים״) והממד הפיזי (״ואת הארץ״). אך לאחר התגבשות כוכב הלכת מגדיר המקרא מונחים אלו מחדש, ומקבע את משמעותם השגורה בפינו: חופת הכוכבים כפי שהיא נצפית מפֹּה אימצה את התואר שמיים ("וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם"); היבשה, על פני כוכב הלכת, אימצה את התואר ארץ ("וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ").[8] בפסוקי הגדרתם מחדש מופיע זוג המילים ללא יידוע, וכך גם בפתיח לסיפור גן העדן. דבר זה מרמז כי בסיפור זה אכן מדובר ביום השני לבריאה: ׳יוֹם עֲשׂוֹת יי אֱ-לֹהִים יַבָּשָׁה וְרָקִיעַ'.

לכן התמונה הפותחת את סיפור גן עדן תואמת את היקוות המים בסוף היום השני: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. מבחינה גיאולוגית זוהי תמונה של עידן העל הפְּרֵה-קַמבּריוֹני, שבו הוצף כדור הארץ המתהווה באוקיינוס רותח הנקרא בפי גאולוגים "המרק הקדום". מעריכים כי הוא נוצר כאשר גייזרים בעבעו מהתהום דרך ארובות הידרו-תרמיות.

הבנות אלו מאפשרות להתחיל ולראות כיצד מסוף היום השני והלאה מספק התנ״ך מבט דּוּ-עֵינִי על אותו הליך בריאה בדיוק: כֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר יי אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ (האטמוספירה טרם התקררה דיה להתעבות גשם). ובשפת פרק א', כאן מגיע וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

 

גן העדן התת-מימי

נפנה כעת לתיאור היום השלישי (בפרק א' – 'התקציר') ומטע גן העדן (בפרק ב', בסיפור הרחב). בתחילת סיפור הגן מסביר אברהם אבן עזרא כי אף שפסוק ז, העוסק ביצירת האדם, מופיע לפני הפסוק המתאר את נטיעת העצים – אין פירוש הדבר שהאדם נברא לפני נטיעת הגן. להפך: את המילים ״וַיִּטַּע יי אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״ יש להבין, לדבריו, בלשון עבר — כבר נטע מראש, כהכנה.

אם כך, קל להמשיך ולהתאים בין הסיפורים: ביום השלישי, יום בריאת הצומח, הוצמח גן העדן. ומה ניטע בו? כזכור, האד שעלה מן הארץ הציף את כדור הארץ בים קדמוני. גן העדן הוא אפוא בּוּעָה אוֹקְיָנִית, כמאמר שלמה המלך בשיר השירים — ה״גַּן נָעוּל״ הוא "גַּל נָעוּל".[9] צמחיית גן העדן תת-ימית היא, בבחינת ׳תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ אצות מזריעי זרע, ושרכים פורחי פרח למינם'.

זהו הַמַּעְיָן הֶחָתוּם של עידן הפּרוֹטֶרוֹזואיקון; רחם חמים ומוגן, כמו תוככי בֵּיצָה, המתכוונן לניצת החיים. כך ביחס להתפתחות המינים, ובמקביל לכך גם ביחס לעובר האנושי: היום השלישי הוא היום שבו רירית הרחם ממתינה להזרעה.

במשחק על לשון הכתוב נוכל לומר כי ביום השלישי 'וַיִּטַּע יי אֱ-לֹהִים גַּן בְּמַעְיָן עֵדֶן מִקֶּדֶם… וַיַּצְמַח יי אֱ-לֹהִים מִן הַקַּרְקָעִית כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן (ורידים ולב) וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע (עצבים ומוח). וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי'.

 

מאורות האיש והאשה

בדיוק על ציר האמצע של שבוע הבריאה – הוא היום הרביעי – נוצרו ״מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה". ערפילי הגז סיימו להתגבש, אורם השתחרר מכוח הכבידה וזהר ככוכבים. אלה התמקמו במסלולם על פני הרקיע ויצרו את מערכת השמש, על תנועתה מול כוכבי השבת והשפעתה כשעון קוסמי על חיינו: ״לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

גם מנקודת המבט של סיפור גן העדן היום הרביעי הוא יום בריאת המאורות, אך כאן מדובר באורות הנשמה — ניצוצות תודעה שנטמעו בעולם הארצי. כאשר שלמה כותב כי נשמת האדם היא ״נֵר יי״ (משלי כ', כז), הוא מלמד כי הפחת הנשמה בשני צלעי האדם כמוה כהדלקת נרות: ׳יְהִי מְאֹרֹת בְּקַרְקַע הָאָרֶץ', כביכול. השימוש של פרק א׳ במושגי המאור הגדול והקטן, במקום שמש וירח כבכל שאר המקרא, מכוון לדו-המשמעות: זוג המאורות בשמיים וההשתקפות שלהם בזוג מאורות בארץ — איש ואישה. הפיצול שעליו מדבר פרק א', כאשר גוף ״שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״ התפצל לַמָּאוֹר הַגָּדֹל והַקָּטֹן, משתקף בפיצול האדם בסיפור גן העדן: ״וַיַּפֵּל יי אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה… לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".

אך בשונה ממאורות השמיים, ביום הרביעי לבריאה מאורות האדם היו אך זיק; גחלת ראשונה ועמומה של תודעה. זיק נשמה זה ניצת באותו אורגניזם ראשון שהפך, כמו בנס, מצמח (״עָפָר מִן-הָאֲדָמָה״ = תרכובות אורגניות) לבעל חיים (= ״נֶפֶשׁ חַיָּה״). מדענים סבורים שאכן אחד היה זה — אב ביולוגי משותף שממנו התפתחו כל בעלי החיים. באבולוציה הביולוגית זהו סוד ״הפיצוץ הקַמבּריוֹני״ שבו – בד בבד עם השלמת מערכת השמש – ניצתו, כמו לפתע, חיים זואולוגיים בכוכב הלכת.

כאשר פרק ב', פסוק ז מדבר על יצירת האדם, כוונתו, אם כן, לרגע ההפריה של מין האדם. הופעתה של תולעת המים הראשונה באבולוציה דומה לרגע ההפריה של זרע וביצית ברחם האישה, רגע שבו נוצר האדם הפוטנציאלי אשר יתפתח בהריון, ״אדם״ אשר ככִּיסְתָה רִאשׁוֹנִית בקושי דומה לתולעת המשתכשכת במי השפיר — ועדיין אדם הוא: ״בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ״ (ירמיהו א', ב).[10]

סיפור הבריאה של גן העדן, אותו מחזה מקראי על התפתחות הגנאלוגיה האנושית, ימשיך ויעקוב אחר "אדם" זה דרך יצורים יותר ויותר תבוניים עד להופעת הומו ספיאנס מדבר. ובאמת, מן ההכרח שהתואר ״אדם״ מייצג יצורים מסוג שונה לאורך סיפור גן עדן, שהרי בתחילה היה ה׳אדם׳ נטול מגדר, כנראה עיוור (שהרי רק בהמשך 'נפקחו עיני שניהם'), ולפני הגירוש נטול יכולת הולדה. לכן, כמו שמשתנים במוצהר מושגי שמיים וארץ במהלך התיאור של שבוע הבריאה בפרק א׳, כך מתקבע מושג האדם למובנו העכשווי רק בהמשך הבריאה.

