שיבת ציון / בנימין לאו

שיבת ציון

כיונים אל ארובותיהם

בנימין לאו

ידיעות ספרים, 2022 | 357 עמ'

בסגנונו המוכר, הנעים ועתיר הציוריות והרגש, פונה הרב בני לאו למלא את התקופה שנותרה חלולה בין ספריו הקודמים. אחרי "ירמיהו", לפני "חכמים", נמצאת התקופה הפרסית, תקופת שיבת ציון ותחילת ימי בית שני. זוהי תקופה שמתבקש לראות בה דימוי והטרמה לתקופתנו שלנו. רב המשותף: שיבה של חלק מהעם בלבד מהגלות אל ארץ ישראל, קימום הדרגתי של ריבונות, מאמץ לשקם את חיי הדת, מאבק עם בני עמים שכנים, ובירור זהותי פנימי.

מסגרת הידע בספר היא המחקר ההיסטורי; אך אל תוך ההסדרה הכרונולוגית שהמחקר ההיסטורי מקנה לנו יוצק המחבר בעיקר את השפע המקראי, ואת מה שמוסיפים עליו חז"ל. מפליא לראות כמה גדולים החלקים בתנ"ך המוקדשים לתקופה הזאת, שכן היא נחווית כעלומה למדי, והבנתה מצריכה הצלבה של המסופר במקרא עם ידע חיצוני. ספרי הכרוניקה הגדולים של המקרא, מלכים ודברי הימים, נחתמים ביציאה לגלות בבל, או לכל היותר בהצהרת כורש. אך מזמורי תהילים רבים, חטיבת נבואות הנחמה בספר ישעיהו, כמה וכמה מן התרי-עשר, וכן גם ספרי דניאל ואסתר, עזרא ונחמיה – כל אלה עוסקים במה שבא אחר כך.

המחבר קורא איתנו בחטיבות מקראיות נרחבות אלו, תוך שהוא ממקם את הכתוב בהן על ציר ההיסטוריה. הוא טווה למעננו את החוט הנפתל של תקופה המתאפיינת במבוכה, בתקוות המתגשמות בעצלתיים, בהקנטות קטנוניות מצד השכנים – אך גם בתמורה יסודית שחלה ביהדות עצמה. היהדות מציירת סביבה, לראשונה, קווי תיחום אתניים והלכתיים חדים, ובמקביל עוברת דמוקרטיזציה וביזור שאפשר היה לחשוב כי החלו רק אחרי חורבן בית שני ואובדן מקום הפולחן המרכזי, אך לא כן הוא. גם המעבר מנבואה לחוכמה כבר מתבשל בימי שיבת ציון; אלה הם עדיין ימים של נבואה – אך אפשר לראות את סימני שקיעתה מן הבהירות הקלאסית של נביאי הספר הגדולים אל המיסטיקה והאפוקליפסה המאפיינות את זכריה, למשל, ואשר עתידות לאפיין את ספרות ימי בית שני.

לאורך הפרקים הכרונולוגיים שהם עיקר הספר, ואחר כך גם בפרקים של עיונים נושאיים, עוברים כמה חוטי שני בולטים, רעיונות עקרוניים המעניינים את המחבר במיוחד. בולט בהם, ומכאיב מאוד למחבר, בהיותו בעל השתמעות אקטואלית, העניין המכונה בלשון התקופה ה"יחד". יחד כשם קוד לייחוד, כלומר לבדלנות, ומכאן: לפירוד. שיאו הסמלי של ביטוי זה ב"כת היחד", מחבּרת "סרך היחד" שנמצא בין מגילות מדבר יהודה. אך כבר בעלייה הראשונה מבבל, עליית זרובבל ויהושע הכוהן, ננקטת מדיניות חסרת תקדים של "יחד", הדוחה שיתוף פעולה עם השומרונים, למשל, אף שאוכלוסייה זו הורכבה בחלקה מצאצאי שבטי הצפון הישראליים. במילים "כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" דוחים זרובבל ויהושע את הצעת השומרונים להשתתף איתם בבניין בית המקדש, ובכך ניתן האות ליריבות קשה שעצרה לזמן רב את בניין הבית.

ממשיך המדיניות הזאת הוא הנביא חגי, הדורש להיבדל מהגויים ומהיהודים-המעורבים; זאת, כפי שמבחין לאו, בניגוד ל"ישעיהו המנחם", אותו נביא נחמה של פרק מ ואילך בספר ישעיהו, זה הקרוי בפי מחברים החופשיים יותר בלשונם "ישעיהו השני" – הדורש שלא להבדיל את "בן הנכר". המזוהה ביותר עם מגמת היחד הוא עזרא הסופר, שחייב את תושבי יהודה לגרש את נשותיהם הנוכריות ולא אפשר את גיורן. בעיונו ממשיך לאו ומוצא את ממשיכי אתוס ה"יחד" של "עם לבדד ישכון" לאורך ההיסטוריה היהודית, מימי בית שני עד מפרידי הקהילות במרכז אירופה במאה ה-19 וגם בימינו, בקרב המקשים על גיור "זרע ישראל".

חוט חשוב נוסף, שנזכיר רק בקצרה, הוא מציאותו של מרכז יהודי דתי מתחרה בגולה – בבל אז, ארה"ב היום. בקריאתו במגילת אסתר, למשל, מדגיש המחבר את האופציה הגלותית שמציירת, לגנאי, מגילה זו, בשעה שבארץ ישראל כבר עמד בית המקדש השני. ברוח זו הוא אף מפרש את יצירת הבידול בין ירושלים וכמה ערים נוספות בארץ ישראל, ה"מוקפות חומה", לבין שאר העולם, בידול המתקיים ביהדות רק בפורים.

'שיבת ציון' של הרב בנימין לאו מציעה דרך נהירה ונעימה להבין נתח גדול מן התנ"ך המוגש בו קרעים-קרעים, ולהתוודע במסודר לתקופה מכרעת ועמומה בתולדותינו. הוא אינו מצניע את הצד הדעתני שבו, המרמז אל מציאות ימינו כפי שהוא רואה אותה, אבל גם אינו מגישו באורח פולמוסי או פרובוקטיבי.