"וַיִּיצֶר יי אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", מתוך פרי האדמה, אורגניזם צומח; ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ניצוץ תבונה; ״וַיְהִי הָאָדָם״ — פוטנציאל מין האדם — ״לְנֶפֶשׁ חַיָּה", לבעל חיים, ליצור הראשון עם פעימות לב.

 

המרכבה הקטנה

קיימת הגדרה מדעית להופעת החיים במפץ הקמבריוני והיא שמדובר בהופעת יצורים ״בִּילָטֵרָלִיים״, כלומר בעלי ראש וזנב, צידי מטה ומעלה, ימין ושמאל. כך נבדלים ״בעלי חיים״ מיצורים פרימיטיביים יותר, ספוגים וכדומה. הגדרה זו מביאה אותנו לזיקה נוספת בין היווצרות החיים בגן העדן לבין בריאת המאורות ביום הרביעי, מכיוון שהיא תקפה גם ל״חיות הקודש״.

לפי נבואות יחזקאל, חיות הקודש מרכיבות את ״מעשה המרכבה״ – מנגנון ההפעלה המלאכי של העולם הנברא. חיות אלו מתוארות כצלב של ארבע קודקודים, בדיוק לפי המבנה הבילטרלי. מדובר בארבע פנים לכל חיה, כלומר ארבע פאות – אחת לכל רוח: פני אדם המכוונות קדימה, זהו הראש. פני ״נשר״ המכוונות לאחור זהו הזנב (הנשר מוגדר כשרץ במקרא, וכאן מייצג את הג׳ניטליה). צד ימין, הדומיננטי, הוא פני האריה הטורף (הצלע הזכרית). צד שמאל, הרצסיבי, הוא פני השור הצמחוני (הצלע הנקבית).

בהבנה כי מעשה המרכבה מתייחס למערך המאורות, על גלגליו וחיות הזודיאק שלו, נמצא כי הפחת החיים בטבע היא תמונת ראי של ״הפחת״ המרכבה בשמים (״כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים,״ יחזקאל א׳, כ).[11] האדם המקראי, אם כן, גם הוא מעשה מרכבה קטן, מרכבה ארצית בעולם החומר. המבנה הבילטרלי — ומבנה התודעה הכיוונית שהוא מכתיב[12] — קשור גם להגדרה של ״צלם אלוהים". ידייקו חיות המרכבה, שגם הן נקראות אלוהים במקרא, כאשר יאמרו ביום השישי ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״: הן עצמן כבר נוצרו במודל זה יומיים קודם. מלאכי מרכבה אלה נדרשו ביום השישי להשלמת צלמו של האדם המדבר, אך כבר מהיום הרביעי, בעזרת חוקי הטבע שעליהם הם אמונים, שותפים היו הם באבולוציה של מין האדם מאותו ייצור רכיכה בילטרלי ראשון – זה שקיבל ניצוץ נשמה במקביל לבריאתם.

באותו "יום רביעי", באותה תפאורה של גן העדן, קודמת לבריאת האישה קביעה כי 'לא טוב היות האדם לבדו', ופגישה של האדם נטול המגדר עם המגוון הגדול של עולם החי. אלוהים מפר את שלוותו האידילית של יצור הרכיכה הראשון, כאשר הוא מתעקש שלא להותירו לבדו. לשם כך מפצל ממנו האל מניפה של בעלי חיים קמאיים. מניפה זו של עולם החי, בתום המפץ הקמבריוני, מורכבת הייתה עדיין רק מרכיכות. עם זאת, היא כללה כבר את כלל המערכות המוכרות היום בטקסונומיה לסיווג אורגניזמים. לכן סיפור גן העדן, אשר מתייחס בהגדרותיו לפוטנציאל התולדות, יכול לומר לגבי יום זה: ״וַיִּצֶר יי אֱ-לֹהִים מִן-הָאֲדָמָה (מִן-הָאָדָם?) את (זֶרַע) כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת (זֶרַע) כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם…״

כאשר יזהה האיש את האישה, ויתמגנט אליה כי היא בשר מבשרו, הכוונה היא לכך שיצורים בעלי זיווג פיתחו יכולת זיהוי לבני מינם. עקרון זה חל גם על הסצנה הקודמת, שבה נותן האדם – תכונת ההכרה – שמות לכל החיות. פסוק זה מתייחס לפיתוח רכיבי הנפש, ליכולת אינטראקציה עם המציאות החיצונית ויצירת ״תמונה מנטלית״.

מה שמתרחש בחיות השדה מתרחש גם אצל 'חיות האור', מערכות הכוכבים, המקבלות שמות ומסודרות במזלות. כלשון ספר תהילים: ״מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא״ (קמ"ז, ד). מונה מספר – נתינת ערך מספרי, לדוגמה, ערך החודש בשנה; שמות יקרא – סמלי גלגל הזודיאק (ה״דגלים״ בלשון המקרא). הגיוני שהאל יעניק שמות לכוכבים מייד עם בריאתם, אז גם במתן השמות מצינו מתאם נוסף בין שני תיאורי היום הרביעי.

ומכאן לאותה ההתרחשות מזווית המבט של התפתחות היילוד: בין הפריית הביצית (=הפחת הנשמה) לבין בידול אברי המין (=שבוע שבע, ובסיפור גן העדן – ה'ניתוח' שיוצר את האישה מן האיש) מתחיל העובר לפתח את חושיו. בתהליך זה לומד העובר להעניק סימול קוגניטיבי (״שמות״) למידע העצבי המגיע מכל חוש. באמצעות סימול זה מתחילה להתפתח בתודעה תמונת מציאות. [13]

אך חושים לבדם אינם מספקים את הקטליזטור הנכסף להתפתחות. דיאלקטיקה פנימית מחייבת לא רק גיוון זואולוגי אלא גם יצר מיני, היוצר עושר יצירתי וגנטי. ואכן, ״היום הרביעי״ של סיפור גן עדן איננו מסתיים עד ליצירת האישה מן האיש.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ (=רכיכות ללא שריון או אמצעי הגנה), וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (=טרם ידעו פחד).

ובמקביל, בסיפור פרק א': וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.

 

המוח התניני

היום החמישי עוד מתרחש כולו מתחת למים, בתוך ״המרק הקדום", בתוך הגל הנעול. הוא מתחיל בקפיצה אבולוציונית לשלב השרצים החולייתנים — ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". התפתחות הבריאה לאורך יום זה כוללת בדיוק את שלושת הענפים שתורת האבולוציה מייחסת לעידן הַפָּלֵאוֹזוֹאִיקוֹן: ״וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים", – את ענף הדו-חיים (הגדולים בחשיבותם, שהרי מהם נתפתח אנו); ״וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם" – ענף הדגה; ״וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" – שפיריות ושאר חרקי המים של העידן;[14] ״וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ".

בסיפור גן העדן, היום החמישי סובב את סצנת עץ הדעת. הנחש שמופיע יחד עם העץ הוא התנין הגדול, קר הדם, אשר נברא ביום זה לפי פרק א׳ ואשר הנביאים ממקמים ״בְּקַרְקַע הַיָּם״ (עמוס ט', ג; ישעיהו כ"ז, א). בסיפור שלנו מהווה הנחש אב טיפוס להתפתחות מחלקת הזוחלים. חלומה של האישה להשכיל הוא סיפור התהוותו של המוח הזוחלי בקרבה. מוח זה מגדיר ״שרצים״ חולייתנים — השלב התבוני, בעל ההכרה והדיאלוג הפנימי, בעולם הימי של הפָּלֵאוֹזוֹאִיקוֹן. עץ הדעת הוא משל לעמוד השדרה שהתפתח אצל חולייתנים אלו; חוט השדרה המתפתל בו מרכז את הפעילות העצבית בגוף ומצמיח מתוכו את מוח הנחש.

כשאנחנו נכווים מאש אנחנו מפעילים קוגניציה; הידיעה שלא טוב להישרף. המוח הזוחלי יודע לקבל גירויים של חושים, ליצור מהם ״תפיסת״ מציאות, ולפעול בהתאם. מוח ריכוזי זה של החולייתנים יודע להבחין מה טוב לו ומה רע, מה רצוי ומה לא. קר או חם, מתוק או מר, מושך או דוחה, חבר או אויב — כל אלו הן הבחנות ״דַּעַת טוֹב וָרָע״ של מוח זוחלי זה, של עץ הפחד הדואג לגבי העתיד — האם יהיה טוב או רע. לכן עץ הדעת הוא גם עץ המוות; ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ", אומר האל, ביום שתהפוך לבעל הכרה, ״מוֹת תָּמוּת״. כי בעל הכרה כזה הוא, בהגדרה, בעל תמותה — כאשר ההכרה חדלה.[15]

הדעת היא השיפוט המנטלי של חוויות החושים. טוב למאכל. תאווה לעיניים. נחמד להשכיל. בבחינת ״חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ״ (ישעיהו ז', טו). לצמח אין שיפוט כזה, כמו גם ליצורים הספוגיים; אלה לא ידעו לחשוש מהעתיד או להיערך אליו. הם גם לא הטילו ביצים שחייבו שמירה. המוח הזוחלי עדיין קיים בקודקוד של כולנו, מתחת למוח היונקים האישיותי, ולמוח האדם המילולי. מוח הנחש קשור באופן אינהרנטי לפיצול המינים, כמו בהמחזה המקראית, כי חיזור והפריה מחייבים יכולת זיהוי מי כן ומי לא ״עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי"; זיהוי מי לזיווג ומי לטרוף.

סיפור עץ הדעת, אם כן, מטמיע בנו את נחש הדעת, את המוח הזוחלי המדבר אלינו מבפנים. עץ הדעת ניטע כדי שייאכל (כפי שאומר צ׳כוב: "אם במערכה הראשונה תָּלִיתָ אקדח על הקיר, אזי במערכה הבאה הוא אמור לירות״). האישה פוצלה מהאדם בכוונה כדי שתאכל ממנו, שהרי לא נכחה בעצמה עת קבע האל את הטאבו.[16] האכילה מעץ זה — אכילה שלמרות השלכותיה הדרמטיות בשום מקום אינה מוגדרת במפורש כחטא — היא סיפור התעוררות התודעה, הַחֲלִימָה, השער העתידי לנבואה.

והנה מצאנו את נחש גן העדן, נחש החושים וחישת התנועה האוטונומית, בנקודה המדויקת של הופעתו באבולוציה — במעבר מתור האורדוביק (השני בעידן הפלאוזואיקון) לתור הסילור (התור השלישי), כלומר בהתפתחות מתולעים רַב-זִיפִיּוֹת (בהם רביה יכולה להיות לא מינית), או ממֵיתְרָנִים שסיננו את מזונם באופן פסיבי מהסביבה, אל החולייתנים הקמאיים שידעו לצוד — בעלי שריון וגזע מוח, ובעלי זיווג.

 

עַל גְּחֹנְךָ

כתוצאה מאכילת פרי עץ הדעת ממשיכה ההכרה להשתכלל: ״וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם״ זו ראייה תלת ממדית, תפיסת מרחב; ״וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם״ זה חוש הסכנה, הבנת היעדר ההגנה — בבחינת ׳וָאִירָא כִּי עֵירֹם ויחף אָנֹכִי וָאֵחָבֵא׳.[17] או אז שומע האדם ״אֶת קוֹל יי אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם״; לא שמיעה בלב אלא, לראשונה, שמיעה אקוסטית, על פני הרוח (חמצן נוצר הרי מעצי הגן שבמצולה). אם נשוב אל ההקבלה של התפתחות היילוד, מקביל הדבר לעובר שמתחיל לזהות את קול אימו והיה אף מסוגל להוציא קול לו כבר נולד אז. כאשר האיש והאישה שמעו את קול האל, הוא חולל בם, לראשונה, את קולם שלהם. את קולם? את קרקור הפחד הראשון של דו-חי, את הקול הראשון עם סמנטיקה, שביטא משמעות. לפני כן, חרקים ודגים דממו אילמים.[18] הקול החדש חייב שימוש בריאות; הגיע, אם כן, הזמן לצאת לנשום אוויר.

הדימוי האבולוציוני הציורי של הדו-חיים המגיח לראשונה מן הים הקדמוני ליבשה מוכר לכולנו. זהו רגע הגירוש מגן עדן, רגע המעבר בין היצורים התת-ימיים של היום החמישי (״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״) ליצורי היבשה שואפי הרוח של היום השישי (״תּוֹצֵא הָאָרֶץ״, כלומר היבשה).[19] לא בכדי חויב הנחש לזחול על גחונו כסמל לגירוש; עד אז הוא, השליט התת ימי, שחה!

את הגדרתה החדשה של חוה כ״אֵם כָּל חָי״, הגדרה שהיא תקבל אחרי הגירוש, יש לקחת מילולית: אם כל חיות היבשה. ״גזר הדין״ בגירוש (לא מצוינת קללה לגבי האיש והאישה) הוא לא יותר מביטוי גזרות הקיום החדשות של גנום האדם ביבשה – המעבר מזוחלים ליונקים: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

״עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ״, כי לפני כן היו רק ביצים; ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״, כי לזוחלים אין ייחום; ״וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ״, כי רק אצל יונקים יש זוגיות או מבנה חברתי פַּטְרִיאַרְכָּלִי.

ולגבי האיש – ״וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה״, כי יצורי המים אכלו זה את זה. ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ״, כי רק יונק חם-דם צריך לווסת טמפרטורת גוף. ולסיכום: ויעש אלוהים לאדם ולאשתו ״כָּתְנוֹת עוֹר״, כי לפני כן היו רק קשקשים ושריון.

מבחינה אבולוציונית, הופעת היונקים משקפת התפתחות של קליפת המוח הלימבית מעל למוח הזוחלי. המוח הלימבי הוא המוח החברתי — יסוד הרוח בראייה המקראית. הוא אחראי על רגשות, על חוש הריח, ועל ויסות טמפרטורת גוף. מבחינת ההתפתחות של אדם פרטי, הגירוש מעדן הוא רגע הלידה — הרגע הראשון שבו תינוק הופך ליצור יונק, הרגע שבו הוא לוקח אוויר לריאות. כמו בעדן, עבור עובר שמצץ אגודל להנאתו, הגירוש מהבועה החמימה, מהמעיין החתום של הרחם, הוא ודאי טראומה מקוללת. אך ״נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב״, ותודה לאל על הלידה.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (מרחם האם) וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

ובמקביל – וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.

 

יום השישי

היום השישי מתחיל בלידה מגן העדן, כאשר החרב המתהפכת דחפה את האבולוציה ליבשה ופתחה את עידן הַמֵּזוֹזוֹאִיקוֹן, 'עידן החיים האמצעיים'. כך נפתח היום השישי, שכפי שנראה להלן, מסתיים עם ברית הקשת בענן. בין שתי נקודות אלו מתוארת התפתחות האדם מהיונק הראשון ועד להומו ספיאנס, במִדרג של ״עשרה דורות מאדם עד נוח״ (משנה, אבות ה, ב). כמו שבמדע ״לוסי״ מייצגת בעבורנו מין קדום של אוסטרלופיתקוס, כך שמות הדמויות מקין ועד תרח מציינים שלבים אבולוציוניים, שמות של סוגי יצורים ולא שמות פרטיים; פעולותיהם המומחזות במקרא, אף שהן נראות כסיפור היסטורי, עודן בגדר משל – הרי אנו עדיין בתיאור הפרהיסטורי.[20] מדרג הדורות הזה, אומר הרמב״ם, עוסק ״בתיקון הנפש במעלות המידות ובמעלות השכליות",[21] כלומר באבולוציה.

קשה עד מאד להציע מִתאם אבולוציוני לרוב פרטי המשלים בפרקי התנ״ך של היום השישי, אם כי ניתן לשער כי מדובר בעיקר בהתפתחות סדרת הפרימטים, ועימה הנאוֹקוֹרטֶקס (קליפת המוח). קשה לא פחות להסביר מה משמעות מתן מנחה לאל מצד בעל חיים, כפי שמסופר לגבי קין והבל. התנהגות אמפתית ודאי קיימת בעולם החי; האם הם נשפטים או ״נבררים״ על פיה? מה שכן, ניתן להסיק כי יש לאל דרישות מוסר מיונקים, דרישות שלא היו לו מזוחלים. כמו כן ניתן לומר כי ילדי עָדָה וְצִלָּה (בפרק ד) היו נֵיאַנְדֶּרְטָלִים; הם אשר המציאו כלי נגינה ועיצוב כלים באש. לפני כן, על אנוש, ניתן להבין את הפסוק ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יי״ כרגע גילוי האש; האש המתורבתת אשר בידם, כך האמינו אז, הגיעה ישירות משמי-אלוה, כפי שגם בתנ״ך יש אש ״מֵאֵת יי״ (בראשית י"ט, כד). הרמב״ם מלמד שבימי אנוש החלו לעבוד כוכבים ומזלות. אנו נפרש מסורת זו דווקא לזכות — כלומר שרמת התודעה עלתה לכלל חשיבה דתית וחקר מסילות הכוכבים. עם גילוי האש החלו בני האדם להרים את עיניהם ולהתפלל למרום, ורעיון האש הפנימית נולד אף הוא.[22]

למרות הקושי בפירוט מִתְאָם לאבולוציה הביולוגית, דווקא לגבי ציר התפתחות הילד ניתן למצוא בשלבי הסיפור עניין רב: דמיינו את קין כבן "גיל שנתיים הנורא״; זה הזמן שאח בוגר ירצה לרצוח אח צעיר שגנב ממנו את תשומת הלב. דמיינו את חנוך כבן ארבע, בונה ערים בלגו. דמיינו את אנוש כבן שש שכותב לראשונה את שמו. מהציר הגנאלוגי של קין דמיינו את יבל, יובל ותובל קין כבני שבע בשלב ההתפתחות הלטנטי; הם מייצגים פיתוח של כישורים חברתיים ואינטלקטואליים בעוד היצר המיני מודחק. ואז דמיינו את המפגש בין בני האלוהים לנשות האדם כשלב הגניטלי — ההתעוררות המינית וחיפוש עונג ״מחוץ למשפחה״. לבסוף דמיינו את נוח כתלמיד תיכון שבו הבשילו איברי רביה; חייב במצוות וצַדִּיק תָּמִים.

פרק ה׳ מסכם את התגלגלות עשרה הדורות באבולוציה של היונקים עד למבול. גם מבלי להיכנס לפרטי ההתפתחות, נקודת המוצא של פסקת הסיכום מתייחסת לעיבור הקדמוני ומחדדת לנו את ההבדל בין מושגי הדמות והצלם:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת (התפתחות היצור) אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם (כלומר ביום עיבורו, ביום רביעי) בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ (=יצור בילטרלי, אך לא בצלם, ואז) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם (מראש, על שם סופם)" (בראשית ה, א).

מבול הקרח

הסיפור הגדול של יום הבריאה השישי הוא כמובן המבול. תיבת נוח מהווה משל לתהליך הסלקציה שגיבש סופית את עולם החי היבשתי. ממחקר הפרהיסטוריה אנו יודעים כי המגוון הביולוגי של עידנים קודמים הצטמצם בעקבות עידני קרח, ולכן מתבקשת ההצעה כי המבול אינו אלא עידן קרח כזה, שבו כוכב הלכת נעטף לבן, נעטף מים קפואים. באמצעות ההכחדה הדרמטית הביא האל לכלל דיוק את ״רגנום אנימל״ — ממלכת בעלי החיים — במתכונת נטולת דינוזאורים שעליה ניתן לבקש מהאנושות לשלוט. אפשר לשער שיש משמעות סמלית למידות התיבה, למספרי הימים וכדומה, אך כמו לגבי כל שלבי ההתפתחות ביום השישי, ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״ (קהלת ז', כג). מאידך גיסא, מכיוון שלא תיתכן קשת בענן כאשר האוויר קפוא, הופעתה אכן מלמדת ׳כִּי קַלּוּ הקרחונים, וחמו פְּנֵי הָאֲדָמָה.׳

מלאכת היום השישי של פרק א' מקבלת את ביטויה המקביל והמורחב עם היציאה מן המבול:

"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" (בראשית א, כה).

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה… כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ, וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, טו-יז).

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי-טוֹב.

וַתַּנַּח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

המעבר בין היום השישי לשביעי, מעמד קבלת השבת, מהווה עוגן מכריע בהתאמת שני הנרטיבים: כי כפי שנראה מייד, המקרא מצביע על יציאתו של נוח מהתיבה כגמר מעשה בריאת האדם, בבחינת ׳וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱל-ֹהִים בָּרָא אֹתוֹ׳. כאשר נכתב ״וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה״ הפכה דמותו של נוח להומו ספיאנס מדבר; שכן, עד לרגע זה לא מוזכר ״דיבור״ בתנ״ך — רק אמירה.[23] נוח הוא היצור הראשון שהקריב באש, וכן הראשון שהיה ראוי לציווי לא לאכול דם. פֹּעַם הדם הוא הישות של בעל החי, הנפש, אומר הכתוב. האיסור לאכול אותו הוא רעיוני; תחשוב, מורה האל לנברא בצלמו, תחשוב מופשט.

כיצד מתבטא המתאם בין בריאת האדם בסוף היום השישי לבין היציאה מהתיבה? ראשית, נוח מקבל מעמד של ״אדם ראשון״ אחרי הדף החלק שיצר המבול: הרי כולנו בני נוח. שנית, המעבר למנוחת השבת נרמז באופן מובהק בשמו של נוח, ובמנוחת התיבה: "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" של פרשת יתרו, מקביל ל"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי … עַל הָרֵי אֲרָרָט". יתרה מזאת, מבחינת סיפור הבריאה המורחב רק בדיבור של האל לנוח מוזכרת הגדרת האדם ״בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים״ כפי שזו הופיעה בתקציר של פרק א'. זו נעדרה מאז גן העדן, פשוט כי הגנום האנושי עוד לא הגיע לשגב זה.

המתאם הדרמטי ביותר נוגע להענקת הברכה האלוהית. נקדים ונציין כי לגבי מעמד עשרת הדיברות ידוע כי הוא מתואר בשני ספרי מקרא, שמות ודברים, אך למרות הבדלי ניסוח אין ספק כי מדובר באותו אירוע. כך גם לגבי דיבור האל עם נוח אחרי המבול. בפרק ט׳ נאמר, ״וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם״. ציטוט מאותו דיבור — לאותו אדם ראשון — הוא הוא שמובא בתקציר של פרק א׳: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ״.[24] כאשר "קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ”, אנו שומעים את ההד של "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. רגע מכונן זה נחתם באות, ונחתם בברית. בסיפור נוח: ״אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ״. ובציווי על השבת: ״לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם… אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות ל"א, יז). ניתוח סידור התפילה רומז כי גם יוצריו קישרו בין תום המבול לכניסת השבת.[25]

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ ליי… וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יי אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יי אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה… כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי”.

נוח, ההומו ספיאנס המדבר הראשון, הוא האדם בהגדרה של פרק א׳, ובהגדרתו כיום. ברית הקשת בענן היא הנקודה שבה שני סיפורי הבריאה מתחילים להתנקז לנרטיב אחד. לא בכדי נמנע המקרא מלסכם אחרי פרק א׳, 'ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי': יום זה נחתם רק עשרה פרקים אחר כך, במשולב עם סיום נרטיב הבריאה השני.

 

יום שביעי

בתום המבול, במעבר מעידן הקרח האחרון לעידן הַהוֹלוֹקָנִי, מתחיל היום בוֹ שָׁבַת אֵל מִכָּל מְלַאכְתּוֹ. לאחר השלמת הטבע, וטבע האדם, שיחרר האל את האנושות להתפתח ללא התערבותו. כך מתחילה המהפכה החקלאית (=הכרם של נוח), וכך נוצרים מעצמם יצורים מסוג חדש, הקהילות החברתיות. בריאתם היא תולדה של משחקי כוחות שכבר הוכנסו לבריאה; ותכליתם, האדם השלם בדמותו של אברהם, בלתי נמנעת.

עמים תלויים בקוד חברתי, שבבסיסו התא המשפחתי. בכך פותח יום זה, כאשר האפיזודה הדרמטית סביב אשת נוח מגדירה לראשונה את הטאבו על גילוי עריות. הסצנה נפתחת בשכרות: ״קידוש״ היין של נוח עם כניסת השבת. להבנתי, בשכרותו, שכב נוח עם אשתו — ״וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה״. בנו הקטן, חם, ניצל את המצב המעולף והחשוף, ואנס את אימו (״וַיַּרְא חָם… אֵת עֶרְוַת אָבִיו״ משמעו שחם ״גילה״ את ערוות אביו במשמעות של פרשת העריות, בויקרא י"ח). כתוצאה מגילוי עריות זה נולד כנען ונוח הפסיק לבוא על אשתו. לכן כנען, הממזר, הוא המבטא את גילוי העריות, והוא שנידון להיות ״עֶבֶד עֲבָדִים״. ומי פסק שזה הדין? לא האל – אשר שבת – אלא, לראשונה, האדם. נוח הוא שהבין מדעתו את הטאבו על גילוי העריות, והחל בתוך כך גם להגדיר יחסים חברתיים. דומה כי למעט האיסור לשפוך או לאכול דם, כל ״שבע מצוות בני נוח״ הן כאלה שנוח עצמו ציווה לבניו, מתום צדקתו.

מעשה אחד כן נעשה על ידי האל ביום המנוחה, כדי להביא לשכלול הבריאה. כך מובן מהפסוק ״וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״  ביום השביעי עצמו. בקריאה שלנו מדובר בהפלת מגדל בבל: התערבות אלוהית בגדר פיקוח נפש. בהחריבו את מגדל בבל, באומרו ״הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה (=נְלַבֶּה) שָׁם שְׂפָתָם,״ מכתיב האל את חירות המחשבה. האל עוצר את האסון של ״שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״, את מנטליות העדר. מה שהופך את השפה האנושית ליכולת ״דיבור״ היא ההשתכללות שלה — המשך אבולוציה דרך שַׁקְלָא וְטַרְיָא; אצל שאר מיני בעלי החיים, שפתם נותרת זהה בכל מקום וזמן.

חוץ מזה, האל יצא מהתמונה. הוא לא התערב באופן פיזור העמים על פני כל הארץ או בקודים החברתיים והלשוניים המתהווים של כל עם ועם. הוא לא התערב בשלב ראשוני זה בצמיחתן של דתות או במלחמות דמים. להבדיל מפרקי היום החמישי והשישי, באלה של יום השבת נמנע האל מלדבר עם דמות ארצית כלשהי; האל הניח את התיבה, הניח את הבריאה, והניח לאנושות — כמו אופה שמניח בצק לתפוח עד גמר עשייתו. ועדיין יום זה חלק ממעשה הבריאה הוא, כי שבעים לאומים שבעים יצורים הם, ושבעים הלשון המבולבלות חיוניות כולן להארתו של האדם השלם, זה אשר יביא את שבוע הבריאה לכלל גמר. הוא אשר יצווה לצעוד מעם לעם, מלשון ללשון, מלב הציוויליזציה של אשור ועד לזו של מצרים.

וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן – – וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁבִיעִי.

הַבְדָּלָה

בציווי ״לֶךְ לְךָ״ חוזר האל להתערב בבריאה, הפעם לא כמפיק של הטבע אלא כבמאי של ההיסטוריה. ההתגלות לאברהם היא יציאתו מיום המנוחה. כמו בנוסח ברכת ההבדלה במוצאי שבת, אברהם מכונן את הבידול בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין העם העברי לגויים. המסע ההיסטורי של ״עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם״, מסע שהאל ינחה באופן צמוד, נועד להביא את האנושות כולה לרמתו של אברהם עצמו אשר חז״ל, במדרשים רבים, קוראים גם לו ״אדם ראשון״ חדש, ומייחסים לו את הביטוי ״הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים״ (יהושע י"ד, טו). ספר יצירה מדגיש כי אברהם השיג את ידיעת האל ללא סיוע, כיאה ליום השביעי: ״וכיון שראה אברהם אבינו עליו השלום, והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול, הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו…״ רק בנשיקה זו, כארבע מאות שנה בלבד לפני שמשה חיבר את נבואות סיפורי בראשית, מפסיק המקרא להיות משל, ומתחיל לתקתק שעון הזמן שלנו—ימים ושנים במובנם כיום. רק כאן מסתיים המחזה ומתחילה הריאליה ההיסטורית.

נשיקה זו, נשיקת אש האהבה, מביאה אותנו לזיקה האחרונה בין צמד סיפורי הבריאה של בראשית, המקוצר והארוך. מדובר בכך שברכת הקדושה ירדה לעולם יחד עם חתימת מעשה בראשית. לגבי אברהם, בחתימת סיפור גן העדן, נאמר ״וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ (וזאת דרך ההיסטוריה, ״לִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ,״ דברים כ"ו, יט). ובחתימת התיאור המקוצר של שבעת הימים, ״וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״.

נַמְתִּיק סוֹד

בהארה של אברהם, תכלית שבוע הבריאה וסיומו, גלומה סגירת מעגל. לפי ספר יצירה, ימים ה-ז מהווים גלגול — הגשמה בסדר גבוה יותר — של ימים א-ג. הסדר הגבוה יותר נובע מהשתתפות כוחות המרכבה בתהליך היצירה של שלושת הימים האחרונים. מודל הגלגול, כך מוסבר, הוא כדוגמת מנורת שבעת הקנים, שלפיו בריאת המרכבה מהווה ציר אמצע. רעיון הגלגול הקבלי דומה, אם כן, למשק כנפי יונה שבו נוגע הקצה האחרון בראשון וחוזר חלילה (שלא כמו גלגל החוזר על עצמו ראשון ראשון ואחרון אחרון).

כעת ניתן להבין את המודל המופלא של שבוע הבריאה כפי שהוא התגלה לעינינו במאמר: היום החמישי, שבו נברא עולם החי, הוא גלגול של היום השלישי, שבו נברא עולם הצומח. היום השישי, שבו נוצר הפיצול בין חיות ים ליבשה, הוא גלגול של היום השני שפיצל בין ים ליבשה. היום השביעי, יום שמסתיים בהארת אברהם, הוא גלגול של היום הראשון שהחל בבריאת האור.

*

ברור כי מסה זו מחייבת ללהטט גם עם כך שהמדע ילמד אמת, וגם עם כך שתורת משה תעשה כן. והלוא כפי שקיימת אדיקות אקדמית נגד הטרנסצנדנטי, ודאי האסטרולוגי, קיימת אדיקות דתית נגד האבולוציה. אך חשוב שנראה את מידת האנושיות בכל היצורים; שנדע להבחין בעומק התבונה בעיני אורנגאוטן זקן, להשוות אותו למשתקף בעיני תינוק אנושי, ולשאול את עצמנו מי יודע מי מהם, כפי שהוא, יותר אדם.

מאורות התורה ודאי לא נפלו למדמנה הפשטנית. כשם שהציעו חז״ל לגבי היצורים ממין אנוש כי ״נַעֲשׂוּ פְּנֵיהֶן כְּקוֹפִין״ (ילקוט שמעוני, בראשית רמ"ז, לט), רמז לכך שאנוש הוא הַהוֹמִינוֹאִיד הראשון, כך רמז מדרש אבכיר על התפתחות האגודל הנגדי, באומרו שכל הנולדים קודם נוח ״הָיוּ יְדֵיהֶם אֲדוּקוֹת שְׁלֵמוֹת מִבְּלִי פֵּרוּק וְחִלּוּק אֶצְבָּעוֹת״ (פענח רז"א, בראשית 5:29). הלוואי וידעתי מניין שאבו רעיונות אלה.[26]

רעיון האבולוציה הוא אשר נותן כיוון למעשה בראשית, ונושא את הבריאה במסע הזמן, עד כי לאחרית הימים ״הָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״ (ישעיהו ל', כו). ברובד הנאצל ביותר מעיד הרב קוק על קביעה של האר״י כי לעתיד לבוא החיות ידעו לדבר; דרגתם תשווה לזו של בני האדם כיום, ובגלל הכרה מוסרית הם ימנעו מלטרוף. על כך, לדבריו, ניבא ישעיהו: ״אַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן״ (ס"ה, כה).[27] גישה זו כל כולה אבולוציונית. היא מעוררת אותנו לשאול – לאן נתפתח אנו? מה תהיה, לעתיד לבוא, רמת הארתו של המין האנושי? לאיזה יצור נהפוך? לאיזה סוג בינה?

מאידך גיסא, הגיוני ליישם גישה זו רטרואקטיבית ולהסיק כי דרגתו של ה״אדם״ בראשית ימי עולם מקבילה לדרגת החיות היום. אם נלך מספיק אחורה בזמן, דומה אף לזו של רכיכה – תולעת מֵי ים עמוקים.


 

איתן דור-שב הוא אסטרטג תקשורת, אומן וחוקר מקרא


 

תמונה ראשית: JMostmans/BigStock.


לזכר אימי ד״ר נטע כהן דור-שב ז״ל אשר כל ימיה נטעה שמים, ייסדה ארץ, ואמרה לציון ״עַמִּי אָתָּה״.

 

[1] תור הקמבריון הוא העידן הגאולוגי שהשתרר לפני כ-500 מיליון שנה, ושבו הופיעו אבותיהם הראשונים של בעלי החיים בכדור הארץ.

[2] סנהדרין נז ע״ב, בפירוש לבראשית ט', ו. יותר מכך מעיד האל לרבקה: ״שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ״, בראשית כ"ה, כג.

[3] כמאמר הרמב״ם במורה נבוכים (ב, כט) ״מעשה בראשית במקרא איננו כולו כפשוטו״. מודל זה מזכיר את הערתו של הרב צבי יהודה קוק בשיחותיו, שלפיה פרשות בראשית ונוח הן 'פרה-היסטוריה' בעוד מפרשת לך לך ואילך אנו נמצאים ב'היסטוריה'.

[4] מאמר זה לא ייכנס לקריאת המחבר בספר יצירה, אך המסקנות הנלמדות מקריאה זו עומדות למבחן הקורא.

[5] בראשית רבה י״ב.

[6] ״מעל לרקיע״ משמעו בגג הרקיע עצמו, כמו ״מעל לחומה״.

[7] גם בימי קדם הבינו שענני גשם הם בגובה ראשי ההרים, חלק מהארץ ומהים, ולא בכיפת הכוכבים.

[8] מילים אלה מופיעות בתיאור היום השלישי, אך כפי שהעיר אברהם אבן עזרא (לפסוק ט בפרק א'), יש בסיס לקריאתן כשייכות ליום השני.

[9] שיר השירים ד', יב. לגבי המהות התת ימית של גן העדן ראו תיאור פלאי ביחזקאל, פרק ל״א. שם מאוששת גם ההבנה כי השאול, עולם דממת הדם, הוא תת ימי: ״רפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם".

[10] פריון העובר מתחיל בחצוצרה, היא ״הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם״, ואז מועתק לגן העדן של ״בועת השפיר״. כפי שנראה, עץ החיים הוא העץ העצבי (מיסוד האש וחיי הנצח), ועץ הדעת הוא עץ הוורידים (מיסוד המים וחיי השעה). אולי הנהר היוצא מעדן הוא חבל הטבור שמתפצל לארבע גפיים.

[11]. בקריאה המוצעת מעשה המרכבה המקראי, כפי שמופיע ביחזקאל א' ובישעיהו ו', מתייחס למערך המאורות בשמים, כלומר למנגנון שבעת הרקיעים וחופת הכוכבים שנברא ביום הרביעי. כאשר הקדמונים הביטו אל שמי הלילה הם ראו מלאכים. בתפיסת עולמם נחשבו ״המאורות״, עם תנועתם הקבועה והנצחית מעלינו, ליצורים של תודעה צרופה. קווי המתאר של קונסטלציות — קבוצות כוכבים — ציירו לדידם דמויות של חיות. היקום כולו תקתק כמו שעון של גלגלי מחזור שקופים, קריסטליים, שבהם נטמעו כוכבי הלכת ויצורי השמים — גלגל בתוך גלגל. ספר בראשית עצמו מדגיש את תפקיד המאורות למשול באירועי האותות והמועדים, הימים והשנים, ואילו תפילת ״יוצר המאורות״, אשר נעה חליפות בין תיאורי המרכבה לתיאורי המאורות האסטרופיזיים, מעידה שגם בחשיבה העברית המאורות הם שקוראים לאל ״קדוש, קדוש, קדוש״. חזיון המרכבה, אם כן, הוא האנשה של קוסמוס גאוצנטרי: בתחתית ישנו עולם החומר, מציאות הכפופה לציר הזמן. מעליו בנוי מערך של ״אופנים״, הם ה״גלגלים״ של אריסטו, האחראים למחזוריות התנועה העל-זמנית של גרמי השמים. מעליהם מצויים יצורי האש, השרפים (כוכבי הלכת) וחיות הקודש (הנדמים לנו כקווי מתאר של קונסטלציות כוכבים), ולצידם ״צבא השמיים״ כולו.

אמנים אוהבים לצייר את חיית הקודש כיצור זקוף, מפלצת שצווארה נחלק לארבעה ראשים. ולא היא. ראשית, המקרא עצמו אומר על לוחמים עזי נפש כי ״פְני אַרְיֵה פְּנֵיהֶם״ (דברי הימים א י"ב, ט), כלומר שמדובר באנרגיה שיוצאת מהם ולא בדיוקן מורפולוגי. שנית, דווקא ההבנה כי מדובר בגרמי השמים מפשטת את התמונה; כמו ארבע חיות הקודש באסטרולוגיה הסינית, כל אחד מארבעת פני המרכבה (=ארבעה צדדים, לא ראשים) מייצג אחת מרוחות השמים, ואת כוחה הקוסמי של אותה רוח: רוח אדם, רוח אריה, רוח שור ורוח נשר. כך מצינו ביחזקאל ״פני (דרך) צפון״ ו״פני (דרך) דרום,״  בירמיהו ״פני צפונה״, בדברי הימים ״פני מזרח״, ובתריסר הבקר שהעמיד שלמה המלך במעגל מתחת לכיור: ״שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה״ (מלכים א ז', כה).

את ארבע הרוחות של חיות הקודש ממחישה שיטת אבן עזרא לגבי מחנה ישראל (במדבר ב'), שלפיה חנו תריסר השבטים במעגל סביב המשכן כתמונת ראי לתריסר המזלות סביב מערכת השמש. תריסר השבטים חולקו לארבעה מקבצים, לפי מודל פני המרכבה: המקבץ הקיצי לפני צפון הונהג על ידי ראובן, שסמלו רוח אדם. המקבץ האביבי לפני מזרח הונהג על ידי יהודה שסמלו רוח אריה, המקבץ הסתווי לפני מערב הונהג על ידי יוסף שסמלו רוח שור, והמקבץ החורפי לפני דרום הונהג על ידי דן שסמלו רוח נשר — ״עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל״. השיוך של שבט דן לפני הנשר מחזק את ההבנה כי מדובר בפני השרץ (כפי שעולה מויקרא יא, יג), מכיוון שיעקב מתאר חיית-דגל זו של דן כ״נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ״ (בראשית מ"ט, יז).

[12] מערכת ההפעלה של התודעה — כלומר נשמת ״האדם״ הטמועה בעולם החי — כיווּנית מעצם טבעה. וכך משורר דוד ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״ (תהילים קל"ט); אָחוֹר — חֹשֶׁךְ, וְקֶדֶם — אוֹר. הערפל ״אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים״ שוכן מאחורי ערפנו, כמו שמאחורי גב הכרובים נסתר כיסא הכבוד. על רעיון היות האדם מיקרוקוסמוס נאמר רבות (ראו ויקיפדיה על ״איש הזודיאק״).

[13] לפני התפתחות איברי הרבייה המגדריים (=פיצול האדם) החושים עדיין בשלבים ״עוֹריים": הם מזהים מישוש, חום וקור, כאב, שיווי משקל ושמיעה. החושים הגבוהים יותר, אלו שכבר מחייבים אינטליגנציה, מתפתחים לאחר השלמת עמוד השדרה (שלב שעוקב מיידית את בידול איברי הרביה); בטקסונומיה שלנו אלו כבר חושים ״נחשיים״ של היום החמישי. לפי הקדמונים, מאחורי כל חוש עומד כוכב או מערך כוכבים — ״חיית״ זודיאק. אי לכך ניתן לשער כי גם מתן השמות בגן העדן מתייחס ל״התחשמלות״ ההכרה המתעוררת בעולם החי ויכולתה להעניק סימול קוגנטיבי למגוון המידע החושי ש״מגיע״ ממערך המאורות המיוצג סמלית כ-״כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְ…כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם".

[14] מפורש במקרא כי הארבה, לדוגמא, בגדר עופות; תת-הקטגוריה ״ציפור״ מופיעה לראשונה בתיבת נוח של יום שישי, המיקום הנכון בשבילה באבולוציה.

[15] לכן צמחים במקרא לעולם לא מתים, רק נובלים ויובשים, להבדיל משפות לעז.

[16] הציווי המקורי לא היה מוסרי אלא טבעי. ה״אדם״ הראשון לא יכל להפר את הציווי שלא לאכול מעץ הדעת, כמו שהדג בספר יונה לא יכול להימנע מציות לציווי להקיא את הנביא ליבשה.

[17] ״מצאנו 37 מאמרים שבהם מיוחסים לזוחלים תכונות של חרדה, ריגוש, פחד, תסכול, כאב, מתח וסבל״ (Animals (Basel). 2019 Oct 9(10): 821). יש אינדיקציות גם לאפשרות שזוחלים חולמים. לגבי התפתחות ההכרה אצל חולייתנים ראוTodd E. Feinberg and Jon Mallatt, “The evolutionary and genetic origins of consciousness in the Cambrian Period over 500 million years ago”, Frontiers in Psychology, 4.10.2013  (מקוון).

[18] לגבי תקשורת קולית בחולייתנים קמאיים ראו Gabriel Jorgewich-Cohen et al., “Common evolutionary origin of acoustic communication in choanate vertebrates”, Nature Communications, 25.10.2022 (מקוון). לאחר האכילה מעץ הדעת לא האל התהלך בגן, רק קולו — כמו הד קולו מרחוק של הדוד הקורא לאהובתו להתעורר בשיר השירים, הד שדילג וקיפץ בגיאיות; כמו הקול הדופק, כלומר המתנשף, שחדר לחלום שלה. כאשר החלה ההכרה לשמוע קריאה זו לערות, נֶחְבֵּאנוּ בין עצי הגן כמו יונה הַמליטה ראשה בכנפה ״בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה״. כל שיר השירים הוא פרשנות של שלמה לסיפור גן העדן; להתעוררות התודעה מתרדמת האדם — לְזֹאת יִקָּרֵא שׁוּלַמִּית כִּי מִשְּׁלֹמֹה לֻקֳחָה זֹּאת. כאשר שלמה קורא לה ״אֲחֹתִי כַלָּה״ הוא מכוון להיות כלתו של אדם הראשון גם תאומתו. על כך, בתקווה, במאמר עתידי.

[19] עם המעבר ליבשה נוסף ממד קיומי ״רוחני״ בעולם החי, כלומר — במונחי המקרא — קיום רגשי, אישיותי וחברתי, כזה אשר שייך ביונקים וציפורים. יסוד הרוח (והירח) מקורו ב״רווח״ בין שמים וארץ, והוא קשור לשימוש בריאות ולמוח הלימבי. נשימה זו היא מקפצה תודעתית; אנו מודעים לה, ולעיתים אף שולטים בה, בצורה שלא ניתן לומר שקיימת לגבי מחזור הדם או העיכול. מרכיב הרוח באדם נוסף על הגוף אשר מיסוד העפר (״עצמי ובשרי״ = שלד-עץ+גוף; מחזור הצומח, עיכול ופריון), ועל הנפש אשר מיסוד המים (מחזור הדם והמוח הזוחלי, שייך אף בחרקים). הנשמה האנושית, noûs ביוונית, היא מיסוד האש (המערכת העצבית והמוח המילולי). אין במקרא שימוש בשורש נש"מ לציין נשימה במובן המודרני.

[20] משלים הם חלק משפת התנ״ך: אמציה נמשל לחוֹחַ (מלכים ב, י״ד), אבימלך נמשל לאטד (שופטים ט׳), עם ישראל נמשל לכרם (ישעיהו ה׳), בספר דניאל נמשלה כל אומה לחיה אחרת, ועוד.

[21] רמב״ם, פירוש למשנה, אבות ה, ב.

[22] בבחינת כפירים שואגים ״לְבַקֵּשׁ מֵאֵ-ל אָכְלָם״ (תהילים ק"ד).

[23] להבדיל מדיבור, שמיוחד בתנ״ך לבני אדם, אמירות שייכות גם בבעלי חיים: ״וַיֹּאמֶר יי לַדָּג, וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה״ (יונה ב', יא). פעולה זו אוטומטית כמו ״וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר״. לכן חשוב שהאישה לא ״נכחה״ כאשר האל אמר לאדם לא לאכול מפרי הדעת. הראשון ״לדבֵּר״ חזרה אל האל הוא אברהם בדיון על גורל סדום. הוא ושרה הם גם ראשונים במקרא שיש ביניהם דיאלוג. לפני כן, ״וַיֹּאמֶר קַיִן״ זו נביחה, כשם שנשי למך לא יכולות היו להגיב לשירת ליבו.

[24] היתר לאכול בשר מחייב הסתייגויות לגבי אכילת דם. הסתייגויות אלו אינן באופי התקציר של פרק א׳ ולכן הושמט ממנו, מתוך השיחה עם נוח, אזכור ההיתר הזה.

[25] ׳יי לַמַּבּוּל שָׁבַת׳: תפילות השבת רוויות ברמזים הקושרים אותה עם סוף המבול. בתפילת ״יוצר המאורות״ של שבת משולב פיוט הקובע כי ״בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ… וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״. מצד אחד תפילה זו מהדהדת את הישיבה שלנו בשבת, כמו שנאמר בציווי ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו… בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (שמות ט"ז, כט). מצד שני התפילה מפרשת בכך את מזמור כ״ט בתהילים, הנאמר בקבלת השבת: ״יי לַמַּבּוּל (לתום המבול) יָשָׁב (עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ), וַיֵּשֶׁב יי (בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי) מֶלֶךְ לְעוֹלָם״. ובהמשך המזמור: ״קוֹל יי עַל הַמָּיִם… יי עַל מַיִם רַבִּים״ – כלומר מי המבול. תפילת יוצר ממשיכה ומחברת בין הכתרה זו למזמור צ״ב בתהילים, הפותח במילים "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". ובמה עוסק המזמור הייעודי ליום השבת? במפתיע, בהכחדת הרשעים: ״בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב… לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד״. מפתיע עד שנזכרים בהכחדת הרשעים במבול. המזמור מסתיים ברמז ישיר לנוח, בהיותו הדמות המקראית היחידה שזוכה לתואר צדיק: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח". וכמו כדי להסיר ספק, מחזק המזמור ההמשכי את אותו מוטיב: ״נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז (מתום המבול)… מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם! – (יותר מכל הקולות האלה) אַדִּיר בַּמָּרוֹם יי.״

[26] גם את ספר חנוך מעניין לקרוא כמשל אבולוציוני — ״נולד פר ויהי לאדם״. נוח מתואר שם כברייה ״אלוהית״, מדברת, מסוג חדש.

[27] ״ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצות לאר"י ז"ל דפו"י דף צט, דפו"י דף מב): מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת הַמְּדַבֵּר דעכשיו, על ידי עליית העולמות״ (הראי״ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, י"ח).

עוד ב'השילוח'

הישמרו ממנהלים שרירותיים
סעיף הלשון בחוק-יסוד הלאום: ביקורת מנותקת מנוסח החוק
המלחמה על הכוח

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *